הכישלון של הפסיכולוגיה ההתנהגותית

הפסיכולוגיה ההתנהגותית (המכונה גם ביהביוריזם) היא אחת הגישות המעניינות והאפקטיביות ביותר בפסיכולוגיה. אני קורא לה אפקטיבית פשוט כי היא מפיקה תוצאות מאוד משמעותיות של שינוי במעט מאוד זמן. עם זאת, בקרב פסיכולוגים ומטפלים מסוגים שונים התפתח בוז עצמתי לגישה ההתנהגותית. הסלידה הזו ממנה מונעת מהם ומהמטופלים שלהם תוצאות משמעותיות. בכך הם מבזבזים לעצמם וללקוחותיהם המון זמן, כסף ותסכול. עבור כל מי שמתעניין ומתעסק בתחום ההתפתחות האישית, זו בעיה גדולה, אז הנה ההסבר והפתרון.

מה זה בעצם פסיכולוגיה התנהגותית

הגישה ההתנהגותית חוקרת ובודקת את התנהגות האדם (או במקרים רבים את התנהגות העכבר או היונה) כדי להבין איך אנחנו כבני אדם לומדים וזוכרים דברים. הגישה בוחנת את השפעתם של נסיבות ותהליכים יזומים על דפוסי התנהגות, מתוך כוונה ליצור שינוי בהתנהגות עצמה. יש כמה סיבות לכך שהגישה הזו כל כך אפקטיבית, ובין השאר משום שהיא נבדקה ונבחנה ברמה של מבחן התוצאה, ולא ברמה של תיאוריות פילוסופיות על המוח או טבע האדם וצרכיו. הטכניקות הידועות והאפקטיביות של התניות וחיזוקים, למשל, טכניקות נפוצות בתחומים כמו ניהול, חינוך, אימון ואפילו אילוף כלבים, הגיעו ישירות מתוך המחקר ההתנהגותי.

למה כולם רוצים לקטול את הגישה הזו

הסיבה הסמויה שעומדת מאחורי רוב הביקורת על הגישה הזו, לדעתי, היא הרדוקציה שהיא עושה למורכבות האנושית. במילים פשוטות, פסיכולוגיה התנהגותית מתייחסת למוח המורכב והאדיר שלנו, וגם לאופי הייחודי של כל אחד ואחת מאיתנו, כחסרי כל חשיבות. פסיכולוגים וחוקרים רבים נהנים לחשוב שאנשים זה דבר מורכב, פשוט כי זה נותן משמעות וחשיבות מוגזמת למחקר ולעבודה שלהם. אותם פסיכולוגים וחוקרים גם יוצאים אוטומטית מנקודת הנחה שטיפול חייב להיות תהליך ארוך ומורכב. הם לא אוהבים את הפשטות שהפסיכולוגיה ההתנהגותית מביאה איתה, ובטח שלא את ההשוואה של המוח שלהם למוח של יונה.

ה"דף החלק" ולמה זו לא כל התמונה

אחת מהנחות היסוד של הפסיכולוגיה ההתנהגותית היא שאנחנו נולדים כדף חלק, בלי אופי או אישיות. אבל כל הורה עם יותר מילד אחד יפסול מיד את ההנחה הזו, שהרי הילדים שלו יצאו כל כך שונים כבר מהיום הראשון. בנוסף, פסיכולוגים ורופאים רבים סתרו את הנחת היסוד הזו מכל הכיוונים באמצעות מבחנים אישיותיים לתינוקות ומחקרים גנטיים שמוכיחים שגנטיקה משפיעה על אופי האדם, מה שסותר באופן חד משמעי את הרעיון שאנו נולדים כדף חלק. היום כבר ברור לנו שהאמת אינה חד משמעית. הוכח מדעית שגנטיקה אכן משפיעה רבות על אופי האדם, אבל היא רחוקה מלהיות הגורם היחיד.

החולשה האמיתית של הגישה ההתנהגותית

עם כל ההערכה שלי לגישה ההתנהגותית, אני מוצא בעיתיות דווקא בהנחת יסוד אחרת שלה, זו שטוענת שאנו חיים במציאות וחווים את מה שקורה סביבנו כמו שהוא. ההנחה הזו פשוט לא נכונה, כי כמו שכתבתי בעבר, אנחנו חיים בסרט (אם בא לכם להרחיב, יש מאמר על כך: אנחנו לא חיים במציאות), אבל זה נושא לפעם אחרת.

למה בכלל מדברים על זה

כולנו יודעים שטיפולים פסיכולוגיים מביאים תוצאות מועטות בפרק זמן ארוך יחסית, ופשוט אין שום סיבה בעולם שזה יהיה ככה. לכל אחד ואחת בוודאי יש סיפור על שינוי שביצע בחייו באופן מהיר ויעיל בעקבות נסיבות חיצוניות, דוגמה קלאסית לעוצמת הגישה ההתנהגותית. אנחנו כאנשים אוהבים תוצאות. כדי להשיג תוצאות צריך להיות אקטיביים, צריך לפעול. הרמה הזו, הרמה ההתנהגותית (להסבר על הרמות השונות: רמות לוגיות - 5 דרכים שמובילות לכל יעד), היא הרמה שבהגדרתה מביאה את התוצאות המהירות ביותר. אבל לצערנו, מטפלים רבים סולדים מהרמה הזו ונשארים ברמת האמונות, הערכים והזהות, בלי לגעת ברמת הפעולות. בגלל זה תחומים כמו אימון אישי, שהוא בעצם סוג של טיפול התנהגותי, תופסים תאוצה, ואנשים שמחפשים תוצאות אמיתיות, מהירות ושורשיות מעדיפים ללכת ל-NLP במקום לפסיכולוג, ואני טוען שבצדק. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושב שתואר בפסיכולוגיה מיותר. להיפך, מאמנים ו-NLPיסטים שהתאמצו להעמיק ולצבור ידע בפסיכולוגיה יוכלו להפיק תוצאות ברמת עומק שעמיתיהם חסרי ההשכלה הפסיכולוגית האקדמית יוכלו רק לחלום עליהן. הסיבה היא שבמהלך תהליך הטיפול יצוצו נושאים שדורשים התייחסות, ובלי הידע המתאים הם פשוט יפוספסו.

אז מה עושים הפסיכולוגים הטובים באמת

היום קשה מאוד למצוא פסיכולוג המטפל בגישה ההתנהגותית, בפועל הגישה מוזכרת רק פעם אחת באוניברסיטה, בקורס מבוא לפסיכולוגיה. חצי הכוס המלאה היא הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, גישה משמעותית וחדשה יחסית שצוברת תאוצה. בכמה מילים (וקצת חוסר דיוק) הגישה הזו חוקרת ובודקת את האופן שבו האדם תופס את העולם סביבו. היא מתמקדת בדיוק בנושאים שהביהביוריסטים התייחסו אליהם כחסרי כל משמעות: לאופי שלנו, לאמונות, לערכים ולראיית העולם. בעוד שהגישה ההתנהגותית מתייחסת לכל מה שקורה לנו בראש כ"קופסה שחורה" שאין צורך להבין את תוכנה, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית חוקרת ומתעמקת בדיוק בתוכן הקופסה הזו. היתרון המטורף של הגישה הקוגניטיבית הוא שהיא מצליחה להסביר התנהגויות שהגישה ההתנהגותית פשוט לא יכולה להסביר, למשל אדם שמוכן למות עבור מטרה מסוימת. בעוד שהגישה ההתנהגותית תסתכל על זה כהתנהגות שסותרת את מהות קיומו של האדם, הגישה הקוגניטיבית יכולה לנמק שהאדם תופס את אובדן המטרה כגרוע משמעותית מאובדן חייו. הדבר החשוב ביותר שהגישה הקוגניטיבית מביאה איתה הוא גישת טיפול חדשה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, CBT, המשלבת כלים קוגניטיביים והתנהגותיים. להסכמתם המוחלטת של כמעט כל הפסיכולוגים, טכניקות הטיפול האלה הן היעילות ביותר שיש לפסיכולוגים להציע.

הגישה האישית שלי

כשעוסקים בהתפתחות אישית, העיקר הוא להפיק תוצאות. יש שני סוגים עיקריים של תוצאות שאנחנו רוצים להפיק:

1. תוצאות ברמה הרגשית, למשל להוריד לחץ, להיות מאושרים יותר או לחזק את הביטחון העצמי. במקרים כאלה, הגישה הקוגניטיבית התנהגותית היא אכן היעילה ביותר.
2. תוצאות ברמה החומרית, למשל לרדת במשקל, לבנות מערכת יחסים או להפסיק לעשן. במקרים כאלה, יש גישה יעילה אפילו יותר.

כשרוצים להפיק תוצאות ברמה החומרית, הטכניקות המדויקות באמת הן אלה ששמות את ההתנהגות במרכז. הן מתמקדות בהטמעת התנהגויות ברמה המעשית ביותר, בלי חפירות מיותרות. בניגוד לגישה הקוגניטיבית, שגם היא משתמשת בכלים התנהגותיים, הגישה שאני מציע לוקחת את השימוש בכלים האלה צעד אחד קדימה, כלומר הופכת את יחסי הכוחות. במקום להתמקד במה שעובר לנו בראש ורק אחר כך להטמיע התנהגויות חדשות, אני מציע להתמקד בהטמעת ההתנהגויות, ורק במקרים הנדירים שבהם נתקעים, לעבור להתייחס למה שעובר לנו בראש.

דוגמה מתוך מקרה אמיתי

אני מחזיק בגישה שכדי לעשות את כל הדברים שאני רוצה, אני חייב שיהיה לי גוף חזק. לאחר שעברתי פציעה וניתוח ברגל, חוויתי ירידת מוטיבציה מטורפת באימונים. פתאום היו לי שבועות וחודשים שבהם לא התאמנתי. התחלתי להרגיש חלש יותר, הגוף שלי קיבל צורה קצת מוזרה, כזו שהזכירה לי את השנים שבהן לא התאמנתי בכלל.

רוב המטפלים והפסיכולוגים היו מנסים לשחזר איתי את חוויית הניתוח, לחקור את המשמעויות של מה שעברתי, לנתח חוויות ילדות כאלה ואחרות. טיפול כזה יכול לקחת שנים, ולהיות כרוך בהמון תסכול, שלא לדבר על בזבוז זמן וכסף.

NLPיסט טוב, או פסיכולוג שמתמחה ב-CBT, היו מפיקים איתי את התוצאה הרצויה הרבה יותר מהר: מוצאים את הבסיס של חוסר המוטיבציה שלי להתאמן ברמת התפיסה, ומשנים אותה. היתרון המשמעותי: הרבה יותר מהיר, תוצאות ממוקדות ולטווח רחוק. החיסרון המשמעותי: צריך להיות מאוד פתוחים לשינוי, מוכנים לשנות אמונות ותפיסות, אחרת זה פשוט לא יעבוד.

מה שאני באמת עשיתי היה שונה. קודם כל החלטתי איזה סוג של התנהגות אני רוצה לאמץ: להתאמן בכל יום. השלב השני היה לבנות לעצמי מסגרת שמחזקת את ההתנהגות הרצויה ומענישה אותי כשאני מתנהג אחרת. בכל יום שלא התאמנתי, שמתי בקופסה עשרים שקלים, והפרס היה לקבל את כל הכסף אחרי שלושים ימים רצופים של אימון. כשהתברר לי שהמסגרת לא הייתה חזקה מספיק, חיזקתי אותה: התחלתי לשתף באופן גלוי על ההתקדמות שלי. עבורי, שיתוף על הצלחה היה פרס משמעותי, ושיתוף על כישלון היה עונש כבד במיוחד. אחרי חודשיים שבהם התאמנתי ארבע-חמש פעמים בשבוע, הצלחתי בחודש השלישי להתאמן בכל יום. היופי בזה הוא שגם בחודשיים שכביכול "לא הצלחתי", אימצתי אורח חיים בריא ומלא בספורט. השינוי הזה החזיק, ואני מרגיש חזק ובריא מתמיד. לא הייתי צריך שום התערבות קוגניטיבית, שום חפירות מיותרות, אפס בזבוז של זמן ואנרגיה.

סיכום

הגישה ההתנהגותית לא "נכשלה". היא הודרה מהשיח המקצועי בגלל שהיא צנועה מדי מבחינה תיאורטית, ולא מפני שהיא פחות אפקטיבית. כשהמטרה היא תוצאה מוחשית וברת מדידה, הדרך הכי קצרה עוברת דרך שינוי ההתנהגות עצמה, לא דרך פירוק כל אמונה שעומדת מאחוריה. עבודה על האמונות שמורה, ומגיעה רק כשההתנהגות לבדה לא מספיקה.