פרק 122: 7 שיעורים שלמדתי מהילדים שלי ושידרגו לי את החיים ואת העסק

זה לא הולך להיות פרק על הורות. טוב, לפחות לא במובן הפשוט של המילה. מה שאני הולך לעשות היום זה לקחת שבע תובנות שאני או חידדתי או התחדדו לי כהורה. אני חושב שזה תובנות שלא יחדשו יותר מדי לרוב ההורים, אבל האופן שבו אני כן הולך להפוך את הפרק הזה למאוד מאוד מיוחד, זה שאני הולך להראות לכם איך אפשר לקחת את התובנות הפשוטות, העמוקות האלה, דברים שרוב מישהו הורה הרגיש, ומי שלא הורה יוכל בקלות להזדהות איתם, ולהבין איך אנחנו יכולים לקחת את זה למקומות אחרים בחיים שלנו, ולהצליח יותר במטרות שלא קשורות לזה. מטרות כמו כושר, עסקים, דברים שקשורים למשפחה, דברים שקשורים למטרות הגדולות שלנו מהחיים. כי בסופו של דבר, ואני בטוח שאתם תסכימו איתי, אחד הדברים שמאפיינים אנשים של התפתחות אישית אמיתית, של מודעות עצמית אמיתית, זה היכולת לקחת תובנות מתחום אחד בחיים שלהם, ולהטמיע אותם וליישם אותם גם בתחומים אחרים. ככה שלא נצטרך ללמוד כל דבר אלף פעמים כדי ליישם אותו בחיים שלנו, אנחנו נוכל ללמוד כל דבר רק פעם אחת. טוב, זה אולי קצת אופטימי. אז בואו נתחיל עם שבע דברים שאני למדתי מההורות שלי, ואיך אפשר ליישם את התובנות האלה בחיים שלנו, או בהצלחה בתחומים אחרים בחיים. אז התובנה הראשונה, או הדבר הראשון שקראנו, שזה הבייסיק ביותר ואולי הכי גם ברור איך אפשר לקחת את זה למקומות אחרים, וזה הנקודה שכשאתה נהיה ההורה, או כשאני נהייתי האבא, פתאום הסטנדרט בדברים מסוימים מאוד מאוד עלה, ובדברים אחרים הוא מאוד מאוד ירד. עוד שנייה אני אסביר. באיזה דברים הסטנדרט מאוד מאוד עלה? פתאום בשביל לקיים חיים בסיסיים אפילו, זה הרבה יותר יקר, נכון? אם עד עכשיו המסכורת שלי הייתה צריכה להספיק לעצמי, או המסכורות שלי ושל אשתי היו צריכים להספיק לשתינו, אז עכשיו המסכורת צריכה להספיק לשלושה אנשים. זה כולל בין אם זה טיטולים, בין אם זה גן, בין אם זה אוכל, בין אם זה בית גדול יותר או ווטאבר, בסופו של דבר פתאום נהיה פה צורך גדול יותר. מעבר לזה, אני אישית הרגשתי ואני יודע שהרבה הורים מרגישים את זה, שברמה הכלכלית לא רק השוטף דורש יותר, אלא פתאום יש לנו רצון גבוה יותר, שיהיה לנו גם סכום כסף גדול יותר בצד, במידה וקורה משהו. לחסוך לאירועים בעתיד, בין אם זה דברים חיוביים, כמו בר מצווה של הילד, חתונה, לימודים באוניברסיטה או ווטאבר, ובין אם זה מקרה חירום, מצבי חירום, כי אנחנו מבינים שכרגע שאנחנו דואגים לעוד ילד או עוד ילדים, כן, במקרה שיש לי שלושה, אז אנחנו צריכים יותר את היציבות והביטחון הכלכלי הזה. למשל בדוגמה הזאת, זה משהו שעבורי מיד הסטנדרט מאוד מאוד עלה. ואני חושב שגם יש את הביטוי הזה שכל ילד מביא את הברכה שלו, שכאילו לא צריך לדאוג מכסף, לא אומר שזה מאחוז נכון, אבל שכאילו לא צריך לדאוג מכסף שרוצים להביא ילדים, כי כשמגיע הילד מקבלים עוד כסף. שוב, מה שבתכלס ודעתי קורה זה שכמובן הסטנדרט שלנו עולה, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים יותר, ואז אנחנו עושים פעולות שגורמות לזה לקרות. עוד דוגמה מאוד ברורה חיובית בקטע הזה, זה הסטנדרט שלנו לזמן שלנו, אוקיי? באופן אישי, לפני שנולדו לי הילדים, אני הייתי עובד המון המון המון שעות, מהבוקר עד הערב, למה? כי זה היה לי כיף, אהבתי את זה, וככה שוב הספקתי לעשות את מה שרציתי. היה לי כמובן זמן עם אשתי או דברים אחרים, אבל עדיין היה לי תקופות שהייתי עובד המון שעות. פתאום מגיעים ילדים וקורים שתי דברים במקביל. אחד, יש עוד אחריות, נכון? אם שוב, אפילו ברמה של לשטוף כלים לוקח איקס זמן, עכשיו לשטוף כלים לוקח פי שלוש יותר זמן. לנקות את הבית לוקח זמן, לוקח פי שלוש יותר זמן. לא יודע, להחליף טיטולים, מקלחות, הרדמות, כל הדברים האלה, תחת ההנחה שמי שרוצים לקחת חלק בזה או לוקחים חלק בזה, אני כמובן מאוד שמחתי ורציתי לקחת חלק בזה, אז זה דורש עוד זמן. פתאום יש לנו פחות זמן, אוקיי? אז הסטנדרט לזמן שלנו נהיה הרבה הרבה יותר צפוף, כן? בנוסף לזה כמובן, זה החלק השני שאמרתי מקודם, גם פתאום זה נהיה עדיפות. כאילו אני רציתי לשחק עם הבן שלי, אני רציתי או עם הילדים שלי, אני רוצה לעשות איתם דברים. אני רוצה לקחת אותם לחוגים, אני רוצה לבלות איתם במקומות מסוימים. הדברים האלה דורשים זמן. אז מה קרה פתאום לדברים האחרים בחיים שלי? הצטמצם הזמן, נכון? זה דבר מאוד מאוד, אני חושב שהרבה אנשים חווים את זה. הצטמצם הזמן. ואז מה צריך? צריך ללמוד, או מה שאנחנו לומדים, זה להיות הרבה הרבה יותר יעילים בזמן שיש לנו. פתאום בעוד פחות שעות עבודה הצלחתי לייצר יותר תפוקה, אוקיי? והדבר הזה שהרבה פעמים שוב מתחיל או קורה בצורה מאוד חזקה כשנולדים ילדים, הוא לא חייב לקרות ככה. גם אם אתם בני 16, או בני 18, או בני 20, גם אם עדיין אה לכם ילדים, גם אם אתם בני 50 והחלטתם שאין לכם ילדים, או שהילדים יצאו מהבית, כן? זה לא משנה. בכל רגע אתם יכולים לקבל את ההחלטה הזאת שהסטנדרט עולה. בכל רגע אתם יכולים לקבל את ההחלטה הזאת שאומרת, נכון? אוקיי, אני צריך להרוויח יותר. למה? כי החלטתי. למה? כי יש לי מטרות, כי יש לי שאיפות, כי יש לי חלומות, כי אני רוצה להגיע למקומות מסוימים. ואז לייצר לעצמי את אותו סיטואציה שיש לי, או שנובעת מההורות. ההגבהה של הסטנדרט. אותו דבר, אני עכשיו מגביל את עצמי ואני הולך לעבוד פחות שעות. למה ככה? אבל אני בשעות האלה לא רוצה להספיק פחות, אני רוצה להספיק יותר. כן, זה אחד הדברים שעשיתי נגיד בשנה האחרונה. החלטתי שאני רוצה לקחת את הילדים שלי יותר בקטע של החוגים והכל. כי אני רוצה להיות שם. ואמרתי, אוקיי, אז יש לי את הימים האלה, זה פחות שעות עבודה. אז אני רוצה שבימים האלה שאני עובד פחות שעות ויוצא לקחת את הילדים לחוג, לא רק שאני מספיק פחות, אני מספיק יותר. ובמובנים מסוימים זה דרש מני לפתח מערכות, להיות יותר יעיל, להיות יותר אפקטיבי ולהגיע ליותר. אז התובנה הזאת היא בעצם באה ואומרת, אוקיי, בואו נעלה את הסטנדרט. ואני חושב שאם אני לוקח עוד יותר לעומק את הדוגמה של הורות, אז עבורי ברמה האישית, אחד הדברים שפתאום ירדו בסדר עדיפויות ששם ירד הסטנדרט, זה כל הנושא של הכושר, של הלימודים, של כל הנושא של ההתפתחות האישית. עבורי פתאום הרגשתי שאין לי זמן לזה, שזה לא בסדר עדיפויות שלי, שאני מנסה להתאמן, הייתי רגיל להתאמן בבוקר, פתאום הילדים העירימו אותי בבוקר, אז כאילו אני לא מצליח להתאמן בבוקר, אני אחר כך אומר לעבודה וכן הלאה. ובעצם הסטנדרט ירד. ושוב, אני חושב שהרבה פעמים זה קורה בחיים בכל מיני תחומים, מתחילים עבודה חדשה, זוגיות חדשה, עוברים דירה, לא משנה, כל פעם שאנחנו עוברים איזשהו שינוי, הרבה פעמים מה שקורה זה שאנחנו משנים את הסטנדרטים שלנו, במקום מסוים זה עולה, במקום מסוים זה יורד. ואני חושב שזה כמו איזו תזכורת או כמו איזשהו תובנה מאוד מאוד עמוקה, פעם בכמה זמן לעצור ולשאול את עצמי מה הסטנדרטים שיש לי בתחומים שונים בחיים. ובעוד שהילד הראשון שלי כשהוא נולד השמנתי, יצאתי מכושר וכן הלאה, כשהילד השלישי שלי נולד השתפרתי בכושר, רק צמחתי, רק גדלתי, רק נהייתי יותר חזק, יותר טוב ויותר זה. שלושה ילדים שלי זה יותר כי כאילו אותי כל המתכשירים, אבל לא מאמין בזה, אני לא מבין איך הדבר הזה קורה או איך הדבר הזה יכול לקרות, אני כן מאמין שיש מתקשרים שמטפלים ומאמנים מצוינים, אבל אני לא מאמין בתקשור עצמו. אבל בגלל שקשוב הגיעו יותר ויותר ויותר, והיה איזה קורס מיוחד כזה, לא ניכנס לעומק, והרבה אנשים המליצו לי עליו, נרשמתי לקורס. נרשמתי לקורס שאמור ללמד אותי משהו שאני לא מאמין שהוא קיים. למה? מתוך סקרנות. הקורס הזה בסופו של דבר היה לו קורס מתקדם, קניתי גם אותו, שוב, שמתי אלפי שקלים, כן, השקעתי עשרות שעות בדבר הזה, אבל זה פתח לי את הפתח לעולם חדש. אני עדיין לא מאמין בתקשור, אבל עדיין בתהליכים האלה, אחד, גיליתי הרבה דברים על עצמי, התפתחתי מאוד, והשארתי את הראש שלי גם לי שבטוח, שבעיניי זה בעצמו ערך. אז אני מציע לכם לשאול את עצמכם, במובן של סקרנות, איפה בחיים שלי אני סגור? איפה בחיים שלי אני לא מוכן לקבל אפשרויות חדשות? איפה בחיים שלי אפילו לא בהכרח דברים עד כדי כך לא הגיוניים, כן, אבל איפה בחיים שלי אני עוצר את עצמי? איפה בחיים שלי הייתי רוצה, יש לי כזה זיז של סקרנות שאני מחבא אותו במקום להדליק אותו? ותאפשרו לכם את המקום הזה. שוב, אני יודע שיש אנשים שלוקחים את זה רחוק מדי אולי, ואז לא מקדמים את המטרות שלהם, ואז מתוך מקום של דחיינות או פרפקציוניזם, לא זזים קדימה בחיים, אז אם זה הסיטואציה, זה מחוץ לאיזון. אבל אם אתם לא בסיטואציה הזאת, כן תשאלו את עצמכם איפה אתם יכולים להדליק את הנושא הזה של הסקרנות יותר. אני כן אגיד שאם אתם בתוך העולם הזה של סקרנות ולמידה כפרפקציוניזם וכדחיינות, אז אני מציע לכם להסתקרן ולשאול את עצמכם מה יכול לקרות אם לשלושה חודשים או לחצי שנה או לשנה אתם תחליטו באמת להיות מאוד מפוקסים, ושזה יסקרן אתכם, ושתתחילו לחקור לתוך האפשרות הזאת. התובנה השלישית שלי זה כמה מהר אפשר לשנות רגשות, אוקיי? ואני חושב ששוב זה משהו שכזה כל הורה חווה אותו, שאתה יכול להיות עצבני כי הילד שלך לא עושה מה שציפית, לא עושה מה שרצית, לא ישנת טוב בלילה. שוב, עבורי, כשאני לא ישן טוב בלילה זה יותר קשה לי לשלוט ברגשות שלי, יותר קשה לי להיות כאילו בוא נגיד הגרסה הכי טובה שלי. אז אני זוכר את עצמי לפעמים, מרים את הילד בלילה, אין לי כוח, עייף, מנסה להרדים אותו בחזרה והוא מסתכל עליי ככה ובא לי, לא יודע מה, אין לי כוח אליו. ואז הוא שם עליי את הראש, או ואז הוא מחייך חיוך קטן כזה של תינוק שיוצא בטעות. ואז ברגע כל הרגש משתנה. פתאום הכל בסדר, פתאום הכל חמוד, פתאום אני אוהב אותו. פתאום אהבה נוכחת. ואני חושב שאת התכונה הזאת או את התובנה הזאת ששוב להרבה אנשים יש אותה, בין אם הם חווים את זה על עצמם עם הילדים שלהם, ובין אם אנחנו לפעמים פשוט רואים שהילדים שלנו הם ככה, נכון? ילד בוחה צורח, נותנים לו את מה שהוא רוצה, פתאום הוא מחוייך, או ההפך, ילד סופר שמח, עושה איתנו יום כיף, פתאום משהו אחד לא מסתדר לו, הוא צורח. כאילו, היכולת הזאת לעבור ממצבים רגשיים קיצוניים, זה תובנה שכל אחד מאיתנו חייב להבין אותה שזה אפשרי. שזה שאנחנו מרגישים משהו, והרגש הוא אמיתי, כן? לא מזלזל ברגשות. זה שאני מרגיש משהו והרגש הוא אמיתי, לא אומר שאני חייב להישאר ברגש הזה. כי זה הקפיצה הלוגית שהרבה פעמים, או רוב האנשים, עושים אותה בעצמם באופן אוטומטי. זאת אומרת, אם אני עצוב, ושוב, העצב אמיתי, כי קרה באמת משהו, ואני באמת אמור להיות עצוב, וזה בסדר. אבל אם אני עכשיו עצוב, אני לא יכול עוד שנייה להיות שמח. וזו קפיצה לוגית לא נכונה. אוקיי? זה פשוט לא האמת. וברגע שאתה מבין את זה, אתה יכול לקחת את זה לכדי פרודוקטיביות או אפקטיביות בהרבה מקומות בחיים. דוגמה שאני חושב שסיפרתי עליה בפרקים הקודמים בפודקאסט, זה שכשהתחלתי לכתוב את הספר, אז הייתה לי מאמנת אישית, ואני זוכר שכזה התקשרתי, היה לנו שיחה, ושוב, בטלפון, והתלוננתי במירכאות שאין לי זמן, ושאני לא מצליח לכתוב, ושאני לא מצליח להתקדם עם מטרות, כי היה לי כזה מטרות כמה לכתוב, ולא הספקתי לכתוב את זה. ואז היא שואלת אותי, אוקיי, כמה זמן אתה צריך בשביל לכתוב? ואמרתי לה, תראי, אני כותב שעה וחצי, וזהו, אני לא יכול לכתוב יותר משעה וחצי. כי אז אני כאילו מאבד את ה... כאילו המוח שלי הופך לפירה. אבל זה לוקח הרבה יותר משעה וחצי, זה לוקח איזה שעה, שעה וחצי של להתכונן, של להיכנס למוד, של אני שותה מים, אני מכין קפה, אני מסדר את הדף, אני כאילו עושה את כל המסביב. ואז אחרי שסיימתי לכתוב, אני צריך כזה לשבת ולבהות שעה כדי לחזור לעצמי, אוקיי? אז זה לוקח ארבע שעות. ואין לי ארבע שעות פה, ואין לי ארבע שעות שם, יש לי ארבע שעות פעם בהרבה זמן. ואז היא שאלה אותי שאלה. היא שאלה אותי, מהו הזמן המהיר ביותר שבו אתה יכול לעשות את המעבר הרגשי הזה מהרגש שאתה נמצא בו במהלך היום לרגש הנדרש כדי לכתוב. ובניסוח שלה, מה הזמן הכי מהיר שאתה יכול לעשות את זה, כי אני הייתה מאנגליה, אז היא דיברה באנגלית, אבל כאילו זה היה המהות של השאלה. התובנה הזאת היא שכרגע דיברתי איתכם עליה, על המיידיות של החלפת הרגש שהייתה לי בראש פתאום. פתאום זה קפץ לי, פתאום, שוב, ידעתי את זה, אבל לא חיברתי את זה, אוקיי? זה ההבדל, וזו המטרה שלי אולי בפרק הזה, לא כמו לתת לכם תובנות חדשות בהכרח, אני יודע שיש הרבה תובנות חדשות בהרבה פרקים אחרים, אלא יותר כמו לחבר את התובנות שכבר יש לכם למקומות אחרים בחיים, אני חושב שזה לא פחות חשוב. אז הייתה לי כבר את התובנה הזאת, אבל אז היא התחברה לי לנושא של הספר. וכשהיא שאלה אותי, אז אמרתי לה, מה זאת אומרת? זה הכי מהיר? היא אמרה לי, הכי מהיר. אמרתי לה, אני יכול מיד. היא אמרה לי, אוקיי, ואם היית עושה את זה מיד, איך היה נראה סדר הכתיבה שלך? אז הייתי אומר לה, הייתי הולך לכתוב ארבע פעמים בשבוע, כי כל בוקר הייתי צריך לעשות את זה. הייתי הולך לבית קפה, כותב שעה וחצי וחוזר, שום בעיה. אין בוקר שאין לי בו שעה וחצי. והיא אמרה לי, מצוין, אז תעשה את זה. ובחודשים שלאחר מכן הייתי מגיע, הולך לבית קפה קרולינה בהוד השרון, כן, התחלפו שם הבעלים, אז אני לא יודע אם עדיין טוב שם כמו שהיה בתקופת הכתיבה שלי, אבל הייתי מגיע, מזמין את הקפה, אולי חמש דקות, הבית קפה דקה מהבית, פותח את המסך של הלפטופ ומתחיל להקליד. פשוט אינסטנטלי, פשוט באופן כמעט מיידי. וזה מה שאפשר לי לכתוב את הספר מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מהר. לא בגלל שכתבתי באמת מהר, בגלל שהמהירות הקלדה שלי כזאת היא מהירה, ולא בגלל שלא ערכתי אותו, כי אחר כך העריכות, עשיתי אני חושב איזה ארבע או חמש עריכות על כל הספר עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם, אבל הכתיבה עצמה רצה מאוד מאוד מהר. למה? כי פשוט כתבתי. פשוט כי כתבתי. ואותו דבר קורה עכשיו. בתקופה האחרונה יש לי כזה חשק כזה לחזור לכתוב תכנים כזה שהתפתחות אישית, וזה בפייסבוק, אז אם אתם לא עוקבים, כדאי מאוד. שוב, אני טוב בפודקאסט אני חושב, ועדיין אני רוצה לעשות את זה, ושאלתי את עצמי למה. למה זה חשוב שיעורי בית? האם אני יכול פשוט להגיד לו, זה לא חשוב, אל תעשה שיעורי בית, אני אגיד למורה שאתה לא עושה שיעורי בית, וזהו. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שזה לא נכון. שהדבר הזה, או המחיר שאני שילמתי על לא להכין שיעורי בית כל החיים, זה לא היה בציונים. קודם כל אני קיבלתי ציונים טובים כל החיים, או כמעט כל החיים. ודבר שני, הציונים לא כאלה חשובים בסוף, כן? אז כאילו מה הקטע? אבל המחיר הכי גדול שאני שילמתי בכל החיים שלה על לא להכין שיעורי בית, זה שהייתי צריך לפתח את המיומנות של תרגול בגיל המאוחר. הייתי צריך לפתח את היכולת לשבת ולהתרכז בגיל המאוחר. ובדברים שאנחנו אחר כך אוהבים או רוצים או צריכים, כמעט תמיד יש אלמנט של חזרתיות על הבסיס, חזרתיות על החלק המשעמם כדי להצליח. אני חוויתי את זה כשלמדתי NLP, כשלמדתי לעמוד על במה, כשלמדתי שיווק, כשלמדתי לכתוב, המון המון דברים. יש פה איזה אלמנט שחייב להתמיד בו, חייב לעשות אותו לאורך זמן, למרות שהוא סזיפי, למרות שהוא משעמם, כדי להיות מאוד טוב בו. וזה המחיר הגבוה שאני שילמתי על לא לעשות שיעורי בית. אחרי שחשבתי על זה, זה היה יום אחרי או יומיים אחרי, אמרתי, רוי, אני אגיד לך למה זה חשוב לעשות שיעורי בית. והתובנה פה, שוב, כי זה לא פודקאסט על אורוץ, אני לא בא להגיד לכם איך לחנך את הילדים שלכם, אבל אני כן בא להגיד לכם שתשימו לב איפה אתם בחיים שלכם אולי נמנעים מלעשות שיעורי בית, נמנעים מלעשות החזרות כי זה משעמם, או מעגלים פינות במקומות שיש מקומות שבהם כדאי לעגל פינות כי זה חוסך זמן והכול, אבל באיזה מקומות העיגול פינות הזה פוגע במיומנות שלכם, פוגע ביכולות שלכם, פוגע ברמה שבה אתם מתקדמים. עכשיו, כשאני חושב על זה, אוקיי, בראש שלי עכשיו, אני לא עצמי, אני יכול להשקיע יותר בעריכה של הדברים שאני כותב או בעריכה של הפודקאסט. אני צריך לחשוב איך לעשות את זה, אבל פתאום עולה לי בראש, וואלה, אני משקיע בתוכן הרבה, אבל לא משקיע כל כך בעריכה. אולי אני צריך להשקיע יותר בעריכה. אולי זה לא עיגול פינות טוב. אני צריך לחשוב על זה. אוקיי? יפה. אז אמרנו, תובנה ראשונה זה לבחור את הסטנדרטים שלי. תובנה שנייה זה התכונה הכי חשובה על הצלחה בחיים זה סקרנות, לפחות לדעתי. שלוש, זה כמה מהר אני יכול לשנות רגשות, שזה מאוד מאוד מהר, והתובנה הרביעית זה שיעורי בית או לעשות את החזרות, לתת את העבודה, שוב, בין אם זה בקושר, בכל דבר בחיים. הדבר החמישי זה עוד איזשהו משהו שעבורי היה שיעור מאוד מאוד גדול ואני חושב שעבור הרבה אנשים שמקשיבים לפודקאסט הזה זה יכול להיות שהוא מאוד גדול. אני בתור ילד, הייתי ילד מאוד, או ככה אני קראתי לזה, ילד מאוד טוב. מה זה אומר ילד מאוד טוב? זה אומר ילד שמאוד מרצה, מאוד עושה את מה שאומרים לו, מאוד מנסה שכל הזמן יהיו מרוצים ממנו, אולי אפילו קצת חושש או לא קצת, מאוד חושש מאימותים, לא רוצה להתאמת, בטח לא עם המשפחה, ובמובן מסוים זה כאילו ילד, שוב בתפיסה של גל לילד, זה ילד טוב. ובתוך שלושה ילדים, אני בלי שמות ובלי לציין עובדות, יש ילדים שהם יותר ככה, שיש להם יותר את הצורך הזה בלרצות ויותר את הצורך הזה בלשי הרמוניה והם לא רוצים להתאמת ושהם יוותרו, אוקיי? ויש ילדים שיש להם את הגן ההפוך, אני קורא לזה גן, זה מורכב מהסנר הרבה דברים, אבל שהם יגידו מה הם רוצים, והם ידרשו את מה שהם רוצים, ואם הם לא יקבלו את מה שהם רוצים, הם יעשו מניפולציה או יפעילו, או לא יודע מה, יעשו את מה שצריך כדי לקבל את מה שהם רוצים, והם יתעקשו על זה, והם לא יוותרו, ולא אכפת להם להיכנס לאימותים, וזה לא מפריע להם כאילו, לא יודע, להתווכח או לריב או שלא יהיו מרוצים מהם, לא משנה להם כל כך, כאילו פחות משנה להם. וכשראיתי את זה על הילדים שלי, נאלצתי להתמודד לראשונה אולי, כן? לעומק, או מאוד לעומק, עם התפיסה הזאת של מה זה ילד טוב ומה זה ילד רע. נכון, אף אחד לא רוצה לחשוב על ילד שהוא רע. ואז הסתכלתי בחיים שלי על אנשים מבוגרים שיש להם את אותו גן, אוקיי? את הגן הזה ההפוך משלי, זה שמוכן יותר להתאמת, זה שפחות מחפש לרצות, זה שיותר יודע מה הוא רוצה, זה שיותר דוחף או אסרטיבי, אוקיי? במונח המקצועי בפסיכולוגיה זה נקרא אגריבל, כן? כאילו יש בביג פייב, מי שלא ראה את הקורס שלי במבוא לפסיכולוגיה, שהוא בחינם ביוטיוב, ויש אותו בחינם בפודקאסט, אז כדאי לכם לעשות את זה. אני חושב ששיעור שבע או שמונה זה על תיאורת אישיות, אז אני מסביר את זה שם. אבל יש אחת מהתכונות אישיות, מהחמש תכונות אישיות הגדולות, המרכזיות, זה אגריבלנס או נעימות, אני יודע איך לקרוא לזה, הסכמתיות, לא יודע איך קוראים לזה בעברית, אוקיי? אז התכונה הזאת, שאצלי בבסיס שלה הייתה מאוד מאוד גבוהה, ואצל אנשים אחרים מאוד מאוד נמוכה, אוקיי? מסתבר את חלקיכם זה לא יפתיע, שאנשים עם אגריבלנס יותר נמוך, מרוויחים יותר כסף, מקבלים יותר ממה שהם רוצים, משיגים מערכות יחסים שיותר טובות להם, ועוד ועוד ועוד ועוד דברים ממש טובים. אז בעצם, להיות ילד רע, או לא באמת רע, כן, אבל פחות ילד טוב, פחות המרצה הזה, יש לזה יתרון מאוד מאוד גדול בחיים. אלא אם זה בלי גבול, אלא אם זה חוצה את ה... זה נהיה יותר מדי, ואז זה נהיה בן אדם שאף אחד לא אוהב אותו, שאף אחד לא רוצה להיות בקרבתו, נכון? ואף אחד לא... איך נקרא לזה? שאף אחד לא רוצה להיות בקרבתו, שאף אחד לא... שלא נעים להיות איתו, שאנשים מרגישים מנוצלים לידו, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. אז ההבנה שלי הייתה שבעצם אני צריך או אני חייב להתאים את החינוך שלי לאישיות של הילדים. ילד שיש לו בבסיס שלו, אגריבלנס יותר נמוך, שהוא מוכן להתאמת, שהוא רוצה זה, איזה ערכים אני צריך לעבוד איתו? אני צריך לעבוד איתו על איזה מידות, תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני צריך לעבוד איתו, נכון? על נדיבות, על סבלנות, על קבלה, על ויתור, כל הדברים האלה. העניין הוא שמה הרבה פעמים אנחנו כהורים עושים, תשובו אותי, אני אראה לכם איך זה מתחבר במקומות אחרים בחיים גם, כן? שאנחנו רואים את הילד הטוב שכבר משתף, שכבר מרצה, שכבר נחמד, שכבר דואג לאחרים, שכבר מתחשב, ואנחנו רק מחזקים אותו על זה. למה? כי זה התנהגות שנוחה לנו כהורים. ואני הבנתי שעם הילדים האלה, ברור שאני יכול לחזק אותם על זה, אני יכול להגיד להם כל הכבוד על זה, אני יכול להעצים אותם על זה, סבבה. אבל מהם הערכים והמידות שאני צריך לחזק בילדים האלה? אז אסרטיביות, נחישות, אומץ, כן? אז ברור שאת שתי הילדים אני מעצים על מה שיש להם, אבל אני רוצה לפתח בהם או להגל את הפינת שלהם, או לתת להם את הכלי הנוסף שהוא שונה ממה שיש להם, שהוא מעגל אותם, כי שוב, להיות מרצה זה אחלה, זה מדהים, יש לך חברים טובים, אנשים יאהבו אותך, יהיו לך מערכות יחסים מצוינות. אם אתה יותר אגריבל, אז אתה תיצור יותר כימיה בסביבה שלך, אנשים ירצו להיות בקרבתך וכן הלאה. אבל הרבה פעמים, שוב, אם זה עובר את הגבול, כמו בדוגמה מקודם, אם זה נהיה יותר מדי, אם אין לך את הכלי של הצד השני, אז אתה נהיה סוג של פושובר, אנשים דורכים עליך, אנשים מסוימים ינצלו אותך ואם אתה בא לעשות עסקה של כמה מיליונים, ואתה מאוד מאוד אגריבול, אז אתה תפסיד מאות אלפים לא מיליונים בעסקה הזאת, אין שאלה, לעומת מה שהיית יכול להשיג. אז זה ברור שאתה חייב לפתח את היכולות האלה. אז תשאלו את עצמכם איזה חלקים באישיות שלכם מאוד דומיננטיים, ואיזה חלקים באישיות אתם יכולים בעזרת פיתוח של מיומנויות, לאגר את עצמכם ולאפשר לעצמכם להיות טובים יותר ביותר סיטואציות. וואי, זה פרק קצת ארוך, אבל אני חושב שהוא טוב וזה שווה את זה. התובנה השישית שלנו, או שלי, זה עד כמה זה חשוב, וזה מתחבר לתובנה הראשונה בהקשר של סטנדרטים של הכושר או הדברים האלה, זה עד כמה זה חשוב לשים את עצמי במקום הראשון. וזה קצת מביך להגיד את זה, אבל אני זוכר שכאילו כשהייתי בן 22, אז העברתי, התחלתי להעביר סדנאות כאלה של התפתחות אישית, והגיעו לי כמה אנשים, ובגיל 23 ו4 זה כבר נהיה יותר גדול, היה לי סדנאות עם כזה 100-200 אנשים כל חודש, לפעמים פעמיים בחודש. ואני זוכר שאחד או אחת הביקורות שהייתי מקבל באופן די קבוע מאנשים, זה שבמיוחד כי דיברתי על כזה, על קבלת החלטות ועל תכנון ועל אפקטיביות, זה היה כאילו הרבה מהמסרים שלי, פוקוס, להשיג יותר בפחות וכן הלאה, אז אחד הביקורות שהייתי מקבל באופן קבוע זה שאני לא מבין איך החיים נראים אחרי ילדים, ושבגלל שאין לי ילדים אני חושב שאפשר לעשות גם וגם וגם וכן הלאה. וברמה מסוימת, קודם כל אז אני די בזתי לה, כי הייתי צעיר ותמים ואולי שחצן קצת, די בזתי לביקורת הזאת, אפילו אני זוכר שכתבתי פוסט כזה בבלוג שהיה לי אז, כן, זקן, כתבתי פוסט באתר על זה שאל תקשיבו לי כי אין לי ילדים ולמה זה חרטה שכאילו ברור שאני יכול לעשות דברים למרות שאין לי ילדים ולמה אני יכול להבין למרות שאין לי ילדים. והסיבה שאני מבין שהייתי קצת שחצן זה כי באמת שכשילדים שלי נולדו בסופו של דבר זה כן לקח לי את כל המיומנויות האלה צעד אחד, הלוואי צעד אחד, משהו כמו חמש צעדים אחורה, בסדר זה האמת הכינה. באמת כל הדברים שחשבתי שאפשר לעשות ובאמת אני הרגשתי שוב, היה לי איזו תפיסה קצת מתנסית כזאתי שאמרתי לעצמי מה כאילו כל האנשים בעולם מביאים ילדים והם איכשהו מסתדרים, אני תופס את עצמי כתותח, נכון? מה זה הקמתי חברה עם עובדים ועשיתי מיליון דברים והייתי טוב במהלך זה כאילו התקדמתי בספורט ודחזקתי מערכות יחסים טובות והיה לי קשרים שפיתחתי עם כל מיני אנשים זה ושוב עסקים והרצאות ומלא דברים, אז אמרתי אוקיי אז אם ילדים זה אתגר שכל בני האדם כולל הפחות מוצלחים ומוכשרים מצליחים להתמודד איתו, אני אצליח להתמודד איתו בקלות, זה מה שחשבתי, מה שלא היה נכון, כן? וזה היה מאוד מאוד מאתגר בהתחלה. עם זאת, אחת התובנות העמוקות והכואבות אולי מהתקופה הזאת שלקחתי אני חושב סדר גודל של שנה, שנה וחצי כאילו רק להתאפס מהשוק של ההורות, להתאפס מהשוק של לא לישון בלילה, לקום באמצע הלילה, כל ההתעסקות עם התינוק שלא היה לי שום קשר לזה, כן? ואני האח הבכור והפני הילדים שלי יותר רחוקים ממני כאילו הגדולים ממני, אז כאילו לא היה לי כזאת אינטראקציה עם תינוקות, הבנתי כמה אני צריך להקשיב לגל שלפני שהיה לו ילדים, הבנתי כמה הדברים שהייתי מלמד בגיל 22 ו23 ו4 היו כן נכונים. והנקודה הזאת של לשים את עצמי במרכז ולשים את עצמי ראשון ולדאוג לעצמי קודם כל זה משהו שמאוד קל לאבד אותו כשיש ילדים בגלל סטיגמות חברתיות, בגלל לחץ מבני או בנות הזוג, בגלל תחושות פנימיות, בגלל מאה אלף דברים. אבל בסופו של דבר זה עדיין הבסיס. ובשנה הראשונה שבה ויתרתי על חדר כושר וויתרתי על אימונים וויתרתי על תזונה וויתרתי על נחביבים וויתרתי יחסית על חברים וויתרתי על דברים שחשובים לי כמו זמן שקט להתאם, הייתי אבא משמעותית פחות טוב ובן זוג משמעותית פחות טוב ומשמעותית פחות עוזר ותומך וחלק מאשר מה שאני היום או אפילו שנה אחר כך. ברגע שאמרתי לעצמי, אוקיי, ופה התובנה הזאת מתחברת גם אליכם, לא משנה באיזה שלב אתם בחיים, כן? ברגע שאני מבין שאני שם את עצמי במקום הראשון, מה זה אומר? דואג לגוף שלי, דואג לאנרגיה שלי, דואג ללימודים שלי. אני זוכר שאחרי פרק זמן מסוים, אחרי שהבן הקטן שלי נולד, הוא עוד תינוק, אני קולט את זה, יש לי הזדמנות לטוס ללונדון לכמה ימים ואני זוכר שהיום זה נראה לי, אה, מגניב, איזה יופי, כאילו אחלה, כן, טס ללונדון, איזה כיף, כאילו סדנה של טוני רובינס, אבל באותו רגע אני הייתי בחרדה. הייתי אמיתי, איך אני יכול לעזוב את אשתי לבד לארבעה ימים? איך אני יכול לעשות את זה? וכל הרגשות שם וכל הקושי, ואני כל כך שמח שעשיתי את זה, ומאז עשיתי את זה המון פעמים, אוקיי? ואגב, בגלל שאני מבין את החשיבות של הדבר הזה, כמובן, שאני גם מעודד את אשתי לעשות בדיוק את אותו דבר. אז היא גם טסה לחולים עם חברות או לבד, או עושה כל מיני דברים, ואני שומר את הילדים איתי, אוקיי? אז אני מאפשר גם לה, או מה זה מאפשר? אני אפילו מעודד ודוחף, כמו שהיא מעודדת ודוחפת אותי, לשים כל אחד מאיתנו במרכז וקדימה, כדי שאנחנו נהיה עוצמתיים, חזקים ונעימים יותר. אז גם אם יש לכם ילדים, וגם אם אין לכם ילדים, וגם אם יש בלגן בחוץ, וגם אם יש בעיות בעסק, וגם אם יש קושי, וגם אם יש וואטאבר, אין דבר כזה לא לשים את עצמנו במרכז. כי בסופו של דבר, אם אני לא אעשה את הספורט שאני צריך, אם אני לא אעשה את ה... לא יודע, כל אחד משהו אוהב, מדיטציה, את הטיפול הרגשי, את הלמידה, את ההתפתחות האישית, יש כאלה שצריכים זמנים של שקט, יש כאלה שצריכים את הרעש, צריכים לפרוק, עבורי, ללכת למסיבה זה סיוט, עבור לי ללכת למסיבה זה לפרוק אנרגיה, אוקיי? אז לעשות את הדברים שאתם רוצים לעשות, שממלאים אתכם ושמוציאים אתכם בהרגשה טובה, אחריך מאפשר לכם לעשות את כל שאר הדברים. שוב, כמובן שזה צריך להיות באיזשהו איזון, כן? אם אני כל היום רק מתעסק בעצמי, אז הבעיה אפילו לא כבר בסביבה או בילדים, או במשפחה או בעסק, הבעיה היא שכשאנחנו משקיעים רק בעצמנו, רוב האנשים בסופו של דבר מרגישים מאוד מאוד ריקניים. אם אני כל היום רק מתאמן ורק עושה מדיטציה ורק לומד, אז זה יכול להיות נחמד ומעניין לשבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, אבל באיזשהו שלב החיים מתחילים להרגיש ריקניים. למה? כי אנחנו רוצים לדאוג לאנשים אחרים, כי אנחנו רוצים לעזור לאנשים אחרים, כי אנחנו רוצים להשפיע, כי אנחנו רוצים לתת. אוקיי? אז כל אחד כמובן עם האיזון שלו, אבל הדגש של הדבר הזה של כמה זה חשוב להיות בן אדם ששם את עצמו במרכז, שלוקח את הזמן שהוא צריך, שלא מתנצל על הצרכים שלו, שלא מתנצל על מה שחשוב לו, שלא מתנצל על מה שנדרש כדי שאני אשגשג, כדי שאני אפרח, כדי שאני אצליח, ודואג לקחת את הדבר הזה לעצמי, כדי שאני אוכל גם פשוט להיות באחלה, וגם כדי שאני אוכל לתת יותר לכולם, זה תובנה סופר חזקה עבורי, שאני דואג, שעדיין קשה לי איתה, שוב, היה לה אופי הטיפה יותר מרצה, עדיין לפעמים אני קצת דוחא את הדברים האלה, לפעמים אני קצת זה, אבל זה משהו שאני מאוד מאוד במודעות אליו, ואני דואג לעשות אותו ולשמר אותו לאורך זמן. התובנה האחרונה, מאוד מאוד חשובה, מאוד מאוד רלוונטית, אני חושב שכשע חבר אלונים. אוקיי, באותו רגע. והחשיבות הזאת של לעשות את הדבר הנכון, במיוחד, במיוחד, במיוחד אם ילדים רואים את זה, כי אחרי שאתה עושה איתם את הדבר הנכון פעמיים, שלוש, ארבע, שוב, תלוי בילד, תלוי בסיטואציה, תלוי במצב, אם מציבים לילד גבול שלוש, ארבע, חמש פעמים בצורה נחרצת ומוחלטת, הגבול לא ייבדק יותר, ברוב המוחלט של המקרה. כמובן שזה לא נכון בכל הילדים, ולא נכון בכל דבר, אבל ככלל עצמה. והנקודה הזאת היא כל כך עוצמתית, כי ברגע שעושים את זה פעם פעמיים עם ילד, הסימון נופל, ואז אני אומר, וואו, גם עם עצמי זה ככה. כשאני עייף פעם אחת, ואני אומר לעצמי, אה, אני עייף, אין לי כוח ללכת לחדר כושר, אני לא אלך, ואז לפעמים אני כן הולך, ולפעמים אני לא הולך, ולפעמים אני כן הולך, ולפעמים אני לא הולך, אז אני כל הזמן נשאר בתוך האתגר הזה מול הגבול, אני כל הזמן נשאר באתגר הזה מול התוכנית, כל פעם ללכת לחדר כושר דורש מאמץ. אבל אם אני עייף ואין לי כוח, ואני לא רוצה ללכת לחדר כושר, אבל אמרתי שאני אלך לחדר כושר, אז אני פשוט הולך. חד משמעית, אין שאלה. ואני עושה את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אחרי שלוש, ארבע, חמש פעמים כאלה ברצף, בלי נפילות ביניהם, זה יפסיק להיות קשה. כי זה ברור שהולכים, כי לא משנה מה הולכים, אז הקושי הרגשי והמנטלי נעלם. אם אני יודע ששוב, לכתוב את הספר, עכשיו זה לשבת לכתוב, אוקיי? אז זה קשה. אבל אם אני אומר, אוקיי, אני פותח את הלפטופ ומתחיל לכתוב, אז בפעם הראשונה זה דורש לעשות סוויץ', ובפעם השנייה זה דורש לעשות סוויץ', בפעם השלישית זה דורש לעשות סוויץ', אבל אחרי שלוש, ארבע, חמש פעמים, זה כבר נהיה הרגל, זה כבר נהיה ברור, זה כבר נהיה מובן מאליו. ולעשות את הדבר הנכון בהקשר הזה, לעשות את הדבר שאני רוצה, את הדבר שמקדם אותי, זה עובד כל כך חזק אחרי השלוש, ארבע, חמש פעמים הראשונות, שזה פשוט מדהים. והמלחמה הזאת, או האתגר הזה, או שאני חושב שאחת הסיבות החזקות, שהמון אנשים תקועים באיזושהי רמה מסוימת בחיים שלהם, זה בגלל גבולות כאלה שהם נכשלו בלהציב לעצמם. זה בגלל איזשהו חוסר נעימות או שיחה לא נעימה עם מישהו, או התמודדות עם משהו שהוא מאתגר אותם, כן? יש מלא דוגמאות כאלה מעולמות הקריירה והעבודה, וזה עוצר אותם מלהגיע למה שהם רוצים. וזה פשוט ארבע או חמש או שש פעמים החלטות קטנות של שנייה ופשוט לעשות את זה. ואז זה נהיה הרגל, ואז מתקנמים, ואז פתאום אם חשבתם שהגבול שלכם זה איקס, הגול שלכם נהיה שלוש איקס או חמש איקס, ואז יש שם משהו אחר, כן? שגם אותו צריך לטפס ולעבור. אז חברים יקרים, היום נתתי לכם שבע תובנות שאני קיבלתי מלהיות אבא, אבל גם איך לחבר אותם לחיים האמיתיים שלנו בתחומים אחרים, בעבודה, בקריירה, בזוגיות או בכל מקום אחר. אני מקווה שנהנתם, אני מקווה שאהבתם, אם כן שימו קבע לפודקאסט בפלטפורמה שנמצאים בו, או לייק או וואטאבר סאבסקרייב ביוטיוב. ושוב, אם אתם רוצים לקבל לא רק פעם בשבוע, אלא ממש באופן יומי תכנים כתובים, שבכתיבה אני אפילו יותר טוב, פשוט תחפשו גל צחייק בפייסבוק, או הקישור מופיע פה מתחת, ותקבו אחריי. אז יאללה, היה לי כיף, תודה רבה ונתראה בפרק הבא.