דלג לתוכן הראשי

פרק 122: 7 שיעורים שלמדתי מהילדים שלי ושידרגו לי את החיים ואת העסק

הילדים שלנו הם לפעמים המורים הכי גדולים שלנו, אם רק נשים לב. בפרק הזה אני חולק 7 שיעורים שלמדתי מהילדים שלי, שיעורים שלא רק שדרגו לי את החיים האישיים, אלא גם השפיעו על האופן שבו אני מנהל את העסק.

על מה דיברנו בפרק

זה לא פרק על הורות, זה פרק על איך לקחת תובנה מתחום אחד בחיים וליישם אותה בתחומים אחרים. אני עובר על שבע תובנות שהתחדדו לי כאבא לשלושה: לבחור במודע את הסטנדרטים שלי, לשמור על סקרנות, להבין כמה מהר אפשר לעבור מרגש לרגש, לעשות את שיעורי הבית ואת החזרות המשעממות, לפתח את הצד החלש באישיות שלי, לשים את עצמי במקום הראשון, ולהציב גבולות גם כשזה לא נעים. כל תובנה כזאת אני מחבר לדוגמה מהחיים שלי, מכתיבת הספר בבית קפה ועד עסקאות גדולות ואימונים בחדר כושר. בשנה הראשונה אחרי שהבן הראשון שלי נולד ויתרתי על הכושר, על הלמידה ועל הזמן השקט שלי, והייתי דווקא אבא ובן זוג פחות טוב. הכוונה היא שתשאלו את עצמכם איפה כל אחת מהתובנות האלה פוגשת אתכם, בעבודה, בזוגיות או בבריאות.

הנקודות החשובות

  • כל שינוי גדול בחיים מעלה סטנדרטים בתחום אחד ומוריד בתחום אחר, ושווה לעצור פעם בכמה זמן ולבחור אותם במודע.
  • רגש אמיתי לא מחייב להישאר בו. אפשר לעבור מכעס לאהבה בשנייה, וזה מה שאפשר לי לשבת ולכתוב את הספר בלי שעות של התכוננות.
  • המחיר של לא לעשות שיעורי בית הוא לא הציונים. זה לפתח מאוחר את היכולת לשבת, להתרכז ולחזור על הבסיס המשעמם.
  • הולכים עם החוזקות שלנו, אבל מפתחים את הצד החלש לפחות לרמה שמספיקה למטרות. אדם נעים ומרצה צריך ללמוד משא ומתן ואסרטיביות.
  • לשים את עצמי במרכז, את הגוף, האנרגיה והלמידה שלי, הוא מה שמאפשר לי לתת יותר לכל השאר.
  • גבול שמחזיקים בו בנחרצות שלוש עד חמש פעמים ברצף מפסיק להיבדק, וזה נכון מול ילדים וגם מול עצמי.

אפשר להאזין לפודקאסט גם מהאפליקציה האהובה עליך:

קישור לעמוד עם כל הפרקים: מנהיגות בטישרט: פודקאסט על השפעה, הצלחה והתפתחות אישית.

שאלות נפוצות

איך מעבירים תובנה מתחום אחד בחיים לתחום אחר?

שואלים איפה אותו עיקרון פוגש אותי במקום אחר. למשל, אם כהורה עליתי בסטנדרט של הכסף והזמן, אני יכול להחליט להעלות סטנדרט גם בכושר או בעסק, גם בלי שקרה לי שינוי חיצוני.

למה חשוב לעשות דברים משעממים וחוזרים על עצמם?

כי כמעט בכל תחום שרוצים להצטיין בו יש חלק חזרתי ומשעמם שחייבים להתמיד בו. מי שמתחמק ממנו מגלה מאוחר שהוא צריך לפתח את היכולת להתרכז ולהתמיד מאפס.

איך הופכים פעולה קשה להרגל?

עושים את הדבר הנכון בלי לשאול שאלות שלוש, ארבע או חמש פעמים ברצף, בלי נפילות באמצע. אחרי זה הקושי הרגשי נעלם, כי כבר ברור שעושים את זה.

תמלול מלא

תמלול אוטומטי (AI) — ייתכנו אי-דיוקים.

זה לא הולך להיות פרק על הורות. טוב, לפחות לא במובן הפשוט של המילה. מה שאני הולך לעשות היום, זה הולך לקחת שבע תובנות שאני או חידדתי או התחדדו לי כהורה. אני חושב שזה תובנות שלא יחדשו יותר מדי לרוב ההורים. אבל האופן שבו אני כן הולך להפוך את הפרק הזה למאוד מאוד מיוחד, זה שאני הולך להראות לכם איך אפשר לקחת את התובנות הפשוטות, העמוקות האלה, דברים שרוב מישהו הורה הרגיש, ומי שלא הורה יוכל בקלות להזדהות איתם, ולהבין איך אנחנו יכולים לקחת את זה למקומות אחרים בחיים שלנו, ולהצליח יותר במטרות שלא קשורות לזה. מטרות כמו כושר, עסקים, דברים שקשורים למשפחה, דברים שקשורים למטרות הגדולות שלנו מהחיים. כי בסופו של דבר, ואני בטוח שאתם תסכימו איתי, אחד הדברים שמאפיינים אנשים של התפתחות אישית אמיתית, של מודעות עצמית אמיתית, זה היכולת לקחת תובנות מתחום אחד בחיים שלהם, ולהטמיע אותם וליישם אותם גם בתחומים אחרים. ככה שלא נצטרך ללמוד כל דבר אלף פעמים כדי ליישם אותו בחיים שלנו, אנחנו נוכל ללמוד כל דבר רק פעם אחת. טוב, זה אולי קצת אופטימי. אז בואו נתחיל עם שבע דברים שאני למדתי מההורות שלי, ואיך אפשר ליישם את התובנות האלה בחיים שלנו, או בהצלחה בתחומים אחרים בחיים. אז התובנה הראשונה, או הדבר הראשון שקראנו, שזה הבייסיק ביותר ואולי הכי גם ברור איך אפשר לקחת את זה למקומות אחרים, וזה הנקודה שכשאתה נהיה הורה, או כשאני נהייתי אבא, פתאום הסטנדרט בדברים מסוימים מאוד מאוד עלה, ובדברים אחרים הוא מאוד מאוד ירד. עוד שנייה אני אסביר. באיזה דברים הסטנדרט מאוד מאוד עלה? פתאום בשביל לקיים חיים בסיסיים אפילו, זה הרבה יותר יקר. נכון? אם עד עכשיו המשכורת שלי הייתה צריכה להספיק לעצמי, או המשכורות שלי ושל אשתי היו צריכים להספיק לשתנו, אז עכשיו המשכורת צריכה להספיק לשלושה אנשים. זה כולל בין אם זה טיטולים, בין אם זה גן, בין אם זה אוכל, בין אם זה בית גדול יותר או וואטאבר. בסופו של דבר פתאום נהיה פה צורך גדול יותר. מעבר לזה, אני אישית הרגשתי ואני יודע שהרבה הורים מרגישים את זה, שברמה הכלכלית לא רק השוטף דורש יותר, אלא פתאום יש לנו רצון גבוה יותר שיהיה לנו גם סכום כסף גדול יותר בצד, במידה וקורה משהו. לחסוך לאירועים בעתיד, בין אם זה דברים חיוביים, כמו לא יודע, בר מצווה של הילד, חתונה, לא יודע, לימודים באוניברסיטה או וואטאבר, ובין אם זה מקרה החירום, מצבי החירום, כי אנחנו מבינים שכרגע שאנחנו דואגים לעוד ילד, עוד ילדים, כן במקרה שלי יש לי שלושה, אז אנחנו צריכים יותר את היציבות והביטחון הכלכלי הזה. למשל בדוגמה הזאתי, זה משהו שעבורי מיד הסטנדרט מאוד מאוד עלה. ואני חושב שזה משהו עבור הרבה אנשים, והרבה אנשים, מה שקורה זה שבתקופה הזאתי, או אחרי שמביאים ילדים, מצליחים להגדיל את ההכנסות. כמובן לא כולם, אבל הרבה אנשים חווים את הדבר הזה, ובגלל זה גם יש את הביטוי הזה שכל ילד מביא את הברכה שלו, שכאילו לא צריך לדאוג מכסף, לא אומר שזה 100% נכון, אבל שכאילו לא צריך לדאוג מכסף שרוצים להביא ילדים, כי כשמגיע ילד מקבלים עוד כסף, שוב, מה שבתכלס בדעתי קורה זה שכמובן הסטנדרט שלנו עולה, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים יותר, ואז אנחנו עושים פעולות שגורמות לזה לקרות. עוד דוגמה מאוד ברורה חיובית בקטע הזה, זה הסטנדרט שלנו לזמן שלנו, אוקיי? באופן אישי, לפני שנולדו לי ילדים, אני הייתי עובד המון המון המון שעות, מהבוקר עד הערב, למה? כי זה היה לי כיף, אהבתי את זה, וככה, שוב, הספקתי לעשות את מה שרציתי, היה לי כמובן זמן עם אשתי או דברים אחרים, אבל עדיין, היה לי תקופות שהייתי עובד המון שעות. פתאום מגיעים ילדים, וקורים שתי דברים במקביל. אחד, יש עוד אחריות, נכון? אם, שוב, אפילו ברמה של לשטוף כלים לוקח איקס זמן, עכשיו לשטוף כלים לוקח פי שלוש יותר זמן, לנקות את הבית לוקח זמן, לוקח פי שלוש יותר זמן. לא יודע, להחליף טיטולים, מקלחות, הרדמות, כל הדברים האלה, תחת ההנחה שמי שרוצים לקחת חלק בזה, או לוקחים חלק בזה, אני כמובן מאוד שמחתי ורציתי לקחת חלק בזה, אז זה דורש עוד זמן, פתאום יש לנו פחות זמן, אוקיי? אז הסטנדרט לזמן שלנו נהיה הרבה הרבה יותר צפוף, כן? בנוסף לזה, כמובן, כן, זה החלק השני שאמרתי מקודם, גם פתאום זה נהיה עדיפות, כאילו אני רציתי לשחק עם הבן שלי, אני רציתי או עם הילדים שלי, אני רוצה לעשות איתם דברים. אני רוצה לקחת אותם לחוגים, אני רוצה לבלות איתם במקומות מסוימים, הדברים האלה דורשים זמן. אז מה קרה פתאום לדברים האחרים בחיים שלי? הצטמצם הזמן, נכון? זה דבר מאוד מאוד, אני חושב שהרבה אנשים חווים את זה, הצטמצם הזמן, ואז מה צריך? צריך ללמוד, או מה שאנחנו לומדים, זה להיות הרבה הרבה יותר נעלים בזמן שיש לנו. פתאום בפחות שעות עבודה הצלחתי לייצר יותר תפוקה, אוקיי? והדבר הזה, שהרבה פעמים, שוב, מתחיל או קורה בצורה מאוד חזקה כשנולדים ילדים, הוא לא חייב לקרות ככה. גם אם אתם בני 16 או בני 18 או בני 20, גם אם עדיין אין לכם ילדים, גם אם אתם בני 50 והחלטתם שאין לכם ילדים או שהילדים יצאו מהבית, כן, זה לא משנה. בכל רגע אתם יכולים לקבל את ההחלטה הזאת שהסטנדרט עולה, בכל רגע אתם יכולים לקבל את ההחלטה הזאת שאומרת, נכון? אוקיי, אני צריך להרוויח יותר. למה? כי החלטתי. למה? כי יש לי מטרות, כי יש לי שאיפות, כי יש לי חלומות, כי אני רוצה להגיע למקומות מסוימים, ואז לייצר לעצמי את אותו סיטואציה שיש לי או שנובעת מההורות, ההגבהה של הסטנדרט. אותו דבר, אני עכשיו מקביל את עצמי, ואני הולך לעבוד פחות שעות. למה ככה? אבל אני בשעות האלה לא רוצה להספיק פחות, אני רוצה להספיק יותר. כן, זה אחד הדברים שעשיתי נגיד בשנה האחרונה, החלטתי שאני רוצה לקחת את הילדים שלי יותר בקטע של החוגים והכל, כי אני רוצה להיות שם, ואמרתי אוקיי, אז יש לי את הימים האלה, זה פחות שעות עבודה, אז אני רוצה שבימים האלה שאני עובד פחות שעות ויוצא לקחת את הילדים לחוג, לא רק שאני מספיק פחות, אני מספיק יותר. ובמובנים מסוימים, זה דרש ממני לפתח מערכות, להיות יותר יעיל, להיות יותר אפקטיבי ולהגיע ליותר. אז התובנה הזאת היא בעצם באה ואומרת אוקיי, בואו נעלה את הסטנדרט. ואני חושב שאם אני לוקח עוד יותר לעומק את הדוגמה של אורוט, אז עבורי ברמה האישית, אחד הדברים שפתאום ירדו בסדר עדיפויות, ששם ירד הסטנדרט, זה כל הנושא של הכושר, של הלימודים, של כל הנושא של ההתפתחות האישית. עבורי, פתאום הרגשתי שאין לי זמן לזה, שזה לא בסדר עדיפויות שלי, שאני מנסה להתאמן, הייתי רגיל להתאמן בבוקר, פתאום הילדים העירימו אותי בבוקר, אז כאילו אני לא מצליח להתאמן בבוקר, אני אחר כך אמר לעבודה וכן הלאה. ובעצם הסטנדרט ירד. ושוב, אני חושב שהרבה פעמים זה קורה בחיים בכל מיני תחומים. מתחילים עבודה חדשה, זוגיות חדשה, עוברים דירה, לא משנה, כל פעם שאנחנו עוברים איזשהו שינוי, הרבה פעמים מה שקורה זה שאנחנו משנים את הסטנדרטים שלנו. במקום מסוים זה עולה, במקום מסוים זה יורד. ואני חושב שזה כמו איזה תזכורת או כמו איזשהו תובנה מאוד מאוד עמוקה, פעם בכמה זמן לעצור ולשאול את עצמי מה הסטנדרטים שיש לי בתחומים שונים בחיים. ובעוד שהילד הראשון שלי כשהוא נולד השמנתי, יצאתי מקושר וכן הלאה, כשהילד השלישי שלי נולד השתפרתי בקושר, רק צמחתי, רק גדלתי, רק נהייתי יותר חזק, יותר טוב ויותר זה, ששלושה ילדים שזה יותר קשה מאחד, כן, למי שאני לא יודע. אבל הסיבה שיכולתי לעשות את זה זה כי שמתי את זה בסטנדרט, כי סגרתי לזה את הפינה, כי החלטתי שזה מה שאני עושה, כי נעלתי לזה את הזמן, כי תיעדפתי את זה למעלה, כי בחרתי מה הסטנדרטים שלי. אז זה הזדמנות ותזכורת להגיד אוקיי, מה חשוב לי שיהיו לי סטנדרטים גבוהים, באיזה תחומים בחיים, באיזה נקודות בחיים, וזו התובנה הראשונה שלנו להיום, מקווה שאהבתם. התובנה השנייה הגיעה באמת אפילו לפני שנהייתי אבא, כשנסענו באוטו על כביש 531 החדש, אני וליאל, אשתי, כשהיא הייתה בהיריון, ואני נוהג והיא שואלת אותי, תגיד גל, מה התכונה האחת שהיית מאחל או רוצה שיהיה לבן שלנו? איזה תכונה היית מאחל לו? מה היית רוצה שהוא יהיה? וכאילו הנתינת עיביד והמוזרה הזאתי שלי לפעמים לחשוב יתר על המידה על דברים, כן? כי יכלתי פשוט לענות איזו תשובה שטחית, ועלו לי כל מיני תשובות. אתם יודעים, כמו שהוא יהיה אמיץ, שהוא יהיה חזק, שיהיה לו, לא יודע, ראש פתוח, לא יודע, כל מיני דברים כאלה. אבל כשחשבתי על זה לעומק, ומה שככה התחלתי לנתח את זה, ושמתי את האגו שלי בצד, כאילו זה לא שאני רוצה שהילד שלי יהיה מה שאני רוצה, אני רוצה הרי שהילד שלי יהיה מה שהוא רוצה, שהוא יהיה מאושר, שהוא יגשים את עצמו, שהוא יהפוך לבן אדם פרודוקטיבי בחברה, שהוא יהיה בן אדם טוב בצורה שהוא רואה לנכון, בהתאם לערכים שלו, אז ככל שמתי את האגו שלי בצד וככל שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שהפתיע אותי, והמסקנה שהגעתי לה זה שהתכונה שאני הכי החלטתי לבן שלי, ולשמחתי הוא התברך בה, זה סקרנות. זה היכולת לרצות ללמוד דברים חדשים, להיפתח לדברים חדשים, להתעניין בדברים חדשים, גם אם הם לא רלוונטיים אליי, גם אם הם לא חשובים לי כרגע, ואת התובנה הזאת אני ממש לוקח איתי לחיים, כי אני שואל את עצמי הרבה פעמים, או נגיד לזה ככה, הצד היותר מופנם שבי, החלק בי שיותר ככה אוהב להתמקד או מפוקס, מאוד רוצה להגיד אוקיי, זה לא רלוונטי אליי נקסט, זה לא רלוונטי אליי הלאה, אני רוצה להתמקד במה שרלוונטי אליי, אבל אם לוקחים את הנושא הזה של פוקוס יותר מדי רחוק, ומכבים את התכונה של הסקרנות, אני חושב שזה יוצר חיים מאוד מאוד עצובים. בן אדם שהוא מאוד מאוד חד מימדי, שוב יש אנשים שבוחרים בזה, אז כאילו סבבה בשבילם, אבל אני לא הייתי רוצה שתוכלים חד מימדים. לא הייתי רוצה, שוב לא יודע, להיות מהאנשים האלה שמרוויחים אחר בכסף בעולם, אבל לא עושים שום דבר חוץ מכסף. לא הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שהם לא יודע, האתלטים הכי טובים בעולם, נגיד בכדורסל, כדורגל, אבל אין להם שום דבר אחר. שוב אני לא אומר שכל מי שבתופ הוא ככה, אבל אני רק אומר שלא הייתי רוצה לשלם את המחיר הזה. אני כן רוצה חיים שהם יותר עשירים, יותר רחבים, שיש בהם יותר דברים ושאני יכול להיות מסוכרן ממגוון רחב של דברים. אז הרבה פעמים אני ממש שם את עצמי בכוונה בתוך דברים שבמצב הרגיל לא הייתי שם את עצמי בתוכם. בתקופה שלמשל הייתי במכללת הוצאות, אז פגשתי הרבה מאוד אנשים שלמדו קורסים בתקשור. עכשיו אני לא מאמין בתקשור, שאני לא מאמין בזה, אני לא מבין איך הדבר הזה קורה או איך הדבר הזה יכול לקרות, אני כן מאמין שיש מתקשרים שמטפלים ומאמנים מצוינים, אבל אני לא מאמין בתקשור עצמו. אבל בגלל ששוב הגיעו יותר ויותר ויותר, והיה איזה קורס מיוחד כזה, לא ניכנס לעומק, והרבה אנשים המליצו לי עליו, נרשמתי לקורס, אוקיי? נרשמתי לקורס שאמור ללמד אותי משהו שאני לא מאמין שהוא קיים. למה? מתוך סקרנות. הקורס הזה בסופו של דבר היה לו קורס מתקדם, קניתי גם אותו, שושבתי אלפי שקלים, כן? השקעתי עשרות שעות בדבר הזה, אבל זה פתח לי את הפתח לעולם חדש. אני עדיין לא מאמין בתקשור, אבל עדיין בתהליכים האלה, אחד, גיליתי הרבה דברים על עצמי, התפתחתי מאוד, והשארתי את הראש שלי גם לי שבפתוח, שבעיניי זה בעצמו ערך. אז אני מציע לכם לשאול את עצמכם, במובן של סקרנות, איפה בחיים שלי אני סגור? איפה בחיים שלי אני לא מוכן לקבל אפשרויות חדשות? איפה בחיים שלי אפילו... לא בהכרח דברים עד כדי כך לא הגיוניים, כן? אבל איפה בחיים שלי אני עוצר את עצמי? איפה בחיים שלי הייתי רוצה... יש לי כזה זיז של סקרנות שאני מחבא אותו במקום להדליק אותו. ותאפשרו לכם את המקום הזה. שוב, אני יודע שיש אנשים שלוקחים את זה רחוק מדי אולי, ואז לא מקדמים את המטרות שלהם, ואז מתוך מקום של דחיינות או פרפקציוניזם לא זזים קדימה בחיים, אז אם זה הסיטואציה, אז זה מחוץ לאיזון. אבל אם אתם לא בסיטואציה הזאת, כן תשאלו את עצמכם איפה אתם יכולים להדליק את הנושא הזה של הסקרנות יותר. אני כן אגיד שאם אתם בתוך העולם הזה של סקרנות ולמידה כפרפקציוניזם וכדחיינות, אז אני מציע לכם להסתקרן ולשאול את עצמכם מה יכול לקרות אם לשלושה חודשים או לחצי שנה או לשנה אתם תחליטו באמת להיות מאוד מפוקסים. ושזה יסקרן אתכם, ושתתחילו לחקור לתוך האפשרות הזאת. התובנה השלישית שלי זה כמה מהר אפשר לשנות רגשות. ואני חושב ששוב זה משהו שכזה כל הורה חווה אותו, שאתה יכול להיות עצבני כי הילד שלך לא יודע, לא עושה מה שציפית לו, עושה מה שרצית לו, לא ישנת טוב בלילה, שוב עבורי כשאני לא ישן טוב בלילה זה יותר קשה לי לשלוט ברגשות שלי, יותר קשה לי להיות בוא נגיד הגרסה הכי טובה שלי, אז אני זוכר את עצמי לפעמים, מרים את הילד בלילה, אין לי כוח, עייף, מנסה להרדים אותו בחזרה, והוא מסתכל עליי ככה ובא לי לא יודע מה, אין לי כוח אליו, ואז הוא שם עליי את הראש, או ואז הוא מחייך חיוך קטן כזה של תינוק שיוצא בטעות. ואז ברגע כל הרגש משתנה. פתאום הכל בסדר, פתאום הכל חמוד, פתאום אני אוהב אותו, פתאום אהבה נוכחת. ואני חושב שהתכונה הזאת או את התובנה הזאת ששוב להרבה אנשים יש אותה, בין אם הם חווים את זה על עצמם עם הילדים שלהם, ובין אם אנחנו לפעמים פשוט רואים שהילדים שלנו הם ככה, נכון, ילד בוכה צורח, נותנים לו את מה שהוא רוצה, פתאום הוא מחויח, או ההפך, ילד סופר שמח, עושה איתנו יום כיף, פתאום משהו אחד לא מסתדר לו, הוא צורח, כאילו, היכולת הזאת לעבור ממצבים רגשים קיצוניים, זה תובנה שכל אחד מאיתנו חייב להבין אותה שזה אפשרי, שזה שאנחנו מרגישים משהו, והרגש הוא אמיתי, כן? לא מזלזל ברגשות. זה שאני מרגיש משהו, והרגש הוא אמיתי, לא אומר שאני חייב להישאר ברגש הזה. כי זה הקפיצה הלוגית שהרבה פעמים, או רוב האנשים עושים אותה בעצמם באופן אוטומטי. זאת אומרת, אם אני עצוב, ושוב, העצב אמיתי, כן? כי קרה באמת משהו, ואני באמת אמור להיות עצוב, וזה בסדר. אבל אם אני עכשיו עצוב, אני לא יכול עוד שנייה להיות שמח. וזו קפיצה לוגית לא נכונה. אוקיי? זה פשוט לא האמת. וברגע שאתה מבין את זה, אתה יכול לקחת את זה לכדי פרודוקטיביות או אפקטיביות בהרבה מקומות בחיים. דוגמה שספרתי עליה בפרקים הקודמים בפודקאסט, זה שכשהתחלתי לכתוב את הספר, אז הייתה לי מאמנת אישית, ואני זוכר שכזה התקשרתי, היה לנו שיחה, ושוב, בטלפון, והתלוננתי במרכאות שאין לי זמן ושאני לא מצליח לכתוב ושאני לא מצליח להתקדם עם מטרות, כי היה לי כזה מטרות כמה לכתוב ולא הספקתי לכתוב את זה. ואז היא שאלה אותי, אוקיי, כמה זמן אתה צריך בשביל לכתוב? ואמרתי לה, תראי, אני כותב שעה וחצי, וזהו, אני לא יכול לכתוב יותר משעה וחצי, כי אז אני מאבד את ה... המוח שלי הופך לפירה. אבל זה לוקח הרבה יותר משעה וחצי, זה לוקח איזה שעה, שעה וחצי של להתכונן, של להיכנס למוד, של אני שותה מים, אני מכין קפה, אני מסדר את הדף, אני עושה את כל המסביב, ואז אחרי שסיימתי לכתוב, אני צריך כזה לשבת ולבהות שעה כדי לחזור לעצמי. אז זה לוקח ארבע שעות. ואין לי ארבע שעות פה ואין לי ארבע שעות שם, יש לי ארבע שעות פעם בהרבה זמן. ואז היא שאלה אותי שאלה. היא שאלה אותי, מהו הזמן המהיר ביותר, שבו אתה יכול לעשות את המעבר הרגשי הזה, מהרגע שאתה נמצא בו במהלך היום, לרגע שנדרש כדי לכתוב. ובניסוח שלה, מה הזמן הכי מהיר שאתה יכול לעשות את זה, כי מהאנגליה, אז היא דיברה באנגלית, אבל כאילו זה היה המהות של השאלה. התובנה הזאת שנייה שקריאה, דיברתי איתכם עליה על המיידיות של החלפת רגע שהייתה לי בראש פתאום. פתאום זה קפץ לי. פתאום שוב, ידעתי את זה, אבל לא חיברתי את זה. זה ההבדל, וזו המטרה שלי בפרק הזה. לא כמו לתת לכם תובנות חדשות בהכרח, אני יודע שיש הרבה תובנות חדשות בהרבה פרקים אחרים, אלא יותר כמו לחבר את התובנות שכבר יש לכם למקומות אחרים בחיים, אני חושב שזה לא פחות חשוב. אז הייתה לי כבר את התובנה הזאת, אבל אז היא התחברה לי לנושא של הספר. וכשהיא שאלה אותי, אז אמרתי לה, מה זאת אומרת, זה הכי מהיר? היא אמרה לי, הכי מהיר. אמרתי לה, אני יכול מיד. היא אמרתי לי, אוקיי, ואם היית עושה את זה מיד, איך היה נראה סדר הכתיבה שלך? אז היא אמרה לי, הייתי הולך לכתוב ארבע פעמים בשבוע. כל בוקר הייתי עושה לך לעשות את זה. הייתי הולך לבית קפה, כותב שעה וחצי וחוזר, שום בעיה. אין בוקר שאין לי בו שעה וחצי. והיא אמרה לי, מצוין, אז תעשה את זה. ובחודשים שלאחר מכן הייתי מגיע, הולך לבית קפה קרולינה בעוד השרון. כן, התחלפו שם בעלים, אז אני לא יודע אם עדיין טוב שם כמו שהיה בתקופת הכתיבה שלי. אבל הייתי מגיע, מזמין את הקפה, אולי חמש דקות, הבית קפה דקה מהבית, פותח את המסך של הלפטופ ומתחיל להקלד. פשוט אינסטנטלי, פשוט באופן כמעט מיידי. וזה מה שאפשר לי לכתוב את הספר מאוד מאוד מאוד מהר. לא בגלל שכתבתי באמת מהר, בגלל שהמהירות הקלדה שלי כזאת היא מהירה, ולא בגלל שלא ערכתי אותו, כי אחר כך העריכות עשיתי, אני חושב, זה ארבע או חמש עריכות על כל הספר עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם. אבל הכתיבה עצמה רצה מאוד מאוד מהר. למה? כי פשוט כתבתי. פשוט כי כתבתי. ואותו דבר קורה עכשיו, בתקופה האחרונה יש לי כזה חשק כזה לחזור לכתוב תכנים כזה של התפתחות אישית וזה בפייסבוק, אז אם אתם לא עוקבים, כדאי מאוד. שוב, אני טוב בפודקאסט אני חושב, אם אתם שומעים אותו אתם אוהבים, אבל שאני אפילו יותר טוב בכתיבה. הרבה מאוד שנים אני כותב לפני שהתחלתי לדבר מול מצלמה, לפני שהתחלתי לעמוד על הבמה. אז אם אתם אוהבים את מה שאני עושה, כמובן תעקבו בפייסבוק, זה מאוד מאוד כדאי. אז התחלתי לכתוב בפייסבוק ואותו דבר, אני מגיע בבוקר, עושה את ה... קונה את הקוס קפה שלי, ובשעה אני כותב שלושה או ארבעה פוסטים ארוכים, כאילו טובים, עמוקים, שאני מאמין בהם, שאני אוהב אותם. למה? פשוט כי אני לא בוהה. המעבר הרגשי הזה הוא מאוד מאוד מהיר. ואותו דבר בתחומים אחרים בחיים. אני חושב שדוגמה נוספת לזה זה הוויכוחים, או כשיש ויכוחים עורבים עם ליאל, אשתי. כי מה קורה הרבה פעמים? בריב אנחנו מתעצבנים, אנחנו כועסים. שוב, אני יכול להתעצבן או לכעוס. ואז הרגשה שלי שאני צריך להמשיך לכעוס. גם אם אני מבין שמשהו השתנה בריב, גם אם קלזתי שהצד השני קיבל את זה או וואטאבר. וברגע שאני מבין שגם אם אני מאוד מאוד כועס עכשיו, אני לא חייב להיות כועס בעוד שנייה, משהו פה נפתח ואז יש אפשרות למערכת יחסים הרבה יותר טובה, לקשרים הרבה יותר טובים. ותחשבו לבד בעצמכם, אולי זה המשימה פה עכשיו, באיזה מקומות אתם נתקעים עם הרגשות שלכם טיפה יותר ממה שהייתם רוצים. שוב, רגשות אמיתיים, יש להם מקום, לא צריך להדחיק אותם, אבל ההבנה שאפשר לעבור לרגש אחר מאוד מאוד מהר יכולה לשרת אתכם. התובנה הרביעית שלנו להיום זה, הגיעה לי דווקא מזווית מוזרה, כשהגדול שלי התחיל להיכנס לבית ספר, וכשהוא נכנס לבית ספר, הוא בקטגימל, אבל כשהוא נכנס לבית ספר פתאום התחיל לקבל שיעורי בית. ופה קיבלתי רוחת אתגר, למה? כי הוא קיבל שיעורי בית, והוא לא רצה לעשות אותם. ואני אוטומטית אמרתי לו, מה זאת אומרת, חייב לעשות שיעורי בית, והוא שאל אותי למה. למה אני צריך לעשות שיעורי בית? והגישה שלי, שוב אמרתי שזה לא פרק ההלורות, אז אני לא הולך להטיף פה או משהו כזה, אבל בגישה שלי, אני לא רוצה להגיד לבן שלי לעשות דברים שאני לא מאמין בהם, אני לא רוצה כאילו לשקר או להעביר את המסר שצריך משהו שאני לא באמת חושב שהוא חשוב, שמשהו שהוא לא חשוב הוא חשוב, או כנראה רק בשביל שהוא יתנהג יפה או משהו כזה. אני מנסה כמה שפחות לעשות את זה. ובתור ילד אני בעצמי לא עשיתי שיעורי בית מעולם, כאילו אולי מספר חד ספרתי של פעמים ב-12 שנות לימוד עשיתי שיעורי בית, וגם כשהגעתי לטכניון, אז הייתי מגיש את העבודות שחייב תמיד בדקה האחרונה, וגם את זה הרבה פעמים פספסתי ועל זה הורידו לי ציונים. כאילו זה משהו שלא היה בטבע שלי. ושאלתי את עצמי, אוקיי, למה זה חשוב שהבן שלי בכיתה א' או ב' או ג', יעשה שיעורי בית שהם משעממים, הרבה פעמים זה דברים שהוא, במקרה הילד הזה הוא גם מאוד חזק בלימודים, אז זה לא שזה מאתגר אותו או קשה לו, זה פשוט נטו עבודה משעממת, שזה יפית כזאת, והעבודה שאני עושה איתו נגיד במתמטיקה או בזה היא ברמה הרבה יותר גבוהה מבית ספר. ועדיין אני רוצה שלא יעשה את זה, אבל זה שאלה את עצמי למה? למה זה חשוב שיעורי הבית? האם אני יכול פשוט להגיד לו זה לא חשוב, אל תעשה שיעורי הבית אני אגיד למורה שאתה לא עושה שיעורי הבית וזהו. אבל אני לא אמן, אבל כשחשבתי על זה זה לא נכון, שהדבר הזה או המחיר שאני שילמתי על לא להכין שיעורי הבית כל החיים זה לא היה בציונים. קודם כל אני קיבלתי ציונים טובים כל החיים, או כמעט כל החיים, ודבר שני הציונים לא כאלה חשובים בסוף, אז כאילו מה הקטע? אבל המחיר הכי גדול שאני שילמתי בכל החיים של לא להכין שיעורי הבית זה שהייתי צריך לפתח את המיומנות של תרגול בגיל מאוחר. הייתי צריך לפתח את היכולת לשבת ולהתרכז בגיל מאוחר. ובדברים שאנחנו אחר כך אוהבים או רוצים או צריכים כמעט תמיד יש אלמנט של חזרתיות על הבסיס, חזרתיות על החלק המשעמם כדי להצליח. אני חוויתי את זה כשלמדתי אנלפיק, כשלמדתי לעמוד על במה, כשלמדתי שיווק, כשלמדתי לכתוב, המון המון דברים יש פה איזה אלמנט שחייב להתמיד בו, חייב לעשות אותו לאורך זמן למרות שהוא סזיפי, למרות שהוא משעמם, כדי להיות מאוד טוב בו. וזה המחיר הגבוה שאני שילמתי על לא לעשות שיעורי הבית. אחרי שחשבתי על זה, זה היה יום אחרי יומיים אחרי, אמרתי לרוי אני אגיד לך למה זה חשוב לעשות שיעורי הבית. והתובנה פה, שוב, כי זה לא פודקאסט על אורות, אז אני לא בא להגיד לכם איך לחנך את הילדים שלכם, אבל אני כן בא להגיד לכם שתשימו לב איפה אתם בחיים שלכם אולי נמנעים מלעשות שיעורי הבית, נמנעים מלעשות החזרות כי זה משעמם, נמנעים או מעגלים פינות במקומות, שוב יש מקומות שבהם כדאי לעגל פינות כי זה חוסך זמן והכל, אבל באיזה מקומות העיגול פינות הזה פוגע במיומנות שלכם, פוגע ביכולות שלכם, פוגע ברמה שבה אתם מתקדמים. עכשיו כשאני חושב על זה, אוקיי, בראש שלי עכשיו, אני אומר לעצמי אני יכול להשקיע יותר בעריכה של הדברים שאני כותב או בעריכה של הפודקאסט, אני צריך לחשוב איך לעשות את זה, אבל פתאום עולה לי בראש וואלה אני משקיע בתוכן הרבה אבל לא משקיע כל כך בעריכה, אולי אני צריך להשקיע יותר בעריכה, אולי זה לא עיגול פינות טוב, אני צריך לחשוב על זה, אוקיי? יפה, אז אמרנו תובנה ראשונה זה לבחור את הסטנדרטים שלי, תובנה שנייה זה התכונה הכי חשובה על עצמך בחיים זה סקרנות לפחות לדתי, שלוש זה כמה מהר אני יכול לשנות רגשות שזה מאוד מאוד מהר והתובנה הרביעית זה שיעורי בית או לעשות את החזרות, לתת את העבודה שוב בין אם זה בקושר בכל דבר בחיים. הדבר החמישי זה עוד איזשהו משהו שעבורי היה שיעור מאוד מאוד גדול ואני חושב שעבור הרבה אנשים שמקשיבים לפודקאסט הזה זה יכול להיות שהוא מאוד גדול. אני בתור ילד הייתי ילד מאוד או ככה אני קראתי לזה ילד מאוד טוב. מה זה אומר ילד מאוד טוב? זה אומר ילד שמאוד מרצה, מאוד עושה את מה שאומרים לו, מאוד מנסה שכל הזמן יהיו מרוצים ממנו, אולי אפילו קצת חושש או לא קצת מאוד חושש מאימותים, לא רוצה להתאמת בטח לא עם המשפחה ובמובן מסוים זה כאילו ילד שוב בתפיסה של גל אל הילד זה ילד טוב ומתוך שלושה ילדים אני בלי שמות ובלי לציין עובדות יש ילדים שהם יותר ככה כן שיש להם יותר את הצורך הזה בלרצות ויותר את הצורך הזה בלשיע הרמוניה והם שהם לא רוצים להתאמת ושהם יוותרו אוקיי ויש ילדים שיש להם את הגן ההפוך כן אני קורא לזה גן זה מורכב מהסכמה בדברים אבל שהם יגידו מה הם רוצים והם ידרשו את מה שהם רוצים ואם הם לא יקבלו את מה שהם רוצים יעשו מניפולציה או יפעילו או לא יודע מה יעשו את מה שצריך כדי לקבל את מה שהם רוצים והם התעקשו על זה והם לא יבטרו ולא אכפת להם להיכנס לאימותים וזה לא מפריע להם כאילו לא יודע להתווכח או להריב או שלא יהיו מרוצים מהם לא משנה להם כל כך כאילו פחות משנה להם וכשראיתי את זה על הילדים שלי נאלצתי להתמודד לראשונה אולי כן לעומק או מאוד לעומק עם התפיסה הזאת של מה זה ילד טוב מה זה ילד רע נכון אף אחד לא רוצה לחשוב על ילד משהו רע ואז הסתכלתי בחיים שלי על אנשים מבוגרים שיש להם את אותו גן אוקיי את הגן הזה ההפוך משלי זה שמוכן יותר להתאמת זה שפחות מחפש לרצות זה שיותר יודע מה הוא רוצה זה שיותר דוחף או אסרטיבי אוקיי במונח המקצועי בפסיכולוגיה זה נקרא אגריבל כן כאילו יש בביג פייב מי שלא ראה את הקורס שלי במבוא לפסיכולוגיה שהוא בחינם ביוטיוב ויש אותו בחינם בפודקאסט אז כדאי לכם לעשות את זה אני חושב ששיעור שבע או שמונה זה על תיאורטיפיות אז אני מסביר את זה שם אבל יש אחת מהתכונות אישיות מהחמש תכונות אישיות הגדולות המרכזיות זה אגריבלנס או נעימות אני יודע איך לקרוא לזה הסכמתיות או לא יודע איך קוראים לזה בעברית אז התכונה הזאת שאצלי בבסיס שלה הייתה מאוד מאוד גבוהה ואצל אנשים אחרים מאוד מאוד נמוכה אוקיי מסתבר את חלקכם זה לא יפתיע שאנשים עם אגראבלנס יותר נמוך מרוויחים יותר כסף, מקבלים יותר ממה שהם רוצים, משיגים מערכות יחסים שיותר טובות להם ועוד ועוד ועוד ועוד דברים ממש טובים. אז בעצם להיות ילד רע, או לא באמת רע, אבל פחות ילד טוב, פחות המרצה הזה, יש לזה יתרון מאוד מאוד גדול בחיים. אלא אם זה בלי גבול, אלא אם זה חוצה את ה... זה נהיה יותר מדי, ואז זה נהיה בן אדם שאף אחד לא אוהב אותו, שאף אחד לא רוצה להיות בקרבתו, נכון? ואף אחד לא... איך נקרא לזה? שאף אחד לא רוצה להיות בקרבתו, שאף אחד לא... שלא נעים להיות איתו, שאנשים מרגישים מנוצלים לידו וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. אז ההבנה שלי הייתה שבעצם אני צריך או אני חייב להתאים את החינוך שלי לאישיות של הילדים. ילד שיש לו בבסיס שלו אגריבלנס יותר נמוך, שהוא מוכן להתאמץ, שהוא רוצה זה. איזה ערכים אני צריך לעבוד איתו? אני צריך לעבוד איתו על איזה מידות, תקראו לזה מה שאתם רוצים. אני צריך לעבוד איתו, נכון? על נדיבות, על סבלנות, על קבלה, על ויתור, כל הדברים האלה. העניין הוא שמרבה פעמים אנחנו כהורים עושים, ושוב עוד שאני אראה לכם איך זה מתחבר במקומות אחרים בחיים גם, כן? שאנחנו רואים את הילד הטוב שכבר משתף, שכבר מרצה, שכבר נחמד, שכבר דואג לאחרים, שכבר מתחשב, ואנחנו רק מחזקים אותו על זה. למה? כי זה התנהגות שנוכל לנו כהורים. ואני הבנתי שעם הילדים האלה, ברור שאני יכול לחזק אותם על זה, אני יכול להגיד להם כל הכבוד על זה, אני יכול להעצים אותם על זה, סבבה. אבל מה עם הערכים והמידות שאני צריך לחזק בילדים האלה? אז אסרטיביות, נחישות, אומץ, כן? אז ברור שאת שתי הילדים אני מעצים על מה שיש להם, אבל אני רוצה לפתח בהם או להגל את הפינה שלהם, או לתת להם את הכלי הנוסף שהוא שונה ממה שיש להם, שהוא מעגל אותם. כי שוב, להיות מרצה זה אחלה, זה מדהים, יש לך חברים טובים, אנשים יאהבו אותך, יהיו לך מערכות יחסים מצוינות, אם אתה יותר אגריבל אז אתה תיצור יותר כימיה בסביבה שלך, אנשים ירצו להיות בקרבתך וכן הלאה. אבל הרבה פעמים, שוב, אם זה עובר את הגבול כמו בדוגמה מקודם, אם זה נהיה יותר מדי, אם אין לך את הכלי של הצעד השני, אז זה נהיה סוג של פוש עובר, אנשים דורכים עליך, אנשים מסוימים ינצלו אותך, אנשים מסוימים יגיעו למצב שאתה עושה דברים שאתה לא אוהב לעשות, שאתה לא רוצה לעשות, שאתה לא שלם איתם, ואתה תגיע למצב שאתה מאוד מאוד מאוד לא מרוצה מהחיים, אוקיי? אז אם אנחנו מבינים את זה, ואני רוצה שנייה מהתובנה הזאת ייעלורות, לחבר את זה לעצמנו כאנשים בוגרים, אנחנו רוצים לדעת מהם כל התכונות אישיות שלנו, אוקיי? מהם הדברים שאני טוב או לא טוב בהם, מהם הדברים החזקים והחלשים שלי, ואתה יודע, אני רוצה לדעת את זה, אוקיי? זה הבסיס של מודעות עצמית, נראה לי שיש לי מאה פרקים על זה, ושוב יש את הפרק בפסיכולוגיה מה שדיברתי, ואז אני רוצה לוודא ששוב, ברור שאני רוצה, וזו פסיחה שלמה נוספת, ברור שאני רוצה ללכת עם החוזקות שלי ולא עם החולשות שלי, אוקיי? אני לא רוצה שבן אדם שהוא בבסיס שלו, עם הגריבלנס נמוך, שהוא דוחף, שהוא אסרטיבי, שהוא יודע מה הוא רוצה, שהוא יצטרך, לא יודע, לעבוד בשירות לקוחות וקבלת קהל, לא יודע, משהו כזה, ואני לא בהכרח רוצה שבן אדם עם הגריבלנס מאוד גבוה יצטרך להיות הבן אדם שאחראי על גביעה, בסדר? שוב, אולי בווריאציות מסוימות כן, אבל תבינו את המסר של מה שאני רוצה להגיד, אני לא צריך ללכת עם החולשות שלי, אני צריך ללכת עם החוזקות שלי, אבל אני צריך לדעת לפתח את המקומות שבהם אני חלש, לפחות לרמה מספקת למטרות שאני רוצה להשיג. בדוגמה שלי, וזה לאן שאני לקחתי את זה, אמרתי אוקיי, אני בבסיס שלי בן אדם מאוד מופנם, גל שהתחיל את הקריירה שלו, מפחד לא מצטלם, בטח מפחד מצלמה, מפחד מקהל, לא רוצה להיות ליד אנשים, לא רוצה לדבר, לא רוצה להתבטא, כל הדברים האלה. אבל היה לי מטרות, אוקיי? אז הבסיס שלי היה זה שאני לא צריך להפוך להיות הבן אדם הכי מוחצן, אני לא צריך להיות טוני רובינס שרוקד על הבמה וצועק ומגורם לכולם להגיד סייאי, סייאי וכל הדברים האלה. ושוב, אחלה, מדהים, כל הכבוד, אני מת עליו, אני אוהב ללכת לסנועות שלו, אני נהנה מזה, אבל זה לא אומר שזה מתאים לי או שאני צריך להיות כזה. אבל זה כן אומר שאני חייב לפחות להגיע לרמה שאני בנוח על הבמה. שאני לפחות חייב להגיע למצב שאני יכול להשתמש בקול שלי ככלי, בין אם זה בפודקאסט, בין אם זה בהרצאה או בכל מקום אחר, בצורה שהיא דומיננטית, בצורה שהיא מעניינת, בצורה שהיא טובה. אני לא צריך להפוך את האור שלי, אני לא צריך להיות מישהו שאני לא. אבל אני צריך לפתח את היכולות ואת המיומנויות שיאפשרו לי לעבוד עם מי שאני, אבל לא ליפול הבור של בגלל שאני מופנם אני לא יכול לעשות את זה. בגלל שאני אגריבל אני לא יכול לעשות את זה. אז למדתי כלים של מסע ומתן, אז למדתי כלים של תקשורת, אז עשיתי, שוב, כי הגעתי למצב שעשיתי עסקאות גדולות. ואם אתה בא לעשות עסקה של כמה מיליונים, ואתה מאוד מאוד אגריבול, אז אתה תפסיד מאות אלפים לא מיליונים בעסקה הזאת, אין שאלה, כאילו לעומת מה שהייתי יכול להשיג. אז זה ברור שאתה חייב לפתח את היכולות האלה. אוקיי? אז תשאלו את עצמכם, איזה חלקים באישיות שלכם הם מאוד דומיננטיים, ואיזה חלקים באישיות אתם יכולים בעזרת פיתוח של מיומנויות, לאגר את עצמכם ולאפשר לעצמכם להיות טובים יותר ביותר סיטואציות. וואי, זה פרק קצת ארוך, אבל אני חושב שהוא טוב וששווה את זה. התובנה השישית שלנו, או שלי, זה עד כמה זה חשוב, וזה מתחבר לתובנה הראשונה בהקשר של סטנדרטים של כושר או הדברים האלה, זה עד כמה זה חשוב לשים את עצמי במקום ראשון. וזה קצת מביך להגיד את זה, אבל אני זוכר שכשהייתי בן 22, אז העברתי, התחלתי להעביר סדנאות כאלה של התפתחות אישית, והגיעו לי כמה אנשים, ובגיל 23 ו-24 זה כבר נהיה יותר גדול, היה לי סדנאות עם כזה 100-200 אנשים, כל חודש, לפעמים פעמיים בחודש. ואני זוכר שאחת הביקורות שהייתי מקבל באופן די קבוע מהאנשים, זה שבמיוחד כי דיברתי על קבלת החלטות ועל תכנון ועל אפקטיביות, זה היה הרבה מהמסרים שלי, פוקוס, להשיג יותר, בפחות וכן הלאה. אז אחת הביקורות שהייתי מקבל באופן קבוע זה שאני לא מבין איך החיים נראים אחרי ילדים. ובגלל שאין לי ילדים אני חושב שאפשר לעשות גם וגם וגם וגם וגם וכן הלאה. וברמה מסוימת, קודם כל אז אני די בזתי, כי הייתי צעיר ותמים ואולי שחצן קצת, די בזתי לביקורת הזאתי, אפילו אני זוכר שכתבתי פוסט כזה בבלוג שהיה לי אז, זקן, כתבתי פוסט באתר על זה שאל תקשיבו לי כי אין לי ילדים ולמה זה חרטה שכאילו ברור שאני יכול לעשות דברים למרות שאני ילדים ולמה אני יכול להבין למרות שאני ילדים. והסיבה שאני מבין שהייתי קצת שחצן זה כי באמת שכשילדים שלי נולדו, בסופו של דבר זה כן לקח לי את כל המיומניות האלה צעד אחד, הלוואי צעד אחד, משהו כמו חמש צעדים אחורה. בסדר, זה האמת הכינה. באמת כל הדברים שחשבתי שאפשר לעשות ובאמת אני הרגשתי, שוב, היה לי איזו תפיסה קצת מתנסית כזאת, שאמרתי לעצמי, מה כאילו כל האנשים בעולם מביאים ילדים והם איכשהו מסתדרים, אני תופס את עצמי כתותח, נכון? מה זה, הקמתי חברה עם עובדים ועשיתי מיליון דברים והייתי טוב במה לזה, כאילו התקדמתי בספורט ודחזקתי מערכות יחסים טובות והיה לי קשרים שפיתחתי עם כל מיני אנשים זה ושוב, עסקים והרצאות ומלא דברים. אז אמרתי אוקיי, אז אם ילדים זה אתגר שכל בני האדם כולל הפחות מוצלחים ומוכשרים מצליחים להתמודד איתו, אני אצליח להתמודד איתו בקלות, זה מה שחשבתי. מה שלא היה נכון, כן? וזה כי זה היה מאוד מאוד מאתגר בהתחלה. עם זאת, אחת התובנות העמוקות והכואבות אולי מהתקופה הזאתי, שלקחתי, אני חושב, סדר גודל של שנה, שנה וחצי, כאילו רק להתאפס מהשוק של ההורות, להתאפס מהשוק של לא לישון בלילה, לקום באמצע הלילה, כל ההתעסקות עם התינוק, שלא היה לי שום קשר לזה, כן? ואני הבכור ובני הילדים שלי יותר רחוקים ממני, כאילו הגדולים ממני, אז כאילו לא היה לי אינטראקציה עם תינוקות. הבנתי כמה אני צריך להקשיב לגל שלפני שהיה לו ילדים, הבנתי כמה הדברים שהייתי מלמד בגיל 22 ו23 ו24 היו כן נכונים, והנקודה הזאת של לשים את עצמי במרכז ולשים את עצמי ראשון ולדאוג לעצמי קודם כל, זה משהו שמאוד קל לאבד אותו כשיש ילדים בגלל סטיגמות חברתיות, בגלל לחץ מבני או בנות הזוג, בגלל תחושות פנימיות, בגלל מאה אלף דברים. אבל בסופו של דבר זה עדיין הבסיס. ובשנה הראשונה שבה ויתרתי על חדר כושר וויתרתי על אימונים וויתרתי על תזונה וויתרתי על תחביבים וויתרתי יחסית על חברים וויתרתי על דברים שחשובים לי כמו זמן שקט להתאם, הייתי אבא משמעותית פחות טוב ובן זוג משמעותית פחות טוב ומשמעותית פחות עוזר ותומך וחלק מאשר מה שאני היום או אפילו שנה אחר כך. ברגע שאמרתי לעצמי, אוקיי, ופה התובנה הזאת מתחברת גם אליכם לא משנה באיזה שלב אתם בחיים, כן? ברגע שאני מבין שאני שם את עצמי במקום הראשון, מה זה אומר? דואג לגוף שלי, דואג לאנרגיה שלי, דואג ללימודים שלי. אני זוכר שאחרי פרק זמן מסוים אחרי שהבן הקטן שלי נולד, הוא עוד תינוק, אני קולט את זה, יש לי הזדמנות לטוס ללונדון לכמה ימים ואני זוכר שהיום זה נראה לי, אה מגניב איזה יופי, כאילו אחלה, כן אתה טס ללונדון איזה כיף, כאילו סדנא של טוני רובינס. אבל באותו רגע אני הייתי בחרדה. הייתי אמיתי, איך אני יכול לעזוב את אשתי לבד לארבעה ימים, איך אני יכול לעשות את זה, וכל הרגשות השם וכל הקושי, ואני כל כך שמח שעשיתי את זה, ומאז עשיתי את זה המון פעמים, ואגב, בגלל שאני מבין את החשיבות של הדבר הזה, כמובן שאני גם מעודדת אשתי לעשות בדיוק את אותו דבר. אז היא גם תעשה לחולים עם חברות או לבד או עושה כל מיני דברים, ואני שומר את הילדים איתי, אז אני מאפשר גם לה, או מה זה מאפשר? אני אפילו מעודד ודוחף כמו שהיא מעודדת ודוחפת אותי, לשים כל אחד מאיתנו במרכז וכדימה, כדי שאנחנו נהיה עוצמתיים, חזקים ונעימים יותר. אז גם אם יש לכם ילדים וגם אם אין לכם ילדים, וגם אם יש בלאגן בחוץ, וגם אם יש בעיות בעסק, וגם אם יש קושי וגם אם יש וואטאבר, אין דבר כזה לא לשים את עצמנו במרכז. כי בסופו של דבר אם אני לא אעשה את הספורט שאני צריך, אם אני לא אעשה את הלא יודע, כל אחד מה שהוא אוהב, מדיטציה, את הטיפול הרגשי, את הלמידה, את ההתפתחות האישית, יש כאלה שצריכים זמנים של שקט, יש כאלה שצריכים את הרעש, שצריכים לפרוק. עבורי ללכת למסיבה זה סיוט, עבור ליאל ללכת למסיבה זה לפרוק אנרגיה. אז לעשות את הדברים שאתם רוצים לעשות וממלאים אותכם ושמוציאים אותכם בהרגשה טובה, אחר כך מאפשר לכם לעשות את כל שאר הדברים. שוב, כמובן שזה צריך להיות באיזשהו איזון, כן? אם אני כל היום רק מתעסק בעצמי, אז הבעיה היא אפילו לא כבר בסביבה או בילדים או במשפחה או בעסק, הבעיה היא שכשאנחנו משקיעים רק בעצמנו, רוב האנשים בסופו של דבר מרגישים מאוד מאוד ריקנים. אם אני כל היום רק מתאמן ורק עושה מדיטציה ורק לומד, אז זה יכול להיות נחמד ומעניין לשבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, אבל באיזשהו שלב החיים מתחילים להרגיש ריקניים. למה? כי אנחנו רוצים לדאוג אנשים אחרים, כי אנחנו רוצים לעזור אנשים אחרים, כי אנחנו רוצים להשפיע, כי אנחנו רוצים לתת, אוקיי? אז כל אחד כמובן עם האיזון שלו, אבל הדגש של הדבר הזה של כמה זה חשוב להיות בן אדם ששם את עצמו במרכז, שלוקח את הזמן שהוא צריך, שלא מתנצל על הצרכים שלו, שלא מתנצל על מה שחשוב לו, שלא מתנצל על מה שנדרש כדי שאני אשגשג, כדי שאני אפרח, כדי שאני אצליח, ודואג לקחת את הדבר הזה לעצמי כדי שאני יוכל גם פשוט להיות באחלה וגם כדי שאני יוכל לתת יותר לכולם, זה תובנה סופר חזקה עבורי, שאני דואג, שעדיין קשה לי איתה, שהוא ביעל האופי הטיפה יותר מרצה, עדיין לפעמים אני קצת דוחה את הדברים האלה, לפעמים אני קצת זה, אבל זה משהו שאני מאוד מאוד במודעות אליו ואני דואג לעשות אותו ולשמר אותו לאורך זמן. התובנה האחרונה, מאוד מאוד חשובה, מאוד מאוד רלוונטית, אני חושב שכשעשיתי פרק על הנושא הזה, פתחתי את הפרק בזה שזה הפרק הכי חשוב בפודקאסט, או בין החשובים בפודקאסט, ובאמת היה לו המון המון אזנות. וזה הנושא של הצוות גבולות, החשיבות של הצוות גבולות, של התמודדות עם חוסר נעימות, של לעשות שיחה לא נעימה, של פשוט לעשות את הדבר הנכון. ואני חושב שאין הורה שלא מזדהה עם הדבר הזה, ושוב אני לא טוען שאני תמיד עושה את זה, הרבה פעמים אני נופל, אבל הרבה פעמים כהורים אנחנו נתקלים פי מיליון יותר מאשר בחיים ביומיום, בסיטואציה שהיא לא נוחה, לא נעימה, ושל לעשות את הדבר הנכון זה קשה. שוב, זה קורה לכולם כל הזמן, נכון? אני רוצה ללכת לחדר כושר, אני יודע שללכת לחדר כושר זה הדבר הנכון, אבל אין לי כוח, אז לעשות את הדבר הנכון זה לא נוח. אוקיי, כולם מתמודדים עם זה. בעסק, יכול להיות אני צריך להוציא שיחה, אני צריך לעשות פעולה, אני צריך זה, ולא נוח לי, קשה לי. אוקיי, לעשות את זה בכל זאת זה מאוד קשה. אני חושב שמול הילדים שלנו הרבה פעמים זה דבר שפוגש אותנו כל כך בתדירות גבוהה, כן? שלא יודע, ילד מבקש שוקולד או ממתק, למרות שהוא כבר נגיד אכל יותר מהמכסר שאתם חושבים שהיא נכונה, ויותר קל לתת שוקולד לילד, נכון? ואז אתם יוצאים, ההוריה הטוב, מה שלא לתת את השוקולד, ואז להיכנס לאיזשהו קושי. כל מיני הרגילים דברים שליליים או דברים מסוכנים שהילד רוצה לעשות, או דברים שלא מקדמים אותו. להתעקש, כמו שאמרתי מקודם, נגיד שיעורי בית או דברים אחרים שאתם חושבים שהילד צריך ללמוד לעשות. יש כל כך הרבה דברים כשאנחנו מתמודדים מול ילדים של לעשות את הדבר הקל זה כל כך הרבה יותר קל, וזה לא רק יותר קל פיזית, כמו נגיד בחדר כושר, זה כל כך יותר קל רגשית, כי אתה מקבל ישר תגמול, כן? אם עכשיו אני אתן לילד שלי שוקולד, אני אקבל חיוך, אני אתן עוד שוקולד, אני אקבל עוד חיוך, אני אקבל עוד שוקולד, אני אקבל חיוך, וזה כיף לקבל את החיוך הזה, זה ממלא אותך בדופמין ובקסטוצין, והרגישה טובה ותחושה נעימה, ומצד שני אם אני אומר לו, לא, די, אכלת כבר שוקולד היום, זה מספיק ליום אחד, אנחנו אוכלים הכל, אבל אנחנו אוכלים במינון, ולמשל דבר כזה, אז עכשיו פתאום הילד יעשה פרצוף עצוב במקרה הטוב, הוא יהיה מוחזב, שוב, זה בסדר, כי הוא רצה משהו ולא קיבל אותו, אכזבה זה דבר תקין, אבל כהורי, אני מסתכל על הילד מוחזב, והוא אולי מבקש שוב ושוב ושוב, ואולי לא, אבל רק האכזבה שלו מייצרת זה גם חבר'ה אלונים, אוקיי? באותו רגע. והחשיבות הזאת היא של לעשות את הדבר הנכון, במיוחד במיוחד במיוחד אם ילדים רואים את זה, כי אחרי שאתה עושה איתם את הדבר הנכון פעמיים, שלוש, ארבע, שוב, תלוי בילד, תלוי בסיטואציה, תלוי במצב, אם מציבים לילד גבול שלוש, ארבע, חמש פעמים בצורה נחרצת ומוחלטת, הגבול לא ייבדק יותר. ברוב המוחלט של המקרה. כמובן שזה לא נכון בכל הילדים וזה לא נכון בכל דבר, אבל ככלל עצמם. והנקודה הזאת היא כל כך עוצמתית, כי ברגע שעושים את זה פעם פעמיים עם ילד, הסימון נופל, ואז אני אומר וואו, גם עם עצמי זה ככה. כשאני עייף פעם אחת, ואני אומר לעצמי אני עייף, אין לי כוח ללכת לחדר קושר, אני לא אלך, ואז לפעמים אני כן הולך ולפעמים אני לא הולך ולפעמים אני כן הולך ולפעמים אני לא הולך, אז אני כל הזמן נשאר בתוך האתגר הזה מול הגבול. אני כל הזמן נשאר באתגר הזה מול התוכנית. כל פעם ללכת לחדר קושר דורש מאמץ. אבל אם אני עייף, אין לי כוח, ואני לא רוצה ללכת לחדר קושר, אבל אמרתי שאני אלך לחדר קושר, אז אני פשוט הולך. חד משמעית, אין שאלה. ואני עושה את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אחרי שלוש, ארבע, חמש פעמים כאלה ברצף, בלי נפילות ביניהם, זה יפסיק להיות קשה. כי זה ברור שהולכים, כי לא משנה מה הולכים. אז הקושי הרגשי והמנטלי נעלם. אם אני יודע ששוב, לכתוב את הספר, עכשיו זה לשבת לכתוב, זה קשה. אבל אם אני אומר, אוקיי, אני פותח את הלפטופ ומתחיל לכתוב, אז בפעם הראשונה זה דורש לעשות סוויץ', בפעם השנייה זה דורש לעשות סוויץ', בפעם השלישית זה דורש לעשות סוויץ', אבל אחרי שלוש, ארבע, חמש פעמים, זה כבר נהיה הרגל, זה כבר נהיה ברור, זה כבר נהיה מובן מאליו. ולעשות את הדבר הנכון בהקשר הזה, לעשות את הדבר שאני רוצה, את הדבר שמקדם אותי, זה עובד כל כך חזק אחרי השלוש, ארבע, חמש פעמים הראשונות, שזה פשוט מדהים. והמלחמה הזאת, או האתגר הזה, או שאני חושב שאחת הסיבות החזקות שהמון אנשים תקועים באיזושהי רמה מסוימת בחיים שלהם, זה בגלל גבולות כאלה שהם נכשלו בלהציב לעצמם. זה בגלל איזשהו חוסר נעימות או שיחה לא נעימה עם מישהו, או התמודדות עם משהו שהוא מאתגר אותם, כן? יש מלא דוגמאות כאלה מעולמות הקריירה והעבודה, וזה עוצר אותם מלהגיע למה שהם רוצים. וזה פשוט ארבע או חמש או שש פעמים, החלטות קטנות של שנייה ופשוט לעשות את זה. ואז זה נהיה הרגל, ואז הם מתקדמים, ואז פתאום, אם חשבתם שהגבול שלכם זה X, הגבול שלכם נהיה שלוש X או חמש X, ואז יש שם משהו אחר, כן? שגם אותו צריך לטפס ולעבור. אז חברים יקרים, היום נתתי לכם שבע תובנות שאני קיבלתי מלהיות אבא, אבל גם איך לחבר אותם לחיים האמיתיים שלנו בתחומים אחרים, בעבודה, בקריירה, בזוגיות או בכל מקום אחר. אני מקווה שנהנתם, אני מקווה שאהבתם. אם כן, שימו קבע לפודקאסט בפלטפורמה שנמצאים בו או לייק או וואטאבר סאבסקרייב ביוטיוב. ושוב, אם אתם רוצים לקבל לא רק פעם בשבוע, אלא ממש באופן יומי, תכנים כתובים שבכתיבה אני אפילו יותר טוב, פשוט תחפשו גל צחק בפייסבוק או הקישור מופיע פה מתחת ותעקבו אחריי. אז יאללה, היה לי כיף, תודה רבה ונתראה בפרק הבא.