פרק 125: איך נוסטלגיה הורסת לך את החיים? המלכודת של הרגעים היפים מהעבר

אז היום אנחנו הולכים לדבר על רוצח שקט ולא מוכר ולא מדובר של העושר וההזדמנויות שיש לנו בחיים. כן, אני יודע, הפרק הזה עלול להיות עבור אנשים מסוימים כואב מאוד. אם אתם מסוג האנשים שנופלים חזק במלכודת הזאת, הפרק הזה עלול קצת לזעזע אתכם. אז אני כאילו מצטער מראש, אבל אני רוצה להגיד לכם שהנקודה הזאת יכולה להיות נקודת תפנית משמעותית בחיים שלכם, אם תחליטו לקחת את הפרקטיקה של הפרק הזה ולהשתמש בזה. עבור כל שאר האנשים, אני חושב שהפרק הזה מהווה זווית חדשה ורעננה להתפתחות אישית בחיים שלנו ולמקומות שלפעמים אולי אנחנו בסך הכל מתקדמים טוב, אבל עדיין תקועים בנקודות מסוימות. דווקא בנקודות האלה יכול להיות שהרוצח השקט הזה, שהמלכודת החמקמקה הזאת, היא בדיוק מה שתוקע אתכם. ואנחנו הולכים לדבר על זה בהרחבה, זה הולך להיות פרק עמוק, פרק פסיכולוגי, פרק מאוד מאוד מאוד ממוקד ולא צפוי קצת, זה לא משהו שמדובר יותר מדי. אני באמת לא ראיתי על זה תוכן בשום מקום. אז בואו ניכנס לעומק בלי יותר מדי חפירות. אז אחד הדברים שמדברים עליהם הכי הרבה בהקשר של פסיכולוגיה, בהקשר של דברים ששודדים מאיתנו את העושר ושודדים מאיתנו הזדמנויות המון שנים קדימה, זה כל הנושא של טראומה. או אם אני שנייה מכליל את זה טיפה והופך את זה למשהו טיפה יותר רחב שקשור להרבה יותר אנשים, זה הנושא של חוויות שליליות מהעבר שלנו שרודפות אותנו או שהולכות איתנו לאורך זמן. זה סוג של הגדרה של טראומה ברמה כזאת או אחרת, אני לא הולך להיכנס ל-DSM. אבל בגדול חוויות שליליות מהעבר שלנו, למשל סתם דוגמאות פשוטות, איזושהי פרידה קשה שהייתה לנו בעבר או איזושהי בגידה או איזשהו בן אדם אלים באיזו מערכת יחסים או בן אדם שבגד באמון שלנו או היה אלים מולנו ופגע בביטחון האישי שלנו. ואז התחושה הזאת של חוסר היכולת להאמין באנשים או שוב מגוון מאוד מאוד רחב של השלכות, אני לא הולך להיכנס לזה כרגע. הולך איתנו המון שנים קדימה ובעצם מונע מאיתנו, במרכאות, להיכנס למערכות יחסים חדשות בצורה חדשה או כל מיני דברים כאלה. כאן היה לגבי עבודה, פיתורים, אני מכיר אנשים ועכשיו אני מסתכל במדיעה מול קהל, אז אנשים שלא יודע, בילדות שמו אותם מול הכיתה, הכיתה צחקה עליהם ומאז הם מפחדים לדבר מול אנשים. אז יש לזה המון המון המון כיוונים והדבר הזה הוא מאוד מאוד מדובר, כולל פה בפודקאסט. הדבר שהרבה אנשים לא מבינים זה שהרבה מאוד פעמים דווקא החוויות ילדות או החוויות עבר החיוביות שלנו מייצרות לנו נזק ופוגעות לנו באושר ובהזדמנויות בחיים, לא פחות ובגלל שזה חמקמק ובגלל שזה לא מדובר לפעמים אפילו יותר מהחוויות השליליות. אז איך זה יכול להיות? מצד אחד המנגנון הפשוט מאוד ברור, הייתה לי חוויה של כאב בעבר, אני רוצה להימנע מהכאב הזה ולכן אני נמנע מכל מיני דברים שיש לחיים להציע, הלוגיקה הזאת אני מקווה די ברורה. אם זאת, אז תגידו לי אוקיי אבל גל אז איך דבר חיובי יכול לעשות לזה? אם אני בזוגיות מדהימה אז אולי אני פשוט רוצה עוד זוגיות, אני רוצה עוד אהבה, זה דבר פוזיטיבי, זה דבר חיובי, זה דבר טוב, אז התשובה היא שכן אבל. כי מה שקורה במוח שלנו יש מנגנון לצורך הפרק הזה אני אקרא לזה נוסטלגיה, זה לא בדיוק ההגדרה המדויקת אבל אני חושב שזו הגדרה מספיק טובה. וזה איזשהו מנגנון של המוח שלנו שבו אנחנו לוקחים ומאדירים חוויות עבר מסוימות ואנחנו מנקים אותה מחוויות שליליות. כי בעצם מה שחשוב להבין זה ככה, הזיכרון שלנו הוא לא עובד כמו זיכרון של מחשב. זיכרון של מחשב, אם אני שם קובץ בזיכרון, תחת ההנחה שלא יקרה איזה משהו דרמטי, אז הקובץ נשאר מקודד ביט לביט, ספרה לספרה, קוד לקוד בדיוק אותו דבר גם 20 שנה או גם 50 שנה כמה שהזמן שהמאבד או שליחה שהכרטיס זיכרון, איך שזה לא בדיוק שמור אבל יכול להישאר ככה אותו דבר במשך המון שנים. מהצד השני המוח שלנו לא עובד ככה. המוח שלנו יש שתי הבדלים משמעותיים, קודם כל מראש ברגע יצירת הזיכרון, הזיכרון הוא סובייקטיבי. למה? אני זוכר יותר את מה שאני רוצה לזכור, פחות זוכר את מה שאני לא רוצה לזכור, זוכר יותר את הדברים הגדולים והרגשיים, זוכר פחות את הדברים הלא רגשיים ויותר קטניים, שיש כל מיני התאיות זיכרון כאלה ששם היה להם מחקרים. אבל יותר חמור מכך, כל פעם שאני נזכר בזיכרון הזה לאחר מכן, אני בעצם פותח את הקובץ, מסתכל עליו, שומר אותו מחדש כשכל פעם אני מוסיף לו עוד ועוד ועוד פרשנויות. אולי אתם זוכרים שכשהיינו בגן או בבית ספר היה לנו משחק כזה שנקרא טלפון שבור, שהמורה או הגננת אומרת לילד הראשון בשורה, יושבים בחטא או במעגל, אומרת לו מילה, נגיד כלב, ואז הוא צריך להגיד את זה בסוד, בשקט, בשקט, בשקט, לבן אדם הבא, לבן אדם הבא, לבן אדם הבא, ולמשהו בדרך כלל קורה, זה שהמילה הראשונה והמילה האחרונה אין קשר ביניהן. למה? כי הראשון אומר כלב, ואז השני לא שומע את זה מושלם, ואז הוא אומר לב, לב, אז הוא אומר לב, ואז הבן אדם הבא אומר לא יודע, משהו אחר, ולאט לאט זה נהיה מילה לא קשורה בכלל בכלל בכלל בכלל, וזה מה שקורה בזיכרונות שלנו, וזה מה שקורה במוח שלנו כשנוצרת חוויה של נוסטלגיה. ואחת הדוגמאות הכי חזקות אני חושב שהיו לי בחיים, זה שמסיבות שלא נרחיב עליהן בפרק הזה, כן דיברתי על זה בפרקים אחרים, בגיל ההתבגרות שלי או בגיל ה-20 נקרא לזה ככה, היו לי כמה שנים של נתק בקשר גם עם אבא שלי וגם עם כל המשפחה של מצד אבא, זו הייתה תקופה, לא משנה, היום אני בקשר מצוין איתם, ואחת החוויות או הזיכרונות שנותרו לי זה, או שתיים שיכול לדבר עליהם כרגע, זה אחד, חוויה ויזואלית, אני חושב שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתה, כאילו כמה גדול הבית של סבתא שלי, כי אני זוכרתי את הבית של סבתא שלי כמקום ענק, וכאילו כל דבר כמאוד גבוה וזה, ואז כמה שנים לאחר מכן כזה השלמנו, חזרנו לקשר טוב והכל, ואז הגעתי לשם והכל הרגיש לי מאוד מאוד קטן, אני חושב שהרבה אנשים יש לחוויותי שהם חוזרים ממקום שהם לא היו בהמון שנים, שהכל פתאום נראה קטן יותר. זאת אומרת בזיכרון הדבר הרגיש לי גדול, מפואר, זה, והתחושה במציאות הייתה שונה לגמרי, עוד שניים אני אסביר איך זה בא לידי ביטוי בדיוק ואיך זה הורס לנו את החיים. והדבר השני זה שאני זוכר את הטעם של האוכל של סבתא שלי, ואז כשאני הגעתי, שוב שלא תבינו לו נכון, אחד אני מת על סבתא שלי, וסבתא שלי הייתה בשלב על, אבל כשחזרתי אחרי כמה שנים ואכלתי שוב את האוכל של סבתא שלי, הטעם היה מאכזב. עכשיו הוא לא היה, וזה פה השורש של מה שאני בא לספר לכם ולתת לכם את זה. לא כי הטעם עצמו באמת מאכזב. שוב כל מי שאכל את סבתא שלי המון שנים, הקדשתי לפרק בספר שלי לא בגלל האוכל, אבל לא משנה, אמר שזה האוכל הכי טעים, וכאילו היא באמת בשלב על, אבל בגלל שאני זכרתי שהאוכל שלה זה הדבר הכי טעים בעולם, ויש כל השיחה הזו, וזה הייתה שזה האוכל הכי טעים בעולם, אז בשנים שלא הייתי שם, כל פעם שחשבתי על זה, כל פעם שנזכרתי בזה, נוצר לי זיכרון, נוצרה לי נוסטלגיה לא ריאלית על הטעם, ואז שום טעם אמיתי לא היה יכול להשתוות לנוסטלגיה או שיש לזה געגוע לסוג אחר של תחושת משמעות, לא שאפשר מהתחושת משמעות, אבל סוג אחר של תחושת משמעות, סוג אחר של תחושת תרומה, שאני תורם מרכיב אחר באישיות שלי, ואז בגלל הגעגוע הזה נוצרת אידיליה לחוויה הזאת, ואז כשאני מחפש את העבודה הבאה, שום דבר לא נראה מספיק טוב, שום קריירה לא נראית מספיק טוב, שום עבודה לא נראית מספיק טוב, שום דבר לא נראה מספיק טוב, כי אני משווה את זה לאיזושהי חוויה פנימית, שוב, שהיא לא אמיתית, היא נוסטלגית, היא איזשהו משהו שנוצר ובנינו בראש שלנו. עוד אופן שבו הדבר הזה מופיע מאוד מאוד חזק בחיים שלנו, ועוד שנייה ניכנס לפרקטיקה של איך אפשר כאילו לשחרר את זה, להיפטר מזה, שוב, זה לא שאנחנו עושים להיפטר מזה לגמרי, כי אפשר עדיין לזכור את הרגעים הטובים, ולזכור את הרגעים הטובים זה לא שאנחנו רוצים מהחיים שלנו, אנחנו רוצים להיות מסוגלים להסתכל אחורה ולהגיד וואו איזה יופי זה היה, וואי איזה טוב זה היה, וכאילו לסמוח מהעבר שלנו, זה דבר פוזיטיבי, אבל אני לא רוצה להתעקע במנגנון הזה, בלולה הזאת. אז שנייה לפני שנגיע לאיך מפרקים את זה, בואו ניתן עוד דוגמה מאוד מאוד פרקטית. אחד הדברים שיש סביבה אחר בנוסטלגיות, עבור המון אנשים, שוב לא כולם, זה עבור תקופות של ילדות, תואר, גילאים צעירים וכן הלאה. למה? כי הרבה פעמים בתקופה הזאת, מה אנחנו זוכרים? אנחנו זוכרים את החופש. אני עכשיו למשל, הוראה, מאוד קל לי להגיד וואי, כשהייתי ילד בחטיבה, מה הייתי צריך לעשות? וואי אני זוכר את עצמי, מסיים בית ספר, הולך לשחק עם חברים במחשב, איזה כיף. הולך להתאמן באומנויות לחימה, מסיים את היום, יושב בפארק, עיניים חברים, חוזר הביתה, הולך לישון, קם בבוקר, בבית ספר קצת לומד, הפסקות, צחוקים, איזה חיים כלילים וכיפים. או מהתואר, לשבת, ללמוד, הרצאות מעניינות, סטודנטים, דשא, כן? כל אחד והחוויה שלו. או הטיול הגדול, כן? ושוב, הרבה פעמים מה שאנחנו שוכחים, זה שזה לא הייתה תקופה לגמרי מושלמת, כן? עם החופש הזה, או נקרא לזה ככה, לחופש הזה יש מחיר, עוד שנייה נדבר על זה, שאנחנו קצת שוכחים אותו, אנחנו שוכחים את המחיר שעל החופש הזה, אבל היה שם חופש אמיתי, ואת זה אנחנו מאדירים, ואז בראש שלנו אנחנו מתבאסים, אנחנו מאוחזבים מהאחריות שיש לנו, אנחנו מאוחזבים מזה שוואי, עכשיו צריך לקום בבוקר כל יום ולעבוד כל יום, ויש לי לחצים כלכליים, ואני צריך לדאוג לדברים האלה, ואני צריך לעשות את זה, ואני צריך לעשות את זה, ואני צריך לעשות את זה, ואני לשנייה על הדברים שלי, ומה שהוא גוזל ממני, מה שהוא ברוזז ממני, את העושר ואת ההנאה מהחיים, זה אותה חוויה נוסטלגית על אותם תקופות חסרות אחריות, אותם תקופות עם הרבה חופש, בסדר? דגש קטן, בתקופות האלה היה לנו בדרך כלל הרבה פחות שליטה על החיים, והרבה פחות אפשרויות בחירה, כן? אמיתיות, אבל זה לעוד מעט. אז, אוקיי, זהיתי שאם אני בן אדם מאוד נוסטלגי, ויש לי מלא דברים כאלה בחיים, או שבנקודות מסוימות הדבר הזה מאוד מאוד מאוד פוגע, קראתי פה ספוט בפייסבוק לפני כמה זמן שמישהו אומר, האהבה הראשונה זה האהבה הכי טובה בחיים, לא תהיה לי אהבה כמו האהבה הראשונה, והוא אמר את זה למישהי בדייט, כן? אז בן אדם שנכנס בגישה כזאתי, כן? תסכימו איתי שחיי הזוגיות שלו, עד שהוא לא ישנת את התפיסה הזאתי, חיי הזוגיות שלו תקועים לנצח. אז אם יש לכם את תקיעות מאוד משמעותית לגבי זה, הכלים האלה סופר יעזור לכם, אבל גם אם אתם זיהיתם דברים קטנים, אז אתם תראו שהכלים האלה יכולים להיות מאוד מאוד פרקטים עבורכם. ויש פה כמה טיפים מאוד מאוד פרקטים. אז קודם כל, אני רוצה תמיד, כשאני מסתכל על אירועים מהעבר, לראות את התמונה המלאה. אני רוצה לראות גם את הטוב וגם את הרע. אני רוצה לראות את שתי הצדדים של כל האירוע ולזכור אותם, אוקיי? אני רוצה לזכור שאומנם בגיל 16 או 15 הייתה לי את התקופה הכיפית הזאת עם האמנויות לחימה וכל הדבר הזה, אבל וואלה, אני זוכר שהייתי הולך לאמנויות לחימה והייתי קטן, וניסיתי להתאמן ולגדיל, כבישי לשרירים. לא הצלחתי לגדל שרירים, עכשיו יש לי שרירים, כן? איזה יופי, אז עכשיו אני מקום יותר טוב. אני זוכר שרציתי, לא יודע, לקנות לעצמי חליפת קראתה, או רציתי לקנות לעצמי מגנים, הוקפות, כל מיני דברים כאלה, ולא היה לי כסף. כאילו, ניסיתי לעבוד, אבל היה לי קשה לעבוד ולעשות... והיום מה זה? אני הולך להתאמן, אז אני קונצי גרופופטי גרופ 200 שקט, ואתם יודעים, אז אני פשוט קונה לעצמי, אוקיי? זאת אומרת, אני מזכיר לעצמי, או במקום אבל להיות בגישה של להרוס את מה שהיה פעם, אני משווה את הטוב של היום, או את הטוב של אז, לטוב שיש לי היום מעל אז, אוקיי? ואז אני בעצם שם לעצמי בפרופורציה את זה שכל דבר הוא טרייד אוף, שלכל מטבע יש שתי צדדים, לכל יתרון יש חיסרון, כל דבר הולך עם איזושהי חבילה שלמה כזאתי, שאני חייב להבין אותה. אז כן, הקשר הראשון הזה יכול להיות שהיה מקסים, ויכול להיות שהבחורה היה, או הגבר הזה, או מה שזה לא יהיה, היה מדהימים, אבל עובדתית שזה לא, שזה הסתיים בסוף מאיזושהי סיבה, אז אולי כאילו יש פה משהו אחר שצריך להיות, אולי צריך להסתכל על זה אחר, אתה לא צריך לעשות משהו אחר, כן? אולי היום דווקא בקשר אחר אפשר למצוא משהו יותר טוב באיזשהו אופן, או לפחות במובנים מסוימים יותר טוב, אוקיי? וברמת השפה, זה משהו שאני ככה ממש אימצתי לעצמי בשנים האחרונות, מי שמכיר אותי מהרבה פרקים בפודקאסט, אז אתם יודעים שאני לא אפריקים האלה של, אל תגיד בעיה, תגיד אתגר, אל תגיד קושי, תגיד זה, אז כאילו יש, אני לא מהחסידים הגדולים של הדברים האלה, יש נקודות שבהם אני חושב שהשפה כן מאוד משפיעה, כמו להגיד אי אפשר, או אני לא יכול, אני לא אוהב את זה, אני אוהב להגיד אני בוחר שלא, כן? אבל שוב, זה משהו שפשוט מאוד מאוד לדעתי מחזק את התעמודה, ובהקשר הזה יש משהו בשפה שממש העניתי, בעקבות כמה שיטות שלמדתי ודברים שעשיתי, שבגדול הדפוס השפתי הולך ככה, אני לא אומר אני מתגעגע על הילדות, למשל אני מתגעגע לארוחות שישי אצל סבתא שלי, יש בי חלק שמתגעגע, אוקיי? יש בי חלק שמתגעגע לארוחות שישי אצל סבתא, יש בי חלק שמתגעגע לילדות, יש בי חלק שמתגעגע לתקופה שלפני שהיו לי ילדים, אוקיי? למה בשפה זה חשוב? כי כשאני אומר את זה, שזה לא חייב להיות בדיוק במילים האלה, כן? אבל בהגדרה. כי כשאני מדבר ככה אני בעצם מזכיר לעצמי כל פעם שאני אומר את זה, שיש בי גם חלקים ששמחים על מה שיש עכשיו יותר, אוקיי? כן, אני מתגעגע לארוחות שישי אצל סבתא שלי, אבל בארוחות שישי אצל סבתא שלי לא היה לי את שתי הילדים הקטנים שלי. אז יש בי חלק שמתגעגע לארוחות שישי אצל סבתא שלי, ויש בי חלק שמודה על הארוחות שישי שיש לי היום עם הילדים שלי, כן? אז יש בי חלק שמתגעגע לחופש של הילדות ולחוסר אחריות וליכולת לא להיות חייב שום דבר לאף אחד כמעט. ויש בי גם חלק שמודה על הרמת עצמאות שיש לי היום, על היכולת שלי לתת, על היכולת שלי לתרום, על היכולת שלי להרגיש משמעותי בכל כך הרבה מערכות יחסים מעבר למה שאחזתי להרגיש אז. אז יש בי חלק, כן? שלא יודע, בואו ניקח את זה רחוק, כן? אולי יש בכם חלק שלוש פציעות אחת ממה היקרה המשמעותי, פיזיותרפיות ניתוחים בלאגנים, שחזורים בסוף לא הצלחתי להגיע למצב שאני חוזר לעשות אומניות לחימה גם שנתיים אחר כך, לא משנה מה עשיתי, ניסיתי לעשות עוד ניתוח, המנתחים אמרו לי שלא כדאי ושאי אפשר, בסוף ויתרתי וזה. אז במשך שנים חייתי בחוויית פספוס הזאתי, חייתי בחוויה שעשיתי פה חדר כושר, אמרתי אוקיי אני בחיים לא יוכל ליהנות יותר מספורט. שוב זה לא היה המשפט שאמרתי לעצמי כן אבל כן היה לי בראש את הכיף הזה של האומניות לחימה ושום דבר לא השתווה לזה במוח שלי, כי שוב נוצר על זה תהליך של אידאליזציה, נוצר על זה לופ שכאילו הדבר הזה היה כזה כזה מושלם. רק שאמרתי עצמי אוקיי אני מוכן לנסות דברים חדשים והלכתי לעשות גלישת גלים שלא יתאים לי והלכתי לעשות טניס שלא כזה אהבתי, כן וגם לא יתאים לי לדבר בכלל זה הגרוע מאוד לא משנה אוקיי ואז הגעתי לטיפוס. וטיפוס היה מה שפתח לי את התודעה מחדש לגבי ספורט כי פתאום מצאתי משהו אחר שאני אוהב אותו בצורה אחרת לגמרי זה לא דומה לאומניות לחימה כי לאומניות לחימה זה כזה יותר אדרנלין ויותר תחרותיות וזה זה משהו של שקט זה שונה לגמרי אבל זה פתח לי משהו חדש לגמרי לחיים שפתאום יכולתי ליהנות ממנו פתאום היה לי מטרות לגבי ספורט פתאום נפתח לי אפשרות שכל עוד הייתי בתוך התפיסה הנוסטלגית של אומניות לחימה זה היה דבר כזה מושלם לא הייתי יכול למצוא את הדבר החדש אז כל הזמן לנסות ולהיפתח לדברים חדשים לקח לי שנים להבין את התובנה הזאתי וזה המון משמעותי. והדבר האחרון וזה משהו טיפה יותר עמוק אולי זה הנושא הזה של להבין שלכל תקופה של כל חוויה של כל אירוע יש שיעור ואם אני במקום להסתכל על תקופות מסוימות כאיזשהו אידאל שאני רוצה לחזור אליה במקום זה אני אגיד לעצמי אוקיי התקופה הזאתי זה תקופה שהייתי צריך לקבל ממנה שיעור מה השיעור שאני יכול לקחת ממנה שוב בדגש על מה שדיברנו בהתחלה על הקטע של הטרייד אוף אז אני יכול לקבל את השיעור הזה ואם אני למשל לוקח על עצמי בתור מי שכן יש לו לפעמים קצת נוסטלגיה על הילדות כי היה לי ילדות מאוד טובה כן היה לי גם כמובן חסרונות אבל בסך הכל ילדות מאוד מאוד טובה אז אני מסתכל על זה ואני אומר וואי אמא שלי הייתה דואגת לי ומפנקת אותי והיה לי כזה חופש וכיף והייתי יכול לעשות מה שאני רוצה כן ואז אני אומר אוקיי מה השיעור של התקופה הזאתי מבחינתי אז יש המון שיעורים בסדר אבל אני רוצה שנייה לקחת את ה... לא את השיעורה זה לא הטופ שיעור שהיה לי בילדות אבל זה השיעור שקשור לערך הזה לערך הזה של פינוק של חופש של לתת למישהו אחר לעשות בשבילך כן השיעור הזה אז השיעור הזה הוא בשתי רבדים לקחתי אחד שאני אוהב להתפנק ושזה נוח לי שלפעמים אנשים מובילים אותי וכשאנשים מובילים אותי אני יכול להיות רגוע ולהרגיש חופש אז כשהאינסטינקט שלי זה לקחת אחריות ולעשות ולדאוג לכולם אני הוספתי לעצמי את הדבר הזה למשל דוגמה פשוטה שלפעמים אני אומר לאליאל אנחנו נוסעים לאליאל בא לך את לנהוג כן והיום אליאל נוהגת בערך כאילו אנחנו נוהגים בערך חצי חצי וכשאליאל נוהגת אני אומרת וואלה היא הקברנית אני הנוסע אני פשוט נהנה או לבקש עזרה או לבקש שיעשו בשבילי משהו או לבקש להתפניק או למצוא לעצמי את הזמן לעצמי לעשות דברים כיפים שהם לא תלויים באנשים אחרים זה מצד אחד משהו לקחתי ומצד השני זה איזה כיף זה שמפנקים אותך ואז ליהנות הרבה יותר מלפנק אנשים אחרים כי אני מסתכל על זה ואני אומר אוקיי אני כל כך אוהב שמובילים אותי אני כל כך אוהב שאתה חוויה הזאת של החופש של השקט שמישהו לוקח את ההחלטות בשבילי ושנותן לי ככה להיות ברוגע ודואג לצרכים שלי ואז איזה זכות זה שאני יכול לעשות את זה בשבילי אל שאני יכול לעשות את זה ברמה אחרת לגמרי בשביל הילדים שלי או בצורה שונה לגמרי מול אנשים שאני עובד איתם איזה יופי זה שאני יכול לדאוג בצורות מסוימות לאנשים בסביבה שלי וברגע שאני לוקח את השיעורים האלה ואני אומר אוקיי השיעור שלי זה אחד להתפנק ושתיים לפנק אז אני אומר וואלה בילדות לא כזה יכולתי לפנק יכולתי ברמה מסוימת לא כמו היום ואני לוקח את זה כוואו משהו משמעותי שאני לוקח על חיים היום ואז הלופ הנוסטלגי הוא לא מעוור אותי אז חברה העבר הוא עבר ויש משפט של ריצ'רד בדלר אחד מהמייסדים של הNLP שאומר זה אף פעם לא מאוחר לחוות ילדות מאושרת ואני מסכים עם זה תמיד אפשר לעשות ריפריים תמיד אפשר להסתכל תמיד אפשר לחשוב אחרת על דברים שכבר היו אבל העבר עבר מה שקרה קרה עכשיו השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה האם אנחנו הופכים את זה לשחור ואז אנחנו לוקחים איתנו את החוויות השליליות האלה האם אנחנו גוזרים מהחוויות השליליות מהעבר שלנו עד היום וגורם להם להגביל אותנו שוב זה לפרק אחר האם אני מייפייף את החוויות העבר שלי בצורה כל כך מוגזמת שזה שודד ממני את העושר היום אוקיי אולי לא כדאי או האם אני פשוט מסתכל על העבר ברמה אובייקטיבית כן עם עין ורודה כן עם עין חיובית כן עם עין מפרגנת אבל מאוד מציאותית מאוד אמיתית ובצורה שמעצימה את ההווה שלי אם אני אעשה את זה החיים שלי יהיו הרבה יותר טובים ואני אוכל ליהנות מהם ברמה הרבה הרבה יותר גבוהה ולמצוא הזדמנויות חדשות שאחרת הייתי בוודאות מפספס אז תשימו לייק או חמש כוכבים או עקב על הפודקאסט הזה ואני אפגוש אתכם בפרק הבא