פרק 125: איך נוסטלגיה הורסת לך את החיים? המלכודת של הרגעים היפים מהעבר

אז היום אנחנו הולכים לדבר על רוצח שקט ולא מוכר ולא מדובר של העושר וההזדמנויות שיש לנו בחיים. כן? אני יודע, הפרק הזה עלול להיות עבור אנשים מסוימים כואב מאוד, אם אתם מסוג האנשים שנופלים חזק במלכודת הזאת, הפרק הזה עלול קצת לזעזע אתכם, אז אני כאילו מצטער מראש, אבל אני רוצה להגיד לכם שהנקודה הזאת יכולה להיות נקודת תפנית משמעותית בחיים שלכם, אם תחליטו לקחת את הפרקטיקה של הפרק הזה ולהשתמש בזה. עבור כל שאר האנשים, אני חושב שהפרק הזה מהווה זוויד חדשה ורעננה להתפתחות אישית בחיים שלנו ולמקומות שלפעמים אולי אנחנו בסך הכל מתקדמים טוב, אבל עדיין תקועים בנקודות מסוימות. דווקא בנקודות האלה יכול להיות שהרוצח השקט הזה, שהמלכודת החמקמקה הזאת היא בדיוק מה שתוקע אתכם, ואנחנו הולכים לדבר על זה בהרחבה. זה הולך להיות פרק עמוק, פרק פסיכולוגי, פרק מאוד מאוד מאוד ממוקד, ולא צפוי קצת, זה לא משהו שמדובר יותר מדי, אני האמת לא ראיתי על זה תוכן בשום מקום. אוקיי? אז בואו ניכנס לעומק בלי יותר מדי חפורות. אז אחד הדברים שמדברים עליהם הכי הרבה בהקשר של פסיכולוגיה, בהקשר של דברים ששודדים איתנו את העושר ושודדים איתנו הזדמנויות המון שנים קדימה, זה כל הנושא של טראומה. או אם אני שנייה מכליל את זה טיפה והופך את זה למשהו טיפה יותר רחב שקשור להרבה יותר אנשים, זה הנושא של חוויות שליליות מהעבר שלנו שרודפות אותנו או שהולכות איתנו לאורך זמן. זה סוג של הגדרה של טראומה ברמה כזאת או אחרת, אני לא הולך להיכנס ל-DASM, אבל בגדול חוויות שליליות מהעבר שלנו. למשל, סתם דוגמאות פשוטות, איזושהי פרידה קשה שהייתה לנו בעבר או איזשהו בגידה או איזשהו בן אדם אלים באיזה מערכת יחסים, או בן אדם שבגד באמון שלנו או היה אלים מולנו ופגע בביטחון האישי שלנו. ואז התחושה הזאת של חוסר יכולת להאמין באנשים, או שוב, מגוון מאוד מאוד רחב של השלכות, אני לא הולך להיכנס לזה כרגע, הולך איתנו המון שנים קדימה ובעצם מונע מאיתנו, במירכאות, להיכנס למערכות יחסים חדשות בצורה חדשה או כל מיני דברים כאלה. קנה לגבי עבודה, פיתורים, אני מכיר אנשים ועכשיו אני מסתכל בעמידי המונקה, אז אנשים שלא יודע, בילדות שמו אותם מול הכיתה, הכיתה צחקה עליהם ומאז הם מפחדים לדבר מול אנשים. אז יש לזה המון המון כיוונים והדבר הזה הוא מאוד מאוד מדובר, כולל פה בפודקאסט. הדבר שהרבה אנשים לא מבינים זה שהרבה מאוד פעמים דווקא החוויות ילדות או החוויות עבר החיוביות שלנו, מייצרות לנו נזק ופוגעות לנו באושר ובהזדמנויות בחיים, לא פחות ובגלל שזה חמקמק ובגלל שזה לא מדובר, לפעמים אפילו יותר מהחוויות השליליות. אז איך זה יכול להיות? מצד אחד, המנגנון הפשוט מאוד ברור, הייתה לי חוויה של כאב בעבר, אני רוצה להימנע מהכאב הזה ולכן אני נמנע מכל מיני דברים שיש לחיים להציע, הלוגיקה הזאת היא אני מקווה די ברורה. אם זאת, אז תגידו לי אוקיי, אבל גל, אז איך דבר חיובי יכול לעשות לזה? הרי אם אני בזוגיות מדהימה, אז אולי אני פשוט רוצה עוד זוגיות, אני רוצה עוד אהבה, זה דבר פוזיטיבי, זה דבר חיובי, זה דבר טוב. אז התשובה היא שכן, אבל. כי מה שקורה במוח שלנו, יש מנגנון לצורך הפרק הזה, אני אקרא לזה נוסטלגיה, זה לא בדיוק הגדרה המדויקת, אבל אני חושב שזה הגדרה מספית. וזה איזשהו מנגנון של המוח שלנו, שבו אנחנו לוקחים ומאדירים חוויות עבר מסוימות ואנחנו מנקים אותם מחוויות שליליות. כי בעצם מה שחשוב להבין זה ככה, הזיכרון שלנו הוא לא עובד כמו זיכרון של מחשב. זיכרון של מחשב, אוקיי, אם אני אשים קובץ בזיכרון, כן, תחת ההנחה שלא יקרה איזה משהו דרמטי, אז הקובץ נשאר מקודד ביט לביט, ספרה לספרה, קוד לקוד, בדיוק אותו דבר גם 20 שנה, גם 50 שנה, כמה של הזמן שהמאבד או סליחה שהכרטיס זיכרון, שאותקב, זה לא בדיוק שמור, אבל יכול להישאר ככה אותו דבר למשך המון שנים. מהצד השני, המוח שלנו לא עובד ככה. המוח שלנו יש שתי הבדלים משמעותיים. קודם כל, מראש, ברגע יצירת הזיכרון, הזיכרון הוא סובייקטיבי, אוקיי? למה? אני זוכר יותר את מה שאני רוצה לזכור, פחות זוכר את מה שאני לא רוצה לזכור, זוכר יותר את הדברים הגדולים והרגשים, זוכר פחות את הדברים הלא רגשיים והיותר קטנים, יש כל מיני התאיות זיכרון כאלה שיש עליהן על המחקרים. אבל יותר חמור מכך, כל פעם שאני נזכר בזיכרון הזה לאחר מכן, אני בעצם פותח את הקובץ, מסתכל עליו, שומר אותו מחדש, כשכל פעם אני מוסיף לו עוד ועוד ועוד פרשנויות. אולי אתם זוכרים ששהיינו בגן או בבית ספר, היה לנו משחק כזה שנקרא טלפון שבור, שהמורה או הגננת, נכון? אומרת לילד הראשון בשורה, יושבים בחטא או במעגל, אומרת לו מילה, נגיד כלב, ואז הוא צריך להגיד את זה בסוד, בשקט, בשקט, בשקט, לבן אדם הבא, לבן אדם הבא, לבן אדם הבא, משהו בדרך כלל קורה, זה שהמילה הראשונה והמילה האחרונה, אין קשר ביניהן, אוקיי? למה? כי הראשון אומר כלב, ואז השני אומר, לא שומע את זה מושלם, ואז הוא אומר לב, אה, לב, אז הוא אומר לב, ואז הבן אדם הבא אומר, לא יודע, משהו אחר, כן? ולאט לאט זה נהיה מילה לא קשורה בכלל, בכלל, בכלל, וזה מה שקורה בזיכרונות שלנו, וזה מה שקורה במוח שלנו, כשנוצרת חוויה שנוסעה עליה. ואחד הדוגמאות הכי חזקות, אני חושב, שהיו לי בחיים, זה שמסיבות שלא נרחיב עליהן בפרק הזה, כן, דיברתי על זה בפרקים אחרים, בגיל ההתבגרות שלי, או בגיל העשרה, נקרא לזה ככה, היו לי כמה שנים של נתק בקשר, גם עם אבא שלי, וגם עם כל המשפחה שלי, מצד אבא, זו הייתה תקופה, לא משנה, היום אני בקשר מצוין איתם, ואחד החוויות או הזיכרונות שנותרו לי זה, או שתיים שיכול לדבר עליהן כרגע, זה אחד, חוויה ויזואלית, אני חושב, הרבה אנשים יכולים לזהות אותה, כאילו, כמה גדול הבית של סבתא שלי, כן? זוכרת את הבית של סבתא שלי כמקום ענק, וכאילו, כל דבר כה מאוד גבוה, וזה. ואז כמה שנים לאחר מכן, כזה, השלמנו, חזרנו לקשר טוב והכול, ואז הגעתי לשם, והכול הרגיש לי מאוד מאוד קטן, אני חושב שהרבה אנשים יש לך חוויה, שאנשים חוזרים ממקום שהם לא היו בהמון שנים, שהכול פתאום נראה קטן יותר. זאת אומרת, בזיכרון הדבר הרגיש לי גדול, מפואר, זה, והתחושה במציאות הייתה שונה לגמרי. עוד שני אני אסביר איך זה בא לידי ביטוי בדיוק, וזה איך זה הורס לנו את החיים. והדבר השני, זה שאני זוכר את הטעם של האוכל של סבתא שלי, ואז כשאני הגעתי, שוב, שלא תבינו לו נכון, אחד אני מת על סבתא שלי, וסבתא שלי הייתה בשלנית על, כן? אבל כשחזרתי אחרי כמה שנים, ואכלתי שוב את האוכל של סבתא שלי, הטעם היה מאכזב. עכשיו, הוא לא היה, וזה פה השורש של מה שאני בא לספר לכם ולתת לכם את הזה. לא כי הטעם עצמו באמת מאכזב. שוב, כל מי שאכל את סבתא שלי המון שנים, כן, הקדשתי לה פרק בספר שלי, לא בגלל האוכל, אבל לא משנה, אמר שזה אוכל הכי טעים, וכאילו היא באמת בשלנית על, כן? אבל בגלל שאני זכרתי שהאוכל שלה זה הדבר הכי טעים בעולם, ויש כל השיחה שזה הייתה שזה האוכל הכי טעים בעולם. אז בשנים שלא הייתי שם, כל פעם שחשבתי על זה, כל פעם שנזכרתי, וזה נוצר לי זיכרון, נוצרה לי נוסטלגיה לא ריאלית על הטעם. ואז שום טעם אמיתי לא היה יכול להשתוות לנוסטלגיה. ופה המנגנון הזה דופק לנו את החיים ושודד מאיתנו גם את ההזדמנויות, גם את העושר, גם את השמחה בחיים. כי אם למשל נכנסנו ללופ הזה סביב מערכת יחסים מסוימת, נגיד שהייתה לנו קשר מסוים עם בן, בת זוג בגיל צעיר, והיה שם איזושהי אהבה כזאת מאוד גדולה, ואנחנו זוכרים אותה כאיזושהי אהבה מאוד גדולה, הרבה פעמים אחרי זה היה כמה שנים שלא הייתה לנו בזוגיות, זה יכול לקרות. ואז מה קורה? אנחנו מריצים את הדברים הטובים ומריצים את הדברים הטובים ומריצים את הדברים הטובים, ומה קורה לדברים השליליים? הם לאט לאט נעלמים. ובעצם נוצר, נוצרת תמונה פנימית במוח, נוצרת חוויה פנימית במוח של מערכת יחסים כל כך מדהימה, אוקיי? שכשאני יוצא לדייטים, הטעם שלה מאכזב, אבל הטעם של הדייט החדש, הוא לא מאכזב בגלל שזה לא דייט טעים במטאפורה עם האוכל של סבתא. הדייט יכול להיות ממש טוב, הוא פשוט לא יכול להגיע לחוויה הזאתי שאני בניתי לעצמי בראש. ואז אני יוצא לדייטים ומאוכזב ומאוכזב ומאוכזב, ולא משנה מה יקרה, אני אהיה מאוכזב, והנוסטלגיה הזאת בוזזת ממני את היכולת ליהנות ממערכות יחסים בחיים שלי קדימה, כי אני משווה אותם למשהו בכלל לא אמיתי, אוקיי? משהו שהוא לא יכול להתקיים במציאות האמיתית, אוקיי? ושוב, וזה קורה בהרבה דרכים, כן, אני לא הולך להיכנס לכולם, אבל, ביה שמערכות יחסים שם מסתיימות או וואטאבר, זה קורה. וגם אני אגיד שהפתרון היום הרבה פעמים, כן, זה לנסות להכפיש, כן, כדי לא ליפול למקום הזה, להכפיש את האקס, שאמרנו שזה גם דבר מאוד מאוד מאוד גרוע, יותר לכיוון של כאילו, מה שדיברנו מקודם עם הטראומות והחוויות השליליות, אוקיי? אותו דבר קורה בקריירה הקודמת, לפעמים עם אנשים, יש להם הפסקה ארוכה מהעבודה שלהם, שוב זה, למשל, יכול לקרות למישהו שעבר איזושהי פציעה או איזשהו תאונה, חס וחלילה, או מישהו שהייתה בחופשת לידה והחליטה לו לעבוד כמה שנים, אז הרבה פעמים יש להם איזושהי תמונה אידילית, איזושהי נוסטלגיה לגבי איך זה היה ללכת לעבודה. כי יכול להיות, למשל, שבאותה תקופה אותו אדם, שוב בין אם הוא בבית ממחלה, בין אם הוא עם ילדים קטנים כל הזמן בבית, כאילו זה מה שוחט לעשות, אז יש לו איזה געגוע לשיחות בוגר. או, יש לזה געגוע לסוג אחר של תחושת משמעות. לא שאפשמן מתחושת משמעות, אבל סוג אחר של תחושת משמעות, סוג אחר של תחושת תרומה, שאני תורם מרכיב אחר באישיות שלי. ואז בגלל הגעגוע הזה נוצרת אידיליה לחוויה הזאת. ואז כשאני מחפש את העבודה הבאה, שום דבר לא נראה מספיק טוב. שום קריירה לא נראית מספיק טוב, שום עבודה לא נראית מספיק טוב, שום דבר לא נראה מספיק טוב, כי אני משווה את זה לאיזושהי חוויה פנימית, שוב, שהיא לא אמיתית, היא נוסטלגית, היא איזשהו משהו שנוצר ובנינו בראש שלנו. עוד אופן שבו הדבר הזה מופיע מאוד מאוד חזק בחיים שלנו, ועוד שאני אכנס לפרקטיקה של איך אפשר לשחרר את זה, להיפטר מזה, שוב, זה לא שאנחנו רוצים להיפטר מזה לגמרי, כי אפשר עדיין לזכור את הרגעים הטובים, ולזכור את הרגעים הטובים זה מה שאנחנו רוצים מהחיים שלנו. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להסתכל אחורה ולהגיד וואו, איזה יופי זה היה, וואי, איזה טוב זה היה, וכאילו לסמוח מהעבר שלנו, זה דבר פוזיטיבי, אבל אני לא רוצה להתעכב במנגנון הזה, בלולהה הזאתי. אז שנייה לפני שנגיע לאיך מפרקים את זה, בואו ניתן עוד דוגמה מאוד מאוד פרקטית. אחד הדברים שיש שיווי אחר בנוסטלגיות, אבור המון אנשים, שוב, לא כולם, זה עבור תקופות של ילדות, תואר, גילאים צעירים וכן הלאה. למה? כי הרבה פעמים בתקופה הזאתי, מה אנחנו זוכרים? אנחנו זוכרים את החופש. אני עכשיו למשל אורא, מאוד קל לי להגיד וואי, כשהייתי ילד בחטיבה, מה הייתי צריך לעשות? וואי, אני זוכר את עצמי, מסיים בית ספר, הולך לשחק עם חברים במחשב, איזה כיף. הולך להתאמן באומנויות לחימה, מסיים את היום, יושב בפארק, עיניים חברים, חוזר הביתה, הולך לישון, קם בבוקר, בבית ספר קצת לומד, הפסקות, צחוקי, איזה חיים כלילים וכיפים. או מהתואר, לשבת, ללמוד, הרצאות מעניינות, סטודנטים, דשא, כן, וואטאבר. כל אחד והחוויות שלו. או הטיול הגדול, כן? ושוב, הרבה פעמים מה שאנחנו שוכחים, זה שזה לא הייתה תקופה לגמרי מושלמת, כן? עם החופש הזה, או נקרא לזה ככה, לחופש הזה יש מחיר, עוד שנייה נדבר על זה, שאנחנו קצת שוכחים אותו, אנחנו שוכחים את המחיר שעל החופש הזה, אבל היה שם חופש אמיתי, ואת זה אנחנו מאדירים. ואז בראש שלנו אנחנו מתבאסים, אנחנו מאוחזבים מהאחריות שיש לנו, אנחנו מאוחזבים מזה שוואי, עכשיו צריך לקום בבוקר כל יום, ולעבוד כל יום, ויש לי לחצים כלכליים, ואני צריך לדאוג לדברים האלה, ואני צריך לעשות את זה, ואני צריך לעשות את זה, ואני שנייה לדברים שלי, ומה שגוזל ממני, מה שבוזז ממני את העושר ואת הענאה מהחיים, זה אותה חוויה נוסטלגית על אותם תקופות חסרות אחריות, אותן תקופות עם הרבה חופש. בסדר? דגש קטן, בתקופות האלה היה לנו בדרך כלל הרבה פחות שליטה על החיים, והרבה פחות אפשרויות בחירה. כן? אמיתיות. אבל זה לעוד מעט. אז אוקיי, זיהיתי שאם אני בעניין מאוד נוסטלגי, ויש לי מלא דברים כאלה בחיים, או שבנקודות מסוימות הדבר הזה מאוד מאוד מאוד מאוד פוגע, קראתי פוסט בפייסבוק לפני כמה זמן של מישהו שאומר, האהבה הראשונה זה האהבה הכי טובה בחיים, לא תהיה לי אהבה כמו האהבה הראשונה, והוא אמר את זה למישהי בדייט, כן? אז בן אדם שנכנס בגישה כזאת, תסכימו איתי שחיי הזוגיות שלו, עד שהוא ישנה את התפיסה הזאת, חיי הזוגיות שלו תקועים לנצח. אז אם יש לכם את תקיעות מאוד משמעותית לגבי זה, הכלים האלה סופר יעזרו לכם, אבל גם אם אתם זיהיתם דברים קטנים, אז אתם תראו שהכלים האלה יכולים להיות מאוד מאוד פרקטיים עבורכם. אוקיי? ויש פה כמה טיפים מאוד מאוד פרקטיים. אז קודם כל, אני רוצה תמיד, כשאני מסתכל על אירועים מהעבר, לראות את התמונה המלאה. אני רוצה לראות גם את הטוב וגם את הרע. אני רוצה לראות את שתי הצדדים של כל האירוע ולזכור אותם, אוקיי? אני רוצה לזכור שאומנם בגיל 16 או 15 היה לי את התקופה הכיפית הזאתי עם האמנויות לחימה וכל הדבר הזה, אבל וואלה, אני זוכר שהייתי ללכת לאמנויות לחימה והייתי קטן, וניסיתי להתאמן וכבושי לשרירים. לא הצלחתי לגדל שרירים, עכשיו יש לי שרירים, כן? איזה יופי, אז עכשיו אני מקום יותר טוב. אני זוכר שרציתי, לא יודע, לקנות לעצמי חליפת קראטה או רציתי לקנות לעצמי מגנים או כפפות או כל מיני דברים כאלה, ולא היה לי כסף. כאילו ניסיתי לעבוד, אבל היה לי קשה לעבוד ולעשות... והיום מה זה? אני הולך להתאמן, אז אני קופפות, אני גוף 200 שגל, אז אני פשוט קונה לעצמי. זאת אומרת, אני מזכיר לעצמי, או במקום אבל להיות בגישה של להרוס את מה שהיה פעם, אני משווה את הטוב של היום או את הטוב של אז לטוב שיש לי היום מעל אז, אוקיי? ואז אני בעצם שם לעצמי בפרופורציה את זה שכל דבר הוא טרייד אוף, שלכל מטבע יש שתי צדדים, לכל יתרון יש חיסרון, כל דבר הולך עם איזושהי חבילה שלמה כזאת שאני חייב להבין אותה. אז כן, הקשר הראשון הזה יכול להיות שהיה מקסים ויכול להיות שהבחורה או הגבר הזה או מה שזה לא יהיה היה מדהימים, אבל עובדתית שזה הסתיים בסוף מאיזושהי סיבה, אז אולי כאילו יש פה משהו אחר שצריך להיות, אולי צריך להסתכל על זה אחר, אולי צריך לעשות משהו אחר, כן? אולי היום דווקא בקשר אחר אפשר למצוא משהו יותר טוב. באיזשהו אופן או לפחות במובנים מסוימים, יותר טוב, אוקיי? וברמת השפה, זה משהו שאני ככה ממש אימצתי לעצמי בשנים האחרונות. מי שמכיר אותי מהרבה פרקים בפודקאסט, אז אתם יודעים שאני לא, הפריקים האלה של אל תגיד בעיה, תגיד אתגר, אל תגיד קושי, תגיד זה, אז כאילו יש, אני לא מהחסידים הגדולים של הדברים האלה, יש נקודות שבהן אני חושב שהשפה כן מאוד משפיעה, כמו להגיד אי אפשר או אני לא יכול, אני לא אוהב את זה, אני אוהב להגיד אני בוחר שלא, כן, אבל שוב, זה משהו שפשוט מאוד מאוד, לדעתי, מחזק את התעמודה. ובהקשר הזה יש משהו בשפה שממש העניתי, בעקבות כמה שיטות שלמדתי וזמנים שעשיתי, שבגדול הדפוס השפתי הולך ככה. אני לא אומר אני מתגעגע לילדות, למשל אני מתגעגע לארוחות שישי אצל סבתא שלי, כן? יש בי חלק שמתגעגע, יש בי חלק שמתגעגע לארוחות שישי אצל סבתא, יש בי חלק שמתגעגע לילדות. יש בי חלק שמתגעגע לתקופה שלפני שהיו לי ילדים. אוקיי? למה בשפה זה חשוב? כי כשאני אומר את זה, שזה לא יכול להיות בדיוק במילים האלה, כן? אבל בהגדרה. כי כשאני מדבר ככה, אני בעצם מזכיר לעצמי, כל פעם שאני אומר את זה, שיש בי גם חלקים ששמחים על מה שיש עכשיו יותר. כן, אני מתגעגע לארוחות שישי אצל סבתא שלי, אבל בארוחות שישי אצל סבתא שלי לא היה לי את שתי הילדים הקטנים שלי. אז יש בי חלק שמתגעגע לארוחות שישי עם סבתא שלי, ויש בי חלק שמודה על הארוחות שישי שיש לי היום עם הילדים שלי. אז יש בי חלק שמתגעגע לחופש של הילדות ולחוסר אחריות וליכולת לא להיות חייב שום דבר לאף אחד כמעט. ויש בי גם חלק שמודה על הרמת עצמאות שיש לי היום, על היכולת שלי לתת, על היכולת שלי לתרום, על היכולת שלי להרגיש משמעותי בכל כך הרבה מערכות יחסים, מעבר למה שאחזתי להרגיש אז. אז יש בי חלק, כן? שלא יודע, בוא ניקח את זה רחוק, כן? אולי יש בכם חלק שמתגעגע על האקסיט, אולי יש בי חלק שיכול להתגעגע לאחת האקסיטות, או לא חושב שהמערכת יחסים עם אחת האקסיטות שלי הייתה מצוינת. בסדר, סבבה, יש חלק כזה. אבל יש חלק שמאוד שמח בזוגיות שיש לי היום, כי הוא רואה משהו שאז לא היה, ועכשיו כן יש, שהוא יותר טוב, אוקיי? אז קודם כל בשפה תמיד להסתכל על הדברים בצורה, להרשוד לעצמי טיפה להירגע ולחשוב על הדברים טיפה בצורה יותר מורכבת. לא צריך להכפיש את בת הזוג הקודמת, לא צריך להכפיש את העבודה הקודמת, לא צריך להכפיש את תקופת הילדות שלנו, לא צריך. פשוט אפשר להבין שלכל מטבע יש שתי צדדים. זה דבר ראשון, זה לא פתרון מלא, אבל זו התחלה טובה. ובאופן כללי התפיסה של עצמי כחלקים, אולי אני אעשה את זה פרק שלם, אבל זה דבר מאוד מאוד משמעותי, אוקיי? הדבר השני זה להוציא מהלקסיקון שלנו, ממש להוציא מהלקסיקון שלנו, עצבת מטרות של לחזור ל... או כמו מה. זאת אומרת, הרבה אנשים, ניתן דוגמה פשוטה, ואז אני אקח דוגמאות יותר מורכבות, אני רוצה למצוא... אני רוצה לרדת במשקל או לחזור למשקל שהייתי בו בתיכון. גרוע מאוד. למה? הגוף שלי שונה. איך שה... כאילו... איך שהחילוף חומרים שלי עובד זה שונה. כל מה שקורה בגוף שלי שונה. זה יהיה דרך מטומטמת להצים את הרעיונות, כי יש פה הנחות יסוד שכאילו אני יכול להיות כמו שהייתי בתיכון. אני לא. וגם יש פה איזו תקרה זכוכית מיותרת. אני, כשיש לי מטרות על הגוף שלי היום, אני לא אומר אני רוצה להיות חזק ומהיר כמו שהייתי בגיל 16. ובגיל 16 הייתי מהיר, אוקיי? אני עכשיו הרבה יותר חזק. אני אומר אני רוצה להיות הרבה יותר חזק מגיל 16. כן, אני רוצה להיות אפילו לא בהשוואה. אני רוצה להיות מאוד חזק, להציל את עצמם מטרות של כוח, אוקיי? במנותק מהדבר הזה, אוקיי? אני לא רוצה להגיע למה שהייתי פעם. אני רוצה להגיע למקום חדש. אני לא רוצה להקים חברה שתהיה גדולה ומצליחה כמו הוא תוצאות. אני רוצה להקים עסק הרבה יותר מצליחה. אני רוצה להגיע למטרות מסוימות שהגדרתי אותן, שהן עצומות. אני לא רוצה למצוא עוד מישהי כמו האקסיט. ממש לא! אני רוצה למצוא מישהי שהיא מתאימה על הדברים שאני באמת רוצה, אוקיי? אז קודם כל להוציא מהארכיון שלנו, להוציא מהמוח שלנו את המטרות האלה. אם יש לכם מטרות כאלה של לחזור ללהיות כמו, להיות כמו זה, לעשות ככה, או תעבר, לעשות עוד טיול כמו הטיול הגדול. אם אתם בני 30, תשחררו. לא. לא. לא טיול כמו הטיול הגדול, טיול אחר. טיול חדש. אחלה. לא כמו רק טיול הגדול. אוקיי? אני לא עשיתי טיול גדול, אבל הבנתם את הפריטה, אוקיי? דבר שלישי זה כל הזמן לנסות דברים חדשים ולפתוח את המוח שלנו לחוויות חדשות, אבל באמת להיות פתוח. אוקיי? אני אתן לכם דוגמה פשוטה. אחד הדברים שכן היה לי נוסטלגיה מאוד חזקה עליהם וקלטתי שהמשתקר אותי, זה על הנושא של אומנויות לחימה. בסדר? אני במשך מאזור גיל, לא יודע, 15-16 משהו כזה, עד גיל 20 ומשהו, הייתי מעורב באומנויות לחימה, הייתי עושה את זה כל היום, מתאמן 5-6 פעמים בשבוע. באמת הדבר הזה היה חלק מאוד מרכזי ומאותי בחיים שלי, עד שקראתי את הרצועה בברך. כן, קראתי מניסקי. שלוש רצורות, אחת מהם היה קרה משמעותי, פיזיותרפיות, ניתוחים בלאגנים, שחזורים, בסוף לא הצלחתי להגיע למצב שאני חוזר לעשות אמנויות לחימה, גם שנתיים אחר כך, לא משנה מה עשיתי, ניסיתי לעשות עוד ניתוח, המנתחים אמרו לי שלא כדאי ושאי אפשר, בסוף ויתרתי וזה. אז במשך שנים חייתי בחוויית פספוס הזאת. חייתי בחוויה של פספס, עשיתי פה חדר כושר, עשיתי את זה, ואני אמרתי אוקיי, אני בחיים לא יוכל ליהנות יותר מספורט. שוב, זה לא היה המשפט שאמרתי לעצמי, אבל כן היה לי בראש את הכיף הזה של אמנויות לחימה ושום דבר לא השתבל לזה במוח שלי, כי שוב, נוצר על זה תהליך של אידאליזציה, נוצר על זה לופ שכאילו הדבר הזה היה כזה מושלם. רק כשאמרתי לעצמי אוקיי, אני מוכן לנסות דברים חדשים והלכתי לעשות גלישת גלים שלא יתאים לי, והלכתי לעשות טניס שלא כזה אהבתי, וגם לא יתאים לי לדבר בכלל, זה הגרוע מאוד, לא משנה, ואז הגעתי לטיפוס. וטיפוס היה מה שפתח לי את התודעה מחדש לגבי ספורט, כי פתאום מצאתי משהו אחר שאני אוהב אותו בצורה אחרת לגמרי, זה לא דומה לאמנויות לחימה, כי אמנויות לחימה זה קצת יותר אדרנלין ויותר תחרותיות, וזה משהו של שקט, זה שונה לגמרי. אבל זה פתח לי משהו חדש לגמרי לחיים שפתאום יכולתי ליהנות ממנו, פתאום היה לי מטרות לגבי ספורט, פתאום נפתח לי אפשרות שכל עוד הייתי בתוך התפיסה הנוסטלגית של אמנויות לחימה זה היה דבר כזה מושלם, לא הייתי יכול למצוא את הדבר החדש. אז כל הזמן לנסות ולהיפתח לדברים חדשים לקח לי שנים להבין את התובנה הזאת, וזה המון משמעותי. והדבר האחרון, וזה משהו טיפה יותר עמוק אולי, זה הנושא הזה של להבין שלכל תקופה, שלכל חוויה, שלכל אירוע יש שיעור. ואם אני במקום להסתכל על תקופות מסוימות כאיזשהו אידאל שאני רוצה לחזור אליהן, במקום זה אני אגיד לעצמי, אוקיי, התקופה הזאת היא תקופה שהייתי צריך לקבל ממנה שיעור. מה השיעור שאני יכול לקחת ממנה? שוב, בדגש על מה שדיברנו בהתחלה, על הקטע של הטרידוף, אז אני יכול לקבל את השיעור הזה. ואם אני למשל לוקח על עצמי, בתור מי שכן יש לו לפעמים נוסטלגיה על הילדות, כי היה לי ילדות מאוד טובה, היה לי גם כמובן חסרונות, אבל בסך הכל ילדות מאוד מאוד טובה, אז אני מסתכל על זה ואני אומר, וואי, אמא שלי הייתה דואגת לי במפן אקזוטי, והיה לי כזה חופש וכיף, והייתי יכול לעשות מה שאני רוצה, כן? ואז אני מצביע, אוקיי, מה השיעור של התקופה הזאת מבחינתי? אז יש המון שיעורים, בסדר? אבל אני רוצה שנייה לקחת את הערך, לא את השיעור, זה לא הטופ שיעור שהיה לי בילדות, אבל זה השיעור שקשור לערך הזה, לערך הזה של פינוק, של חופש, של לתת למישהו אחר לעשות בשבילך, כן? השיעור הזה. אז השיעור הזה הוא, בשתי רבדים לקחתי. אחד, שאני אוהב להתפנק ושזה נוח לי שלפעמים אנשים מובילים אותי, וכשאנשים מובילים אותי אני יכול להיות רגוע ולהרגיש חופש. אז כשהאינסטינקט שלי זה לקחת אחריות ולעשות ולדאוג לכולם, ואני הוספתי לעצמי את הדבר הזה, למשל, דוגמה פשוטה, שלפעמים אני אומר לאליאל, אנחנו עושים לנו, אני אומר לאליאל, בא לך את לנהוג? כן? והיום אליאל נוהגת בערך, כאילו אנחנו נוהגים בערך חצי-חצי, וכשאליאל נוהגת, אני אומר, וואלה, היא הקברנית, אני הנוסע, אני פשוט נהנה. או לבקש עזרה, או לבקש שיעשו בשבילי משהו, לבקש להתפנק, או למצוא לעצמי את הזמן לעצמי לעשות דברים כיפים, שהם לא תלויים באנשים אחרים. אז זה מצד אחד, מה שלקחתי. מצד השני, זה איזה כיף זה שמפנקים אותך, ואז ליהנות הרבה יותר מלפנק אנשים אחרים. כי אני מסתכל על זה ואני אומר, אוקיי, אני כל כך אוהב שמובילים אותי, אני כל כך אוהב שאתה חוויה הזאתי של החופש, של השקט, שמישהו לוקח את ההחלטות בשבילי, ושכאילו נותן לי ככה להיות ברוגע ודואג לצרכים שלי. ואז אני אומר, איזה זכות זה שאני יכול לעשות את זה בשבילי, שאני יכול לעשות את זה בהחראי אחרת לגמרי, בשבילה ילדים שלי או בצורה שונה לגמרי מול האנשים שאני עובד איתם. איזה יופי זה שאני יכול לדאוג בצורות מסוימות לאנשים בסביבה שלי. וברגע שאני לוקח את השיעורים האלה ואני אומר, אוקיי, השיעור שלי זה אחד להתפנק ושתיים לפנק, אז אני אומר, וואלה, בילדות לא כזה יכלתי לפנק, יכלתי ברמה מסוימת, לא כמו היום. ואני לוקח את זה כוואו, משהו משמעותי שאני לוקח על החיים היום, ואז הלופה נוסטלגי, הוא לא מעבר אותי. אז חבר'ה, העבר הוא עבר, בסדר? ויש משפט של ריצ'ארד מדלר, אחד מהמייסדים של ה-NLP, שאומר, זה אף פעם לא מאוחר לחוות ילדות מאושרת. ואני מסכים עם זה. תמיד אפשר לעשות ריפריים, תמיד אפשר להסתכל, תמיד אפשר לחשוב אחרת על דברים שכבר ראו. אבל העבר עבר, מה שקרה, קרה. עכשיו השאלה היא, מה אנחנו עושים עם זה? האם אנחנו הופכים את זה לשחור, ואז אנחנו לוקחים איתנו את החוויות השליליות האלה? האם אנחנו גוזרים מהחוויות השליליות מהעבר שלנו עד היום, וגורמים להם להגביל אותנו? שוב, זה לפרק אחר. האם אני מייפיף את החוויות העבר שלי בצורה כל כך מוגזמת שזה שודד ממני את העושר היום? אולי לא כדאי. או האם אני פשוט מסתכל על העבר ברמה אובייקטיבית? כן היא מיינד מעצימה, כן היא מיינד חיובית, כן היא מיינד מפרגנת, אבל מאוד מציאותית, מאוד אמיתית, ובצורה שמעצימה את ההווה שלי. אם אני אעשה את זה, החיים שלי יהיו הרבה יותר טובים, ואני אוכל ליהנות מהם ברמה הרבה הרבה יותר גבוהה, ולמצוא הזדמנויות חדשות שאחרת הייתי בוודאות מפספס. אז תשימו לייק או חמש כוכבים או עקב על הפודקאסט הזה, ואני אפגוש אתכם בפרק הבא.