פרק 118: השיריון שלכם נגד ירידת אנרגיה ומוטיבציה או איך לחיות חיים עם רגש

היום יותר מאי פעם קל למצוא אנשים שחיים חיים ריקים מאנרגיה, ריקים מוטיבציה, ריקים מרגש. זה תוצאה צפויה אולי של השנים האחרונות, של המלחמה ושל כל מה שקורה, אבל אני פה בפרק הזה לא בשביל אלה שרוצים להישאר ככה, אלא בשביל אלה שמרגישים ויודעים שעם יד על הלב האנרגיה שלנו, הרגש שלנו, החיבור שלנו והתשוקה שלנו ירד או נשחק בשנים האחרונות, ואנחנו לא אוהבים את זה, אנחנו רוצים לשנות את זה. אז אם אתם בתוך הקטגוריה הזאת, הפרק הזה הוא בדיוק בדיוק בשבילכם. שוב, לא בשביל להיות במקום של שיפוטיות עצמית או ביקורת עצמית, לא להיות במקום של להגיד מה קרה לי, למה אני כזה גרוע, למה אני כזה דפוק, ממש לא, אפשר להבין מה קרה אחורה, אפשר לנתח את זה, או שאפשר להחליט שעושים קאץ' ברמה מסוימת ומסתכלים קדימה. שואלים את השאלה הבאה, איך מחזירים את האנרגיה, את התשוקה ואת המוטיבציה לחיים שלנו, וגם אם זה לא יהיה ביום אחד, גם אם זה לא יקרה ברגע אחד, וגם אם יהיה עליות וירידות בעקבות המצב החיצוני, איך אנחנו בכל זאת מצליחים לחיות חיים שמלאים באנרגיה, מלאים במוטיבציה ומלאים בתשוקה. אז בואו נתחיל. אחת התובנות הראשונות והכי חשובות שהן יהיו הבסיס של הפרק הזה, זה תובנה שלמדתי מאישה מדהימה בשם ורנר בראון. ומה שהיא מדברת עליו, או מה שהיא בעצם מלמדת, זה שהבחירה האמיתית בחיים שלנו, כן, זה דרך שבה אני מנסח את זה, זה שהבחירה האמיתית בחיים שלנו היא לא אם לחיות חיים מאושרים או חיים עצובים, היא לא אם לחיות חיים שבהם אני, לא יודע, כועס או רגוע, אלא קודם כל, לפני הכל, למרות שאולי גם הדברים האלה זה בחירות או מיומנויות או וואטאבר, נדבר על זה אולי אחר כך, הבחירה היא קודם כל, האם אני חי חיים מלאים ברגש או אם אני חי חיים מנותקים מרגש. בעצם הבחירה הראשונה שלי היא לא האם אני אהיה למעלה או למטה, אלא עד כמה למעלה ועד כמה למטה אני בכלל מרשה לעצמי ללכת. והשאלה הזאת היא שאלה קריטית ואני חושב שהיא גם מסבירה לנו למה בתקופות קשות, למה בתקופות מאתגרות, למה בתקופות שבהם יש כל כך הרבה סיבות לגיטימיות ואמיתיות להרגיש רע, למה בתקופות כאלה גם האנרגיה החיובית שלנו יורדת. למה? כי אנחנו נחשפים לכל כך הרבה דברים שגורמים לנו להרגיש כל כך רע, שמנגנון אוטומטי במוח שלנו אומר לנו די, די, פחות רע, פחות רע. אי אפשר כל פעם שיש בלגן כזה, אי אפשר כל פעם שיש קושי כזה, אי אפשר כל פעם שיש אתגר כזה להתרסק כל כך נמוך, ובעקבות החוסר רצון שלנו להתרסק כל כך נמוך, אנחנו בעצם עושים פעולה של לנתק את עצמנו, להרחיק את עצמנו מהרגשות שלנו. ולכן הבחירה הזאתי, הבחירה הזאתי של האם אני חי חיים מנותקים מרגש או מלאים ברגש, זה בחירה ששוב, אין לי שיפוטיות כלפי אף אחד שבוחר את הבחירה הזאתי בשום צורה, אבל אני יודע שעבורי בחיים שלי אני מעדיף לחיות חיים שהם מלאים ברגש, גם אם זה אומר, טוב מתוך תפיסה שאנחנו פה פעם אחת, יש לי את העוד, אני מקווה, 50, 60, 70, 80, אולי 10, אולי 3, אולי 1, אין לי מושג, יש לי את הזמן שיש לי שנים, יש לי את הזמן שיש לי, ואני רוצה למצאות את זה עד הסוף. ומבחינתי למצא את זה עד הסוף זה לא בהכרח לטייל את הטיולים הכי יפים בעולם, וזה לא בהכרח לקנות את הדברים הכי יגרים בעולם, וזה לא בהכרח הדברים האלה, כי בסוף לכל מקום שאנחנו מטיילים וכל דבר שאנחנו קונים וכל דבר שאנחנו חווים זה בשביל להרגיש משהו. אז אני רוצה לחוות את החיים האלה עד הסוף וזה אומר קודם כל לחיות חיים עם הרבה רגש, עם המון רגש ועם הרבה חיבור לחוויה הפנימית שלי, למוטיבציה שלי ולאנרגיה שלי, לחיות באמת. אז בשביל להגיע למצב הזה אנחנו צריכים קודם כל לקבל את ההחלטה, לקבל את ההחלטה שאנחנו חיים חיים מלאים ברגש גם אם זה אומר שיהיה לנו יותר ירידות. שוב, יש אפשרות לשלוט בירידות האלה, יש אפשרות למזהר את הירידות האלה ועדיין לחקור כלפי מעלה, אבל האינסטינקט שלנו כשאנחנו חווים חוויות של להיות זה למזהר את הרגש גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה, פשוט להתנתק מהסיטואציה, להתרחק ממנה. בגלל זה אני שוב אנשים שחווים המון דברים מאוד קשים הרבה פעמים יהיו מאוד מנותקים רגשית. אז יש ביקורת כזאת על אנשים שמנותקים רגשית ואני אומר אם יש בן אדם שמנותק רגשית כנראה שיש לו איזשהו עבר שיצר את זה, אז אולי עדיף לשים את הביקורתיות בצד. אז מה נדרש? מה נדרש ממני, מגל או מכל אחד ואחת מכם שמאזינים לי כרגע שאומרים לעצמם אני רוצה לחיות חיים עם יותר רגש, די נמאס לי, אני רוצה יותר אנרגיה, אני רוצה יותר תשוקה, אני רוצה יותר מוטיבציה, אני רוצה ללכת על המטרות שלי, אני רוצה לעוף קדימה, אני רוצה להתנסות, אני רוצה לחוות, אני רוצה לעשות, אני רוצה חיים אמיתיים. אז הדבר הראשון שנדרש זה כנות. וכשאני אומר כנות זה יכולת להתבונן על המציאות בצורה אמיתית כפי שהיא. עכשיו זה מאוד מאוד מאוד קשה. למה? בגלל שיש את המציאות, נכון יש את מה שקורה במציאות ויש את כל הנרטיבים, את כל הסיפורים על המציאות. עכשיו גם בתקשורת המיינסטרים אבל גם ברשתות החברתיות מה אנשים מנסים לשווק לנו, מה אנשים מנסים למכור לנו, מה אנשים מנסים להראות לנו? האם הם מנסים להראות לנו את המציאות? בקושי. כל אחד מנסה לדחוף את הנרטיב שלו של המציאות, את הסיפור שלו על המציאות. אז בין אם זה לא יודע כתבים בתקשורת שמסבירים כמה זה חשוב להיות מרחבים מוגנים ומשדרים מגג של איזה אולפן, גם אם זה פרשנים כאלה ואחרים באינסטגרם או בפייסבוק, לא משנה מה, אלה שהם אומרים שחיסונים זה טוב, חיסונים זה רע, לא יודע, של לשתות מים, לא לשתות מים, לא יודע, כל דבר. בכל סוגיה שבשנים האחרונות שיגעה לנו את המוח, כולם מנסים למכור לנו את הנרטיב שלהם. כולם מנסים לשכנע אותנו במשהו, כולם מנסים לדחוף אותנו משהו ובדרך כלל, שימו לב, מה שקורה או נקרא לזה לא בדרך כלל, התהליך שקורה זה שלאורך זמן, ויש הדרך הכי קלה למשוך תשומת לב, אני לא מחדש פה לאף אחד כלום, זה לדחוף רגשות שליליים, פחד, לחץ, חרדה, כן? כל הדברים האלה. מה שקורה זה שבצורה דרגתית הציבור או הקהל, כן, אתם לא מסכים על זה, נהיה פחות ופחות ופחות רגיש לדברים האלה, נכון? פחות ופחות רגיש. אז מי שמנסה למכור את הנרטיב, מי שמנסה למכור את הסיפור שלו, דוחף את הסיפור חזק יותר, דוחף את הסיפור רחוק יותר, מנסה לעשות את זה יותר דרמטי כדי לייצר את אותה רמת רגש. תחשבו על זה שהיום כנראה, כדי שתבכו, כדי שתרגישו נורא, כדי שתפחדו, צריך לקרות הרבה יותר מאשר מה שלא יודע, היה צריך לקרות לפני שלוש שנים או חמש שנים. רוב האנשים היום בישראל, לא כולם, נכון? מרגישים איזושהי נורמליות, כן? אוקיי, יש הזקה, הולכים למקלט, מנסים להמשיך לחיות. כאילו, כמובן שיש אנשים בחרדה, אבל רוב האנשים התרגלו לסיטואציה, כן? תחשבו שאם לפני חמש שנים הייתי אומר לאנשים שגרים בתל אביב שיהיה הזקה חמש פעמים ביום, ויפלו טילים שיכולים לחדור להם דרך הממד ולהרוגו אותם בכל זאת, ושזה אשכרה יקרה ואנשים ימותו, אנשים היו בחרדה טוטאלית, כן? פשוט מה שקורה זה שככל שעובר הזמן, אנשים כאילו, שוב, זה בדיוק העניין, הם מרחיקים את עצמם מהרגש. ובגלל זה, היכולת שלנו, שנייה, לפרק את הנרט נרטיב, כן, כמעט נרטיב. הנרטיב זה, עזבו אותי, אני נתתי את הכל ובגדו בי, מה זה היה שווה? כל הזמן זה היה שקר. כל הנרטיב הזה שמרחיק אותי מהרגש שלי, שגורם לי להרגיש שפעם באה אני לא רוצה להתחבר. במקום להסתכל על המציאות, איך שאני מסתכל על זה, מערכת יחסים שנגמרה, בהנחה שחלקה הייתה טובה, היה לי תקופה עם הבן אדם הזה, חלק מזה היה כיף, חלק מזה לא היה כיף, זה נגמר לא כיף. זהו, וזה האמת, זה נגמר לא טוב, זה נגמר עם השלכות, זה נגמר עם מחירים. זה נגמר שעכשיו אני צריך שלם מזונות, לא יודע, כאילו, 20 שנה. אבל עדיין, זה פשוט הסיפור. פשוט כסף כל חודש 20 שנה. ואם אני מנתק את הדרמה מהדבר הזה, שוב, לא את הרגש, את הדרמה, הרגש משתחרר בלי שאני מתנתק מהרגש. זה לא שאני אומר, החיים שלי בזבל, אני לא רוצה להרגיש. לא, פשוט קרה משהו. אין סיבה להרגיש כל כך חזק על המשהו הזה, אם אני מסתכל עליו בלי הנרטיב. אז קודם כל, יכולת להתבונן על המציאות, אמרתי, זה מאוד קשה, אני בטוח שאנשים שיתעצבנו על הדוגמאות האלה, ואם הייתם נותנים דוגמאות אחרות, אנשים אחרים היו מתעצבנים עליהם, אבל אין מה לעשות, תזרמו איתי או לא. החלק השני זה באמת לבנות את עצמי כבן אדם שמסוגל להתמודד עם רגשות שליליים, כשדברים שליליים באמת קורים. אז בדוגמה של פרידה, זה באמת דבר שלילי, בדוגמה של חוב, זה באמת דבר שלילי, זה דבר מבאס, זה דבר מעצבן. בדוגמה שיש לי עסק שנכשל, אז היה לי איזשהו חלום ברור, נכון? והחלום הזה לא התממש. זה הגדרה של עצב, כן? כאילו אמורים להרגיש עצב. אבל יש הבדל בין להרגיש עצב לבין לתת לעצב לשבור אותי. יש הבדל בין להרגיש פחד לבין לתת לפחד לשבור אותי. כשהפחד או העצב שוברים אותי, או כל רגש אחר שוברים אותי, אז אני אומר, אוקיי, אני לא רוצה יותר, אני לא מוכן יותר להרגיש את זה, אני מנתק את הרגש שלי, ואז שוב, המחיר של זה זה שזה גם הפגע לי במוטיבציה, באנרגיה, בתשוקה ובכל הדברים החיוביים. אז אני חייב לבנות את עצמי כבן אדם שמסוגל להתמודד עם רגשות שליליים. איך עושים את זה? היכולת לעשות את זה היא בעצם מורכבת מחמש רמות. קודם כל, ברמת הסביבה הקרובה שלי. מה זה אומר? אני רוצה שיהיה לי אנשים בסביבה שלי שכשקשה לי, אני יכול לדבר איתם. ושהם גם מקשיבים לי, הם גם מכילים אותי, אבל גם מרימים אותי, כן? הם גם עוזרים לי להסתכל על הצד החיובי בדברים. הם לא רק נותנים לי חיבוק. היום זה כזה סופר פוליטיקלי קורקט להגיד, כן, כשבן אדם עצוב רק תחבקו אותו, נכון? הארנב הקשיב, הארנב הקשיב, יש את הסיפור הזה לילדים, סיפור מפגר, שכאילו כולם מנסים לעזור לילד, ורק הארנב הקשיב לו. סבבה. להקשיב זה אחלה, זה צעד ראשון מצוין, כדי לתת לבן אדם טיפה לפרוק, אבל אחרי שהארנב הקשיב, אחרי שנתן לבן אדם לפרוק, חבר טוב גם צריך לדעת לעזור להרים. בסדר? אז אתם רוצים אנשים בסביבה שלכם שיעזרו לכם להרים. בנוסף, ברמה הזאתי, אתם רוצים שיהיה לכם דברים בסביבה שמרימים אתכם. לכל אחד זה משהו אחר. עבורי למשל זה ללכת לחדר כושר. עבורי למשל זה בסופי שבוע, שיש לי את הזמן שלי עם הילדים שלי, עם כל מיני משחקים שאני משחק איתם. הדברים האלה, בין אם אני רוצה ובין אם אני לא רוצה, הם מסמכים אותי. עבורי זה שאני קם בבוקר, והתינוק שלי בן שנתיים, כן, טומי, מסתכל עליי ומחייך, אומר לי, אבא, או שחוזר הביתה, אומר לי, אבא, זה כאילו איזשהו משהו בסביבה שגורם לי פשוט לחייך, שגורם לי פשוט, שפשוט מרים אותי, אוקיי? אז הדברים, לשים בחזרה, זו סביבה שלנו, שוב, וכל אחד יכול למצוא, אם אין לכם ילדים, אם אין לכם שום דבר, תיקחו כלב, כן, תמצאו כלב, אז כלב יבוא ותמיד ישמח כשאתם באים. מה שאני בא להגיד זה שאתם רוצים שבסביבה שלכם יהיו דברים שמרימים אתכם. דבר נוסף, יש פעולות שלכם יכולים לעשות שמרימות אתכם. לכל בן אדם צריך לדעת מה הם הדברים שכשאנחנו עושים אותם, הם מרימים אותנו. אני יודע למשל שכשאני ממש עמוק בתוך שיט, שאני מתחיל להרגיש שאני הולך לאיבוד, אז אני הולך למקום לבד עם מחברת, עת וכותב. אני יודע שכתיבה עוזרת לי לשחרר ולהוציא את כל השיט החוצה, לאבד את הרגשות ולאפשר לעצמי להרים את עצמי מחדש, אוקיי? אז אני יודע שכתיבה זה פעילות, עכשיו לאנשים אחרים זה יכול להיות משהו אחר, זה יכול להיות מדיטציה, זה יכול להיות וואטאבר, זה יכול להיות לא יודע, לצאת להליכה, וואטאבר, כל אחד ומה שמתאים לכם. אבל תדעו מה הפעולות שעוזרות לכם להתמודד עם רגש שלילי, שוב, לא לברוח ממנו, לאבד אותו, לתת לו מקום וללכת איתו קדימה. הדבר הבא זה לבנות הרגלים מאוד מאוד חיוביים. אני יודע למשל שאני באופן קבוע כותב אימיילים לרשימת הניוזלטר שלי, אוקיי? אני יודע שבאופן קבוע כל יום חמישי יש לי את הלקוחות שלי שאני עוזר להם, אני יודע שביום שלישי יש לי לקוחות שאני עוזר להם וכן הלאה, אני יודע שביום שישי יש לי וויבינר, אז הדברים האלה שהם הרגלים, שהם קבועים בלוז, אני יודע שבשביל המקומות האלה זה מראים אותי, זה שם אותי מול המצלמה, זה שם אותי מול המקום הזה ומתוך איזשהו הרגל שיש לי ממש תחילת הקריירה שלי, אני קיבלתי החלטה שאני לא משנה מה לא עומד על הבמה או מעביר מסר שאני לא מרגיש שהוא אמת, שאני לא מרגיש שאני אמיתי, שאני לא מרגיש שאני אותנטי כשאני עושה את הדבר הזה. הסיבה לזה מאוד פשוטה, אני בגיל מאוד צעיר, 16 כזה, התחלתי להיכנס לעולם של ההתפתחות אישית ונכנסתי דרך עולם שהוא המון פייקיתיליומייקית וכל העניין של הביטחון העצמי המזויף הזה וכל החר הזה. והשיטות האלה עבדו לי, כן? הם השיגו לי תוצאות טובות, הבחורה שבגיל 16 הייתי מאוהב בה הפכה להיות חברה שלי, מורים בבית ספר אהבו אותי, נהיו לי יותר חברים, כל מיני דברים שרציתי כאילו בגיל 16 מה שחשוב לך השגתי, אבל אני זוכר את עצמי שוכב על המיטה, החברה הזאתי אז שהייתה לי שמה את הראש על הכתף שלי, לכאורה הסיטואציה המושלמת מה שחלמתי, מה שקיוויתי שיקרה והרגשתי בודד. הרגשתי בודד כי ידעתי שהבן אדם שהיא מאוהבת בו או שהיא אוהבת אותו זה לא אני, זה איזה הצגה, זה איזה מסכה, זה משהו לא אותנטי. ידעתי שהחברים שלי מצפים ממני משהו שהוא לא אני, אז הרגשתי שזה לא אותנטי. ובאותו יום אני קיבלתי החלטה שדי נמאס לי, בלי החר הזה, אני לא הולך לעשות את זה יותר. וכשהתחלתי להעלות תכנים וכל הדברים האלה זה היה ברור לי, ברור לי, ברור לי, ברור לי שאני הולך להביא רק את עצמי. כי אם אני אקבל לייקים או אהבה על מישהו לא אני זה מלכודת שאני לא רוצה להיכנס אליה. אז שוב, תדעו אתם מה ההרגלים בלוז שלכם שמרימים אתכם והופכים אתכם להיות אמיתיים ומחוברים לרגשות שלכם. תיצרו לעצמכם את הדברים האלה בתוך הלוז. הדבר הבא זה שוב התפיסות שלנו לגבי העולם, האמונות שלנו. בשביל להיות בן אדם שיודע להתמודד עם רגשות שליליים אתם רוצים להיות בן אדם שמאמין באמת שהכל יהיה בסדר, שדברים יסתדרו, שלדברים ילכו לטובה. אני יודע שזה נשמע אופטימי ומפגר אבל אולי יש לכם גם אמונות אחרות שיכ קודם כל, אני חולם בגדול. זה דבר שאי אפשר לוותר עליו, אוקיי? אם אני בן אדם שאין לי חלומות גדולים, אין לי מטרות גדולות, אין לי הרבה מטרות, אין לי סיבה לחיות, אין לי סיבה להתלהב, אז הסיכוי שיהיה לי אנרגיה גבוהה מאוד מאוד מאוד מאוד נמוך, אוקיי? אני זוכר תקופות בחיים ש... סליחה, כן? מחלת התוצאות מאוד מאוד צמחה, העסק שגמתי מאוד מאוד צמח, קניתי עוד שתי חברות מאוד מאוד צמחו, מכרתי את כולם, עשיתי אקזיט, היה לי כסף, ואז אמרתי, טוב, אני לא צריך לעבוד עכשיו. ישבתי בבית, בדיוק נולד לי הבן השני שלי, שאני מאוהב בו מעל הראש, אוקיי? אבל קמתי בבוקר, החלפתי טיטול. הייתי עם הילד, הכנתי לו ארוחת בוקר, לקחתי את הילדים למסגרות, בהיתי בקיר כמה שעות, כאילו היה לי מה לעשות. הילדים חזרו מהזה, הכנתי להם ארוחת צהריים, כילחתי אותם, עשיתי את כל הזמן, כמובן, ביחד עם אשתי, כן, אבל זה היה המשמעות שלי, ואני זוכר את עצמי, אחרי המקלחת בערב, מחליף לו טיטול, ופשוט מרגיש שכל הדבר הזה הוא כמו לופ, הוא כמו לולאה. אני קם בבוקר, מחליף טיטול, הולך לישון, קם בבוקר, מחליף טיטול, קם בערב, מחליף טיטול, והדבר הזה טמטם אותי, לא בגלל ההחלפת טיטול, בגלל שלא היה לי מטרות, בגלל שלא היה לי לאן לכוון. היום הבן הקטן שלי בן שנתיים, עכשיו הוא בדיוק עוד מעט, אני מקווה גם הם טיטולים, אבל עדיין, אני קם בבוקר, מחליף לו טיטול, אבל אין לי את החוויה של הלופ, אין לי את החוויה של הלולאה. למה? למרות שיש את אותה לולאה, אני גם עדיין מחליף לו טיטול בבוקר, כן? ועדיין, שוב, לא כל יום אני מקלחתו בערב, אבל בימים שאני מקלחתו בערב, אז אני גם מחליף לו טיטול בערב. עדיין אותה לולאה קיימת, אבל אין לי את החוויה של הלולאה. למה? כי אני קם בבוקר ואני אומר, וואו, יש לי את המטרה הזאת שאני רוצה להגשים עם עצמי, ויש לי את המטרה הזאת שאני רוצה להגשים עם ליאל, ויש לי את המטרה הזאת שאני רוצה להגשים עם הילדים, ויש לי את המטרה הזאת שאני רוצה להגשים עם החברים, ומיליתי את החיים שלי בדברים שיש להם מטרות גדולות, ששוב, לא כולם הצליחו, לא כולם יקרו, לא כולם מתקיימו. אבל כשיש לכם מטרות גדולות, אז יש לכם אנרגיה גדולה להגשים את המטרות הגדולות האלה. אוקיי? אז הרבה מטרות, מטרות גדולות, מטרות שיש להם סיכוי אמיתי להיכשל, אוקיי? באופן אישי אני יודע שבמיוחד אחרי שהיה לי איזושהי פציעה ברגל, והפסקתי לעשות ספורט לתקופה, פתאום היה לי מאוד קשה לחזור לעשות ספורט. ולמה? כי אתה הולך ועושה ספורט, משעמם, עושה ספורט, הולך חוזר, הולך חוזר, מזיע, כן? כאילו משעמם. ובמשך תקופה כדי להחזיר לעצמי את ההרגל בהתחלה ואת ההתלהבות, היום כבר זה הרגל, אני לא צריך רגושים יותר מדי, אבל בהתחלה לא הייתי מסוגל להתמיד, לא הצלחתי לייצר את האנרגיה הזאת כדי ללכת להתאמן. אז כשחשבתי ללכת לטפס, נגיד הייתי עושה כזה, נכון? טיפוס על קירות, טיפוס זה, אז דמיינתי את עצמי טס לחול ומטייל ומטפס על צוק של 300 מטר. ועצם זה שהיה לי את החלום הזה, את המטרה הזאת, שלא ידעתי איך לעשות אותו, לא ידעתי אם אני אגיע לשם, לא ידעתי אם זה יקרה, אבל ברגע שהיה לי את המטרה הזאת, הייתי קחתי כל יום עם אנרגיה לאימון. התאמנתי, התאמנתי, התאמנתי ובאמת זה קרה, עשיתי את זה כבר מאז מספר פעמים, טסתי לכל מיני מקומות, עשיתי טיולים מטורפים וטיפסתי, והדבר הזה הוסיף משהו עמוק ומשמעותי לחיים שלי. אוקיי? כשהייתי מתאמן במוניות לחימה, היה לי את הדמיון הזה שאני אעלה לקרב, שאני אעשה קרב, היה איזה אירוע C, איזו מטרה גדולה שבסוף לא קרתה. בסדר? אבל עדיין הדבר הזה נתן לי אנרגיה לבוא לאימונים, לקבל את המכות, לעשות את המאמץ, אוקיי? אז תעציבו לעצמכם מטרות, בין אם הם יקרו ובין אם לא. מטרות גדולות, מטרות משמעותיות, מטרות שמרגישות אתכם. הדבר הבא, וזה משהו שבמיוחד, אני חושב בישראל, מאוד מאוד קשה איתו, זה היכולת שלנו לשתף את המטרות שלנו בכל רם ובלי התנצלות. אוקיי? אני חושב שדווקא יש פה איזשהו קטע מצחיק, שדווקא בסביבות, אזורים שנחשבים עם אנשים שמנהלים ברמה יותר גבוהה, או אקדמיים ברמה יותר גבוהה, או כל מיני סביבות כאלה, הדבר הזה הוא עוד יותר נכון. כאילו זה לא מנומס להציב מטרות גדולות, כאילו זה לא מנומס לדבר על דברים גדולים שאני רוצה להשיג. כולם מנסים להקטין, כולם מנסים להיזהר במה שהם אומרים. כן? גם בחברות ממשלתיות זה ככה, בכל מיני מקומות. כן? יש את החוויה הזאת. שאסור לי לדבר על מה שאני רוצה להשיג, אסור לי לדבר על החלומות שלי. ואני פה כדי להגיד לכם שאם אתם משתיקים את החלומות שלכם מול אנשים, בעצם אתם אומרים לעצמכם בדעת המודע, החלום הזה לא טוב, החלום הזה הוא לא נכון, החלום הזה הוא לא מרגש, החלום הזה הוא לא יקרה. זה מה שאתם אומרים לעצמכם בראש. ואם אתם מוכנים לבוא ולשתף, לא רק להגיד, כן, אתה יודע, אני מטפס על הקיר, ואולי יום אחד אני אלך לטפס על סלע גדול, על צוק ענקי. לא! מה אתם אומרים לגוף שלכם? יש לי חלום שאני מטפס על צוק של 300 מטר, תתלהבו! ההתלהבות שלנו צריכה לבוא מהגוף שלנו, היא צריכה לבוא מהאנרגיה שלנו, ואם אנחנו לא מדברים על החלומות שלנו, אם אנחנו לא משתפים אותם, אם אנחנו לא רואים גם אנשים אחרים מתלהבים מהחלומות שלנו, כי אנחנו צריכים להלהיב אותם על זה, יהיה לנו הרבה יותר קשה. בהקשר הזה, אם הסביבה הקרובה שלכם לא מתלהבת מהחלומות שלכם, תמצאו עוד אנשים, תמצאו אנשים אחרים שכן מתלהבים מהחלומות שלכם, תדברו איתם על החלומות שלכם. חלומות שאנחנו לא מדברים עליהם בדרך כלל מתים. אוקיי? הדבר הבא זה באמת להקיף את עצמנו, לא רק באנשים שמתלהבים מהחלומות שלנו, אלא בכללי מאנשים שחיים עם הרבה רגש. רוב האנשים חיים עם מעט רגש. אם אתם מחייכים, יגידו לכם, מה קרה? למה אתה מחייך? נכון? יצא לכם? מה קרה? למה אתה מחוייך? למה אתה שמח? וואטה פאק? למה שזה לא יהיה המצב הרגיל? למה שזה לא יהיה המצב הנתון? למה צריך להרגיש לא בסדר שאני מחייך? חיוך זה אמור להיות המצב הרגיל, חיוך זה אמור להיות המצב הפשוט. אם זה מה שאתם רוצים, אתם לא יכולים להיות בסביבה של אנשים, שוב, אין בעיה להיות גם בסביבה שלהם, אבל אתם רוצים להיות גם בסביבה של אנשים שכל הזמן מחייכים, שכל הזמן צמחים, שכל הזמן מתלהבים, שכל הזמן יש להם רעיונות, שכל הזמן עושים את זה. איך למצוא את האנשים האלה? יש הרבה דרכים. אבל אפשר למצוא את זה דרך תחביבים, או דרך פרויקטים משותפים, או דרך קבוצות נטוורקינג, או דרך להירשם לקורס או וואטאבר. יש הרבה דרכים לעשות את זה, אבל תמצאו על עצמכם אנשים חיוביים, פוזיטיביים ומריםים. אני אגיד לכם משהו. רוב האנשים שחיים בקטן, אם הם רואים בן אדם שחושב בגדול, הם לא יגיבו לזה טוב. לא בכך שהם יקטינו את זה בצורה ישירה, אבל הם לא יצליחו להתלהב איתו, כי זה מאמת אותם מול משהו שהוא בתוך עצמם. אנשים שחיים בגדול, בדרך כלל, כשאנשים אחרים שחיים בגדול