אנחנו לא חיים במציאות

כן, אנחנו חיים בסרט. וכשאני אומר אנחנו, אני אומר כולנו, כולל אותך. אז למרות שאני מאוד אוהב סרטים כמו מטריקס, אינספשן או שאטר איילנד, אני לא מדבר על סרט כזה. אני מדבר על הסרט היום־יומי שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מאכילים את עצמנו בו.

מה הכוונה, איזה סרט?

העניין פשוט: הסרט שאנחנו חיים בו הוא האשליה שאנחנו חיים במציאות. אנחנו חושבים שאנחנו רואים את המציאות, שומעים את המציאות ומרגישים את המציאות.

זה לא נכון?

אולי ברמה תיאורטית מסוימת כן, אבל בפועל זה רחוק שנות אור מהאמת. כולנו מכירים את הרגע שבו הולכים עם מישהו למקום מסוים, ושבוע אחר כך כשהוא בא לספר עליו (או לספר למישהו אחר, כשאנחנו נוכחים), מה שעובר לנו בראש זה בערך "זה ממש לא היה ככה" או "זה לא בדיוק היה ככה". זו דוגמה פשוטה, אבל היא מייצגת את חיי היום־יום אחד לאחד. זה לא שהזיכרון שלנו טוב יותר משל הצד השני, ברור לכולנו שכל אחד פשוט חווה את המציאות קצת אחרת. אבל למרות שאנחנו יודעים את זה, אנחנו ממשיכים לחיות בסרט שבו המציאות שאנחנו חווים היא "המציאות".

למה דווקא סרט?

סרט הוא מטאפורה כללית לחיים בתוך אשליה, מטאפורה שהושרשה ברמה מסוימת גם בשפה העברית. אבל בחרתי בה מסיבה נוספת. כשאנחנו רואים סרט, אנחנו רואים אותו מזווית מסוימת. אנחנו חווים רק חלק מהדברים, שומעים רק חלק, ויש לזה סיבה. בסרטים קל מאוד, לקראת הסוף, לפתע לחשוף לנו זווית נוספת שמראה "את האמת", ובעצם לאורך כל הצפייה היינו תחת אשליה. חשבנו שמה שאנחנו רואים בתוך הסרט הוא המציאות שלו.

במציאות עצמה קורה בדיוק אותו דבר, רק שכשמישהו מראה לנו נקודת מבט חדשה, מה שעובר לנו בראש הוא "זה ממש לא היה ככה" או "זה לא בדיוק היה ככה". תגובה שמוודאת שנישאר בתוך המציאות המוגבלת (יחסית) שיצרנו לעצמנו.

לא רק זיכרונות

יש לא מעט מחקרים שמראים באופן גורף שלכולנו, לצד זיכרונות שמוגבלים לזווית הראייה שלנו, יש גם זיכרונות שהם שקריים לחלוטין. דברים שלא קרו מעולם, ומבחינתנו הם אמיתיים לגמרי. אבל זה חורג גם מגבולות הזיכרון: ברגע שדבר קורה, המוח שלנו כבר נותן לו משמעות, כבר משנה אותה (במעט או בהרבה), ואנחנו חווים את המציאות בצורה סובייקטיבית כמעט מיידית.

איך המוח בונה את "הסרט"

יש לזה גם הסבר מדויק יותר, שלמדתי לעומק דרך NLP. מה שקורה בפועל הוא תהליך: החושים שלנו קולטים את מה שבחוץ, העיניים, האוזניים, המישוש, הריח והטעם, וזה עובר דרך שכבת סינון במוח. התוצר של הסינון הזה הוא מה שנקרא בNLP "ייצוג פנימי" (Internal Representation, בקיצור IR), ובשפה פשוטה: זה בדיוק הסרט שרץ לנו בראש. לא המציאות עצמה, אלא איך שאנחנו תופסים אותה.

הסיבה שהמוח בכלל צריך לסנן היא כמותית לגמרי. החושים שלנו קולטים כמויות אדירות של מידע שאין דרך לעבד או להסיק מהן מסקנות במלואן. מדובר במנגנון שדומה במהותו לדחיסת קובץ מוזיקה: אוזן ממוצעת לא מבחינה בין רוב הפרטים המקוריים של שיר לבין גרסה דחוסה שלו, כי מעל צפיפות מסוימת המוח פשוט לא שם לב להבדל. אותו דבר קורה לנו כל היום עם כל מה שאנחנו רואים ושומעים. המוח לוקח את המידע העצום ומריץ עליו שלוש פעולות שבNLP קוראים להן השמטות, הכללות ועיוותים: השמטה של חלק מהמידע, הכללה שלו לקטגוריות מוכרות, ועיוות שמתאים אותו לציפיות ולאמונות שכבר קיימות אצלנו. זהו מנגנון לשמירה על השפיות והיציבות שלנו, לא תקלה.

מה עושים עם זה

אני לפעמים מתיימר להיות פרקטי ולא רק לדבר פילוסופיה, וזה בכל זאת פוסט יותר פילוסופי. אבל יש כאן משהו פרקטי מאוד לקחת: קלילות. אל תיקחו את "המציאות שלכם" או את "הזיכרונות שלכם" יותר מדי ברצינות. אם הם מעצימים אתכם, נותנים לכם כוח, שמרו עליהם. ואם הם מבאסים אתכם, אתם לא חייבים לקחת אותם ברצינות בכלל. ברגע שמבינים שהמוח בכל מקרה בונה סרט ולא משדר "מציאות אובייקטיבית", נפתחת אפשרות ממשית לבחור באיזה סרט לחיות.