כן, אנחנו חיים בסרט וכשאני אומר אנחנו אני אומר כולנו – כולל אותך.
אז למרות שאני מאוד אוהב סרטים כמו מטריקס, אינספשן או שאטר איילנד. אני לא מדבר על סרט כזה, אני מדבר על הסרט היום יומי שכולנו, ללא שום יוצא דופן, מאכילים את עצמנו.
מה הכוונה? איזה סרט?
העניין פשוט: הסרט שאנחנו חיים בו הוא האשליה שאנחנו חיים במציאות. אנחנו חושבים שאנחנו רואים את המציאות, שומעים את המציאות ומרגישים את המציאות.
זה לא נכון?
טוב, אולי ברמה תיאורטית מסויימת זה נכון, אבל בפועל זה רחוק שנות אור מהאמת.
כולנו מכירים את זה שאנחנו הולכים עם מישהו למקום מסויים ושבוע אחר כך כשהוא בא לספר לנו על זה (או למישהו אחר כשאנחנו נוכחים) מה שעובר לנו בראש זה בערך “זה ממש לא היה ככה” או “זה לא היה בדיוק ככה”.
זוהי דוגמה אולי פשוטה אבל היא מייצגת את חיי היום יום אחד לאחד. שכחו מזה זה לא שה”זיכרון” שלכם טוב יותר משל כולם – ברור לכולנו שזה פשוט כי כל אחד חווה את המציאות קצת אחרת. אבל למרות שאנחנו יודעים את זה אנחנו חיים בסרט שהמציאות שאנחנו חווים היא “המציאות”.
למה דווקא סרט?
למרות שסרט זה מטאפורה כללית ללחיות בהשליה, משהו שהושרש ברמה מסויימת בשה העברית – בחרתי במטאפורה הזו מסיבה נוספת.
כשאנחנו רואים סרט, אנחנו רואים אותו מזווית מסויימת, אנחנו חווים רק חלק מהדברים שומעים רק חלק וכו’, אני אתן לכם רמז להמשך – יש זה סיבה. ולכן בסרטים קל מאוד פתאום לקראת סוף הסרט להראות לנו פתאום זווית נוספת שפתאום מראה לנו את “האמת” ובעצם במהלך כל הצפיה שלנו בסרט – היינו תחת איזושהי אשליה! חיינו ברט שמה שאנחנו רואים זו המציאות (בסרט)!
במציאות זה בדיוק אותו דבר – רק שכשהבמאי בא להראות לנו נקודת מבט חדשה מה שעובר לנו בראש זה “זה ממש לא היה ככה” או “זה לא בדיוק היה ככה”. מה שמוודא שנשאר במציאות המוגבלת (יחסית) שיצרנו לעצמנו.
לא רק זכרונות
אז זה נכון שיש מלא מחקרים שמראים באופן גורף שלכולנו, לצד הזכורונות שמוגבלים לזווית ראייתנו, יש זכרונות שהם שיקריים לחלוטין. דברים שלא קרו מעולם – מבחינתנו הם אמיתיים לחלוטין.
אבל זה חורג מגבולות הזיכרון, גם ברגע שהדבר קורה המוח שלנו ישר נותן משמעות ישר משנה אותה (במעט או בהרבה) ואנחנו מיד חווים את המציאות בצורה סובייקטיבית.
למה אנחנו חיים בסרט?
החושים שלנו קולטים כל כך הרבה מידע שאין לנו מצב לעקל את כולו או לעבד ולהסיק מסקנות מכולו (מן הסתם). המוח שלנו יצר מנגנונים של השמטות, הכללות עיוותים. על מנת לסדר ולמיין את כל המידע (או לפחות את החלק שהוא מוצא משמעותי).
זהו מנגנון לשמירה על השפיות שלנו ועל היציבות שלנו בדעות שלנו.
מה עושים עם זה
נכון, אני לפעמים מתיימר להיות פרודקטיבי ולא סתם לדבר פילוסופיה – הפעם זה פוסט יותר פילוסופי. מה שאתם בקלות יכולים לקחת מהפוסט הזה זה קלילות, אל תקחו את ה”מציאות שלכם” או ה”זכרונות שלכם” יותר מידי ברצינות – אם הם מעצימים אתכם – נותנים לכם כוח שמרו אותם. אם הם מבאסים אתכם – אל תקחו אותם ברצינות בכלל.
בנוסף בשבועות הקרובים אני אפרסם כמה פוסטים שנשענים על הרעיון הזה בשביל לתת לכם כלים אמיתיים ופרודקטיביים!
בימים הקרובים (אולי מחר) פוסט על חשיבה ממוקדת מטרה.
