פרק 50: הדרך המושלמת לפרפקציוניזם חיובי

שלום חברים וברוכים הבאים לתכלס, פודקאסט התפתחות אישית בלי קלישאות. קוראים לי גל צחייק והמטרה שלי היא לתת לכם את הכלים הכי פרקטיים שיש להצלחה בחיים. כלים מעשיים, כלים שבאמת באמת עובדים, בלי תיאוריות ובלי חרטות. והיום אנחנו הולכים לדבר על איך לבנות לעצמנו את הדרך המושלמת לפרפקציוניזם חיובי. כן, בואו נגיד את זה, בואו נעיף את הכלישה הזאת החוצה. פרפקציוניזם זה דבר שיש לו שימושים מאוד מאוד טובים. וסתם עשו לפרפקציוניזם שם רע. כל האנשים האלה שבאים ואומרים לנו לא להיות פרפקציוניסטים, שפרפקציוניזם זה תקיעות וכו' וכו' וכו'. זה חרטה. בואו נגיד שנייה עם מסתייגות קלה. זה לא שסתם יצא לפרפקציוניזם שם רע, כי פרפקציוניזם במקומות הלא נכונים, ברמות הלא נכונות, בגישה הלא נכונה, יכול חד משמעית ליצור תקיעות, הוא יכול גם לפגוע לנו בביטחון העצמי אם אנחנו משווים את עצמנו לסטנדרטים מושלמים מדי שאנחנו כמובן לא נגיע אליהם. וזה יכול מאוד מאוד מאוד להפריע לנו להתקדם בחיים בכל מיני תחומים, בין אם זה זוגיות, כסף מול עצמנו, דימוי הגוף שלנו, ובאמת באמת באמת במגוון מאוד מאוד רחב של נושאים. אבל, וזה אבל קריטי שאני לא שומע שמספיק מדברים עליו, כי ברור למה לא מדברים עליו. הרבה יותר נעים לנו לשמוע שאנחנו לא צריכים להיות כל כך מושלמים, כי הרי אנחנו כל כך מושלמים ומדהימים גם ככה. הרבה יותר נעים לנו לשמוע שזה כיף שאנחנו, רק בגלל שיש לנו סטנדרט כל כך גבוה, בגלל זה אנחנו לא מצליחים. זה דבר שהוא מסר מאוד נעים, אבל הוא לא בהכרח מקדם ולא בהכרח עוזר. בלי פרפקציוניזם במקומות הנכונים, במינון הנכון, בזמן הנכון ובגישה הנכונה, כנראה שאנחנו כבני אדם, כגזע אנושי, לא היינו מתקדמים כל כך. ואם תשאלו כמעט כל בן אדם, גם אלה שהם אנטי פרפקציוניסטים וצורכים נגד פרפקציוניזם, וגם האנשים הכי מצליחים במגוון רחב של תחומים, בין אם זה מצליחים בקריירה ובכסף, בין אם זה גם במערכות יחסים ובדברים אחרים, אתם תראו שיש דברים מסוימים ויש נקודות מסוימות ויש מקומות מסוימים שלגביהם האנשים האלה הם סופר דופר פרפקציוניסטיים. וזה בדיוק הגישה. בפרק של היום אני הולך לתת לכם חמש נקודות, כל נקודה תהיה עיקרון או מקום או גישה שלילית וחיובית, מקום שלא לעשות ומקום שכן לעשות, איך לוודא שהפרפקציוניזם שלי נמצא במקום הנכון, במקום הטוב ולא נמצא במקום הלא טוב. חשוב להדגיש, כשאנחנו רוצים לעבוד וליצור משהו שאנחנו גאים בו, עד הפרטים הקטנים, זו אחת החוויות הכי גבוהות והכי מדהימות שיש בחיים האלה. זה לא משנה אם זה בקריירה שאנחנו יוצרים איזשהו מוצר חדש, איזשהו עסק חדש, איזה פרויקט חדש, איזה שהוא משהו שאנחנו גאים בו בטירוף, בונים איזה משהו מיוחד ואנחנו מרגישים איזו תחושה מדהימה של גם יצירה בתהליך ובדרך, גם חיבור לדבר עצמו ברמת התהליך והדרך, וגם גאווה מאוד מאוד חזקה ברמת התוצאה. זה יכול להיות גם אולי ילדים שלנו, אנשים שמשקיעים המון במשפחה, בילדים, בבית אפילו, בעיצוב הבית, בכל דבר אחר. כשאנחנו נכנסים לפרטי הפרטים של משהו, זה כיף, זה חוויה של יצירה, זה חוויה של עשייה, ובסוף נוצרת חוויה של גאווה והזדהות מול אותו דבר, בין אם זה שוב בן אדם, חפץ, זה יכול להיות כלב, לא משנה מה, ולא להיות פרפקציוניסט, זה אומר לוותר על כל החוויה הזאתי, שזה כמובן כמובן כמובן טעות ענקית, אוקיי? מעבר לזה, הרבה פעמים כשאנחנו מנסים לא להיות פרפקציוניסטים, סור קולד, זאת אומרת, מנסים להתקדם מהר ולזרוק על הפרטים הקטנים, לא להתייחס אליהם, לזלזל בהם וכן הלאה, הרבה מאיתנו מאבדים עניין, אוקיי? ברגע שאנחנו כבר לא מתעסקים באיך בדיוק העסק שלנו יתנהל ומה בדיוק יהיה המוצר ואיך בדיוק נעשה את זה, אנחנו מאבדים תשוקה לעסק, כשאנחנו, כבר לא אכפת לנו איזה ספה יש בבית או איך הבית נראה, אז לאורך זמן אנחנו מרגישים שם פחות בבית, כאילו אנחנו מאבדים עניין באותו דבר. ולכן זה קריטי לדעת איפה מצד אחד לא להיות פרפקציוניסט, שברור שאם נהיה עודף פרפקציוניסטים ובכל מקום ובגישה לא נכונה, אז ברור שזה יעשה לנו נזק בחיים, אבל גם איפה כן. אז באמת אנחנו נגיע עם היום חמש נקודות מרכזיות ונתחיל ישר מהראשונה. אז הראשונה אולי הכי, לא יודע אם הכי חשובה, אבל זאת שהכי מדברת עם השיחה הזאתי, שיש השיחה האנטי פרפקציוניסטית, וזה הרעיון של שלב התכנון. אם אני עכשיו כרגע רק מתכנן משהו, אם אני עכשיו עדיין לא יצאתי לדרך, אם יש לי חלום לאיזה עסק, יש לי חלום לאיזה מוצר, יש לי חלום להרצאה, לספר, למאמר, לסרטון, יש לי חלום לאיזה שהוא איך הבית שלי ייראה, לאיך אני רוצה לגדל את הילדים שלי, לאיך אני רוצה לעשות את שגרת האימונים שלי או את הלוז שלי, כל פרויקט חשוב. אתה רוצה לקחת על עצמי? אם אני עדיין רק מתכנן אותו, אני עדיין לא מוציא אותו לפעולה, אני עדיין לא עשיתי שום דבר לגבי זה, אז בשלב הזה פרפקציוניזם יכול להיות, ברוב המקרים יהיה מאוד מאוד מאוד גרוע. שוב, בפרויקטים עם סיכון ענק, ושאם אתה מתבלבל במילימטר אז הכל מתפוצץ לך בפרצוף, אז אולי כן שווה לתכנן יותר ולהיות פרפקציוניסט בתכנון, אבל ברוב המקרים בעסקים למשל, הסיכון הוא בסוף בדרך כלל מאוד קטן, כסף או משהו כזה, וכנעל בדברים אחרים, מקסימום תקנו ספה שלא אהבתם, תקנו ספה אחרת, תמכרו אותה, אוטבר. אז אני לא אומר לא לתכנן בכלל וממש לעשות שטויות, אבל לא חייב להיות פרפקציוניסטים ברמת התכנון, כי זה באמת תוקע. מעבר לזה, הרבה פעמים בדברים האלה, אין נכון או לא נכון אבסולוטי. ואז אם אני אנסה להיות פרפקציוניסט ולחשוב על הדבר עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם, אני רק אכנס לתוך מצב רגשי של בלבול וקושי ואתגר, והדבר הזה יכול מאוד מאוד מאוד מאוד לתקוע אותי ולא לאפשר לי לצאת לפעולה. איפה כן אני רוצה להיות פרפקציוניסט בהקשר הזה? תוך כדי תנועה, תוך כדי פעולה, תוך כדי שאני עושה. זאת אומרת, צילמתי סרטון ראשון, יצא ככה ככה, אז עכשיו אני רוצה להיות פרפקציוניסט ולחשוב איך אני עושה את הסרטון הבא טוב יותר. ואז מה? אני עושה אותו עוד הפעם, אם אני עשיתי מוצר מסוים או קורס מסוים או חוברת מסוימת, החוברת הראשונה שעשיתי אי פעם בחיים שלי הרבה הרבה יותר גרועה מהחוברות שאנחנו עושים היום, נגיד לקורסים ושאני מוכר את הספר למשל, אוקיי? אז כל פעם לשפר ולהעלות הסטנדרט, להעלות הסטנדרט, להעלות הסטנדרט, להעלות הסטנדרט, אבל זה רק תוך כדי תנועה. אף פעם לא עוצרים כדי לשפר, רק משפרים תוך כדי עשייה. זה הגישה של פרפקציוניסטים אפקטיביים, אנשים שהם מצד אחד פרפקציוניסטיים ומצד שני משיגים תוצאות ענקיות. הם לא מחכים עד שיהיה להם משהו מושלם ואז עושים, הם עושים ותוך כדי זה הם כן מפעילים את הפרפקציוניזם שלהם, פשוט תוך כדי עשייה, תוך כדי תנועה. עוד וריאציה של אותו כלל, של אותו רעיון, עוד דרך להסתכל על זה, זה לא להיות פרפקציוניסטים בראש שלנו רק, אבל כן להיות פרפקציוניסטים כשאנחנו נגיד מתקשרים עם אנשים ועושים את העבודה תוך כדי. הרבה אנשים, אני יודע ששומעים את הפודקאסט הזה, חושבים לעצמם על זה שהם רוצים נגיד לקדם את עצמם, מיתוג אישי, אולי לעשות סרטונים, אולי לקדם את העסק שלהם, אולי לכתוב מאמר, אולי לכתוב ספר, אולי לעשות הרצאה, אולי להוציא עסק עצמאי או כל דבר כזה או אחר. אז אם אני חושב על דברים האלה המון המון זמן בראש, מה שאני עושה זה אני בונה בהדרגה משהו שמתאים אך ורק לאישיות שלי. ככל שאני מוציא דברים מחוץ, המתקשר אותם עם אנשים אחרים ואני רוצה להיות פרפקציוניסט מול התגובה של אנשים אחרים, מול איך שאנשים אחרים מגיבים לי, מול איך אני מגיע אליהם בצורה הכי אפקטיבית, אז אני נהיה באמת באמת באמת הרבה הרבה הרבה יותר יעיל. אתן לכם סיפור מאוד מאוד פרקטי על הנושא הזה, כשעברתי את הקורס הנלפיה הראשון שאי פעם עברתי, אני חושב שזה היה לפני איזה שבע שנים או משהו כזה, הגיעה מישהי לאותו קורס, מטפלת מדהימה, אישה באמת יוצאת דופן, היה לה באותה תקופה 25 בערך שנים של ניסיון כמטפלת ומאמנת, ובאמת הידע שלה וההבנה שלה והעומק של התפיסה שלה לגבי נפש האדם ולגבי תהליכים, אימונים וטיפולים הייתה יוצאת דופן. וכשהגיעה לקורס, באמת היא סיפרה לי באחד השיעורים, אני חושב שזה היה בשיעור שלישי או הרבי, שהיא חולמת להוציא ספר. היא חולמת להוציא ספר, וכששאלתי אותה למה היא לא עושה את זה, היא אמרה לי שהיא עושה את זה במובן של היא כבר חמש או שש שנים כותבת את הספר. וכשתחקרתי אותה יותר לעומק, אני הבנתי שבשנים האחרונות, חמש שש שנים האחרונות, היא כבר הפסיקה לטפל, היא הפסיקה לאמן, היא לא לוקחת אנשים לקליניקה, כי כל כולה רק בספר. ובעקבות הקורס, ככה היא מספרת שנכנס במוטיבציה ואנרגיה ואמונה עצמית והיא באמת החליטה פשוט כבר להוציא את הספר לאור אחרי חמש מיליון עריכות פחות או יותר. והיא נתנה לי ככה עותק של הספר עם הקדשה וזה היה ממש ממש מקסים ומרגש וכיפי. ולמרות ששוב, לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה וניסיון בטיפול והכל, יש לי, היה לי מאוד מאוד מאוד קשה לקרוא את הספר הזה, והרבה מאוד פעמים לא היה לי יכולת להבין את הדברים שהיא מדברת אליהם. לא בגלל שזה היה במושגים מקצועיים שלא הבנתי, לא בגלל שזה היה מבוסס על איזשהו רעיונות שלא הכרתי או משהו כזה, אלא פשוט בגלל שכל כך הרבה שנים האישה הזאתי ניהלה את הדיאלוג הזה לגבי הספר עם עצמה, שהיא כבר פיתחה כמו שיחה פנימית רק שלה עם עצמה, והיה מאוד מאוד מאוד קשה לקרוא את זה. אני בטוח, בטוח ב-100 אחוז, שאם היא הייתה מוציאה את הגרסה השנייה או השלישית של הספר, אחרי חצי שנה או שנה של כתיבה, אמנם היא לא הייתה מגיעה לאותה רמת חידודים בנקודות מסוימות בספר, יכול להיות, אבל הספר היה פי 500 יותר טוב, היה אפשר אשכרה לקרות אותו, כי היה משהו שהיה אפשר אשכרה להבין אותו, כי זה לא היה משהו שרק היא מסוגלת להבין, ואולי אחר כך היא הייתה יכולה לעשות ספר המשך, או עוד עברות, או עוד עריכות, אבל העריכות לא היו מתבצות רק בראש שלהם, היו מתבצות מול המשובים שאנשים שלחו לה, ולכן קריטי. אני לא רוצה להיות פרפקציוניסט בתכנון שלי, אני רוצה להיות פרפקציוניסט תוך כדי תנועה. אם אני רוצה לעשות דברים שקשורים לעוד אנשים, אני לא רוצה להיות פרפקציוניסט בראש שלי, אני רוצה להיות פרפקציוניסט רק תוך כדי שאני עובד מול אנשים, מקבל משוב מהאנשים. בעולם הסטארטאפים זה דבר מאוד ידוע, להתחיל להוציא את המוצר, להתחיל להביא לקוחות שיתחילו להשתמש במוצר, ורק אז להמשיך ולפתח ולהמשיך ולפתח ולהמשיך ולפתח, כי אם נפתח אינסוף דברים, הרבה מאוד סיכוי זה שזה דברים שרק בראש שלנו צריך אותם, והלקוחות לא באמת רוצים אותם או לא רוצים להשתמש בהם ככה. אז אותו דבר באמת אנחנו יכולים להביא לכל תחום בחיים. אז זו הנקודה הראשונה. לא להיות פרפקציוניסט בשלב התכנון, כן להיות פרפקציוניסט תוך כדי תנועה. השלב השני או הנקודה השנייה שלנו, זה נקודה מאוד עמוקה ומאוד חשובה, שאני לא רוצה להיות פרפקציוניסט בהקשר של סטנדרטים חברתיים, אבל אני כן רוצה להיות פרפקציוניסט בהתאם לסטנדרטים שלי. דרך אחרת להגיד את זה, זה שאני לא רוצה להיות פרפקציוניסט בדברים שלא חשובים לי, ואני רוצה להיות כן פרפקציוניסט בדברים שממש חשובים לי. תראו, החיסרון של פרפקציוניזם הוא מאוד ברור. זה דורש המון זמן, המון אנרגיה והמון השקעה. מצד שני, בלי הזמן, אנרגיה וההשקעה הזאת, החיים קצת מיותרים, אין בליהם מיץ עבור הרבה מאוד אנשים, אין בהם רגש, אם אני לא משקיע את כל כולי בתוך החיים האלה, אז למה אני פה? זה מה שהרבה אנשים מרגישים. אבל מה הבעיה? שאם אנחנו מתחילים להיות פרפקציוניסטיים, אם אנחנו מתחילים להשקיע את כל אותם אנרגיה, זמן, מאמץ בכל דבר, או בדברים שהחברה דוחפת אותנו אליהם, מה שיקרה המון פעמים זה שלא יישאר לנו זמן, לא יישאר לנו אנרגיה, לא יישאר לנו מיץ, לא יישאר לנו רגש לדברים שחשובים לנו, ובאמת אנחנו רואים את זה קורה. תסתכלו סביבכם ואתם תראו עשרות מאות אנשים בסביבה הקרובה שלכם שמתנהלים בדיוק ככה. החברה מגדירה להם שצריך לעשות כך וכך וכך וכך בעבודה, אז בעבודה הם יעשו את העבודה שלהם בצורה מושלמת, לא כולם כמובן, אבל בצורה הכי מושלמת שהם יכולים, יוצאים את כל האנרגיה שלהם שם. מצד שני, אפילו בוא נגיד ככה, חברתית, סתם אני אומר בתור הורי לילדים, הרבה הורים לילדים, למשל, החברה היום מגדירה, יש לחץ חברתי כזה, לתת אוכל מאוד זה לילדים, אז אני עכשיו כל בוקר, סתם דוגמה, אני מכין קופסה עם סנדוויץ' וירקות וזה וזה וזה וזה מיליון דברים לילדים שלי. והרבה מאוד אנשים ממש משתעבדים לדבר הזה, הם נהיים מאוד פרפקציוניסטיים מול הדבר הזה, או מול דברים אחרים שקשורים לילדים שלהם, הלבוש שלהם או כל דבר כזה או אחר. עכשיו שוב, אם זה לדעתכם אישית מאוד מאוד חשוב, אז אולי שווה להיות פרפקציוניסטים בזה, אני לא אומר לא, אבל תשאלו את עצמכם, האם זה באמת מה שבעיניי חשוב? האם באמת מה שבעיניי חשוב זה הדברים הספציפיים האלה בעבודה, או שזה רק הבוס שלי לוחץ עליי? האם באמת מה שבעיניי חשוב זה הסידור של הצלחת אוכל של הילד שלי, או שזה משהו שהוא כזה לחץ חברתי של ההורים בגן או בבית ספר? האם מה שבאמת חשוב לי זה הדברים האלה והאלה והאלה, או שאולי בעצם בכלל אני הייתי רוצה להשקיע את הזמן, את האנרגיה, את הפוקוס, את המיץ שלי, את הרגש שלי שבחיים במקומות אחרים, ביצירה שלי, בדברים שחשובים לי, בדברים שאני רוצה לקדם, אפילו אולי במשפחה שלי, אפילו אולי כן בילדים שלי, אבל בהקשרים אחרים לילדים שלי, לא בהכרח בלבוש ובאוכל, ואולי בדברים אחרים. אני לא שופט כרגע שום דבר, אני פשוט באמת באמת באמת שם את השאלה הזאתי מולכם, מה חשוב לכם, מהם הסטנדרטים שלכם, ואיפה הסטנדרטים של החברה ממש לוחצים עליכם. אני זוכר שכשנולדו הילדים שלי, נראה לי סיפרתי על זה גם באחד הפרקים הקודמים בפודקאסט, כשהילדים שלי רק נולדו, אני נכנסתי לאיזושהי בלבלה, פתאום קלטתי שאני לחוץ בטירוף, שאין לי זמן למלא דברים שרציתי, ואני הייתי בהלם, ואני חשבתי וואו, זה מה שזה אומר להיות הורה, וואו, זה ממש ממש ממש קשה. ואז הייתה לי שיחה עם המאמנת שלי, המאמנת האישית שלי, ובאמת קלטתי, קלטתי שאני רץ אחרי מלא מלא מלא סטנדרטים, בגלל שאני רוצה להיות אבא טוב, ואני חושב שרוב ההורים, בטח ההורים שמקשיבים לי לפודקאסט פה, רוצים להיות הורים טובים, אם אתם בעלי עסקים עצמאים, תחשבו שאתם רוצים להיות בעלי עסקים או עצמאים טובים, אם אתם עובדים ומנהלים, אתם רוצים להיות עובדים ומנהלים טובים, בשביל זה אתם פה בפודקאסט, אוקיי? קלטתי שאני מאוד חשוב להיות אבא טוב, אבל אף פעם לא הגדרתי לעצמי מה זה אומר להיות אבא טוב, ואז פשוט לקחתי את כל הקריטריונים ואת כל הסטנדרטים של החברה והסביבה, ואימצתי אותם על עצמי, וניסיתי להיות פרפקציוניסט בהכל, ולהיות הכי משחק עם הילדים, והכי הרבה שעות איתם, והכי זה, והכי זה, והכי... ופשוט קלטתי שאחד, זה לא מתאים לי, שתיים, אני לא רוצה את זה, שלוש, זה עושה לי רע, ארבע, גם הילדים שלי לא נהנים מזה, וכל הדבר הזה הוא סתם עושה בלגן מתוך סטנדרטים של החברה שאני הרשתי, שוב, מהסביבה ומהחברה, ולא משהו... אני בחרתי בעצמי, אוקיי? ברגע שישבתי ואמרתי אוקיי, כמה שעות בילוי אני רוצה עם הילדים שלי? מה עוד אני רוצה איתם? מעבר ללשחק איתם. איזה דברים חשובים לי להביא שם? פתאום הדברים התחילו להשתנות. עכשיו אותו דבר בעסק. הרבה פעמים מופעל לנו לחצים חברתיים סביב העסק, סביב הקריירה, של להיות עובד טוב, או מנהל טוב, או עצמאי טוב, או בעל עסק טוב, זה לעבוד המון שעות, זה לעבוד מאוד קשה, זה לעשות מיליון דברים ממש ממש ממש מושלמים. ואם אתם בעלי עסקים, או עצמאים, או מנהלים, אז יש לכם כל כך הרבה תחומי אחריות, יש כל כך הרבה דברים על הצלחת שלכם, שאין מצב לעשות את הכל מושלם. ואז המקום הזה הוא קורה לשינוי. הוא קורה למקום של לשאול את עצמנו, גל, מה הדברים הכי חשובים? מה אני כמנהל הוא בחוזקות שלי? מה אני כמנהל זה ביכולות שלי? מה אני כמנהל לדעתי בערכים שלי? זה חשוב? ושם אני אהיה פרפקציוניסט. ובכל השאר, איך אני עושה את זה בצורה הכי פרקטית, הכי 80-20, הכי פרטו? מה זה פרטו? מי שעוד דעה, כן, חוק 80-20, לעשות רק את הדברים הכי הכי מרכזיים שמביאים את התוצאות הכי גדולות. אפילו חבר טוב שלי, יובל, אומר, הפרטו של הפרטו, כאילו לא לעשות 80-20, לעשות את ה-4% שעושים את ה-64, וזה באמת באמת באמת שאלה מרכזית. אל תהיו פרפקציוניסטים מול הסטנדרטים של החברה, תהיו פרפקציוניסטים בהתאם לסטנדרטים שלכם. לא בדברים שלא חשובים לכם, בדברים שכן חשובים לכם. אז אמרנו, השלב הראשון זה לא להיות פרפקציוניסט בתכנון, זה להיות פרפקציוניסט תוך כדי תנועה, והנקודה השנייה זה לא מול הסטנדרטים של החברה, לא בדברים הלא חשובים, אלא כן בדברים בהתאם לסטנדרטים שלנו ובין הדברים שחשובים לנו. נקודה שלישית זה שאני לא רוצה להיות פרפקציוניסט בתור יזם, במקום היזמי שלי, במקום שאני בו מנהל תהליכים, מוביל פרויקטים, מקים דברים, עובד מול אנשים אחרים במצב שאני כאילו מנהל אותם או נותן להם אחריות, שם אני רוצה פחות להיות פרפקציוניסט. כן, בתור האומן, כשאני מבצע את הפעולות שלי, כשאני עושה את הפעולות שאני הכי אוהב, שהכי רלוונטיים לי, שם אני ארצה להיות הרבה הרבה יותר פרפקציוניסט. עכשיו בהקשר הזה, אם נבין, ניקח את זה שנייה לעולם העסקים או הקריירה, כדוגמה, זה לא בהכרח בשביל ליצור את הכסף בצורה הכי מהירה, שם אני לא רוצה להיות פרפקציוניסט, אבל בשביל ליצור את האומנות שלי או את המוצר הכי מדהים שאני יכול, שם אני כן רוצה להיות פרפקציוניסט. לצורך העניין, אני בתור, כן, הקמתי את מכללת תוצאות, ויש מלא מלא מלא דברים, יש מיליון דברים לעשות שם, כן? אפשר להיות פרפקציוניסט על מערכת שיעריהם, אפשר להיות פרפקציוניסט על איך אנשי מחירות מנהלים אחד את השני, ואיך החדרים נראים, ואפשר להיות פרפקציוניסט על הנעלים של השירות לקוחות ועל איך נראים המיילים שאנחנו מוציאים, וכמה פרסום יוצא לכל מיני... כי זה, יש מיליון מקומות שבהם אפשר להיות פרפקציוניסט. ובאמת, ברוב המקומות האלה, בטח סביב אלה שהתפקיד שלהם נגיד זה, לא יודע, לגייס עובדים, לגייס לקוחות, להרים דברים, לתת אחריות לאנשים וכן הלאה, דברים שהתפקיד שלהם זה לגדול ולעשות דברים מהר, שם הפרפקציוניזם בדרך כלל יותר תוקע מאשר הוא זה. אבל, כשאני יושב עם שירלי, המנהלת האקדמית במכללה, ואנחנו חושבים על איזשהו שיעור בקורס, על איך אפשר לעשות אותו טוב יותר, על איך אפשר לקחת את הקורס ולהפוך אותו למדויק יותר, שם אנחנו יכולים לעשות ישיבות ארוכות של שעות על כל דבר קטן, כי מבחינתי, בתור יזם, בתור המשהי, הקים את המכללה, אני בתפקיד היזם, אוקיי? אני לא בתפקיד הפרפקציוניסט, כן? אבל כשאני יושב בתוך ישיבה אקדמית על הקורס, שם הצד שלי בתור מרצה, בתור בונה קורסים, בתור NLP-ist, שם זה האמנות שלי ושם אני רוצה ליצור מוצר כמה שיותר חזק ומדהים, ושם אני כן אהיה פרפקציוניסט. ושוב, אני אהיה פרפקציוניסט לא רק בתכנון, פרפקציוניסט תוך כדי תנועה, הקורסים האלה עברו כמה וריאציות, עכשיו כשאם מישהו נרשם לקורס פרקטישני, כן? הוא מקבל את הספר של הקורס מהדורה 6 או משהו כזה, או 7, לא זוכר בדיוק, כן? אולי 5. כל פעם בעצם מוצאנו מחדש וכי שידרגנו, כי הוספנו תוך כדי שדיברנו עם אנשים, כן? אז שוב, גם בעסקים חלק בלתי נפרד מההצלחה של העסק היא לא רק הגדילה שלו, זה לא רק השיבור, זה לא רק המחירות, זה לא רק לקדם, זה לא רק לדחוף. זה גם שיהיה באמת מוצר טוב. אם אתם תראו יש המון המון, היה את הפרק שעשיתי, לאן המנטורים נעלמים, כן? המון מאלה שצועקים שלא צריך להיות פרפקציוניסט וצריך לרוץ קדימה, אז אפשר לראות שהם רצים קדימה ואפשר לראות שמאוד מאוד הם עולים איזושהי עלייה, אבל שנה, שנתיים, שלוש, אחר כך הם נעלמים. למה? כי אחד, לא היה להם חיבור אמיתי לפרויקט, כי הם רצו מהר ולא היו פרפקציוניסטים, אז לא היה להם את החיבור הרגשי הזה, את תחושת השראה, את תחושת היצירה הזאת, לא היה להם את זה. ומעבר לזה, למכור ולשווק דברים, ברגע שאתה לומד את זה זה די קל, אבל אם אתה לא מצליח לייצר מוצר מאוד טוב שעוזר לאנשים, שנותן להם ערך, מאוד מאוד מהר, נהיה יותר קשה ויותר קשה ויותר קשה למכור. שוב, בהתחלה לכולם די קשה למכור, אבל לאורך שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, ככל שהמוצר שלך יהיה טוב, השיווק במחירה ילכו יותר בקלות. ככל שהמוצר שלך יהיה יותר גרוע, השיווק במחירה שלך ילכו יותר קשה. היום במחירת תוצאות, יש לנו פרסום, יש לנו שיווק, יש לנו הרבה דברים שאנחנו עושים. אבל בסופו של דבר יותר מחצי מהתלמידים מגיעים אלינו רק מפה לאוזן. זאת אומרת, אם אני עכשיו מפסיק לשווק, מפסיק לעשות כל, עדיין המחלצה תקטן, אבל לא בצורה כזאת דרמטית בחמישים אחוז. חמישים אחוז מהעסק עדיין יעבוד. למה? רק בגלל שהמוצר שהשקענו בו המון המון המון. אז שוב, בצד היזמי שלכם, כשאתם רוצים להרים דברים שאתם רוצים, לא יודע, לעשות דברים, תאופו מהר ותעזבו פרפקציוניזם. כשאתם רוצים להיות באומנות שלכם, ביצירה שלכם, ושם להיות פרפקציוניסט, זה אדיר. הנקודה הרביעית שלנו זה לא להיות פרפקציוניסט מול אחרים וכן מול עצמנו. מה זה אומר? כשאני מסתכל על אנשים אחרים, קל מאוד מאוד מאוד מאוד לראות איפה הם לא מושלמים. מאוד קל לראות אצל אנשים אחרים איפה הם עושים טעויות, בטח אלה שקרובים אלינו. איפה הם עושים טעויות, איפה הם עושים דברים לא בסדר, איפה הם היו יכולים להשתפר, איזה משוב או ביקורת אני יכול לתת להם כדי לשפר אותם וכן הלאה. ברוב המוחלט של המקרים הדבר הזה הוא מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד לא יעיל והוא תוקע. מעבר לזה, נקודה סופר חשובה, תקשיבו טוב טוב טוב. כשאני מסתכל על מישהו אחר, אוקיי, ואני חושב לעצמי שהוא לא מושלם ואז אני מבקר אותו, אוטומטית אני מכניס לעצמי לראש, לעצמי לראש, שאנשים אחרים מבקרים אותי. כשאנשים אחרים יסתכלו על מה שאני עושה, אז הם יבקרו אותי, אז הם יראו כמה אני לא מושלם. אז כמו שאני עכשיו מרגיש ביקורת כלפי אדם אחר, החוויה הפנימית שלי היא שכשאני בפרונט, כשאני עושה דברים, אז יהיה ביקורת כלפיי. אם אני יותר סלחן, אני משחרר לאנשים אחרים. אני פשוט נהנה מהטוב שיש באנשים אחרים. אני מסתכל הרבה פעמים על סרטונים וקורסים וספרים של מלא מלא אנשים אחרים בתחום ההתפתחות אישית, כי אני אוהב התפתחות אישית, אז אני שומע ואני מאזין ואני קורא ואני עושה את זה כל הזמן. והרבה פעמים מאוד קל לי לראות דברים שאומרים, אה זה לא אותנטי, אה זה לא נכון, אה זה לא עובד. אבל את הפוקוס משם אני מזיז מאוד מאוד מהר ואני מאוד מאוד מהר מסתכל על מה הבן אדם הזה כן עושה טוב, על איפה הבן אדם הזה כן מצליח, על איפה הבן אדם הזה כן עושה דבר חיובי. ובאמת הרבה פעמים כשאנשים באים אליי גם עם ביקורת כלפי מישהו אחר מהתחום של ההתפתחות אישית או משהו כזה, אז הם מופתעים מזה שאני רק מראה את כל הצדדים החיוביים שלו וזה לא כי אני מתייפיף או משהו כזה, אלא כי אני באמת מאמן את המוח שלי להסתכל על הדברים האלה ואז יותר קל לי עם עצמי גם לרוץ קדימה, כי המוח שלי לא מתעסק בביקורת שאנשים אחרים יבקרו אותי, למרות שאני יודע שאנשים עושים את זה, כן. אז זה נקודה מאוד מאוד חשובה. איפה מול עצמנו אני רוצה להיות פרפקציוניסט? אני רוצה להיות פרפקציוניסט כל הזמן בהקשר של שיפור, אוקיי? בהקשר של להסתכל על עצמי ולהגיד אוקיי, יש לי את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה, איפה אני יכול להשתפר? איפה אני יכול לקחת את עצמי לרמה הבאה? שוב, אם זה יהיה רק בשלב תכנון, רק בראש שלי, מול הסטנדרטים של החברה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה, אז הפרפקציוניזם מול עצמי יהיה הרסני. מצד שני, אם אני פרפקציוניסט מול עצמי בתוך כדי תנועה, בהתאם לסטנדרטים שלי, אני בפוקוס על מה שחשוב לי, כן? רק שם את הפרפקציוניזם במקום של האומנות שלי, אז פתאום הפרפקציוניזם שלי מול עצמי הוא לא רק לא מוריד לי את הביטחון העצמי, הוא מקור לגאווה עצמית. הוא מקור להסתכל על עצמי ולהגיד וואו, איזה יופי שאני כל הזמן משתפר. וואו, הזהות שלי, מי שאני, זה יצירת אומנות שאני עשיתי. יצירת אומנות בהקשר הזה שאני השקעתי בה, שאני עבדתי עליה, שאני התאמצתי עליה ואני מפיק עם זה תוצאות והתקדמות. נקודה חשובה אחרונה בהקשר הזה, וזה גם קשור לנקודה הרביעית וגם קצת לא קשור, זה שכשאני פרפקציוניסט או שאני מסתכל על דברים מתוך נקודת מבט של לנסות להפוך אותם למושלמים, אני רוצה לוודא שאני עושה את זה מתוך מקום רגשי נכון. באיזה מצב רגשי אני פרפקציוניסט? הבעיה הכי גדולה עם פרפקציוניזם זה כשהפרפקציוניזם מהול, מהול זאת אומרת מעורבב עם כעס ועם תינה. כשאני מסתכל על עצמי ואני אומר לעצמי אוו לי שיט את זה לא עשיתי מושלם ואז כועס על עצמי ואז יש לי תינה כלפי עצמי או כלפי הפרויקט או כלפי מישהו אחר, כן לא משנה. אז אני מסתכל על העבר, אני מתמלא ברגשות שליליים לגבי החוסר מושלמות של הדבר, אז אני מתחיל להתעקע. תשמעו את הפרק בפודקאסט על שחרור משקעי העבר ותבינו. מצד שני אם אני פרפקציוניסט במבט קדימה, אם אני מסתכל ואני אומר אוקיי מה הדבר הבא, מה הצעד הבא הכי קטן, הכי פרקטי, הכי מרכזי שאני יכול לעשות כדי לקרב בעוד קצת את מה שאני עושה להיות קצת יותר מושלם. אני לא חושב, סיפרת לכם על הישיבות הארוכות לגבי הקורס, אני לא חושב שהקורס מושלם, אבל כל פעם שאני עושה ישיבה כזאת אני אומר אוקיי איך אנחנו הופכים אותו לעוד יותר קרוב למושלם, ליותר דומה למושלם, לעוד יותר בכיוון לעבר השלמות. אני לא מסתכל על החומר, איך לא עשינו את זה יותר מושלם קודם, לא, איך נעשה את זה יותר מושלם בפעם הבאה. אני לפני כמה זמן התחלתי להקליט את הספר, שיהיה גם אודיו בוק לספר הדיגיטלי. ותוך כדי שאני מקריא את הספר, אני אומר וואו, כאילו יש פה קטעים שהעברית היא קשה, וקצת מסובך וקצת קשה להבין בדיוק את הדבר שהתכוונתי בכל מיני נקודות בספר. ואני אומר לעצמי, איך לא שמתי לב? כאילו, יכולתי להגיד לעצמי, איך לא שמתי לב? איך אני קראתי את הספר הזה הרי איזה חמש פעמים, כן? אני כתבתי אותו ואז קראתי אותו, ואז הייתה עריכה, אז קראתי אותו שוב, ואז הייתה עריכה נוספת וקראתי אותו שוב, ואז היה גאה, אז קראתי אותו שוב. איך לא שמתי לב לדבר הזה? וכאילו, זאת אומרת, זה היה יכול להיות מאוד מאוד מאוד מבאס. במקום זה אני רק מסתכל, אוקיי, קול, מגניב, אני אסיים את הבלוק הזה של הספרים ואני אעשה עריכה בספר, אני לא מקריא, זאת אומרת, באודיובוק אני לא מקריא מילה במילה, אני מקריא את זה כמו שאני רוצה, ואז זה יוצא יותר טוב. הספר הבא שלי כבר למדתי, ואמרתי שבספר הבא אני לא רק אקרא אותו אחרי העריכות, אני גם אקריא אותו בקול רם, כי קלטתי שכשאני מקריא אותו בקול רם, אני מבין טוב יותר. אז אני בעצם, אני הופך את הפרוצדורות שלי, אני הופך את התהליכים, אני הופך את צורת המחשבה שלי יותר ויותר ויותר לכיוון המושלם. האם זה מושלם? ממש לא, אם הספר החמישי שלי יהיה מושלם? גם לא. אבל אני מסתכל פשוט בהקשר של לא להסתכל אחורה על מה שעשיתי ולכעוס ולהיות בתינה ולהיות לא שלם עם מה שעשיתי, אלא רק להסתכל קדימה ולהגיד אוקיי, איזה עוד צעד אני יכול לעשות, מה עוד אני יכול ללמוד, איך אני יכול לקחת את זה עוד צעד אחד לעבר השלמות, גם אם אני אף פעם לא אגיע אליה. אז החמש נקודות המרכזיות שלנו הן כאלה, אני מזכיר לכם, אחד לא להיות פרפקציוניסט בתוכנית, להיות פרפקציוניסט תוך כדי תנועה, זאת אומרת לא בראש שלנו, כן מול אנשים. נקודה שנייה זה לא להיות פרפקציוניסט מול הסטנדרטים של החברה, אלא כן להיות פרפקציוניסט מול הסטנדרטים שלי, לא בדברים שלא חשובים לי, אלא כן בדברים שמאוד חשובים לי. לא להיות פרפקציוניסט בצד היזמי שלי, בצד שרוצה לקדם, בצד שרוצה להעיף דברים קדימה מהר, אבל כן בצד של האומנות שלי, לא משנה מה האומנות שלכם, אם האומנות שלכם יכולה להיות כל דבר, בגידול של הילדים שלכם, בארגון של הבית שלכם, בבנייה של העסק שלכם, במוצר שלכם, וואט אבר, איפה שאתם רוצים להיות אומנים, תהיו פרפקציוניסטים. הנקודה הרביעית זה לא להיות פרפקציוניסט בסטנדרט שלי מול אחרים, אבל כן להיות פרפקציוניסט בסטנדרט שלי מול עצמי, והנקודה אולי החשובה בהקשר הזה, הרגשית והאחרונה, זה שלא להיות פרפקציוניסט בהסתכלות אחורה עם כעס ותינה, אלא להיות פרפקציוניסט בהסתכלות קדימה מתוך נקודת מבט מעשית, פרקטית על איך להשתפר, תזכרו את זה. פעם הבאה שמישהו אומר לכם שהכי גרוע זה להיות פרפקציוניסט, תזכירו לו. לפרפקציוניזם סתם עשו שם רע, כאילו לא סתם זה גורם לתקיעות, זה גורם לעוד דברים, אבל בלי פרפקציוניזם במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים לא היינו מתקדמים ולחיים שלנו היה הרבה הרבה פחות רגש ומשמעות. אני אוהב אתכם מלא ונתראה בפרק הבא.