פרודוקטיביות לאמהות עצמאיות ולהורים עם עסק: איך מנהלים עסק וילדים בלי להישרף

פרודוקטיביות לאמהות עצמאיות ולהורים עם עסק לא מתחילה באפליקציה ולא בלוח זמנים צבעוני. היא מתחילה בשאלה אחת: מה שווה שעה שלי. מי שיודע לענות עליה מוציא מהיום את מה שלא שווה, ופתאום יש זמן גם לעסק וגם לילדים. מי שלא, עובד בלילות, מרגיש אשם בשני הכיוונים, ובסוף נשרף.

יש לי עסק, יש לי ילדים, ויש לי חיים די עסוקים בכל סדר גודל. אני לא כותב את זה מבחוץ. אני כותב את זה כמי שניסה לעשות הכול בעצמו ולמד בדרך הקשה שזה הדבר הכי לא פרודוקטיבי שיש.

הזמן של הורה עצמאי לא נמדד בשעות, אלא באיכות שלהן

הזמן של הורה עצמאי מגיע בפירורים, לא בבלוקים, ולכן המדד של ״כמה שעות עבדתי״ לא עובד. שעה אחת של עבודה ממוקדת יכולה לקדם יותר מעשר שעות מקוטעות שבהן חצי מהראש נמצא אצל הילד בחדר השני.

בליווי העסקי שלי ראיתי מישהי שבנתה מוצר לנשים אחרי לידה: קורס בזום, שלוש שעות רצופות כל שבוע. המוצר היה טוב. הוא פשוט לא היה בנוי לחיים של הלקוחה. אישה בחודשים הראשונים אחרי לידה שמצליחה לארגן לעצמה שלוש שעות של שקט תעדיף להתקלח, לנוח או לשתות קפה עם חברה. הזמן שלה לא מגיע בבלוקים של שלוש שעות. הוא מגיע בפירורים.

זה נכון לכל הורה עצמאי. ולכן המדד הרגיל של ״כמה שעות עבדתי״ פשוט לא עובד לנו. אני מלמד בקורס הפסיכולוגיה הממגנטת שלא מודדים למידה או עבודה בחודשים אלא בשעות, ולא רק בכמות השעות אלא באיכות שלהן. הבן שלי למד לקרוא באנגלית בשלושה חודשים, לא כי היו לו יותר חודשים, אלא כי השעות היו איכותיות.

המסקנה הפרקטית: אל תשאלו איך להשיג יותר שעות. שאלו איך להפוך את השעות המעטות שיש לשעות מלאות.

השאלה הראשונה: מה שווה השעה שלי

הורה עם עסק צריך לבדוק מה שווה שעת עבודה שלו, ולהעביר הלאה כל משימה, כמו בישול או ניקיון, שעולה פחות ממנה. פה מתחילה הפרודוקטיביות האמיתית. שעה שלי כבעל עסק מייצרת יותר כסף מארבע שעות של מישהו שמבשל. אז במקום שאני אעמוד ארבע שעות במטבח ואבשל לכל השבוע, אני עובד שעה, ומישהו אחר מבשל. הרווחתי שלוש שעות פער, לפחות. היו תקופות שלא אני ולא אשתי רצינו לבשל, אז מישהו בישל לנו. אותו דבר עם ניקיון. אם אתם אוהבים לבשל או לנקות, אני לא אקח לכם את הכיף. אם לא, למה אתם עושים את זה?

ההתנגדות הרגילה היא ״העסק עוד קטן, אין לי כסף לזה״. אני מבין אותה, ובחלק מהמקרים היא נכונה לתקופה. אבל תעשו את החישוב באמת ולא בתחושה. כמה עולה מישהו שמבשל לשבוע. כמה כסף מייצרת שעת עבודה שלכם, או כמה הייתה מייצרת אם הייתם עובדים בה במקום לבשל. ברוב המקרים הפער ברור, ומה שעוצר אותנו הוא לא הכסף אלא אמונה שהורה טוב עושה הכול לבד. זו לא אמונה שמייצרת ילדים מאושרים. היא מייצרת הורים שרופים.

לחץ לעומת השראה: למה אנחנו עובדים רק כשמישהו צועק

יש שני סוגי מוטיבציה, מוטיבציה של לחץ ומוטיבציה של השראה, והלחץ תמיד נשמע חזק יותר. לכן הורים עצמאים עונים כל היום ללקוח, לילד ולגן, ומה שהם באמת רוצים לבנות נדחק לשעות שאין. אתם יושבים לכתוב, והילד קורא לכם, אז אתם קמים. לא כי הילד חשוב יותר מהכתיבה במהות, אלא כי הלחץ דומיננטי והוא מכסה על ההשראה. הורים עצמאים חיים ככה כל היום: הלקוח לוחץ, הילד לוחץ, הגן לוחץ, ומה שאתם באמת רוצים לבנות נדחק לשעות שאין.

הבעיה היא שמי שפועל רק לפי לחץ עומד בציפיות של כולם, מצליח על הנייר, ולא נהנה מהחיים. פגשתי הרבה אנשים כאלה, סימנו וי על כל המטרות והגיעו לגיל ארבעים או חמישים מתוסכלים. הפתרון הוא לא לבטל את הלחץ, זה בלתי אפשרי עם ילדים. הפתרון הוא לשמור בכל שבוע בלוק אחד שמוקדש לדבר שאתם רוצים לבנות, ולהגן עליו כמו על פגישה עם הלקוח הכי חשוב שלכם.

הטלפון נשאר בבית

הכלל שלי הוא הפרדה: כשאני עובד, אני עובד, וכשאני עם הילדים, הטלפון נשאר בבית. הערבוב בין השניים נותן חצי עבודה, חצי הורות ותחושת אשמה כפולה.

כשאני יוצא עם הבן שלי לטייל בבוקר, הטלפון שלי בבית. חצי שעה, ארבעים דקות, עם הילד ועם הכלבה. למה אני צריך לחשוב על העבודה בזמן הזה? המטרה שלי ברגע הזה היא לייצר חיבור עם הבן שלי, ואני רוצה לא רק כמות של זמן איתו אלא איכות.

האם אני תמיד באיכות של מאה אחוז? לא. לפעמים אני עייף, הילד העיר אותי בארבע בבוקר, ואני שם רק חצי. זה בסדר. רוב הזמן אני שם. הנקודה היא לא שלמות, הנקודה היא הכיוון: כשאני עובד, אני עובד. כשאני עם הילדים, אני איתם. הערבוב, לענות למייל עם ילד על היד ולשחק עם הילד עם עין על הטלפון, הוא הדבר היחיד שבטוח לא עובד. הוא נותן חצי עבודה וחצי הורות, ותחושת אשמה כפולה.

מי שרוצה להתחיל את היום ככה, כתבתי על זה במאמר שגרת בוקר.

לדאוג לעצמך זה לדאוג לילדים

הורה שדוחה שינה, כושר או טיפול בעצמו לא חוסך זמן לילדים, הוא לוקח מהם, כי הורה שרוף לא נמצא, גם כשהוא בבית.

בסדנה שלי היה משתתף עם בעיה ברגל שדחה את הטיפול בה חודשים. אדם חזק, לא אוהב להתלונן, ״קודם כל אני אדאג לאחרים״. שאלתי אותו במי עוד הבעיה הזאת פוגעת, חוץ ממנו. הוא אמר שהוא לא יכול לצאת לטייל עם הילדים שלו. ואז יצאה המילה שהוא לא רצה להגיד: אבא לא נמצא.

ברגע שהוא תפס שכשהוא מטפל ברגל שלו הוא לא מטפל בכאב שלו אלא בילדים שלו, בזה שהוא יהיה עבורם פיזית ובזה שהוא נותן להם דוגמה אישית, הטיפול הפך ממותרות לחובה. זה בדיוק המקום של הורים עצמאים. שינה, כושר, שעה לעצמכם, כל אלה נדחקים כי הם ״בשבילי״. תחליפו את המשפט.

גבולות על מה נכנס הביתה

לא רק משימות שורפות הורים עצמאים, גם אנרגיה. ולכן צריך גבולות לא רק על זמן, אלא גם על מה נכנס הביתה: שיחות כבדות והודעות מהעסק. עשיתי לעצמי חוק: שיחות כבדות ומורידות, גם עם אנשים שאני אוהב, לא מתנהלות כשאני בבית עם הילדים. כשאני בנסיעה, כשאני בחוץ, בכיף. בבית זה משפיע על האנרגיה שלי מול הילדים, ואני לא אוהב את זה. אני לא מנתק קשר ולא משנה אנשים. אני מווסת מה נכנס לזמן שהוא שלהם.

אותו דבר עם העסק. לקוח שכותב בשמונה בערב יקבל תשובה בבוקר. לא כי הוא לא חשוב, אלא כי שמונה בערב הוא זמן של הילדים, ומי שמפר את הגבול הזה פעם אחת יפר אותו כל ערב.

ארבע שעות ריקות ומה עושים איתן

הורה עם עסק שרואה טלוויזיה כמה שעות בערב יכול לקחת מהן ארבע שעות בשבוע לתחביב שהוא באמת אוהב, וזה ממלא יותר מכל בריחה. הרבה הורים אומרים לי שאין להם רגע לעצמם, ואז מספרים שהם רואים ארבע שעות טלוויזיה בערב כדי להתנתק ולברוח. ארבע שעות כפול חמישה ימים הן עשרים שעות בשבוע. אם ניקח מהן רק ארבע, פעמיים בשבוע שעתיים לתחביב שאנחנו באמת אוהבים, זה יכול למלא אותנו ולבטל את הצורך לברוח.

אצלי זה ערב אחד בשבוע, משבע בערב עד אחרי חצות, עם חבורה של חנונים ומשחק קופסה. יש לי עסק, יש לי ילד קטן, ואני עדיין שומר על הערב הזה. לא למרות העומס. בגלל העומס. הורה שיש לו דבר אחד משלו חוזר הביתה עם אנרגיה, והאנרגיה הזאת שווה יותר מכל טכניקת ניהול זמן.

הדבר האחד בכל בלוק עבודה

בבלוק עבודה של הורה עצמאי עושים רק את הדבר האחד שמייצר הכי הרבה כרגע, ולא מנקים את תיבת המייל. אצל רוב בעלי העסקים שגדלים, אחרי שהמוצר והמסר כבר עובדים, זה להגיע ליותר אנשים. הורה עצמאי לא יכול להרשות לעצמו שעה על דברים שלא מקדמים כלום. לפני כל בלוק עבודה, שאלה אחת: איזו מטרה הפעולה הזאת מקדמת? אם התשובה היא ״שום דבר, זה סתם דחוף״, זה טפל, וכתבתי על ההבדל במאמר עיקר וטפל.

זו גם ההגדרה של פרודוקטיביות שאני עובד איתה, הרחבתי עליה במאמר מה זה פרודוקטיבי: הרבה תוצאות ממעט פעולות. לא הרבה פעולות במעט זמן. להורים עצמאים אין את המעט זמן הזה בכלל, אז זו לא אפשרות, זו הדרך היחידה.

לסיכום

פרודוקטיביות לאמהות עצמאיות ולהורים עם עסק היא לא לעבוד יותר ולא לעבוד מהר יותר. היא לדעת מה שווה השעה שלכם ולהוציא מהיום את מה שלא שווה אותה. להפריד: כשעובדים עובדים, כשמשחקים הטלפון בבית. לראות בטיפול בעצמכם טיפול בילדים. לשמור על גבולות של אנרגיה, לא רק של זמן. ולהשאיר לעצמכם דבר אחד בשבוע שהוא רק שלכם. ילדים לא צריכים הורה שמספיק הכול. הם צריכים הורה שנמצא.

רוצה להעמיק?

בניתי קורס מבוא לפסיכולוגיה שפתוח לכולם ללא עלות, על איך המוח שלנו עובד, למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים, ומה בעצם אפשר לעשות עם זה.

לצפייה בקורס מבוא לפסיכולוגיה