פרק 104: ליצור יותר מהחוויה הכי טובה בחיים

בעולם הרגשי והחווייתי שלנו יש אין סוף תחושות וחוויות נעימות וטובועות שאנחנו רוצים לחוויבות יותר מהם בחיים שלנו. זה יכול להיות שמחה והתרגשות ואהבה וגאווה ועוד מגוון מאוד מאוד רחב של תחושות והכותרת של הפרק הזה, התחושה הכי שווה שיש בחיים היא ללא ספק כותרת יומרנית אבל אני חושב שיש בה הרבה מאוד אמת. החוויה הזאתי, התחושה הזאתי של להיות בפלואובו ובפרק הזה אני אסביר לכם בדיוק מה זה אומר להיות בפלואובו, מה המאפיינים של החוויה כל כך ייחודית הזאתי, איך אנחנו מגיעים למצב הזה בצורה הרבה הרבה יותר טובה וכמובן מהם הפעולות שאנחנו יכולים לעשות כדי לקדם יותר מהחוויה הזאתי בחיים שלנו ומהם החסמים או האתגרים שיש לנו כדי להביא אותה לחיים שלנו ואיך לטפל בהם. אז את כל זה אנחנו נעשה בפרק הזה של תכלס. אז שלום חברים וברוכים הבאים לתכלס פודקאסט התפתחות אישית בלי קלישאות כמו לגל צחיק, המטרה שלי היא לתת לכם את הכלים הכי פרקטיים שיש להצלחה בחיים, כלים מעשיים שבאמת מטורבים בלי תיאוריות ובלי חרטה. אני הראשון ממש אשמח אם תוכלו לדרג בחמישה כוכבים או בטאמזאפ אם אתם ביוטיוב את הפרק הזה, זה מאוד יעזור לי ויעזור להרבה אנשים אחרים לגלות את הפודקאסט הזה ואני מקווה שהוא גם עוזר לכם. אז בואו נתחיל. מה זה בכלל פלואו? פלואו קודם כל התחיל, השם הזה או הקונספט הזה מתוך איזשהו מחקר מאוד מאוד מפורסם שעשה חוקר בשם יאי צ'ינג מיהאי, שמה שהוא עשה שם בעצם הוא ניסה להבין מהי החוויה האופטימלית, החוויה הטובה ביותר של אנשים בחיים. ובניגוד לגישה הרגילה שהייתה לחקור את הנושא הזה של עושר או סביעות רצון, שזה היה דרך שאלונים כאלה, שבן אדם היה מגיע ושואלים אותו מה רמת סביעות הרצון שלך בחיים, ובאמת כמו שחלקכם מכירים או לא מכירים, היו כל מיני תוצאות מסוימות, למשל שלא יודע, אנשים שהם נשויים טיפ טיפה מאושרים יותר, אנשים שיש להם ילדים פחות, לא יודע, לי שיש לי ילדים אני לא מרגיש שזה הפך אותי לפחות מאושר, אנשים שיש להם יותר כסף הם מאושרים טיפה יותר, מעל כמות סיימים של כסף זה משפיע פחות וכן הלאה. העניין הוא שאני חושב שזה דבר מאוד מאוד נכון שהחוקר הזה אמר, הוא אמר, כן אבל כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו מבחוץ, כשאנחנו עכשיו יושבים באיזה סדר לצורך שאלון ואנחנו עונים עליו, ושואלים אותנו מה גורם לנו להיות שמחים מה לא, שואלים אותנו כל מיני שאלות ופרטים, אז זה לא באמת מייצג בצורה מאוד מאוד טובה את החוויה שיש לנו ברגע עצמו בחיים עצמם. הרבה פעמים בעבודת הסקין וויתי ואיתור, אנחנו יכולים להיות ברגע מסוים מאוד מאוד מאוד לסבול ולהרגיש ממש רע, ואחר כך בדיעבד להסתכל על זה ולהגיד שזה לא היה כזה גרוע, אבל בדיעבד או אבל גם בסקלות קדימה, זאת אומרת לא היינו רוצים שהחיים שלנו יהיו מלאים בחוויות האלה של הספל גם אם בדיעבד זה לא כזה גרוע. בקיצור, אז במקרה של מה שהוא עשה זה הוא אמר אני אחקור את זה ההפך או אחרת, והוא הצמיד לאנשים ביפר, פעם שהדע צריך את זה, והביפר הזה היה מצפצף להם בשעות רנדומליות במהלך היום במשך ימים או שבועות, תלוי באיזה לג של המחקר, והוא היה שואל אותם מה הם עושים ברגע הספציפי הזה תוך כדי שהוא בעצם מפריע להם ומה החוויה שלהם, אם הם שמחים מזה או לא שמחים מזה וכן הלאה. וככה הוא ציפה למצוא וציפה לגלות מהם הדברים שאנשים עושים שגורמים להם להיות הכי מאושרים, מהם הדברים שאנשים עושים שגורמים להם להיות הכי פחות מאושרים או הכי כועסים וכן הלאה. ובעצם כתוצאה מהמחקר הזה הוא הגיע לאיזושהי מסקנה שזה לא בהכרח הפעולה הספציפית שאנחנו עושים שקובעת האם אנחנו בחוויה חזקה טובה, חוויה של פלואו, מה שקוראו חוויה אופטימלית או חוויה בכלל שמחה ונעימה, מול חוויה פחות יותר שלילית. כמובן שיש פעילויות מסוימות שאנחנו נעשה אותם בוודאות אנחנו נהיה פחות סביר שאנחנו נהיה שמחים או מאושרים, אבל הוא בעצם לילמד בתוך המחקר הזה המון פעמים, המון מקרים שבהם אנשים מסוימים עושים פעולה מסוימת שגורמת להם להיות מאוד מסכנים ואנשים אחרים עושים את אותה פעולה והם מאוד מאוד מאושרים ממנה. ואז הוא נכנס לתוך החקר של הדבר הזה, מה שונה בחוויה הזאתי ומה מאפיין אותה. ואחד הדברים שהוא גילה זה שאנשים הכי הכי מאושרים ומרגישים הכי טוב והכי פרודוקטיביים והכי שמחים תוך כדי שהם בחוויה שנקראת פלואו, מה זה אומר פלואו? פלואו זה בעצם החוויה הזאתי שאנחנו מרוכזים בצורה מאוד מאוד עמוקה במשהו, כן אנחנו ממש כאילו המודעות והפעולה שלנו הם כאילו מתמזגים לאיזשהו דבר אחד ואנחנו ממש כאילו מאבדים את התחושה של עצמנו ואת התחושה על זמן. לא יודע שהרבה אנשים יש את החוויה הזאתי מאולי להקשיב למוזיקה, לשחק באיזה משחק מעניין וטוב, אולי בשיחה מאוד מאוד עמוקה, שיחת נפש כזאת שאנחנו מאבדים כל קשר לזמן, אוקיי? אז יש לנו כל מיני, בכל מיני מקומות בחיים את החוויה הזאתי שאנחנו מבינים מה זה, שהזמן פשוט טס לנו, שאנחנו לא מודעים למה קורה בסופו של דבר ואנחנו פשוט מרוכזים בדבר אחד ונהנים וזה חוויה מאוד מאוד מאוד ממלאה. ובעצם אותו חוקר מייצ'ינג מייחי בעצם בא ואומר, חברה, את החוויה הזאת אפשר להגיע אליה דרך הרבה סוגים של פעולות, בעיקר, רוב האנשים מגיעים אליה דרך ספורט, דרך משימות מסוימות משמעותיות בעבודה, דרך אמנות, דרך תקשורת בין אישית, אבל יש עוד הרבה דרכים נוספות להגיע לחוויה הזאת, והחוויה הזאת היא בטחס, בטחס, בטחס, זה זמן אמת, הדבר שאנשים הכי מעריכים, הדבר שאנשים הכי אוהבים להיות שם, והוא טוען שזה גם חוויה שבה אנשים נמצאים בתוך רמה מאוד מאוד מאוד גבוהה של אפקטיביות, של פרודוקטיביות, ומאחר כך גם היא גיימבייסמן בספרים שהם עשו את זה. זאת אומרת, זה לא כמו איזשהו משהו שאנחנו לפעמים עושים, שמחים ברגע, אבל אחר כך מתחרטים עליו, לא יודע, סתם נאמר אוכל עוגת שוקולד ענקית, יכול להיות שאני נהנה, עוגות שונקי של דמיד, ואז אני אחר כך קצת מתבאס לסיביס, אני מרגיש פחות טוב בגוף שלי או משהו כזה, וזה גם לא מסוג הדברים שאני סובל תוך כדי שאני עושה אותם, ואז אחר כך גאה בעצמי, אלא זה מסוג הדברים שאני נהנה מהם גם תוך כדי שאני עושה אותם, וגם אחר כך. המחקר הזה עבורי הוא היה לייף צ'יינג'ינג, והחלק שבו אני ממש בקרוב אדבר לכם על שבע מכשלות או אתגרים, או דברים שמפריעים לנו להשיג פלואו, ואיך להימנע מהם, זה דבר שהחלטין שינה מתחיים. היום אני משתדל ומנסה שיהיה לי לפחות, לפחות, לפחות, לפחות שלוש או ארבע שעות ביום, שבו העבודה שלי היא עבודת פלואו. ברוב שאני מבין שזה דבר כל כך חשוב גם לפרודוקטיביות שלי, גם לתוצר שלי, למה שאני מייצר בחיים, אבל גם לעושר שלי ולחוויה שלי, אני פשוט דואג שיהיה לי מלא מזה. וזה כולל פגישות עם אנשים מסיימים שאני מאוד מאוד אוהב, זה כולל כשאני מלמד, זה כולל הקלטות או כתיבה, ממש מזה עכשיו, או שאני כותב דברים, ואני דואג לייצר את הדברים שאני מביאים אליי את החוויה הזאת של הפלואו כמה שיותר. כמובן שצריך לעשות את זה בתור נכונה, אחרת זה לא יקרה. והרבה פעמים אנשים שואלים אותי, אני חושב, למה, או איך אתה מספיק כל כך הרבה, לעשות כל כך הרבה הדרכות והרצאות ולנהל עסקים, ועושים הרבה דברים וזה, וכלפי חוץ זה נראה כאילו אני מאוד מאוד עסוק ועושה מלא דברים, אני באמת עושה לא מהדברים, אבל האמת היא שאני באופן יחסי עם קצת לוז, לא עד כדי כך עמוס. רוב הזמן, יש לי שבועות יותר עמוסים, אבל רוב הזמן לא עד כדי כך עמוס, אלא פשוט אני מצליח לייצר הרבה בגלל שאני בתוך החוויה הזאת של הפלואו. אז בואו נדבר בזריזות, אבל בהרמקה מספקת, על שבע אתגרים מרכזיים שיש לנו בלייצר חוויה של פלואו בחיים שלנו, ואיך אפשר להימנע מהם, או כל מיני טריקים קלים או טבער כדי לייצר חוויה של פלואו מלאוכה יותר. אז קודם כל בשביל לייצר חוויית פלואו, קודם כל אני אגיד, מה שאנחנו צריכים זה איזושהי משימה שהיא אחד חשובה לנו מספיק, שתיים שהיא קשה מספיק, ושלוש שהיא תופסת את הריכוז שלנו בצורה מספקת. אז לפי שלושת אלה נדע איך אנחנו בעצם תוקפים את האתגרים. אז האתגר הראשון זה בעצם השכרות דעת. אם אני כל הזמן חווה השכרות דעת ובעולם של היום, זה עולם שלם של השכרות דעת, נכון? זה יכול להיות אתרות בטלפון, שיחות טלפון, הודעות, זה יכול להיות אנשים שנכנסים למשרד שלי תוך כדי שאני עובד על משהו, רוצים את התשומת לב שלי, זה יכול להיות שפשוט יש לי בלוז מלא פגישות ומלא דברים וכאילו אין לי זמן ברצף לעבוד, אז כל השכרות דעת האלה זה פשוט דבר שגורם לזה שאנחנו לא נוכל להישאר בפלור זמן. כל מי שיש לו את החוויה הזאת של פלור שהוא בסיחה עם בן אדם אחר וכן הלאה, אז בדרך כלל זה לא מתיישבים שני אנשים בבית קפה ומיד השיחה נכנסת לפלור, כמו שזה לא יכול לקרות, אבל זה הרבה יותר נדיר, בדרך כלל מה שקורה זה שיש עשר דקות, רבע שעה של כניסה לתוך המצב הרגשי הזה, ורק אז אנחנו מצליחים להיכנס לתוך הפלור עצמו. ואם כל רבע שעה, כל עשרים דקות, כל עשר דקות או אפילו כל חמש דקות או כל שתי דקות או כל דקה, יש לי איזושהי השחת דעת, אז כל פעם אני יוצא מהפלור ולא מצליח להיכנס אליו לאורך הזמן. הפתרון של זה זה ממש, בוא נגיד זה בשתי רמות, יש את הרמה הטכנית ויש את הרמה הבין אישית או החברתית. ברמה הטכנית זה מאוד קל, כן? שמים את הטלפון על שקט, שמים את הטלפון רחוק ממני, שמים את עצמי במקום שאין בה השחת דעת, כן? זה מאוד מאוד קל. הבעיה פה היא הרמה הבין אישית, נכון? זאת אומרת, הבעיה פה היא שרוב האנשים היום, או הרבה האנשים היום, מצפים מאיתנו להיות זמינים, לענות מהר, להתייחס לדברים האלה וכן הלאה. והאמת היא שאני התפלאתי לגלות עד כמה הדבר הזה הוא בעיקר בראש שלנו, ועד כמה אנשים, אם אתם באמת אפקטיביים, אם אתם באמת פרודוקטיביים, אם אתם אנשים שבאמת יודעים לייצר מלא ערך בתוך הפלור שלכם, ואז אתם לא מתנצלים על זה, אז כמה אנשים יכבדו ויעריכו את זה, אוקיי? אני היום אומר לאנשים מראש שאם אני נותן להם נגיד את מספר הוואטסאפ שלי כדי שנקווה משהו או משהו כזה, הרבה פעמים לוקח לי בין 24, 48 ואפילו שלושה ימים, 72 שעות לענות לוואטסאפ, אז אל תיקחו את זה אישית, ואני פשוט אומר להם את זה מראש כשאנחנו עושים דברים ואם צריכים לבוא איתי משהו, אז לפעמים זה עובר דרך עוזרת האישית, אבל גם אם זה לא עובר דרך עוזרת האישית שלי, הרבה פעמים אני פשוט אגיד להם מראש שזה יכול לקחת שלושה ימים בקלות, ואז אני מתאם איתם את הציפ... אוקיי, חלק מהאנשים מסתכלים על זה כאלו נגוזה, אבל רוב האנשים מקבלים את זה ומבינים את זה, ואם שואלים אותי אז אני מסביר את הסיבה. אני הרבה פעמים מתבספות לי שום תלויות מטורפות של הודעות, אני עונה תמיד לכולם בסוף, אבל לוקח לפעמים. אז אני קודם כל עושה את החלק הבינישי, אם אתם מתקשים בחלק הבינישי, יש פרק קצת ישן מהפודקאסט, אבל סופר חשוב, שנקרא איך להצים גבולות. ובהתחילת הפרק הזה אני אומר שזה אחד הפרקים הכי חשובים בפודקאסט, מעניין עד עכשיו חושבת זה, אוקיי? אז נורא ממש חשוב לשמוע אותו. קישור, בלי הצבת גבולות אין לנו איך להימנע מהשכות דעת, אוקיי? האתגר השני זה הרעיון הזה של מולטיטסקינג, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לעשות כמה דברים באותו זמן. אני אענה על מיילים תוך כדי שאני אכתוב את זה ואני אתאפל בזה תוך כדי שאני אתאפל בזה וכן הלאה. שוב, זה לא עובד. בשביל לייצר חברה של פרו אני צריך single point of focus, אני צריך דבר אחד שאני ממוקד בו, דבר אחד שאני חושב עליו, דבר אחד שאני עושה אותו. וזה דורש מאיתנו שוב גם ברמה הטכנית, תחליטי שאנחנו מתקדמים בדבר אחד, אבל גם זה דורש מאיתנו איזושהי התפתחות וצמיחה רגשית. אם כל דבר קטן מוסיף אותי, אם זה שאני יודע שיש לי 200 מודעות בוואטסאפ, לא מאפשר לי להתרכז כי אני אוטומטית חושב על זה. אם זה שאני יודע שיש לי מיילים שמחכים לי, לא מאפשר לי להתרכז. אם זה שאני יודע שיש מישהו שמחפש אותי, לא מאפשר לי להתרכז, אז אני כל הזמן אעשה את המולטיטסקינג האלה. גם אם לא תהיה לי השכה דעת חיצונית, תוותר לי להשכה דעת פנימית. בשביל להגיע למצב הזה אני צריך להבין שהכל בסדר, ששום דבר לא יקרה, שאף אחד לא יחזור אותי אם אני לא אטפל בזה, וגם אם כן, אין לי מה לעשות עם זה. והיכולת שלי להחליט שאני מתעסק בדבר אחד. שוב אני אגיד, זה לא בכל סוגי המשימות. למשל אני כשאני עונה על הודעות, בדרך כלל כשאני עונה על הודעות אני עונה באותו זמן אחד אחרי השני, אבל מיילים, וואטסאפים, הודעות באינסטגרם, הודעות בפייסבוק למשל. אז לפעמים אני עובר בין לבין, לפעמים אני עונה למישהו על הודעה במייל והוא צריך לחשבונית או משהו, אז במקום להעביר את זה, אז למישהו יש לו חשבונית, אני כבר מוציא את החשבונית בעצמי. הוא עושה כל מיני פעולות כזה שיותר קטנות לבד מהר כדי לפתור את זה מהר. אז זה סוג של מולטיטסקינג, כן? או שאני יכול לשמוע מוזיקה תוך כדי שאני עושה את זה. אבל זה פעולה שמראש לא יהיה לי בה, או שאני לא מצפה בה לאיזשהו פלואו יוצא דופן. לפעמים זה גם קורה מעצמו, אבל רוב הפעמים לא. אז קודם כל יש את הנושא הזה של מולטיטסקינג ואני רוצה קודם כל להיות מסוגל להירגע, וזה תורש איזושהי התפתחות רגשית כלשהי. חסר המוער, אתגר השלישי שלנו להיום, זה אם אין לי מטרות ברורות, אוקיי? דיברנו על זה, או אמרתי בקצרה מקודם, שאחד זה דבר ראשון זה שדורש מני ריכוז גבוה או שאני אתמקד בדבר אחד. אבל מעבר לזה, נדרש שמשימה שלי מתמקד בדבר תהיה חשובה לי. אם אני לא יודע מה המטרות שלי, אם אין לי איזה שהוא מושג לאן אני רוצה להגיע, או מה אני רוצה להשיג, או מה חשוב לי בחיים, ואיך הפעולות שאני עושה ביום יום משרתות את זה, הסבירות שתיבצא לי בחוויה של פלואו היא מאוד ממורכה, בגלל שהמשימות שלי או מטרות שלי לא ירגיש לי אף פעם חשובות, אם ירגישו לי אולי דחופות. יש את ההבחנה הזאת בין חשוב לדחוף, דחוף זה מה שאני חייב לטפל בו עכשיו, אז לרוב האנשים יש המון חוויה של דחיפות בחיים, נכון? יש את החוויה הזאת של אני חייב להרוץ, אני חייב לעשות, אני חייב עכשיו, חייב, חייב, חייב, חייב, ומצד שני רוב הדברים שהם עושים הם לא באמת חשובים. אפילו בתפיסה של עצמם, אני לא אומר שאני מהצד שופט אותם וקובע שמה שהם עושים בו באמת חשוב, אני אומר שהם בעצמם, ישאלו אותם שבוע אחד או חודש אחד, זה הכי חשוב שהם עשו את זה, נגידו שלא. ובשביל להפוך את זה או לוודא שהרבה יותר מהדברים שאנחנו עושים יהיו חשובים, אנחנו צריכים לדעת מה המטרות שלנו, לאן אני רוצה להגיע, מה משרת את המטרות האלה. אם אני יודע ששמנו דוגמה, אחת המטרות שלי זה להשפיע על הרבה אנשים ולתת איזשהו כמה שתרגשות, אז כשאני מקליט את הפודקאסט הזה זה לא סתם משימה בשבילי, אלא זה משימה שיש לה משמעות, שיש לה חשיבות, שאני יודע שככל שאני מקליט עוד פרקים, אז יותר אנשים שומעים את זה, ואותם אנשים שכבר שומעים אותי הרבה זמן מקבלים עוד פרק ומשמחים לשמוע את זה, וזה מחזק את הקשר שלי איתם ואת המערכת היחסים שלי איתם, וזה כיף לי. אז זה מרגיש לי הרבה יותר חשוב, וזה גם באמת חשוב, וכן הלאה למשימות אחרות שאני עושה. אז לדעת מה המטרות שלי עוזרי לעשות את הדברים שחשובים לי. תוני רובינס מדבר על זה בצורה מעניינת, הוא אומר, שהוא מחלק את החשוב לדחוף בצורה שלי כזה כמו לוח מטרה, ומבחינתו הוא אומר, הבול זה הדבר שהוא הכי באמצע, שהכי מחזק, מאפשר פעולות של פלואו, זה בעצם דברים שהם כן חשובים אבל לא דחופים. שלא יקרה כלום אם לא נעשה אותם, אבל הם כן חשובים לנו. שמה אין לנו הרבה סטרס, אבל יש לנו הרבה חוויה של משמעות. שוב, בפרק הזה של הפודקאסטים, אם אני לא אקליט אותו לא יקרה כלום. יש שבועות שבהן לא יוצא פרק ומה קורה? כלום, שום דבר לא קורה, לא קורה שום דבר. אבל עדיין אני מבין שזה חשוב. והזכות הזאת, אני אגיד ככה, להיות מסוגל למלא את היום שלנו בהרבה דברים, כן? שהם לא תחופים במקרים חשובים זה לפסוף את החיים הטובים, זה מה שאני חושב. ובגלל זה אני דואג שיהיה לי הרבה שעות כאלה מדי יום בלוז. זה דורש לפעמים, כן, התמודדות עם כל מיני דברים קשים כדי לפתור את הדברים הדחופים מראש. זה גם דורש איזשהו סוג, איזושהי צמיחה רגשית כדי לא להרגיש שכל דבר דחוף, שכל דבר מלחיץ אותנו. שוב, יש לי ספרות לנהל, יש לי עסקים, יש לי ילדים, יש לי משפחה, יש לי בית, ועדיין אני מצליח להתעסק בדברים הדחופים מיעוט מהזמן שלי. אני כן חושב שכדאי שיהיה לנו חלק מהזמן בדברים דחופים, אתה רואה רובין זה משהו שמתאים מבנו, שקצת זמן של דברים דחופים זה כן דבר טוב, זה מחזק לנו את האגות, את המסוגלות העצמית בכלל, אבל זה לא צריך להיות יותר מדי. אז הנושא הזה של מטרות ברורות עוזרות לנו לשים אותנו על משהו חשוב, מקדם אותנו לאן שאנחנו צריכים להגיע, זה גם מונע מאיתנו להגיע בתקופים, כי אם אנחנו מטפלים בדברים מראש, אז אנחנו בתקופים וכן הלאה. העיקר הרביעי שלנו זה שאנחנו לא מספיק מיומנים. כשאנחנו מתחילים לעשות דברים בפעמים הראשונות, המשימה שאנחנו לוקחים על עצמנו לפעמים היא קשה מדי, אוקיי? אם למשל, נגיד אני התחלתי לכתוב את הספר, ולכתוב ספר זה משימה שבהגדרה עבורי גל שולה לכתוב, זה לגמרי משימת פלור, הגדרתי לעצמי את המטריה שאני רוצה לכתוב שש שעות ביום, אוקיי? והמשימה הזאת הייתה לי פשוט כל כך קשה, שבהתחלה הצלחתי להיות במרמה מסוימת של פלור, אבל די מהר פשוט לא הצלחתי יותר להגיע לשם, זה גם קשור לסעיף חמש של העיפות רגשית טובשת שנגיע אליו, אבל כרגע בתור התחלה, פשוט לא היה לי את המיומנות המספיק גבוהה. מעבר לזה, לא היה לי מיומנות מספיק גבוהה בלכתוב ספרים, כתבתי על מגוברים מסוימים, כן כתבתי מאות מאמרים, כתבתי ספרי לימוד, כתבתי מה עושה הדרכה, כתבתי סחוברות, אבל לא כתבתי ספר לפני, והיה חסר לי את הסכיל הזה, את המיומנות הזאת. ובאמת, ברגע שהתחלתי לפתח את המיומנות הזאת בצורה דרגתית תוך כדי כתיבת הספר, פתאום יכלתי בוודאי לכתוב שש שעות ביום, ואני סיימתי את כתיבת הספר די מהר, כי כתבתי בערך שש שעות ביום בימים שכתבתי בהם. ואז בשבוע יכלתי להגיע למצב שאני כותב מאמרים, בסדר? או מספר קרוב איזה שישים מאמרים, שבעים מאמרים. אוקיי? ואז יש עריכות וכאלה, אבל שוב, אם אין לכם את הפוינטה, אוקיי? ככל שאני מפתח את המיומנות שלי, אני יכול לקחת משימות קשות יותר. שוב, דגש חשוב. אם אני מוציא במשהו, אני יכול להתחיל עם משימות קרות יותר. אם אני למשל, לא יודע, בספורט, אנשים מסוימים יכולים להגיע לפלור בנסיבה על אופניים. אז כאילו, אם אין לכם את הסקיל, אתם לא תלכו עכשיו למסלול מאוד מאוד קשה בערים, ששם בוודאי לא יהיה לכם פלור. לא משהו שאתם לא יכולים לעשות את זה, אבל אתם לא יכולים לצפות שיהיה לכם שם פלור. איפה יהיה לכם פלור? כשאתם על מסלול שהוא מספיק קשה כדי להיות קשה לכם, מספיק טכני כדי לאתגר אתכם, אבל לא כל כך קשה שאתם כל שנייה תיפלו או תתרסקו או שתפחדו שיקרא לפרש. אז צריך להיות באיזושהי נקודה מאוד מאוד מסוימת כזאת, ששוב, זה לא איזה מדע מדויק, זה יותר כמו אומנות, שמצד אחד מספיק קשה לי שאני לא עושה משהו בצורה יותר מדי בקלות, ואז הפוקוס שלי הולך לי איפוד, ומהצד השני, לא משהו קשה מדי, כי אז באמת אני יכול להיות מצב מאוד מסוכן. האמת שזה מזכיר לי את אלכס רולד, הוא אחד המטפסים המפורסמים בעולם, הסיבה שהוא מטפס בסגנון סופר מסוכן, פרי קומס הפרי סולר, יש גם את הסרט הזה בנטפליקס, שהוא מטפס הר שזה לא יודע, אלף מטר, אני לא זוכר, נראה לי אלף מטר, אבל תפססו אותי, בלי שום בנה, בלי חבל, בלי שום דבר. ובהתחלה אני חשבתי שכשהוא מטפס את הצוקים המטורפים האלה, הוא מטפס מסולים שהם סופר סופר סופר קלים בשבילו, זאת אומרת ממש מסלול שכאילו אפילו חובבן יכול לטפס. ובחלק מהרעיון הזה שמעתי אותו, הוא בעצם ממש מסביר שהוא מפחד לטפס בסגנון הזה מסולים קלים מדי, כי אז הוא יודע שהריכוז שלו לא 100% והוא מצליח עכשיו לדבר אחרים, ואז הוא עלול להחליק וליפול. מצד שני הוא כמובן לא מטפס בקצה גבול היכולת, לא אומר כי הוא מן הסתם עלול ליפול וזה מסוכן, אלא הוא מטפס באיזושהי רמת קושי מסוימת שמצד אחד קלה לו מספיק כדי שהוא יודע שאין שום סיכוי שהוא ייפול ויהיה לו נעים ונוח, אבל מצד השני לא יותר מדי קלה כדי שיהיה אפשר ממנו. והדבר הזה זה משהו שאנחנו יכולים לקחת אותו לחיים שלנו, והוא דורש תרגול, הוא דורש מחשבה וזה ממש אמנות. הדבר הבא, החמישי שלנו להיום, זה בעצם מה שנקרא Mental Fatigue או עייפות מנטלית, עייפות רגשית, עייפות קוגניטיבית או יותר. הרבה מאיתנו מהאנשים היום פשוט מופתשים כל הזמן, הם לא ישנים מספיק, הם לא אוכלים כל כך טוב, הם מקבלים מיליון החלטות כל הזמן, כל היום, והם בעצם לא מאפשרים לעצמם באמת באמת באמת להפיק את המרסות במוח שלהם במשימות שהכי חשובות. אני באופן אישי באמת למדתי הרבה מהרבה אנשים גדולים וחכמים, אני בהקשר הזה, בין אם זה דברים קטנים ששוב אני לא חשובים, אני לא אומר שאתם צריכים לעשות את אותו דבר, אבל לקבל הרבה החלטות לא חשובות בצורה אוטומטית, בין אם זה אני אישית, התישת השחורה שאני נובש אותה כל יום ואותם נכנסים כל יום, יש לי הרבה מאוד מפה רון, אבל זה אותו דבר, אני לא צריך להחליט, בין אם זה לישון בשעה מספיק... בין הדברים, אני באמת מתעורר בשעה מספיק מאוחרת שאני באמת יכול לישון מספיק ואני לא בעייפות מנטלית, בין איזה פשוט לשחרר המון המון החלטות שהן לא באמת חשובות בעבודה. לאנשים אחרים כן, אני מכיר הרבה אנשים שאיך שהם מנהלים עובדים שלהם או ספקים שלהם, זה ממש לקבל איתם כל החלטה ושכל האנשים בצוות שלהם מפחדים לקבל החלטות לבד, כי הם מפחדים שאחר כך הם יחלילו את ההחלטה הנכונה ואז זה יקרא אותם. אז אני ממש ממש ממש מתכוון לזה ואני ממש משתדל בכוח לא לקבל את ההחלטות עבור אנשים שעובדים איתי. אני מייעץ להם אם הם מבקשים, אבל אני נותן להם תמיד לקבל את ההחלטות לבד, או לא תמיד, כמעט תמיד לקבל את ההחלטות לבד, וזה בעצם מוריד מאוד את המנטל פטיג שלי, ואז אני יכול באמת לפקס את התשומת הלב שלי בדברים שאני מחליט שהם הכי חשובים באותו יום. דבר נוסף זה נושא של פידבק, אוקיי? אם אני מרגיש שאני פועל פועל פועל פועל פועל פועל פועל פועל פועל פועל אבל אין לי פידבק, אני לא מרגיש שאני מקבל את המשוב על ההתקדמות שלי. בספורט למשל זה מאוד פרקטי, כן? אני נוסע על אופליין, אני רואה שאני עובר עוד אלמן, אני רואה שאני עובר עוד מסלול. כי אם אני מטפס אני רואה שהגעתי לעוד איזושהי נקודה, אם אני כותב אז אני רואה שסיימתי עוד עמוד וכן הלאה. אם אני מקליט אני, יש לי נקודות בדרף, כן? שאני יודע שאני עובר עליהן, אז אני רואה שהעברתי עוד נקודה. אני מקבל את הפידבק בזמן האמת שאני מתקדם, שאני עושה טוב, שאני עושה נכון, אני מסתכל על הזמן, אני יודע כמה זמן הפרק עובר, ויש לי כל הזמן את הפידבק על הרע. אוקיי? עכשיו בהתחלה הייתי צריך פידבקים יותר מוחשים, בוא נדבר עכשיו, אני עשיתי הרבה מהדוחות שלי ושם נועצתי בלייד כל הזמן. למה? כי לא יכולתי לחשוב שאני אשב מול מצלמה או מול מיקרופון ורק אקליט, זה היה. אני צריך לראות את הפידבק של האנשים, אז הייתי צריך לעשות משהו בזום או פעם זה היה גולד ובינר או כל מיני אפליקט כאלה, שאפשר באמת לראות את האנשים והנהנים אליך תוך כדי שאתה מדבר. וזה עזר לי לפתח את הסקיל, זה עזר לי לפתח את המיומנות שעכשיו אני כבר לא צריך את זה. שוב אני עדיין עושה את הקטע, אבל אני יכול גם להקליט בלי זה. אז תחשבו איך אתם יכולים לצרף למשימות הקשות שלכם, החשובות לכם, אלה שאתם רוצים שיהיה בהם פלואו, איך אתם יכולים להוסיף להם איזשהו אלמנט של משוב, להראות לעצמכם איך אתם מתקדמים תוך כדי התקדמות, כי זה באמת נותן לכם את השקט הנפשי, את החופש, וממש נותן לכם את הדבר הזה. ושוב, בעצם הדבר האחרון הנושבי זה דברים שהם לא מחוברים לערכים שלנו. אז אם דיברנו מקודם על נושא של מטרות, ומטרות שבעצם פורט את המשימות שלנו למשימות חשובות, אז יש פה הבחנה בין משימה שהיא חשובה, מה זה משימה חשובה? משימה חשובה זה תהיה משימה שמקדמת את המטרות שלנו, אז זה דיברנו מקודם. אבל יש פה עוד משהו, יש פה את ההבדל בין משימה חשובה למשימה ראויה. מה זה משימה ראויה? משימה ראויה זה משימה שמחוברת לי מקדמת מאוד המטרות שלנו, או קצת פחות, היא פשוט שווה בעצמה. זאת אומרת זה ללא קשר לתוצאה שהמשימה תיתן לי, היא מחוברת לערך מספיק משמעותי, מספיק חשוב, ככה שהעשייה בתור עצמה היא חשובה בתורה. אז אם אני לוקח דוגמה את הכתיבה של ספרים או פודקאסטים או כל מיני כאלה, אז בלי קשר לזה שיש לי מטרה לעזור ולהשפיע על כמה שיותר אנשים, ושאני עושה טוב ושאני מרגיש מוחלטפי אנשים וכן הלאה, יש לי את הנקודה שאני מאמין שביטוי עצמי זה ערך. אז עכשיו גם אם נגיד שהתקלקל לי הפרק הזה, ונגיד שהסאונד לא יצא טוב מההקלטה, לא תעבוד כמו שצריך, ומשהו התחרבש וזה יימחק לי, עדיין המשימה הזאת, עצם זה שישבתי פה ודיברתי 25 דקות או משהו כזה, וביטאתי את הדברים האלה, אני יודע שיש לזה ערך כשלעצמו, ערך של ביטוי עצמי שלי מורשם בין אם אנשים שומעים את זה אחר כך, בין אם זה מצליח, בין אם זה עובד ובין אם לא. ולכן המשימה עצמה הופכת להיות משימת פלואו. הכתיבה שלי שאני כותב אני יודע שבני קשר למי שנקרא את זה או לא, עצם זה שאני כותב זה מרפא בי משהו, זה משחרר בי משהו, אני מאמין שאני עושה פה משהו שהוא משמעותי וחשוב, ולכן הדבר הזה הוא בעל ערך אינהרנטי עבורי. עד עכשיו זה הרבה פעמים הסיבה שאנחנו יכולים להיות בפלואו בשיחות עם אנשים אחרים, כי החברות שלנו עם אותם אנשים, כי הקשר שלנו עם אותם אנשים הוא ערך בפני עצמו, בין אם השיחה הזאת מייצרת מטרה או מגיעה לאיזושהי מטרה ובין אם לא, היא משימה, בלי קשר למה לדבר עם האנשים האלה זה משימה חשובה או לא חשובה, זה פשוט משימה ראויה. אז חברים יקרים, אם תצליחו להימנע מהשיחות דעת או להוריד אותה, להימנע ממולטיטסקינג או להוריד את זה, להבהיר בצורה טובה יותר את המטרות שלכם, לשזק את המיומנויות שלכם ולהתאים את רמת המשימות שלכם לרמת המיומנות, להימנע במה שאפשר מאייפות מנטלית, לנסות לייצר פידבק לופ בתוך המשימות שלכם ולעשות לא רק משימות חשובות אלא גם משימות ראויות, אתם תוכלו לחוות את החוויה או יותר מהחוויה הטובה ביותר שיש בחיים, התחושה הכי שווה שיש בחיים, התחושה הזאתי של פלואו, שהזמן עובר, המציאות נעלמת ואנחנו פשוט לתוך העשייה וגם ליהנות מהפרסים ומהפירות של להיות כל כך כל כך פרודוקטיבי. אז אם נעלתם מהפרק הזה אני ממש ממש אשמח אם תדרגו אותו ב... תוכבי אם הוא טסו לייק. בנוסף אתם יכולים לעשות סבסקרייב או לעקוב אחרי הפודקאסט כדי לקבל התראה כל פעם שעולים פרקים חדשים. כל יום שני או כמעט כל יום שני עולה פרק חדש לפודקאסט, ובימי רביעי עולים לפעמים הרצאות ומרעננות ודברים אחרים שווים לפלטפורמה. אז אוהב אתכם מלא, נתראה בקרר קבל. תודה רבה ולהתראות.