שיעור 02: איך בנוי המוח ומהן המערכות המפעילות אותו

אם אי פעם שאלתם את עצמכם, איזה הדבר הזה שנמצא לכם בין האוזניים, איזה המוח שלכם באמת באמת עובד? מה הקשר בין מה שקורה בתוך הששמל והסמיה והדבר הזה שם, לבין צורת המחשבה שלכם, המצב המנטלי שלכם, המצב הרגשי שלכם וגם ההתנהגות שלכם? אז הגעתם למקום הנכון. ברוכים הבאים לשיעור מספר 2 בקורס מבוא לפסיכולוגיה. גם אם לא ראיתם את השיעור הראשון או את שאר השיעורים בקורס, אתם עדיין תוכלו להפיק המון המון המון ידע מהשיעור הזה. אבל כן, אני אישית מאוד מאוד ממליץ למי שבאמת מתעניין בפסיכולוגיה להתחיל מהשיעור הראשון ולצפות בכל השיעורים עד הסוף, לפחות בקורס הזה מבוא לפסיכולוגיה. הפרויקט הגדול, הסזון הגדול של הפרויקט הזה יותר נכון, זה באמת לקחת ולהנגיש את כל הידע שבאוניברסיטאות הגדולות והטובות בעולם מלמדים בתואר הראשון לפסיכולוגיה ולשים אותו כאן ביוטיוב בעברית ובחינם. ואנחנו מתחילים מהקורס הכי חשוב, הקורס שהכי הרבה סטודנטים הוא כמעט, אני חושב שבין הקורסים הכי אהובים נגיד ככה, על הסטודנטים, קורס מבוא לפסיכולוגיה. וזה באמת קורס שעובר, כמו שהסברתי בשיעור הקודם, על כל מיני רבדים וזוויות בעולם של פסיכולוגיה ונוגע בסוגיות המרכזיות ועונה על השאלות הגדולות בסוגיה הזאת. ובאמת בפרק של היום אנחנו הולסים לדבר על הנושא של המוח, מה שמכונה לפעמים פסיכוביולוגיה, מדעי המוח, סנויורוביולוגיה, פסיכולוגיה ביולוגית, יש לזה המון המון המון שמות, אבל אני חושב שהשם הכי פופולרי היום זה נוירוסיינס, כאילו מדעי המערכת העצבים או מדעי המוח או משהו כזה. אבל בסופו של דבר כל השמות האלה באים להגיד את אותו דבר. המדע שחוקר את הקשר בין כל התהליכים שקוראים לנו במוח ותכלס גם בגוף באזורים מסוימים שנדבר על זה קצת, לבין ההתנהגות שלנו, לבין איך שאנחנו מרגישים, לבין הפעולות שאנחנו עושים, לבין התהליכים הקומינטיביים, התהליכי מחשבה שלנו, ושנה הלאה. בגש אחד קטן, לאלה מכם שמכירים אותי הרבה זמן ואתם חדשים לקורס הזה, אז כמו שהסברתי בשיעור ראשון, ברוב המקרים שתי הערכים האלה, שבין לתת כמה שיותר ידע וכמה שיותר רקע ועומק ומסקרים על הדברים, ברוב המקרים וברוב הדברים שאני עושה תופס מקום שני אחרי הפרקטיקה. זה שזה פשוט יהיה ידע שקל ופשוט ליישם אותו. אז אם זה מה שאתם אוהבים, אז אולי עדיף לכם להמשיך למשהו אחר, אבל בסדרה הזאתי גם של הקורס הזה וגם של הקורסים האחרים, העומק והיושרה האקדמית של הקורס זה באמת הדברים הכי אסיס חשובים, גם אם זה לפעמים יבוא קצת על חשבון פרקטיקה, אבל שוב, אני חושב שזה מה שיהפוך את הקורס הזה ואת כל הקורסים האלה לסופר מעניינים, לקורסים שמרשיבים את ההופקים שלנו וגרומים לנו אולי לחשוב על דברים אחרת. ואני קצת מתנצל שהשיעור הזה, לפחות בתפיסה שלי, לפחות עד שאני למדתי את הקורס השלם הזה, וגם את השיעור הזה בקורס מבוא לפסיכולוגיה, שלמדתי באוניברסיטת תל אביב, זה היה אולי השיעור הכי קשה ומאתגר בקורס מבוא לפסיכולוגיה. ואחר כך שאם נעשה קורס שלם על פסיכוביולוגי, קורס שלם על הנושא הזה, אז עבורי זה היה אחד הקורסים היותר קשים בלימודים, אבל אני חושב שזה עדיין מאוד מאוד חשוב. אולי זה לא אידיאלי מבחינת לייקים וסטיות וכל הדברים האלה, ובאמת שקלתי לשיעור קליל יותר, פשוט יותר, זורם יותר בהתחלה, אבל אני חושב שיש ערך מאוד מאוד גבוה שכשאנחנו נלמד על אינטראקציות בין אישיות ועל הפסיכולוגיה שם, על הקשרים שיש לנו לזיכרון, לתפיסה, לחושים שלנו, על כל מיני דברים נוספים ששוב ניגע בהם בהמשך הקורס, שיהיה לנו קודם כל את הבסיס הנוירו-ביולוגי לכל הדבר הזה, על איך המוח שלנו עובד. אז שוב, אם הדבר הזה נראה לכם ארוך וקשה ומשעמם, משעמם זה כנראה לא יהיה, אבל ארוך וקשה, אז גם אם בלעתם לשיעור הזה, אז תלכו לשיעור שלוש, תלכו לשיעור ארבע, כנראה שהם יהיו הרבה יותר זורמים ופשוטים וקלים, אבל אם אתם מציינים לאתגר ורוצים לבוא איתי למסע הסופר מיוחד הזה, אתם תיצאו אלינו עם הבנה ברמה הסרטת לגמרי, כנראה ממה שיש לכם, ואם לא, אז אולי תעסקו באמת לקורס השלם שנעשה בנושא הזה. אז בואו שניה נדבר על התחום מסקר הזה. איפה בכלל אנחנו חוקרים את הנושא הזה של פסיכוביולוגיה, שאנחנו בכלל חוקרים את הקשר בין מה שקורה בתוך המוח שלנו או בתוך הגוף שלנו, נקרא לזה ככה, לבין ההתנהגות שלנו. והקונספטים האלה, הרעיונות האלה, באמת הולכים הרבה מאוד אחורה, בין אם זה לכל מיני דברים של אפילו אמונות תפלות שהיו בעבר לגבי כל מיני אנשים, איך הצורה של הגוף או הפנים שלהם או הידיים או הגליים שלהם נראים להתנהגות שלהם, כל מיני דברים כאלה. ובין אם זה באמת במתי השפפות שנים האחרונות שלא היה עדיין כלים משמעותיים לחקור, אז אחד הדרכים שגילו אז אזורים נגושל שלמים במוח פועלים בצורה כזאת או אחרת, זה היה הרבה דרך באמת אנשים שהיה להם פציעות במוח, וככה באמת למשל יש את ה... אני בשיעור הזה קצת יותר להסתכל על המחשב כדי לוודא שאני לא מפספס שום דבר, כשהוא גם עבורי השיעור הזה הוא טיפה יותר קשה. דרך למשל פנאס גזן, שהוא עבד על מסילת רכבת בארצות הברית אם אני זוכר נכון, ומות ברזל, פשוט משהו שם מתפוצץ, ומות ברזל עבר לו דרך המוח, אוקיי? ממש ככה. ונאחד הדברים המרתקים, קודם כל זה שהוא שרד את זה, אוקיי? לא הרבה אנשים, בטח לא אז, עם פציעות מוחיות כל כך חמורות שורדים את זה, אבל אחד הדברים עוד יותר מעניינים, לפחות לדעתי, זה שבאותו רגע או בתקופה של לאחר השיקום שלו יותר נרכון לומר ככה, גילו ממש שינויים משמעותיים באישיות שלו. ברמה כזאתי שהחברים שלו, המקרים שלו וחלק מהמשפחה שלו עדיפו לחוקרים שזה כבר ממש לא אותו בן אדם, אוקיי? זה ממש לא אותו בן אדם. מעבר לזה הוא ערה כל מיני קשיים בלסגל מיומנויות חדשות, היו לו כל מיני בעיות אחר כך, ובעצם הבינו שהאזור שבעצם הייתה שם פגיעה במוח, כשהשער המוח שלו לכאורה היה בסדר, כנראה קשור לבעיות שהוא הציג. בנוסף לזה יש את רוג'ר בספרי שערפו הרבה מאוד מסקרים על אנשים ששוב צריך להבין טיפה את הרקע של זה. בעבר יש משהו, עוד טיפה אחרות, יש איזה מחלה, סוג של מחלה שנקראת אפילפסיה, שגורמת לאנשים לכל מיני פרקוסים, אני יכול להגיד לצד הרפואי של זה, אבל אחד הדברים שגורמים לזה בתוך המוח שלנו, ואת זה כבר ידעו מזמן, זה איזושהי פעילות יתר של מעבר זרמים בין הצדדים השונים של המוח, ובעבר הלא מספיק רחוק הייתי אומר, מה שהיו עושים זה היו בעזרת ניתוח, היו חוצאים להם חלק מהמוח, סגרה קוסוס קלוסוס, שזה החלק שמחבר בין הצד הימני של המוח לצד השמאלי של המוח. וברגע שהיו חוצאים את זה, אז ההתקיפי אפילפסיה או שהיו נעלמים או שהיו יורדים משמעותית, אבל מה שהקורה זה שהיו קוראים להם כל מיני תופעות מוזרות. פתאום גילו שאנשים האלה, לא יודע, אם עוצמים להם עין אחת, אז הם לא מצליחים לעשות פעולות מסוימות, אם עוצמים להם עין שנייה, הם לא מצליחים לעשות פעולות מסוימות, אם מדברים איתם באוזן אחת, הם לא מצליחים לעשות דברים מסוימים, כל מיני תופעות מוזרות של סינכרון בין המוח שלנו, לגוף שלנו, לתפיסה שלנו, למחשבה שלנו, ברגע שיש את התפיס ההתקדמות שיש לנו נקרא לזה ככה בשנים האחרונות בתחום הזה של מדעי המוח וניאורוביולוגיה, פסיכוביולוגיה וטבר, יש הרבה אנשים שמחזיקים ממש בעמדה או בדעה שהמוח שלנו והנפש שלנו, תזכרו שבוע שעבר או בשיעור הקודם, דיברנו על מה זה פסיכולוגיה, הפסיכולוגיה זה המדע שחוקר את הנפש, או את התהליכים שעוברים שם, או את המצבים שיש לנפש שלנו. אז היום יש הרבה אנשים שסבורים שהמוח שלנו והנפש שלנו זה פשוט אותו דבר. שכל התהליך שקורה לנו ברמה הנפשית זה בעצם תהליך שקורה לנו במוח, וזה פשוט דבר אחד, בפילוסופיה זה נקרא The Mind-Brain Identity Theory, כאילו שהתיאוריה שאומרת שהמוח והנפש זה בעצם בדיוק אותו דבר. אז בין אם אתם מחזיקים בדעה הזאתי ובין אם לא, אני דרך אגב, אם אתם שואלים, אני חלוק, אני עדיין לא מאה אחוז בטוח מהדעתי על זה, למרות שקראתי על זה המון, אני עדיין איפשהו שם באמצע, מצד אחד זה נשמע לי מאוד משכנע, ומצד שני נשמע לי שחסר שם משהו, אבל זה כבר שוב אולי לקורס אחר. אבל הסיבה לזה, או הסיבה שאני אומר את זה, זה כי היום הרבה מאוד אנשים, גם כמונו, כמוני כמוכם, שאנחנו מסובבים ברחוב, פוגשים אנשים ביום יום שלנו, מתחילים להבין את הרעיון הזה. מתחילים להבין, נגיד פעם, אם פעם אנשים אומרים, אני לא מצליח להתרכז, אז היום לפעמים שיגידו, המוח שלי לא מאפשר לי להתרכז. אני תמיד עובר, המוח שלי משגע אותי, המוח שלי מעלה לי מחשבות שאני לא יודע להתמודד איתם, כל מיני כאלה. והתפיסה הזאת זה נושא מאוד מאוד מאוד מהר. אז בואו נבין שנייה, וזה אולי החלק שהוא קאוס בשיעור, והבאתי כמה איורים כאלה שבה ננסות לעשות את זה פשוט יותר. בואו נבין איף מורכב ברמה הפיזיולוגית, ברמה הפיזית, כל הדבר הזה שאנחנו קוראים לו נפש, לפי מה שאנחנו עד היום יודעים ברמה מדעית, אוקיי? עד היום ברמה המדעית, איך שאני חושב להציג את זה בתור הפשוטה, זה שאנחנו מבינים שגם אם המוח זה בדיוק הנפש וגם אם לא, אז התהליפים הנפשיים ברמה הפיזית מתממשים במערכת העצבים. אז קודם כל בואו נבין איך נראה מערכת העצבים שלם. נהוג לסלק את מערכת העצבים שלנו לשני מרכזים, או לשתי דברים, שתי חלקים נפרדים. פה יש לכם תמונה, מערכת העצבים המרכזית שמכילה בתוכה את המוח ואת עמוד השדרה, ומערכת העצבים הפריפריאלית, זאת אומרת הלא מרכזית, פריפריאלית, זה השם שזה, שנמצאת לנו נגיד בידיים, ברגליים ובעצם בכל שאר הגוף. כמובן שהיום אנחנו יודעים שרוב תהליכי הסשיבה, העיבוד של החושים וכל מיני דברים כאלה ואחרים, נמצאים במערכת העצבים המרכזית, אבל יש גם אסקרים שמתחילים להציע שאולי חלקים מסוימים במה שאנחנו קוראים לו נפש, בין אם זה תהליך הסשיבה מסוימים, ביסוד מסוימים וכאלה, גם איברים אחרים בגוף שלנו משתתפים בזה במידה פתוחה כמובן, העיקר בטוח כבר, או בטוח כפי שיכולים עלינו, נמצא במוח, אבל הדבר הזה הוא כן מחולק בעצם לשתיים. ומה זה בעצם מהסתעצבים הזאתי, איך היא בנויה, מה יש פה, בין אם זה במסתעצבים המרכזית או הפריפריאלית, איך הדבר הזה בכלל בנוי? אז הסבר קצר, ושוב יהיה פה אולי תמונות שיעזרו להסביר את זה. אז קודם כל, בעצם מהסתעצבים זה מהסת שמורכבת מתאים, כמו כל הגוף שלנו שמורכב מתאים, שהתאים האלה אנחנו קוראים נוירוני, תאי עצב, מהסתעצבים מורכבת מתאי עצב. תאי עצב, כמו תאים אחרים, יש להם גרעין טיים, די.אן.איי, כל הדברים האלה שבאמת למדתם בכיתה ח' בשיעורי מדעי, אבל יש להם עוד כמה דברים שטיפה, או אפילו מאוד, מייסדים אותם אל מול תאים אחרים. והתאים האלה הם בעצם, אני אקרא לזה המנכיות שלהם, או הדבר הכי חזק בהם, זה היכולת שלהם להעביר מידע אסד לשני בצורה מעניינת. עכשיו, הרבה מאיתנו יודעים או שמענו שהמוח שלנו, מהסתעצבים שלנו מופעלת עם סשמל ומופעלת עם כימיה. אז עכשיו אני אעשה איזשהו הסבר קצר, אבל די ממצא לגבי איך הדבר הזה באמת באמת באמת עובד. אז הרבה מידע שמענו על הרעיון הזה שמהסתעצבים שלנו עובדת עם סשמל ועם כימיה, ופה אני אתן לכם איזשהו הסבר קצר, אבל עדיין מאוד מאוד מאוד אפקטיבי לגבי איך כל הדבר הזה עובד, וכמובן בהמשך השיעור היום נדבר גם על החלקים השונים שיש לנו במוח, על מערכת נוספת שמתערבת פה שהיא לא חלק ממהסתעצבים, או אולי לא חלק ישיר בדיוק ממהסתעצבים, שגם מתערבת בתוך התהליכים האלה, וננסה שיהיה לנו איזושהי הבנה מעמיקה יססית לאיך שכל הדבר הזה עובד. כמובן הבנה מעמיקה יותר תהיה רק כשנעשה קורס שלם רק על הנושא הזה, אבל כרגע היא תהיה מעמיקה מספיק במה שאפשר להשיג בשאר. אז בעצם כל תא עצב נפרד יש לו איזשהו מנגנון פנימי שפועל על נתרן, בפלורה, ואנחנו לא ניכנס לזה בדיוק, אבל שמאפשר לו לקבוע או להבין מה המתח הססמלי, מה הפוטנציאל הססמלי שיש בתוכו. עכשיו הדבר הזה נקבע בין השאר לפי הסביבה שלו. יש נוירונים שלמשל נקראים פוטורצפטורים שקולטים אור, נדבר עליהם בשיעורים אחר כך על תפיסה או על מערכת הראייה. פוטורצפטורים שקולטים אור ואז דרך זה הם מחליטים מה המתח הססמלי בפנים, ועוד שנייה נבין מה המשמעות של זה, בין אם זה באוזניים, זה חיישנים שבודקים לסאץ, ובין אם זה באף שלנו או בפה שקולטים איזה שהם חומרים חימיים מסוימים, ובסופו של דבר ברגע שהנוירונים האלה מגיעים לאיזשהו פוטנציאל מסוים שהוא מספיק גבוה בעקבות הגירויים שיש להם בסביבה, אז הם יעשו מה שנקרא אירוע, הנוירון יורה, מה שבשעה מתח הססמלי בו קופץ ויורד, ושוב חלק גדול מהם גם יפלטו איזשהו חומר סימי אחר שנקרא נוירוטרזמיטר. איפה הם פולטים את הנוירוטרזמיטר הזה? דרך סלק מסוים יהודי בתוך תא עצב, שהרבה פעמים יהיה צמוד, כאילו לא תמיד ולא בהכרח, לתאי עצב אחרים, לנוירונים אחרים. המקום הזה, הצמידות הזאת היא בין הסלק הפולט, נקרא לזה ככה, של תא אחד, לסלק הקולט של תא שר, נקרא סינפסה, ופה תהיה תמונה על זה, נקרא סינפסה. ובתוך הסינפסה הזאת, במרווח הזה, שבו נוירון אחד פולט חומר כימי, מה שנקרא נוירוטרזמיטר, והשני קולט אותו, ולפי מה שהנוירון הזה בעצם קולט, הוא יחליט האם הוא גם מעביר מידע למקום אחד או למקום אחר, וזה כמובן מערכת מאוד מאוד מורכבת עם המון המון המון תאים. כל המערכת הזאת בעצם מחליטה איך להעבוד. אז בעצם יש לנו פה איזושהי דרך של תאי העצב שמעבירים את המידע מצד אחד שלהם לצד אחר שלהם, בעזרת פוטנציאל סושמלי, ואז הם מעבירים את המידע הזה, כן? עם אחד לשני, דרך כל מיני חומרים כימיים שהם כולם מפרישים. אז ברגע שאני מבין את זה, אני מבין איך המוח שלי, ואיזה כל מה שאתה עצבים שלי מופעלת, בעצם אם זה דרך העיניים, אם זה דרך האף, אם זה שום נוירונים שמסוברים מסעד לשני, כל נוירון קולט איזשהו מידע מהסביבה שלו, עושה במרכאות כפולות איזשהו חישום קטנטן פנימי בתוך עצמו, ומחליט האם להעביר מידע על או לא. כל הדבר הזה קורה במערכת סופר ספוכה שהופסת את התהליך הזה, לתהליך של חשיבה, תהליך של רגש, לתהליכים של תנועה, ועוד שנייה נד ‫ובואו אחרי הכל מה שקשור ‫לתכנון וההכוונה של התנהגויות מורכבות, ‫הוא זה שמדבר על קבלת החלטות מודעות, ‫זה בעצם החלק הכי מכונה, כן? ‫החלק הכי חדש במוח שלנו ‫שיש לחיפחות יצורים מסרים, ‫וזה באמת משהו שכאילו ‫סוג של מייחס אותנו כבני אדם, ‫מאפשר לנו לעשות את כל ההתנהגויות ‫והדברים המורכבים שבני אדם עושים. ‫ויש את החלק הטיפה היותר אחורי שלו, ‫שנקרא הקליפה המוטורית, ‫והיא אחראית על הוצאה לפועל ‫של כל מיני תנועות, ‫ובעצם היא שולחת קודות ‫לכל מיני שירים בכל רחבי הגוף. ‫זאת אומרת, בחלק האחורי יותר ‫של העונה הקיבנית שפה בכחול, ‫יש את החלק שבעצם אחראי ‫על לשלוח אותות חשמליים ‫שעוברים דרך השמאל ודרך המרויר ‫הטרנסליטר כמו שהזמר, ‫למשל לנוירונים מסיים ‫שנמצאים ביד שלי, ‫שדרך אגב פשוט סוג של פולטים משהו ‫ושחררים משהו, חשמלים משהו, ‫כדי שהשריר שלי יוכל לזוז. ‫אז כל התנועות האלה בעצם ‫המקור שלהם, הבסיס שלהם, ‫נמצא בחלק האחורי של העונה הקיבנית. ‫העונה הנוספת שאיפה זה ‫העונה האורפית, ‫שהיא צבועה בצבע כתום, ‫והיא אחראית בעצם על איבוד ‫של הנתונים ממערכת הראייה. ‫כל הנתונים שמערכת הראייה קולטת ‫הולכים לסלק הזה כדי לעבור איזשהו איבוד ‫ושאנחנו נוכל להבין מה קורה שם. ‫פציעות שם, לפחות הקיצור, ‫מן הסתם בעיות בכל מה שקשור לראייה. ‫יש את העונה הרקתית, ‫כי היא ליד הרקה, ‫והיא מצבועה פה בצבע ירוק. ‫עיקר הפעילות שלה זה בעצם גם ‫איבוד של הקלט השמיעתי ‫וגם איבוד מתקדם של מידע ויזואלי. ‫זאת אומרת, וזה נושא מעניין ‫שאנחנו עכשיו נדבר עליו שנייה ‫כדי שתבינו את הקונספט, אוקיי? ‫הרבה פעמים אנשים חושבים ‫שכל נקודה במוח אחראית בדיוק ‫על דבר אחד, ויש בזה מין האמת ‫כמו שאתם רואים, אבל זה ממש לא מדויק. ‫בעצם בעונה הרקתית יש גם ‫את העניין של איבוד שמיעתי, ‫כן? קצת כמו במלכאות ‫מה שקורה בעונה האורופית, ‫עם האיבוד של כל התמונות והראייה, ‫אוקיי? ‫אבל יש שם גם את האיבוד המתקדם ‫של הראייה. ‫זאת אומרת, אם יש לי משימה מורכבת ‫של ראייה, למשל לזהות פנים של בן אדם, ‫ולדעת האם הבן אדם הזה זה ‫אמא שלי, דודה שלי, סבתא שלי, ‫מישהו שאני לא מכיר וכן הלאה, ‫אז זה גם נמצא באותו אזור. ‫ויש פה רמז, לדעתי, ‫שהוא מאוד מאוד משמעותי ‫לגבי המולטיפונקציונליות ‫של אזורים שעונים במוס, ‫ואולי נגיע לזה קצת ‫במשך השיעור. ‫זאת אומרת, מה זה מולטיפונקציונליות ‫בגדול? ‫שיש אזורים מסוימים במוח ‫שאחראים על כל מיני דברים, ‫ומעבר לזה יש את העניין ‫שפעולה מסוימת בעצם משתמשת ‫בכל מיני אזורים במוח באותו זמן, אוקיי? ‫וזה נושא שבעיניי לפחות הוא מרת. ‫העונה האחרונה זה בעצם העונה הקודקודית, ‫פה למעלה בצהוב, ‫והיא אחראית בעצם על איבוד ‫של חורחוש המגע שלנו, אוקיי? ‫המגע שלנו, ‫וכל התפשטות שיש לנו בעצם. ‫ודבר נוסף שהיא עושה ‫זה בעצם יוצרת חיבורים ‫בין החושים השונים. ‫בעיקר, בעיקר, בעיקר, בעיקר, ‫ראייה, שמיעה ובאמת מגע. ‫וסתם שתדעו, יש משהו ממש ממש מגניב ‫ואתם יכולים בטח לראות את זה ביוטיוב, ‫לכפש את הסרטון, ‫אולי אני אשים לשם למטה אם אני אמצא את זה, ‫שבן אדם בסרטון אומר ‫גא גא גא גא גא גא, ‫אבל הלבישו על זה סאונד ‫שאומר נא נא נא נא נא נא, ‫זאת אומרת, עברה אחרת, ‫ורוב האנשים ששומעים את זה ‫חושבים שהוא אומר בכלל ‫דה דה דה דה דה, ‫שזה בכלל לא מה שהוא אמר, ‫לא בקריאת שפתיים, ‫ולא מה שהוא אמר בסאונד, ‫כאילו יש קריאת שפתיים של דבר אחד ‫וסאונד של משהו אחר, ‫והסלק הזה במוח עושה איזשהו מיקס ‫ומוציא לנו את זה. ‫אם אני לוקח שנייה את זה אחורה, ‫אוקיי? למה שדיברנו עליו בשיעור הקודם, ‫על זה שהמוח שלנו זה, ‫והנפש שלנו זה דבר מדהים ‫ושמאפשר לנו לעשות מיליון דברים, ‫אבל עדיין יש לו כל מיני בעיות ‫או שהוא פוגש בכל מיני סיטואציות ‫ומביא לנו תוצאות קצת מוזרות, ‫אז גם זה, הרבה פעמים אנחנו ‫מאוד מאוד משוכנעים ‫שמה ששמענו זה מה ששמענו, ‫שמה שראינו זה מה שראינו, ‫אבל שוב, כמו שאנחנו נראה ‫בהמשך הקורס אולי, ‫שאני מדבר קצת על קוגניטיבית ‫והטיות קוגניטיביות וכל מיני דברים כאלה, ‫אז אנחנו נראה שמאוד מאוד בקלות ‫יכולות להיות שם כל מיני כשלים מעניינים ‫ושהמוח שלנו מגיב בצורות לא צפויות. ‫למשל, בצורה הזאת, אם הוא רואה ‫משהו ראייתי ומשהו שמיעתי, ‫הוא מנסה להסת את אותם ‫שם באזור הזה במוח, ‫ואז לפעמים קורה שם דברים ‫מעניינים ומוזרים, ‫שהוא נותנים למוח כלט שהוא קצת מוזר, ‫כן? ‫במצב האמיתי אין מצב שמישהו יראה ‫כאילו הוא אומר דה דה דה ואומר נא נא, ‫כאילו בעזרת איזושהי ‫מניפולציה בווידאו. ‫הדבר הבא שאתם יכולים להסתכל עליו ‫זה מה שנקרא הסרטבון, ‫זה המוח הקטן, אתם רואים את זה כאן, ‫זה בכחול כהה למטה ומאחורה, ‫וזה בעצם מפעיל את המארסת המוטורית שלנו ‫ואחראי על הוויסות של התנועות שלנו. ‫זה מה שהוא מעניין, כי לפני שנייה אמרתי ‫שבחלק הרבה יותר קדמי ‫נשלחות הפקודות, נכון? ‫נשלחות הפקודות לכל הגוף שלנו, ‫ואם אנחנו רוצים לזוז, ‫אבל פה למשל יש את העניין ‫של ויסות תכונות, זאת אומרת, ‫האם אני עושה משהו חזק, חלש? ‫האם אני מכוון בתנועה שלי ‫או פחות מכוון? ‫יש פה איזה משהו של יותר דקותיות, ‫יש לו עוד כמה פונקציות שעוד שנייה ‫נדבר עליהם, אבל יש פה איזה, ‫דרך אגב, הניסוי מאוד מאוד מאוד מעניין ‫של רגע, של ג'ו דון אורמס, ‫שהוא חקר סיילים ‫במסוימת העולם הראשונה ‫שנפצעו מירי של כדורים באזור הזה, ‫וראו שהיה להם כל מיני בעיות מוטוריות, ‫אבל שוב, זה לא שהם לא יכלו ‫להזיז את הגוף, זה לא שהם היו משותקים, ‫אבל למשל, אם הייתם מפעילים ‫לחץ על היד שלהם ‫והם בעצם מפעילים לחץ חזרה, ‫פעולה מוטורית שכל אחד מכם יכול לעשות, ‫אתם יכולים לעשות ממש לעשות ככה ‫ולהרגיש שאתם יכולים לדחוף ‫את שתי הידיים שלכם במידה פחות או יותר שווה ‫כדי שהם לא יזיזו אותם. ‫שנייה, כן, זה לא שיקרה לי ככה או ככה, ‫כי אני יכול לבסט את הכוח ‫של השריר שלי, של שתי הידיים, ‫שאפילו לחץ דומה או על השפה, ‫אני יכול להפעיל כמות לחץ מסוימת. ‫והדבר הזה זה כל מיני פעולות מוטוריות ‫שהם לא הצליחו פשוט לעשות אותן. ‫עוד דבר שהחלק הזה של המוח ‫ראי עליו זה הנושא של פיתוח ‫מיומנויות מוטוריות שהופכות להיות ‫הרגל זה קודם כל ההיפוקמפוס, שהוא נמצא עמוק בתוף העונה הרקתית, זאת אומרת הירוקה, וקוראים לו היפוקמפוס כי הוא נראה כמו סוסון ים קטן, אני חושב שזה ביוונית, אולי זה בלטינית, נראה לי יוונית, לא זוכר גם מאה אחוז, ויש לו הרבה קשר למה שקשור ליצירה של זיכרונות חדשים. זה גם יש בו הקשר לזיכרונות לטווח ארוך ולגישה לזיכרונות לטווח ארוך, אבל גם בעיקר ליצירה זיכרונות חדשים, ויש באמת הרבה מקרים שמראים שפגיעה בהיפוקמפוס מקשה על אנשים או לא מאפשרת להם אפילו ליצור זיכרונות חדשים, אבל באופן מפתיע יש כל מיני מיומנויות אחרות שלא קשורות לזיכרון, בין אם זה, שוב אני אדבר על ההיפוקמפוס, אני מדבר על זיכרון מהסוג של עובדות, לזכור נתונים, לזכור כל מיני דברים מהסוג הזה, אבל יש הרבה מיומנויות שאפשר לגמרי עדיין לפתח, למרות אם פגיעה כזאת, כמו למשל ללמוד לרגן. אז אולי יש סוגים שונים, אולי, יש סוגים שונים של זיכרון וסוגים שונים של מיומנויות שבעצם יושבות על פונקציות של אזורים שונים במוח, זה גם נושא לדעתי מאוד מאוד מעניין. יש באמת סיפור מאוד מפורסם של הנרי מולסון, שב-1953 הוציאו לו חלק מההיפוקמפוס בשביל שוב, בעבר ניסו לעזור לו עם איזושהי מחלה, והוא לכל שארית חייו המשיך להאמין שכל הזמן עדיין לשנה 1953, הוא לא הצליח לייצר זיכרונות חדשות אומרו שזה שנה אחרת, אבל הוא כן הצליח, תבינו את הטירוף של זה, כן? כי הוא בן אדם לא מצליח לייצר זיכרונות חדשים, לא מצליח לקבל את זה שוב עוד שנים, אבל הוא כן הצליח לפתח כל מיני מיומנויות פיזיות, מיומנויות כאלה ואחרות, אני לא בטוח אם הוא גם למד לנגן או לא, אבל אם לא אז דברים דומים לזה, אז הוא הצליח לעשות. מבנה נוסף מהלית שיש לנו בתוך המוח נקרא המגדלה, אם אתם מתעניינים עם פסיכולוגיה או התפתחות אישית היום זה כזה טרנד לדבר על המגדלה, הרבה פעמים גם לייחס לדברים שהיא לא באמת עושה, הרבה פעמים גם דברים שכן, וגם היא נמצאת עמוק בתוך העונה הרקתית, כלומר באזור הירוק, והיא נראית כמו שקד קטן, ושם יש באמת הרבה תהליכי בקרה רגשיים, זאת אומרת להעלות רגשות, להוריד רגשות, להרגיש חזק, להרגיש חלש וגם לבסס ולהטמיע זיכרונות רגשיים. אוקיי? יש להרבה מאיתנו הרבה זיכרונות רגשיים, אנחנו אולי לא יכולים לזכור, לא יודע, מאכל לא היה בבוקר אבל אולי כן איך הרגשנו היום בבוקר. סוג הסר אולי של זיכרון והדבר הזה מבוסס בהמגדלה. בנוסף יש לה סלק בביסות של כל הפעולה של המערכת ההורמונלית ודברים במערכת העצבים, יש שם קשר להפרחשה של כל מיני הורמונים בעזרת מערכת אחרת שאותן אני אדבר עליה, ועשרד הפונקציות שלה זה כשאנחנו קולטים דברים שחדשים, אנחנו רואים דברים שחדשים, כשמראים לנו גירוי חדש, בין אם נכנס מישהו חדש לסדר למשל, בין אם אני יושב על המחשב ונראה תמונה חדשה או פריים חדש, אז ישר המגדלה קופצת במירכאות, כן קופצת, ומנסה לתת לי תשובה האם אני רוצה להמשיס לצרוך את הדבר הזה, להמשיס להתקרב לגירוי הזה או להתרחק ממנו. סוג של אחריות למנגנון הזה של ה-fight-flight כאילו, אני רוצה להיות פה, לא רוצה להיות פה, רוצה לברוח, רוצה להמשיס, ובאמת כל הדבר הזה הוא משהו גם כן נורא נורא מעניין. הרבה מאוד אנשים מתייחסים אליה כמשהו שאחראי מאוד על פחד וסטרס, אבל יש לה גם אחריות לתשומת לב ולקשב, ולהפעולת שלי לשים לב לדברים וללמוד דברים בצורה אסוציאטיבית. אולי זה מראה לנו למה, אני אשףשב את זה ככה, שאולי זה מראה לנו איזשהו קשר מעניין שיש בין זה שכשאנחנו מאוד מאוד לחוצים, קשה לנו ללמוד דברים מסוימים, אבל דברים אחרים שקשורים לאסוציאציות, כמו למשל מצב של סטרס קיצוני, אז פתאום נוצרים לי הרבה טריגרים לסטרס, שזה סוג של למידה אסוציאטיבית. אז זה מעניין. מה שכן אני אגיד ויעצור שנייה ויגיד, ששוב מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד בגלל שוב המולטי פונקציונליות של המוח שלנו, לא ליפול מהר מדי לכל מיני הנחות כאלה כמו אם זה וזה נמצאים באותו אזור אז זה אומר משהו. או אם באזור כזה יש דבר כזה ובאזור כזה יש דבר כזה אז זה טוב וזה רע. למשל לא יודע, המגדל החלק מאוד קדום אחראי על פחד, בפרי פרונטל קורטקס יש דברים שקשורים למודעות וזה דבר יותר חדש, אז זה אומר שמודעות זה טוב ופחד זה רע. כל מיני הטעיות כאלה ואחרות או תפיסות כאלה ואחרות ששוב אני לא חושב שזה המקום בכלל בכלל בכלל להתייחס עליהם, אני חושב שזה להיזהר מזה. עוד כמה קטנים או לא קטנים, עוד כמה ששוב אפשר למלא בהם בהרשיב מלא אבל אני רוצה לשמור על השיעורים האלה באורס אקדמי, הקורס מבול פסיכולוגיה וכל קורס כמעט בסוג הזה באוניברסיטה בבריאות מלמדים אותו בשיעור אחד של שעה וחצי בשבוע למשך 14 שבועות אז אני מנסה לעשות את זה לא שעה וחצי, שעה כי זה בוידאו ואני מדבר מהר זה מספיק הרבה יותר ואין שאלות אז זה לא מפריע אז נראה לי שבשעה אני מספיק בערך משהו מספיקים בשעה וחצי ולשמור על זה באורס כזה אבל אני כן אתזכר אותם בקצרה אז יש את הטלמוס שבעצם אחראי על העברה של כל מיני גירויים כפושים בין אזורים שונים במוח ומשום מה את חוש הריח לא עובר דרך הטלמוס זה מעניין יש כל מיני ענפנת אנשים כאלה שחוש הריח עוקף את המודעות או כל מיני דברים כאלה אז יכול להיות שהאמירה הזאת הגיעה מהעומדה המדעית הזאת וצריך להיזהר מזה ואולי שנדבר על זה ויש את ההיפו טלמוס היפו טלמוס מתחת לטלמוס שנמצא מן הסתם מפתיע מתחת לטלמוס שהוא אחראי גם על תהליכים של רגיעה ושלווה אבל גם של אכילה, שתייה וכל מיני כאלה וכמובן שיש עוד כל מיני חלקים מאוד מאוד מאוד מעניינים עכשיו תראו, אחד הדברים שאני רוצה לדבר עליהם זה שאני אדבר על המערכת האנדוקרינית שגם לה יש תהליך בתוך הפסיכו שלנו, בתוך הנפש שלנו בתוך ההתנהגות שלנו אני חושב שהחלק של המוח בשביל כל החלקים האלה במוח בשביל החשמל והכימיה במוח הוא כבר די משהו שאנשים למדו להבין אותו אני חושב שחידשתי לכם לפחות לא בקונספט אני מקווה שחידשתי לכם בכל החלקים הקטנים ומה הם עושים ומה יש בכל אזור וכל מיני דברים כאלה אבל באמת במערכת האנדוקרינית שבעצם אחראית על הפרשה של כל מיני הורמונים פחות אנשים מודעים בזה, פחות אנשים מדברים על זה ואני אדבר על זה עוד שנייה שוב יותר בקצרה אבל אני אדבר על זה אבל שנייה לפני אני רוצה לדבר על משהו ויש תופעה נכון להיום כבר הרבה שנים של אנשים שלוקחים את המידע שכרגע אמרתי ששוב אם יש לי פה איזושהי טעות או משהו אז אתם מוזמנים לכתוב לי בתגובות ואני אנסה לתקן או משהו כזה אבל הוא די מבוסס ורוב הסיכום שאם יש לי טעות אז זה אחת או שתיים קטנות ובסופו של דבר הם לוקחים את המידע הזה שגם אם הוא נכון לגמרי ומנסים לבנות עליו כל מיני דברים שהם לא בהכרח נכונים מנסים לבסס כל מיני תיאוריות גדולות ומוגזמות על הדבר הזה אוקיי? אני קצת אגיד משהו קטן שאולי לא 100% קשור לפסיכולוגיה אבל זה קשור אולי לפסיכולוגיה חברתית והשפעה כן? אבל זה קצת כמו מה שקורה בפיזיקה קוונטית בפיזיקה קוונטית גילו התנהגות מסוימת של אטומים או חלקיקים סאב-אטומים ביותר נכון בכל מיני סיטואציות שהן מאוד מוזרות ואז ישר אנשים קופצים לזה למסקנות מרחיקות לכת להוכחות לדברים מוזרים ושנה וצריך מאוד מאוד להיזהר בזה גם הידע הזה גם שהוא נכון וזה נקודה ממש מה שאני רוצה להגיד עכשיו זה לא אומר בהכר אם זה הבלוטת ההצטרובה שנמצאת במוח, בלוטת הטרת המוח, בלוטת הטריס שמעתם עליה בטח, בלבלב שלנו, בבלוטות שיש בכליות ובשחלות ובאשכים אצל גברים, כל הבלוטות האלה בעצם יש להן חלק משמעותי בפסיכו שלנו, בתפקוד הרגשי, נפשי, מנטלי, התנהגותי שלנו, דרך זה שהן מפרישות הורמונים. בעצם הן פועלות את זה בצורה שונה ממה שאתה עצבים, הן פשוט מתחברים איתה. זוכרים דיברנו על זה שאנחנו קולטים מידע סיימי מהסביבה שלהם, אז המערכות האלה גם פולטות הורמונים שהם גם סוג של חומרים חימיים, שמשפיעים על הדבר הזה. ואני אתן לכם כמה דוגמאות קצרות לצורך הבנה, ואני חושב שנגיד למשל באזור ההיפוטלמוס, שוב שכנראה בגלל איזשהו תהליך ארוך שהיה במוח באזורים שונים, אולי למשל בעונה הקדמית כי ראינו משהו, הוא מבין שאנחנו צריכים להיות יותר בחוץ. אז הוא מורל לבלוטות שבקליה, עובר מידע בדרך כלל נוירונים, ועם הפרישה קורטיזול. אוקיי, עם הפרישה על קורטיזול, וקורטיזול מייצר אותנו כערניים יותר. פתאום אנחנו שמים יותר לב, אנחנו יותר בערנות, יותר בתשומת לב, יותר במודעות, אבל אם הדבר הזה קורה יותר מדי, אז פתאום אנחנו יכולים לקבל חרדה, או דיכאון, או כל מיני בעיות שקשורות לדבר הזה. אז אני מבין שאם למשל אני חווה חרדה, או אם למשל אני חווה דיכאון, זה לא שזה משהו שהוא דפוק במערכת שלי, או אולי לא בדיוק דפוק במערכת שלי, אלא זה איזשהו מנגנון שהוא טוב. זה לא רע שיש את המנגנון הזה, פשוט המנגנון הזה יצא מאיזום אצלי, מאלף ואחת סיבות שלנו. אז יש גם דוגמה נוספת של נגיד הפרשה של מלטונין, שמופרשת בצורה הזאת, וזה מה שעוזר לנו להירדם, גורם לנו להירדם. יש את ההפרשה של אדריאללין כדי ליצור את התגובה של הפייט פלייט. אז בקצור, המערכת הזאת שבעצם הפרישה הורמונים, שהיא לא חלק ישיר במערכת העצבים, גם משפיעה על המצב הפסיכולוגי שלנו. אז בעצם, אם אני רוצה לקחת את הנפש שלי, ואני אומר שחלק משמעותי ממה שאנחנו קוראים לו נפש, בעצם בגוף פיזי זה מערכת העצבים שלנו, אז מתפסף פה עוד איזושהי מערכת שמייצרת השפעה. השפעה על המצב רוח שלנו, השפעה על המצב הביוכרטימי שלנו, שמשפיעה כמובן על ההתנהגות שלנו. הנושא האחרון שאני רוצה לדבר עליו בהקשר של המוח, בהקשר של מערכת העצבים, בהקשר של ההשפעה שזה על ההתנהגות, זה כל הנושא הזה של הגמישות של המוח. ודונלד האב, ב-1949, הוציא ספר שהיה כאילו נקודת מפנה בעניין הזה. הרבה אנשים כבר אז הבינו שההתנהגות שלנו משתנה, והאישיות שלנו יכולה במידה מסוימת להשתנות או להתפתח. אז זאת אומרת שדברים במוח חייבים להשתנות באיזושהי צורה, אבל הייתה גישה הרבה פחות פלסטית. הייתה גישה הרבה יותר שכאילו זה המוח שלנו, זה איך שהוא בנוי בקאס הזה, ובאמת אחרי הספר הזה ואחרי כל מיני מסקרים שהוא הציג בו, אנחנו מבינים שבעצם המוח שלנו זה עבר הרבה הרבה יותר גמיש, ויש לו יכולת להשתדרג, להתפתח, אפילו לפצות על כל מיני פציעות או פגיעות או בעיות שיש בו. אני אתן לכם כמה דוגמאות. קודם כל, בילדים למשל, קטנים, כשהם לומדים לנגן, אז ממש אפשר לראות עליהם, וזה דבר פסיכי, שיש להם התפתחות שונה באזור של העונה שעשיראית על העניין השמיעתי, על העיבוד השמיעתי, ועל העיבוד המוטורי. ממש האזורים האלה מתפתחים בצורה טיפה אחרת. מעבר לזה, כל מה שקשור ללמידה, ליצירת זיכרונות, גם בילדות וגם בגילאים מאוחרים יותר, בעצם יש פה עניין של הקישורים והחיבורים בין הנוירונים, מה שקראנו לו סינפסות. כשאנחנו לומדים דברים צד השין, כשאנחנו מפתחים מיומנויות וקישורים חדשים, אז קשרים, סינפסות, קשרים בין הנוירונים, יכולים להתחזק יותר, להתרחק, לפעמים לא לפעולת להיבצר סינפסות חדשות שבעבר לא היו. המוח שלנו מאוד מאוד מאוד מאוד גמיש. עכשיו, תובנה משמעותית. גם אם אתם מסכימים עם זה שהמוח והנפש שלנו זה בעצם אותו דבר, וגם אם לא, שוב, כמו שאמרתי, אני מנסה ללמוד את זה, אני גם שוקל את זה פילוסופית ויש פה הרבה עניין, אני לא בדיוק יודע איפה אני, אבל לא משנה איפה אתם על הסקאלה, אם אתם מאמינים בזה או לא, אז יש פה משהו שהוא לכל הפחות דו-כיווני, וזה דבר להבין אותו. זה לא רק שהמוח שלכם משפיע על ההתנהגות שלכם ועל מה שאתם עושים. זה איך שרוב האנשים היום, אני חושב, תופסים את זה. רוב האנשים היום תופסים את זה שכאילו, ככה המוח שלי יש לי בעיה נוירולוגית לצורך העניין, אז זה שולט לי בהתנהגות. ומה שהתחום השלם הזה של נוירופלסטיסטי, תיאמסקר שם והכול, בעצם מרמז לנו שזה שהמוח שלי כרגע יוצר אצלי את ההתנהגות או את החוויה או את התהליך הרגשי או את התהליך המנטלי המסוים בנוכחי, לא בהכרח אומר שאני לא יכול לעשות דברים, בואי שנדבר על מה זה אומר, כדי לשנות את המצב שלי במוח ואז להתנהג ולהרגיש אחרת. עכשיו כמובן שהנושא הזה של פסיכופרמקולוגיה, זאת אומרת תרופות פסיכולוגיות, תרופות פסיכיאטריות, לא משנה איך נקרא לזה, גם זה דרך להשפיע, אבל אני כרגע לא מדבר אפילו על זה. אני מדבר על דברים כמו טיפול באמצעות סיסה, על דברים כמו ריפוי בייסור, כל מיני פיתוח של מיומנויות כאלה ואחרות, ממש פיזית, בכל מיני דרכים ומקומות נגישות, וגם פשוט שוב, חוויה, למידה, כל מיני דברים מהסוג הזה, תרגול של כל מיני דברים, יכול לשנות את המצב שבו המוח שלי נמצא. עכשיו שוב, לא פתוח, וזה שוב, אני צריך להיזהר עם ההצהרות הגדולות, כי זה שהמוח שלנו יכול להשתנות ולהתפתח ולהתעצב מחדש, זה לא אומר, שימו לב, זה לא אומר שהוא יכול להתפתח ולהשתנות ככל דבר, וזה גם לא אומר שאם יש בעיה מסוימת והמוח שלנו יכול להשתנות כדי לפתור אותה, שמישהו בעולם יודע איפה שים את זה עדיין. אוקיי? אז צריך מאוד מאוד מאוד לשים לב לזה. אנשים מסוימים למשל, ניתן לכם דוגמה, שעברו פציעות משמעותיות באזורים מסוימים, בעזרת כל מיני שיטות שוב של שיקום, טיפול, יצליחו לשחזר יכולות מוחיות, וממש בעזרת FMRI ראו, זה נושא מעניין, למשל אנשים שנפגעו להם אזורים מסוימים בזיכרון, בעזרת כל מיני פציעות, כמו שדיברנו, וראו שבעזרת כל מיני תרגולים משפרי זיכרון, הצליחו לאסוזיר את היכולת שלהם לייצר זיכרונות, ואז ב-FMRI, אני מזכיר לכם, בדיקה מגנטית, קצת כמו שעושים לכם, אם יש לכם איזה כרה באזור יצור או משהו כזה, להתעקר יצור בסלולי MRI, FMRI זה על המוס, אז זה משהו מאוד מאוד מעניין, אז גילו שאם אצל בן אדם נורמלי, חלק מסוים במוח פעיל, כשהוא מנסה לצבור או ליצור זיכרונות חדשים או לשפוך זיכרונות, אצל הבן אדם הזה שהחלק הזה נפגע, פתאום חלק אחר במוח פעיל בזמן שהוא עושה את העבודה של הזיכרונות, זה קצת כמו, יש דרך קצת להבין את זה, זה קצת כמו היה לכם תמונות על המחשב, ומה שהמחשב שלכם מתקלקל, אבל יש לכם את היכולת לשים את התמונות האלה עדיין על דיסקונטקי, אוקיי? אז כאילו חלק אחר במוח שלי לומד לעשות פעולה שבדרך כלל לא מבצע אותה, החלק הזה לא אחראי על זיכרון בשום צורה, הוא לא היה עשו בזה של זיכרון, מבטיח שיהיה הרבה יותר קליל, הרבה יותר זורם, הרבה יותר יומיומי, פחות ככה להיכנס לתוך כל הדבר המורכב הזה שנקרא מורס, ויותר דברים שהם כזה מתחברים יותר בקלות ליומיום שלנו. אז תלחצו על כפתור העוקב, Subscribe, ואתם תקבלו את ההתרעה הזאת. אז תודה רבה רבה לכם, ונתראה בשיעור הבא.