שיעור 04: איך אנחנו תופסים את המציאות?

רוב בני האדם חיים כאילו מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים ומה שאנחנו מרגישים זו האמת, אבל מסקרים חדשים וישנים מתחום הפסיכולוגיה מראים לנו ומלמדים אותנו שזה רחוק מאוד מהמציאות. בשיעור הזה אנחנו נבין איך המציאות הפיזית נקלטת דרך החושים שלנו לתוך המוח שלנו ואיך היא משפיעה על ההתנהגות שלנו בצורה הרבה הרבה יותר מורכבת ממה שהרוב המופלט של האנשים יכולים אפילו לדמיין. אז ברוכים הבאים מדובר בשיעור מספר 4 בקורס מבוא לפסיכולוגיה אם עדיין לא ראיתם את השיעורים הראשון השני והשלישי אני ממליץ לכם בחום לעשות זאת. בנוסף אני ממליץ לכם ללחוץ על כפתור הסאבסקרייב או העוקב כדי לקבל התראות בכל פעם שיעלו השיעורים הבאים והקורסים הבאים במסגרת הפרויקט המדהים הזה. אני מזכיר המטרה שלי בפרויקט הזה זה לעשות משהו שונה ממה שאני עושה בדרך כלל כשבדרך כלל אני מתעדף להיות קצר עם התיאוריה ולתת המון המון פרקטיקה וכלים ובקורס הזה אנחנו נכנסים לעומק של הצד התיאורטי וזה מה שהופך את הקורס הזה לכל כך מרתק וכל כך מגניב אם אתם מחפשים דברים יותר פרקטיים כלים יותר מעשיים איך להשתפר בחיים האישיים שלכם ואתם לא רוצים להשקיע כל כך הרבה שעות אתם יכולים ללכת לפודקאסט שלי תכלס התפתחות אישית בלי כלישות או ליוטיוב שלי יש הרבה הרצאות וסדנאות אחרים אבל שוב אם בא לכם להעמיק לעומק של עולם הפסיכולוגיה הגעתם לגמרי למקום הנכון ובשיעור של היום אנחנו הולכים לדבר על הקליטה הפיזית שלנו על התהליכים שעוברים לנו במוח וקוראים לנו ברמת הנפש וכל מה שקשור לתפיסה ובנוסף לזה אנחנו יכולים לדבר קצת על קשב ועל מודעות ואיך כל התהליכים הגבוהים יותר האלה קורים בתוך המוח שלנו אז אנחנו נתחיל בלדבר קודם כל על החושים שלנו ובמהלך כל רוב השיעורי היום אנחנו נתמקד בעיקר בחוש הראייה שלנו פשוט כדוגמה אחת מאוד מאוד מעניינת וכשקל להמחיש אותה אני אשים כל מיני תמונות כאן כדי לעזור לכם להמחיש את הדבר שאנחנו עומדים ולהבין איך זה עובד ולהרגיש את זה ולחוות את זה אבל בסופו של דבר זה די נכון על כל שאר החושים שלנו וקודם כל הדבר הראשון שחשוב להבין זה שהחושים שלנו והיכולת של העיבוד של המוח שלנו היא פשוט מדהימה אנחנו בני אדם יכולים לראות להבה קטנה בחושך מוחלט ממרחק של עשרות קילומטרים אנחנו מסוגלים לטעון כפית סוכר או כמה כפיות של מלח בתוך כמה ליטרים טובים של מים אנחנו מסוגלים להריח טיפה אחת של בוסם בתוך דירה ענקית ויש עוד הרבה הרבה דברים כמו היכולת שלנו באפוש הראייה לזהות פרצופים שונים של אלפי אנשים לראות ולידעת אם זה בן אדם אותו בן אדם לא אותו בן אדם גם אם אור צל אם הוא מסתובב אם הוא עצוב הוא שמח כל הפרצוף שלו יכול לראות אחרת יכול להיות לעבור שנים עדיין אנחנו נזהה שזה אותו בן אדם לפחות ברמה הטובה מאוד בנוסף לזה אנחנו יודעים בין חמישים רובם בין אדם יודעים בין חמישים למאה אלף מילים ואנחנו יכולים לזהות מילה שאנחנו רואים לא משנה כמעט באיזה פונק לא משנה כמעט באיזה גודל לא משנה כמעט באיזה צורה בתוך משהו כמו חמש מאות שנייה אז היכולת שלנו לעשות את הדברים האלה היא פשוט מדהימה ועדיין או יותר נכון בגלל שהיא כזאת היא מדהימה רוב האנשים חושבים שהם יכולים לסמוך על הדבר הזה על התהליך הזה ב-100 אחוז ולכן הם חיים כאילו מה שהם רואים זה האמת בגלל שהראייה שלנו עושה כאלה קסמים וכאלה פלאים מדהימים הם פשוט חושבים שמה שאנחנו רואים זה האמת ושוב זה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מורכב מזה ואם אנחנו נדבר שנייה על גישות שונות או על פילוסופיות שונות לגבי הנושא הזה של חושים ולגבי הנושא הזה של תפיסה אז בעצם ג'ון לוק שהוא היה פילוסוף בכלל במאה ה-16 שהוא דיברנו על זה שפסיכולוגיקיה כמדע רציני קיימת משהו כמו מאה שנה אבל אמרנו שלפני זה הרבה פילוסופים והרבה אנשים אחרים התעניינו בפסיכולוגיה ועשו כל מיני טענו כל מיני טענות בפסיכולוגיה ובעצם ג'ון לוק אומר לנו אנחנו נולדים בלי ידע איזושהי תפיסת דף נקי כזאת כן קצת אולי נדבר על זה בהמשך הקורס אבל אנחנו נולדים בלי ידע בלי שום דבר ודרך החושים שלנו דרך החוויה של המציאות שלנו אנחנו לומדים לאבד את הכל ובעצם מה שהוא טוען זה שמה שאנחנו רואים זה המציאות ודרך היכולת שלנו לראות את המציאות אנחנו מפתחים את המוח שלנו ושוב יש בזה אמת ועוד שנייה אני אגע בזה אל מול זה כמה אנשים שבאו ואמרו לא העולם מבולגן הכל שזה כאוס ורק המוח שלנו זה גניקת הגישה הסובייקטיבית רק דרך המוח שלנו אנחנו יוצרים איזשהו משהו שהוא כאילו האמת אנחנו קופים איזשהו סדר על הבלאגן אם ניקח את זה למשהו שהוא טיפה יותר יומיומי אני חושב שאפשר לקחת את הגישות האלה שמדברות בהתחלה שלנו על תפיסה למשפטים שכולנו היו הם כחול חיים אותם ומדברים אותם, לגבי האם יש אמת אחת, או מה זה האמת שלי, כן? מה זה האמת אחת, יש אמת סובייקטיבית, זה האמת שלי, כל הביטויים האלה הם סביב העולם הפילוסופי הזה. ובעצם דרך כל מיני מסקרים היום, שאני אספר לכם עליהם ודרך כל מיני תובנות, אני הולך לספר לכם ולנסות להוביל אתכם, לנסות לשכנע אתכם, לנסות להראות לכם שבעצם, בעוד שהראייה שלנו או החושים שלנו לגמרי לגמרי לגמרי לא תופסים את המציאות בצורה מושלמת, ובטח שמה שאני רואה זה לא האמת המוחלטת, אבל מהצד השני, גם להגיד שיש אמיתות שונות ושאנשים שונים רואים דברים אחרת, זה גם לא כל כך מדויק, ואנחנו ננסה לראות את הגישה המשולבת. הגישה הזאת שבאה ואומרת, יש איזושהי מציאות מסוימת, יש לנו יכולת מופלאה ומדהימה לראות את המציאות הזאתי, אבל בתוך היכולת המופלאה הזאתי אנחנו לא תמיד קולטים הכל כמו שצריך, יש לנו יכולות מסוימות שהן מולדות ואנחנו חושבים אותן ישר מדהים, יש יכולות מסוימות שאנחנו מאבדים עם הגיל, שיעור 3 על פסיכולוגיה צמחונית שדיברנו על זה, יש יכולות מסוימות שאנחנו יכולים לפתח עם הגיל ונדבר קצת איך, ובקיצור אנחנו הולכים להיכנס מאוד מאוד מאוד לעומק לנושא הזה. אבל קודם כל אני רוצה להראות לכם פה כמה תמונות או כמה תרגילים שימחישו לכם עד כמה המוח שלנו והיכולת שלנו בתפיסה היא פשוט יוצאת דופן. אז קודם כל תראו את הבן אדם הזה פה בתמונה ואם אתם יכולים לזהות שזה אותו בן אדם ושגם זה אותו בן אדם. עכשיו רובכם תוכלו להגיד, באמת גל ברור שזה אותו בן אדם, ברור שאני יודע מי זה ועדיין יש פה משהו מדהים. אם תחשבו על זה, כשאנחנו נכנס יותר לעומק לאיך עובד את מערכת הראייה שלנו ואנחנו נדבר על זה, אני מניח שברמה בסיסית רובכם יודעים את זה שיש אור שמוחזר מסופצים אלינו, אז כשהמסך מחזיר לכם אור פה ואור פה ואור פה, אנחנו בעצם רואים שהאור שמוחזר לכם זה נתונים שונים לגמרי. בעצם יכול להיות שאנשים שונים, שהייתי מציג לכם תמונות שלהם בתוך סצנות דומות או בתוך בגיל דומה יותר או בזווית דומה יותר, המידע הפנימי, המידע של האור שהיה פוגע לכם בעיניים היה הרבה יותר דומה אחד לשני והייתם יודעים להבדיל שזה לא אותו בן אדם, שזה דבר פשוט מדהים. מעבר לזה, שימו לב לזה, כשאני מראה לכם את התמונה הזאת, אתם יודעים מה זה, זה ברור. אבל גם אם אני מראה לכם את התמונה הזאת, אתם עדיין יכולים להגיד לי מה זה. ואפילו אם אני מראה לכם את התמונה הזאת, אתם עדיין יכולים לדעת מה זה, כי המוח שלכם מסוגל להשלים את מה שחסר. אפילו מעבר לזה, אם אני אראה לכם תמונה כזאת, שזה דבר שאתם לא ראיתם בחיים שלכם, עדיין אתם יכולים להגיד זה משהו רק שהוא משהו, נכון? אתם יודעים שלמרות שהדבר הזה לא קיים במציאות, למרות שלא ראיתם דבר כזה מעולם, אתם יודעים לשייף אותו לכל מיני קטגוריות. המשימות האלה הן משימות סופר מורכבות, ועכשיו בעידן של AI וראייה ממושבת, כן, כל הסירי הזאתי, והזהוי פנים בטלפונים וכל דברים אלה, אנחנו מבינים כמה הדבר הזה מסובב וכמה המכשירים שלנו והדברים האלה עם כל החוכמה שלהם עדיין לפעמים עושים עבודה פחות טובה מהיכולת שילד בן שנתיים או ילד בן שלוש לזהות אובייקטים או לזהות אנשים, והדבר הזה הוא פשוט מופלא ופשוט מדהים. דרך אגב, בכל השיחה שלנו על ראייה וכל הדוגמאות האלה, לא דיברנו בכלל על היכולת שלנו בדרך לחוש הראייה להתמצא במרחב, ללכת במקומות ולוודא שאף לא מתנגשים במשהו, נכון? לוודא שאף לא נעבור בדלת בלי להתנגש בצדדים שלה וכל מיני משימות מורכבות של תנועה והדבר הזה, ושוב, בעולם של עכשיו נהיגה אוטונומית, רואים שהמשימות האלה הן אפשריות, אבל הן לא פשוטות בכלל, והאלגוריתמים שנכנסים בתוך זה הם סופר מורכבים. ממש לא רק תראה את המציאות וזהו, היכולת לפרק מה זה כביש, מה זה לא כביש, מה זה רמזור, דבר שבן אדם יכול לעשות בקלות, למחשבים נדרשים על גורים, על הגורים, על גורים, ולמידת מכונה על פני למידת מכונה על פני למידת מכונה, הדבר הזה הוא פשוט פסיכי. ובשביל להבין איך כל הדבר הזה עובד, יש תובנה אחת ראשונה שאני חושב שהיא די מוסכמת בצורה רחבה, וזה שוב חשוב חשוב להבין אותה. גם אם העיניים שלנו, בהקשר שחוש הראייה כמובן, הם המצלמה שדרכה אנחנו רואים, אנחנו לא רואים את הפילם של המצלמה או את האור שהמצלמה רואה. המסך שדרכו אנחנו רואים זה לא העיניים שלנו. המסך שדרכו אנחנו רואים זה חלקים מסוימים במוח שלנו, וממש כמו בטלפונים החכמים שלנו, לגמרי לגמרי לגמרי הדבר הזה יכול לעבור איזשהו פילטר, הוא יכול לעבור איזשהו עיבוד, הוא יכול לעבור איזה שהם שינויים בלי ש... בכלל נשים לב לזה ופה נכנסים כל מיני דברים מאוד מאוד מעניינים לדוגמה לזה, אני יכול להראות לכם כמה דוגמאות שהמוח שלכם ממש שם פילטרים אני רוצה שתראו את התמונה הזאת, תסתכלו על הצבע שמופיע פה ועל הצבע שמופיע פה שמסומנים בעיגול וזה נהיה לנו כאילו הצבעים יהיו שונים לגמרי בגלל העניין של האור והצל ואולי אתם מכירים את זה ואולי לא אבל ברגע שנצביל אותם אתם תראו שזה בדיוק אותו צבע עכשיו כשאתם מסתכלים על הדבר הזה, צריך להיות צריך להיות לכם מחשבה בראש אוקיי רגע, המוח שלי בצורה אוטומטית שם פילטר ואמר לי זה יותר בהיר, זה יותר כה הנה עוד דוגמה של משהו דומה בצבע אתם רואים שהצבע הזה והצבע הזה נראים שונים לגמרי אבל זה רק בגלל הצבעים שמקיפים אותם וברגע שנצביל אותם אתם יכולים לראות שזה בדיוק אותו צבע זאת אומרת החוש הראייה שלנו והתפיסה שלנו, זאת אומרת שנייה להבין איך היא עובדת עושה את הכל בצורה כל כך אוטומטית, כל כך מהירה, כל כך חזקה שגורמת לנו לחשוב שלמרות שאנחנו רואים את אותו דאטה, את אותו מידע, את אותו דבר פיזית במציאות מתוך הסביבה שלה אנחנו מבינים על זה דברים אחרים ואנחנו מייצרים כל מיני עיוותים בכל מיני דברים דוגמה פשוטה לזה מסייע היום יום לא דרך כל מיני אשליות פיזואליות זה שאם אני אביא לכם מיקריאה שחורה כן וישים אותה בחוץ ביום של שמש אתם תדעו שהיא קאה ואני אגיד לו מה הבעיה, כי איזה פשוט אומר שנכון כמו שלימדו אותנו בגן שכל האור של השמש נשאב לתוך המטריאה ולא שום דבר מופרש אז זה נראה לי שחור ואז אני אגיד לכם אוקיי דף לבן ואני אשים אותו בצל במקום לא כל כך מואר ותגידו דוס דף לבן למדנו בגן או בבית ספר שבגלל שהוא לבן אז כל האור שמגיע אליה מוחזר אלינו לעיניים ואז אנחנו יודעים שזה לבן, זה שחור אנחנו יודעים שזה בהיר וזה כה וזה שטויות בגלל שהמטריאה השחורה בשמש מחזירה בערך פי שמש יותר אור לתוך העיניים שלנו מאשר הדף הלבן בצל אז אם המוח שלנו, אם הראייה שלנו אם היינו רואים דרך העיניים אז המטריאה בשמש הייתה נראית לנו הרבה יותר בהירה מהדף הלבן בצל אבל הסיבה שאנחנו יודעים שהמטריאה השחורה בשמש נראית לנו כהה יותר מאשר הדף הלבן בצל זה בגלל שהמסך שעל פניו אנחנו רואים את המציאות זה המוח שלנו וזה לא העיניים ושם יש איזה שהם מגוון די רחב של חישובים דרך מאוד מאוד מורכבת שהדבר הזה עובד ואני נסעת טיפה להסביר לכם איך זה עובד כמובן שוב במסגרת מה שהתאפשר בשיעור אחד אבל להסביר לכם קצת איך המערכת הזאת של הראייה עובדת ואתם תוכלו פה לבט להבין שבצורה דומה עובדות מערכות שונות כי אפשר להגיד שהשמיעה שלנו היא טיפה פחות מורכבת וחוש המשוש שלו טיפה פחות מורכב מחוש הראייה שהוא ככה באמת חלק מאוד מאוד גדול מהכדף אבל עדיין בצורה דומה גם אם לא באותה רמת מורכבות אגב, שניה לפני שאני עובר הלאה עכשיו אני אזכרתי אני רואה את הדף שזה לא רק עניין של בהירות או לא בהירות אתם תגידו טוב, בסדר, המוח שלי דפוג משהו בירות לא, זה לא רק זה אם אתם תראו את הציור הזה אתם יכולים לאשור שהקווים האלה הם לא ישרים אבל אני אומר לכם שהקווים האלה הם כולם לגמרי ישרים ורק בגלל המלבנים והריבועים שנמצאים בצורה לא מסודרת זה נראה לנו שהקווים המוח שלנו לא רק משנה נקרא לזה כעסם את הגוון של משהו כמו שראינו בצבעים או את הבהירות של משהו כמו שניצלנו בדוגמה וגם ראינו דוגמאות פה וגם הדוגמה של המטריאה והדף אלא הוא ממש יכול להזיז אובייקטים דברים יכולים לגמרי לראות אחרת במוח שלנו מאשר הגירוי החושי הפיזיה הדבר האמפי שאפשר למדוד בעזרת מצלמה העיניים שלנו רואות את זה מדויק המוח שלנו מעביר את זה איזשהו עיבוד כמו פילטר שגורם לנו לראות את זה לגמרי אחרת אני חושב שהדוגמה הכי מעניינת שזה ככה הייתה הדוגמה האחרונה שניגע בה לפני שניכנס לעומק של איך הדבר הזה עובד בתוך מערכת העצבים שלנו זה הדוגמה של זיהוי פנים זיהוי פנים זה משימה סופר סופר סופר מורכבת שהמערכת הראייה שלנו מאושרת אנחנו יודעים לזהות גם אנשים שונים אנחנו יכולים להגיד אוקיי גל זה לא יוסי ויוסי זה לא גל ודנה זה לא רופמה וגם אנחנו יודעים לזהות שאנשים האלה הם אנשים שונים שוב כמו שאמרתי בתנאי תאורה שונים מזוויות שונות של מבט על הגוף שלהם הרבה פעמים גם אם הם יעשים איפור אנחנו נדע לשים לב להבדל בין אנשים בנוסף לזה גם אם הם יזדקנו יהיו צעירים יותר ישרנו דברים בשיער עדיין אנחנו נוכל לזהות אותם מעבר לזה גם אם הם יעשו פרצופים עצובים פרצופים שמחים ישלל לגמרי את כל הפרופורציות, נכון? תחשבו כשנעשה פה צוצים כאלה באחרים, אני מזיז את כל האיברים שלי בגוף, אני מזיז את כל המרחקים, את כל האיברים שלי בפנים, אני משנה את הפרופורציות והמרחקים שיש לי בפנים, אחד מהשני ועדיין אתם יכולים לזהות שזה אני, אל מול אנשים אחרים שאולי יהיו במצב רגיל יותר, ואז יראו לכם עדיין שונה. אז המשימה הזאת היא משימה סופר סופר מעניינת, מסתבר דרך אגב שהמוח שלנו ממש ברמה גנטית ובני אדם ברמה גנטית, בני אדם וגם קופים, אולי אפילו עוד חיות, אבל שאני אדבר על זה, על כל מיני ניסויים מעניינים בעת של זה, ממש בנויים מלידה להיות טובים מאוד מאוד מאוד במשימה הזאת, אוקיי? וככה אחד הדברים המעניינים הראשונים זה שאפשר לראות על תינוקות, שהוא דיברנו בשיעור הקודם על איך עושים מחקרים על תינוקות ומה מעניין אותם ומה לא, לפי הזמני צפייה שלהם וכל הדבר הזה, אבל בקצרה אני יכול להגיד לכם שאפשר ממש לראות שתינוקות במובן הרחב, מתוך אובייקטים שונים שיערו להם, צעצוע, משחק, או פנים, הם כמעט תמיד התעניינו יותר בפנים. התינוקות, תינוקות נמשכים לצורה הזאת של פנים, עוד תן לדבר על מה זה בכלל פנים ואיך הם יודעים מה זה, ונראה שאיך גילו של הדבר הזה כנראה יש ממש משהו נולד מאוד מאוד מאוד חזק, ואפשר ממש לשים לב שחלקים שלמים בהתפתחות מערכת הראייה שלנו כאילו נוצרו בשביל זה. ויש איזה סיפור מפורסם של חוקר מ-MIT שאמר שהוא ישים, אני לא יודע אם הוא שם באמת כל הזמן, אבל שהוא שם מצלמה, הדביק מצלמה קטנה לראש של התינוק שלו, כשהוא נולד, יש שם איזה סיפור שהוא רב ומשתה על זה, וכל מיני כאלה, לא יודע אם זה נכון או לא, אבל שממש הוא עשה פילטר על המצלמה ממש בעזרת מחשב שמתאם לגיל של הילד. אוקיי, זאת אומרת, ילדים עד גיל חודש או חודשיים, לא יודע אם אתם יודעים, לא יודע אם דיברנו על זה גם בשיעור הקודם או לא, הם לא יכולים לראות כל כך משהו רחוק מהם, בעיקר בעיקר רואים משהו קרוב אליהם. וכשהוא שם את המצלמה ועברו על התמונות והצילומים של חודש שלם, ראו שבעיקר מה שהתינוק רואה זה כלום, זה הכל מתושטש, ואז משהו מתקרב אליו. ורוב הדברים שמתקרבים לתינוקות למרחק הזה בחודש או בחודשים הראשונים של החיים שלהם, אז תשמעו מה זה, זה פרצופים. אוקיי? זה מישהו בא ואומר איי תינוק חמוד, מתקרב אליו, עושה לו בוצ'ו בוצ'ו קוצ'ו בוצ'ו ומתקרב אליו, והתינוק מאוד מאוד מאוד נתעניין בזה. אוקיי? אז זה משהו שהוא כאילו הראייה שלנו של התינוק ממש לא שמה לב לדברים אחרים, כי הם בדרך כלל רפוקים, ותחשוב אם ניתן לו איזה צעצוע קרוב או יכניס משהו לפה, אז הוא גם יוכל לראות אותו, אולי את הידיים שלו, אבל הרבה ממה שהוא רואה זה פרצופים של הבני משפחה שלו, ופרצופים קרובים. עכשיו איך אפשר להבין למה, למה תינוק יכול לזהות פרצוף, אוקיי? לעומת משהו אחר ולהתעניין בזה יותר. אז קודם כל הצליחו להראות חוקרים, משום דרך להראות לתמונות, לתינוקות תמונות ולראות כמה זמן הם מסתכלים עליהם, שתינוקות נמשכים יותר לתמונות של פרצופים. אבל ניסו לשאול את עצמם המחוקרים, מה כל כך ייחודי בפנים, איך תינוק כשרק אפשר להולד, יודע שפנים זה משהו יותר מעניין. ואחד ההשערות המעניינות זה שהפנים שלנו יש בהן מעט דברים בחלק התחתון, והרבה דברים בחלק העליון, אוקיי? אולי עם הזקן שלי זה לא כזה מדויק, אולי כן, לא יודע, וואטאבר, אוקיי? אבל ממש הראו להם, בעזרת כל מיני ניסויים, גם תמונות של פנים שהן רגילות, אוקיי? וגם תמונות של פנים שהן הפוכות, זאת אומרת שהעיניים ורוב ה... כן, גבות, כל הדבר הזה, זה נמצא למטה והפה יהיה מעלה, והם ראו שהם פחות התעניינו בזה. אבל אז בא מישהו ואמר, כן, אבל זה נראה אמיתי וזה נראה לא אמיתי. ואז הם עשו ממש ניסוי שאלה שלקחו תמונה של פנים של מדענן ושמו מלא מלא מהעברים של הפנים, גם בצורה לא הגיונית לגמרי למעלה, ומלא מלא מהעברים בצורה לא הגיונית למטה, וראו שתינוקות נמשכו לדברים שנמצאים למעלה יותר, זה ממש ממש ממש מעניין. מעבר לזה, הראו תמונות, כן, שנראות ככה, זה תור א' וזה תור ב', אתם יכולים לראות, אוקיי? זה לא נראה כמו פנים לדעתי בשום צורה, זה בסך הכל דבועים, ועדיין בכל האפשרויות האלה תינוקות נמשכו יותר למה שנמצא בתור א', כלומר לדברים שיש בהם יותר דברים, יותר פרטים למעלה. זאת אומרת, גם שתינוק שעדיין לא מבין אפילו, כי אני כנראה כן, קשה לדעת מה תינוק מבינים ומה לא, אבל זה נדמה שכאילו גם אם תינוק עדיין לא מבין מה זה פנים ומה זה לא פנים, יש לו איזו משיכה גנטית, משיכה מולדת, אוקיי? להבין בדברים שדומים לפנים של אנשים, מתוך ה... אולי זה קשור לזה שאנחנו כבני אדם חיה מאוד מאוד סובטית, ייצור מאוד מאוד מאוד סובטי, אוקיי? זה דבר מאוד מאוד מעניין. בשבוע שעבר דיברנו על הנושא הזה שילדים קטנים עד גיל מסוים יכולים ממש להבדיל בין פרצופים של קופים למשל, או בין פנים של קופים, אוקיי? ושמבוגרים... מאבדים באיזשהו מובן את היכולת הזאת. וזה דבר מאוד מאוד מעניין, על העניין שאנחנו use it or lose it, מה שנקרא, בפסיכולוגיה התפתחותית קצת, ואיכשהו אנחנו מתפתחים. שוב, אם לא ראיתם את השיעור הזה, אני מזמין אתכם לחזור אליו. אבל יש פה משהו שהמשיכו את הניסוי הזה, ולא סיפרתי לכם עליו שהוא לא פחות מעניין. מה שבעצם עשו זה הם לקחו תינוקות, והראו להם את הפרצופים של הקופים. והם ראו שהם נזהים טוב יותר. לאורך זמן הם זהו פחות טוב את הקופים, אבל שיחו זהו יותר ויותר טוב את הפני אדם. עלה רעיון במוחם של החוקרים, ואמרו, רגע, כנראה שזה בגלל שהילדים האלה כל הזמן מסתובבים עם אנשים, ולא מסתובבים כל הזמן עם קופים. ואז הם שיפרו את היכולת שלהם לזהות פרצופים של בני אדם, ואיבדו את היכולת שלהם לזהות פרצופים של קופים. ואז הם עשו ניסוי, שוב, ניסוי שבחיים אפשר לעשות עם תינוקות, כמו שדיברנו על זה אלף פעמים, אני לא אעשה עוד פעם את ההסתייגות על המוסר של ניסויים בחביות, אבל בגדול לקחו קופים, הפרידו אותם לגמרי, הפרידו אותם לגמרי מהלהקה שלהם, זאת אומרת, יצרו מצב שמי שמטפל בהם אפילו בא עם מסכה כזאת שלא רואים פנים, ובעצם הקוף במשך שישה חודשים או אפילו במשך שנתיים לא ראה פרצופים בכלל. מה שגילו, שגם אחרי חצי שנה וגם אחרי שנתיים, עדיין נשמרה הסקרנות של הקוף הזה לראות פרצופים חדשים ברגע שהוא ראה אותם. מעבר לזה, לקחו קופים מסוימים, נתנו להם שוב משהו דומה כזה לבחור בין הפרדה של פרצופים, כן, דומה לי קצת לאיך שעושים את הניסויים על תינוקות, ונתנו לסולה לאוכלוסייה מסוימת של קופים לא לראות קופים, לא להסתובב עם קופים, זאת אומרת, מהרגע שהם נולדו הפרידו אותם, כן, סליחה, לא אני עשיתי את הניסוי ולא יודע אם יש ארכואטי, אבל הפרידו את הקוף מהמשפחה שלו ושמו את הקוף רק בסביבה של בני אדם. ושמו קוף אחר בסביבה של קופים, וראו שלמרות שבהתחלה שוב קופים קצת כמו תינוקות מזהים בצורה די דומה קופים ובני אדם, ראו שקופים שגדלו עם בני אדם מזהים טוב בני אדם ולא מזהים טוב קופים, וקופים שגדלו עם קופים מזהים טוב קופים ולא מזהים טוב בני אדם. בעצם מה שמראים לנו זה שהיכולות האלה הם לגמרי לגמרי נרקשות. זאת אומרת, יש פה רכיב גנטי מולד, תקראו לזה איך שאתם רוצים, שמושך אותנו ללמוד לזהות פרצופים. המוח שלנו גם בנוי, אפשר לדבר על זה בצורה מדהימה לזיהוי של פנים, אבל נדרש פה איזשהו אימון סביבתי שיוצר לו את המיומנות הזאת להרבה הגבוהה שהוא מגיע. דרך אגב, מה שהוא מעניין, יש אזור ממש שלם במוח שהתפקיד המרכזי שלו זה לזהות פרצופים, וכל מה שקשור לעיבוד של תמונות של פרצופים, וקבלו משהו מעניין. אם אני אראה לכם תמונה, עשו את זה בניסוי, מפם הרי, צילום של מוח, על סטודנטים ואנשים אחרים, והראו שכשנותנים להם לראות תמונה או להסתכל על תמונה של מישהו שיקר להם, ושאומרים להם לדמיין את אותו אדם, לדמיין את התמונה של אותו אדם, ממש אותם אזורים במוח מופעלים. עכשיו לא באותה עוצמה, אבל בעוצמה מאוד מאוד דומה, וממש אותם אזורים במוח מופעלים. זאת אומרת, המוח שלנו יודע אחד מה עובר בחוש הראייה, אבל כשאנחנו בדמיינים, אנחנו במידה מסוימת כאילו מקרינים על המסך שהוא המוח שלנו, שלכל אנחנו רואים, משהו, בלי שהוא יעבור בעיניים, וזו תופעה מאוד מאוד מעניינת, שיש לי הרבה מה להגיד עליה, אבל זה לא יהיה במסגרת הקורס הזה. אז זה הדוגמה של זיהוי פרצופים, ובואו נבין יותר לעומק איך זה עובד. עכשיו, מערכת הראייה שלנו עובדת בצורה שבעיניי היא פשוט עזויה, סופר מוזרה, סופר מעניינת ופשוט גאונית. אז שימו לב, קודם כל, דבר ראשון, ברגע שהאור מגיע, כל האור, מגיע לחלק הסיצוני, להדשה של העין, בקיצור, הדבר הראשון שההדשה הזאת עושה, הופכת אותו. זאת אומרת, כל דבר שאנחנו רואים בעצם העיניים שלנו במהרחות, רואות את כל העולם אפור. אחר כך במוח, הוא נהפך חזרה, שזה דבר בכלל מטורף, למעלה למטה הכוונה, היא הופכת אותו. אחר כך שם, יש שתי סוגים של תאי עצב, יש את הקונס והרוודס, אני רוצה שנייה לראות איך קוראים לזה בעברית, אז הרוודס שלנו קוראים להם קנים, והרוודס שלנו קוראים להם מדוכים או משהו כזה, זה שתי סוגים שונים של תאי עצב שנמצאים לנו בחלק האחורי של העין, סוג אחד של תאי עצב, הוא מה שנקרא, עובד בצורה שהיא עברת צבעים, הוא קולט רק אורך גל מסוים, ומה שזה מאפשר לנו זה לראות בצורה טובה, גם כשאין הרבה אור, והסוג השני שנמצא יותר בחלק הפריפריאלי של החורש של העין, הם בעצם רגישים לצבעים, לכחול, ירוק ואדום, אבל הם דורשים הרבה יותר אור, זאת אומרת, רוב האנשים או חלק מהאנשים לא יודעים את זה, שכשאתם רואים בחושך, אתם לא רואים בצבעים. אתם רואים בשחור לבן, אוקיי? המוח שלנו לעיתים מצליח בעזרת זה שהוא יודע מראש מה הצבעים של דברים להראות לנו בחושך כאילו צבעוני, אבל במציאות כשאנחנו רואים בתאורה חדשה, אנחנו רואים לגמרי שחור לבן, לא הרבה אנשים יודעים את זה, אוקיי? והסוגים האלה של ה... נקרא לזה נוירונים, ממש פועלים בצורה שונה, אוקיי? הסוג הצבעוני, נקרא לזה ככה, אוקיי? מחובר לנוירונים שמאפוריו, שעוברים לחיבור אחורי עוד יותר, בחיבורים של אחד לאחד, זאת אומרת, נוירון אחד שקולט צבע, לצורך העניין, מחובר לנוירון אחד שיקח את זה עוד יותר אחורה לחלקים האפורים של המוח לצורך חישובים. והחלקים שרואים בשחור לבן מחוברים הרבה נוירונים כאלה להרבה נוירונים כאלה, זאת אומרת, יש לנו כבר חישוב אחר לגמרי, זאת אומרת, יש לנו ממש שתי מערכות ראייה שונות שעוברות חישובים שונים לגמרי כבר בסלק האחורי של העין, כבר שם מתחיל להיות שוני בצורת העיבוד, בצורת החישוב. בעצם, באזורים הטיפה מאחוריה חלק הזה, ממש מיד אחר כך, יש בערך שתי מיליון נוירונים שמתחילים לחשב את כל הדבר הזה, מיליון בכל צד. אגב, העיניים שלנו, אחרי ששוב הופכים את זה למעלה למטה, העיניים, אחרי שהמידע הזו עובדה דרך העיניים, עובר לחלקים האפופים של המוח. זאת אומרת, מה שנמצא בצד ימין של העולם, המוח השמאלי שלנו מאבד, ומה שנמצא בצד השמאלי של העולם, המוח הימני שלנו, ושוב, הפוך על הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, כי זה דבר שזה עזוי ומטורף ומדהים. ומשתי מיליון הנורונים שם, זה עובר למשהו כמו 250 מיליון נוירונים שמתחילים לעשות עיבוד ויזואלי יותר חזק, ולאחר כך עוד 400 מיליון נוירונים שאחרי עיבוד עוד יותר מורכב וגבוה של הדברים האלה. ממש אפשר לראות דרך פגיעות שונות, שהחלקם נדבר במערכת הראייה שנמצאת בתוך המוח, קורים כל מיני תופעות מאוד מאוד מעניינות ומוזרות. הערכה היא שיש בתוך החלק שאחרי הראייה במוח שלנו, באיזשהו 32 חלקים שונים לגמרי שלכל אחד מהם יש תפקיד אתר, והוא עושה את עיבוד של סוג אחר של תמונות וסוג אחר של חפצים בצורה אחרת. שזה דבר פשוט פסיכי בעיניי. עכשיו שימו לב לדבר מטורף הבא. חוקרים הצליחו לזהות אצל אנשים מסוימים שיש להם פגיעה די נדירה בחלק מסוים בסלק הראייתי במוח, יכולת שלא נפגעה לזהות דברים כמו חיות וכמו אוכל, אבל הם לא הצליחו לזהות בצורה טובה בראייה כל מיני כלים יותר כמו לא יודע, עתים, פטיש, כל מיני דברים כאלה. ובהתחלה הם אמרו אוקיי, יש לנו אולי חלק במוח שאחראי על ראייה אורגנית, נכון, כזה חיות, אוכל, דברים כאלה, וראייה אנורגנית, כזה של דברים שבני אדם בנו ובני אדם יצרו. ואגב, הצליחו למצוא גם אנשים עם פגיעה באזור אחר במוח שהם בדיוק כאלה, שהם יכולים לזהות פטיש ויכולים לזהות ניפרון ויכולים לזהות עת, הכל טוב, אבל כשזה קשור לחיות או לאוכל הם לא מצליחים לזהות את זה טוב. וזה דבר שהיה נחשב מרתק, אוקיי? זה עזוי, זה מדהים. אבל אז הם המשיכו לעשות על זה עוד מחקרים וגילו שלמשל אלה שטובים בלזהות את הפטיש ואת ה... לא יודע, עת ואת כל הדברים האלה, הם היו טובים גם בלזהות חלקים מסוימים בגוף האדם, לא כפני אדם שלמים, שזה מוזר כי זה כאילו אורגני, ואלה שטובים בחיות ובאוכל ובדברים מהסוג הזה, היו טובים פתאום בכלי נגינה. ובעצם המסקנה המעניינת שהחוקרים הגיעו אליה זה שהחלקים שלנו שאחרי מלראייה בתוך המוח מקושרים לא רק לצורה של האובייקט, אלא למשמעות ולשימושיות שלו. זאת אומרת שאם יש חפצים מסוימים שאני לא נגעתי בהם, לא התעסקתי איתם, אני פשוט מבין את השימוש להם כדבר שהוא נטו ויזואלי, נטו משהו ראייתי, אז זה בחלק הסריח אחד במוח, שהוא בעיקר בחלק האחורי ובעיקר בחלק שאחרי שוב על העיבוד הוויזואלי. אבל דברים אחרים, כמו למשל ניפרון, פטיש, דברים אחרים נוספים, אני מבין את השימוש שלהם או אני מבין את המשמעות שלהם דרך זה שאני משתמש בהם גם עם הידיים. וכשאני חושב עליהם, חלק מהזיכרון שלי בהם או חלק מהשימוש שלי בהם בכלל נמצא באזור המוטורי של המוח, האזור שבכלל מזיז את הגפיים. ממש היה אפשר לראות בניסויים מרתקים ומעניינים שנותנים לאנשים רצף של מילים וסורקים להם את המוח שוב במראה. רצף אחד של מילים זה דברים שהם בעיקר יש להם ייצוג ויזואלי, לא יודע, ציפור, לא יודע, כל מיני דברים בסגנון הזה, לא יודע, צבע כחול, כן, דברים כאלה, ובעיקר האזור הוויזואלי היה דלוק מאוד מאוד חזק. מצד שני נתנו לאנשים דברים כמו מספריים, פטיש, כל מיני דברים כאלה, וראו שלצד האזור הוויזואלי שדלוק להם במוח, שאמרו להם את המילים, הם מדמיינים את זה, גם האזור המוטורי דלוק. זה כבר בכלל בכלל בכלל מטורף, ממש אפשר להבין שוב מה שדיברנו אולי בשיעור השני, על המולטיפונקציונליט של המוח שלנו, על היכולת של המוח שלנו להשתמש באותן פיסות מידע בהקשרים שונים, בחלקים שונים במוח, לכדי איבוד אחד גדול ומדהים. דוגמה נוספת קצרה מחוץ לפורשריה, ואני לא ארחיב על זה יותר מדי, זה לגבי איפושה מגע. יש איזה תמונה מפורסמת, אני לא יודע אם אני אוכל לשים אותה פה או לא, כי אני מפחד שיש עליה איזה שם סוחת ישראל או משהו כזה, אבל אני מבקשכם לדמיין את זה, שניסו לקחת את כמות הנוירונים במוח שמוקדשת לחוש המגע שלנו לפי הגוף. זאת אומרת, תחשבו שיש תמונה של בן אדם, נכון? הראש שלי הוא די גדול, החזה והבטן די גדולים, כפות הידיים יחסית יהיו קטנות, כפות הרגליים די קטנות וכן הלאה. ובעצם ניסו למתוח את כמות הנוירונים שיש לנו במוח ובמערכת העצבים בכללי שמקושרות לתנועה ולתחושה באותם מקומות ספציפיים. וראו שאם אתה פורס את זה כמו בן אדם, אז בעצם יוצא לך בן אדם שנראה כמו חייזר לגבוה. אז המוח שלנו כמובן נקי, הנקי, נקי הראש מאוד הרבה יותר גדול, וגם הידיים שלנו, כי יש לנו חוש מישהו מאוד מאוד מפותח בידיים, ואנחנו יכולים לעשות פעולות מאוד מאוד עדינות עם הידיים שלנו, וכנראה בכפות הרגליים, כמובן באזור לבריא המין וכן הלאה. אז גם באזור הזה יש לנו את התחושה שכאילו אני מרגיש עם היד, אבל אני לא באמת מרגיש עם היד, אני מרגיש עם המוח. אני מרגיש עם המוח. היד זה רק המצלמה שדרכה אני מקבל את המידע, החיישן שדרכה אני מקבל את המידע, אבל התחושה שלי היא במוח, והיא מסונכנת בצורה כזאת שאני מרגיש כאילו אני מרגיש אותה ביד, כי אני יודע במרחב שהיא פה. דרך אגב זה קשור קצת, אפשר לקשר את זה לתופעה ידועה, אבל לא כולם מכירים אותה, של כאבי פנטום של אנשים שלצורך העניין איבדו יד, איבדו רגל, בין אם זה במלחמה או בתאונה או בכל סיבה אחרת, ועדיין מרגישים כאב ביד שאין להם. איך אפשר להרגיש כאב ביד שאין לך? אנשים חושבים, אוקיי, יש לי שריטה ביד, כואב לי ביד, קיבלתי מכה ביד, כואב לי ביד. והאמת היא שזה לא נכון. קיבלתי מכה ביד, אז הנוירונים ביד משדרים למוח, המוח מפרש את זה בצורה של כאב, והוא מסנכן את זה ליד. אני לא חייב שתהיה לי יד כדי שהמוח שלי יאמין שכואבת לי היד, וזה עוד דוגמה שנחשבת מאוד מאוד חזקה לדבר הזה. אז דיברנו קצת על ראייה, דיברנו על החושים, דיברנו איך אנחנו תופסים דברים, ועכשיו בואו נדבר על שומר הסף של בכלל מה אני תופס ומה אני לא תופס, מה אני רואה, מה אני לא רואה, למה אני שם לב, למה אני לא שם לב, הדבר שנקרא קשב או תשומת לב. כולנו בעצם, בנוסף לזה שהמערכות האלה פועלות בצורה הזוויה, אנחנו הרי, אני חושב שדיברנו על זה באחד של המקומים, מסננים את רוב מה שאנחנו רואים. רוב מה שאנחנו רואים אנחנו לא שמים לב אליו. אם אני אשאל אתכם מה הקולגה שלכם שעובדת איתכם בעבודה, או מישהו שעבר בבית קפה אתמול, לא יודע, לבש, מה הצבע של הקוצה שלו, רובכם לא תדעו להגיד את זה, כי אתם לא הפניתם לזה שום קשב. ויש עוד הרבה הרבה דוגמאות לזה. אז בעצם יש איזה שומר סף לתודעה שלנו, למיינד שלנו, בגלל שעל כל פיסת מידע קטנה, על כל פרצוף, על כל חיה, על כל אובייקט, אני רוצה לבצע כל כך הרבה חישובים מסובכים בתוך המיינד שלי, שור. המוח שלי או העיניים שלי זה לא המסך, זה מה שחשוב להבין, כי אם העיניים שלי לא מסך, כל האובייקטים על המסך הם בעלי אותה חשיבות. המוח שלי מבצע כל כך הרבה חישובים וכל כך הרבה המשך איבוד, על דברים מסוימים שהעיניים שלי קולטות, ופרקטיקלי כמעט אפס על דברים אחרים, וזו הסיבה שאנחנו רואים כל מיני תופעות שאנחנו מכירים. והקשב שלנו הוא דבר מאוד מאוד מוגבל, אנחנו מפספסים הרבה דברים מתוך הצורך שלנו לדבר אותם, ויש דברים, וזה מה שאולי נדבר עליו לקראת סוף השיעור היום, שלמרות שאנחנו לא קשובים אליהם, למרות שלא שמנו לב אליהם, למרות שלא ראינו אותם, הם עדיין איך שחדרו לתוך תת הנודע שלנו, וגם על זה נדבר ממש עוד מעט. אז בואו נדבר על מה בעצם גורם לקשב שלנו, מה בעצם קובע על מה אנחנו נתמקד ועל מה אנחנו נתרכז, ומדובר בעיקר על שתי מערכות מרכזיות. אחת נקראת Top Down, והשנייה נקראת Bottom Up, אבל אני חושב שיותר מעניין או יותר נכון לקרוא לזה מבחוץ פנימה או מבפנים מפוצה. המערכת של מבחוץ פנימה או שנקראת Bottom Up, זה בעצם מערכת שאומרת קורא פה משהו בחוץ, בעולם החיצוני, שמושכת תשומת הלב שלי. אם עכשיו יהיה איזה צליל חזק, אז גם אם אתם שנייה לא שמתם לב למה שאמרתי ואיבדתם קשב, אוקיי, הקשב שלכם חזר אליי, כי אוקיי, קרה פה משהו. אם פתאום יהיה איזה אור חזק שיעבב ממנחם או משמאלכם, אם יקרה פתאום איזה משהו, ויזואלית שלכם מיד יחזור לזה, אוקיי? וזה דבר שנקרא מיקוד קשב מבחוץ פנימה, או מה שנקרא בוטום אפ. אבל יש גם מיקוד קשב שנקרא טופ דאון, או במילים יותר פשוטות לדעתי, בצורה יותר קלה להבנה, מבפנים החוצה. בהתאם למטרות שלי, בהתאם ליעדים שלי, בהתאם לערכים שלי, לצורת חשבה שלי, אני יכול לסלק את הקשב שלי, אוקיי? דוגמאות הכי פשוטות לזה זה שאנשים שהן נמצאות בהיראוד, או שאם אתם מכירים איש בהיראוד, פתאום אתם רואים הרבה יותר נשים ענייניות ברחוב, ועשיתם לקנות חולצה מסוימת או בגד מסוימת, פתאום אתם רואים הרבה אנשים לופשים את הבגד הזה, ראיתם, אתם מעוניינים במכונית מסוימת, או מישהו שאתם מכירים כאן, אבל לפעמים מסוימת, פתאום אתם רואים אותם בבריחור, וכן הלאה. זה לא שהמכוניות לא היו שם קודם, זה לא שהעליוניות לא היו שם קודם, זה לא שהחולצות לא היו שם קודם, זה פשוט שהמיינד שלהם לא מצא בהם חשיבות, ועכשיו פשוט מוצא בהם חשיבות ומרכז את הקשב שלכם אליהם, אוקיי? ואני חושב שיש דוגמה מאוד מאוד מאוד מעניינת לגבי הדבר הזה של קשב, אוקיי? לגבי מה שאנחנו מצליחים לקלוט, מה שאנחנו לא מצליחים לקלוט, וזה דווקא מתוך ניסוי שביצעו ב-MIT ואלכוס השמיעה דווקא, אני חושב שזה דווקא מעניין, ומה שהם עשו זה הם שמו לאנשים אוזניות, אוקיי? והם ביקשו מהם לשמוע, באוזני אחת הם ישמעו להם משהו אחד, באוזני אחת הם ישמעו להם משהו אחר, והם ביקשו מהם, נתנו להם איזושהי מטרה שקשורה למה ששומעים באחת האוזניות, למשל, לא יודע, היה שם איזשהו סיפור באחת האוזניות והם היו צריכים ממש להקשיב לו, או לבדוק שם איזה משהו, אוקיי? ובאוזניה השנייה היה מישהו שדיבר על משהו אחר שפשוט לא קשור, אוקיי? אז כל הקשב שלי נמצא בצד אחד, ובצד השני אני לא בקשב, אני לא בצומת לב, אוקיי? אז אם עשו כל מיני שינויים במה שאנחנו לא בקשב אליו, בצד שאנחנו לא בקשב אליו, למשל, אם שינו מקול של גבר לקול של נשד, אם היה פתאום שקט או לא, או היה פתאום דיבורים, אם היה קול או היה צליל, כאילו, אם זה היה בן אדם שמדבר או שזה היה פתאום טופים או מוזיקה או משהו כזה, אז אנשים יכלו לתת להגיד שהיה הבדל. אבל לגבי התוכן של מה שהבן אדם הזה אמר, הם לא ידעו להגיד כלום. אפילו אם הבן אדם שדיבר באוזן שלו, באוזן שהם לא הקשיבו לה, שינה שפה, עבר לג'יבריש, דיבר שטויות, כל הדבר הזה פשוט לא עבר את המודעות. אני חושב שאחד הכי מדהימים זה הנושא של המעבר לג'יבריש, או מעבר שפה, אני לא שם לב בכלל למה שקורה שם. דוגמה נוספת לאותו דבר אני חושב, זה כשאתם נמצאים באיזשהו, אני חושב שזה חמי השלושה פרופורט אנשים, שנמצאים באיזשהו אירוע חברתי, באיזשהו מקום, מסיבת יום הולדת, מוטב ולא משנה מה, אתם יכולים להיות בתוך שיחה עם מישהו אחד, ואתם שמים לב רק לשיחה הזאת, נכון? אתם לא שמים לב לכל השיחות שחיירים מתעברות מכולם. אם אני אשאר אתכם על מה הם דיברו, על מה הם דיברו, על מה הם דיברו, על מה הם דיברו, אתם לא תדעו. מצד שני, כשמישהו מהם יגיד את השם שלכם, פתאום מה? תשומת הלב שלכם תתפס ותדלק ישר לאותו בן אדם, ופתאום אתם ממש תרצו לשמוע את מה שקורה באותה שיחה, ופתאום תשומת הלב שלכם ממש יעבור. יכולת שלנו להתמקד בדברים שונים ובצורה שונה, ופשוט לעשות די פוקוס, לא להסתכל על כל דבר שמסביב ולהתמקד רק על דבר אחד, היא פשוט מדהימה. אוקיי? אני יכול להראות לכם את הדוגמה הזאת, תנסו לקרוא כרגע פה רק את מה שמכחול, או רק את מה שבאדום, ואתם תראו שזה מאוד קל לכם. בין כל הגירועים, בין כל המילים, ולפחות די קל לכם, אוקיי? אתם יכולים לקרוא את זה בצורה לא כל כך פשוטה, וזה לא כזה מסובך, אתם מסוגלים לעשות את זה, למרות שבתכלס זה ממש ממש מדהים. מצד שני, אם לא היה את הצבע, אתם רואים שזה נהיה הרבה הרבה יותר מבלבל, אוקיי? בנוסף לזה, יש את הרעיון הבא, ואני רוצה להראות לכם את הנושא הבא, איך אתם יכולים לזהות ולמצוא ולהתפקס על דברים מאוד מאוד בקלות, אוקיי? אני הולך להראות לכם תמונה של האות א', אוקיי? רוב האותיות א' הם יהיו בצבע שחור, ואתם צריכים להגיד לי האם יש אות א' אדומה כאן כרגע, כן או לא, תנסו למצוא את זה כמה שיותר מהר. האם יש פה? מעולה. האם יש פה? מעולה. האם יש פה? מעולה. האם יש פה? מעולה. אז אתם מסוגלים לעשות את זה מאוד בקלות, גם כשיש המון המון המון גירועים. עכשיו תראו איך אני מבלבל אתכם, אוקיי? האם פה יש את האות א' אדומה? זה כבר לקח יותר זמן, נכון? זה היה יותר קשה. למה? כי היכולת שלנו להתמקד ולמקד את הקשב שלנו היא מוגבלת. יש לנו דברים מסוימים שאנחנו מצליחים להתמקד בעזרתם בקלות, למשל ראינו את הדוגמה הזאת של צבע, שעוזרת לנו להתמקד בצורה ממש ממש ממש טובה, פשוט בלי שום בעיות, בלי שום דבר, בלי שום קושי ישר, אוקיי? מעבר לזה אפשר לעשות את זה גם עם צורות שונות. שימו לב שאם אני אקח נגיד עיגולים ומרובעים ואתם צריכים... לי האם יש פה עיגול או אין פה עיגול? מעולה, פה. מעולה, פה. מעולה, נכון לעשות את זה מצויין. זאת אומרת, אם יש לי צבע בנפרד מעולה, אם יש לי רק צורה בנפרד מעולה, יש לי גם צבע מזה, גם צורה בצורה מעורבבת, זה הרבה הרבה יותר קשה. זאת אומרת, היכולת שלנו לריכוז היא מצד אחד מדהימה ומטורפת ופסיכית, ובמקומות מסוימים היא כושלת. במקומות מסוימים זה הרבה הרבה יותר קשה לנו, והיכולת הזאת לארגן מידע כנראה מתוך חלקים שונים ובעזרת מערכות שונות במוח, מקשה לנו או מקלה לנו את היכולת שלנו להתמקד. עכשיו, אחת השאלות הכי נחלום לשאלות, אני לא בהקשר של קשב, בטח עם זה שכל הזמן כולם לאחרונה מתלוננים שיש להם הפרעות קשב בריכוז, זה האם ניתן לשפר את הקשב שלנו. ויש כל מיני מחקרים בפסיכולוגיה שמראים שחלק מהדברים, או בחלק מהדברים אי אפשר לשפר, ובחלק מהדברים ועוד איך שאפשר לשפר. שוב, יש לי פרק שלם בפודקאסט על דברים שהם פחות מוכרחים מחקרית, אבל כל מיני דברים מהניסיון שלי ומניסיון של אנשים שעבדתי איתם, כן אספפו לעזור עליהם, אז שוב, בפודקאסט תכלס התפתחות שיש לי בלי קלישאות, יש שם את זה, אבל פה אנחנו נשאר שוב, סופר ממוקדים על הנושא של מה יש במחקר ומה מוסכם מדעית. אז למשל, דוגמה טובה לזה היא היכולת שלנו לעקוב אחרי אובייקטים. עושים כל מיני ניסויים, אני לא אראה לכם את זה עכשיו, על כל מיני נקודות שזרזות, במרחב אתם צריכים לעקוב אחרי נקודות מסוימות ולדעת איפה הנקודות האלה ואיפה הנקודות אחרות שמבבלות אתכם וכן הלאה, וזו פעולה תחום גנטיבית שדורשת ריכוז. יש אנשים שיותר טובים בזה, יש אנשים שפחות טובים בזה. ומה שגילו זה שכשנותנים לאנשים שהם לא שיחקו במחשב כל כך הרבה לפני זה, לשחק במחשב, משחקים מסוימים, עוד נדבר על זה, הם יופעלים תוך 30 שעות משחק להשתפר בזה בצורה מטורפת. זאת אומרת, סוגים מסוימים של משחקי מחשב יכולים לשפר את הריכוז שלנו בצורה מאוד מאוד משמעותית. ואם אני אשאר אתכם איזה משחקי מחשב, ועכשיו אני אגיד לכם איזה, אתם כנראה זה יהיה הדבר האחרון שחשבתם עליו, אוקיי? דווקא גילו שמשחקים כמו טטריס וכל המשחקים האלה לא משפרים את יכולת הריכוז שלנו, אבל משחקים דווקא בסינות של משחקי יריות, אלה שאתם רואים את החבר'ה הצעירים עם הערובים יורים אחד בשני וזה, דווקא אלה דורשים הרבה יותר ריכוז לשים לב להרבה יותר דברים בסביבה, והם משפרים את יכולת הריכוז שלנו בצורה שאומרת שאפשר להראות אותה מדעית ומחקרית, וזה פשוט בעיניי מרתק. עכשיו בואו נדבר על מה שלא נמצא בקשב שלנו, על מה שאנחנו לא מצליחים להתמקד בו, מה שאנחנו לא מצליחים לראות. ואני קודם כל אדבר על זה במובן הכללי יותר, ואחר כך אני אמחיש לכם דרך שתי סוגים של פגיעות במוח, איך הדבר הזה אולי יכול לראות ומה אולי אפשר ללמוד דווקא מהמצבים היותר נדירים האלה. אז קודם כל יש הרבה מאוד מחקרים מאוד מאוד יפים על מסרים סמויים, מסרים תת-אכרתיים, כל הדבר הזה, כל הנושא הזה, אוקיי? אבל בשום מחקר לא יצליחו להוכיח שאפשר בעזרת מסרים תת-אכרתיים לשנות התנהגות קיצונית. זאת אומרת למשל, דברים כמו לגרום למישהו ללכת לקנות משהו, לגרום למישהו ללכת, לא יודע, לעשות איזו פעולה מסוימת, לא מצליחים ממש לעשות את זה. כן מצליחים רגעית, רגעית באותו רגע, להפעיל אזורים מסוימים במוח בצורה לא מודעת. דוגמה פשוטה לזה, כשנתנו לאנשים מילה, אוקיי? לקרוא אותה. בסדר? המילה הייתה דוקטור באנגלית, נגיד רופא בעברית, אוקיי? ומדדו כמה זמן לוקח להם לקרוא את המילה. בסבבה? אחר כך עשו מסקר, נסו להם עוד משימה. פעם אחת או לחלק מהאנשים נתנו את המילה, קודם כל אמרו להם כנסייה, כן? ואז אמרו להם רופא, וראו שלא לקח להם פחות זמן לקרוא את הרופא ולא יותר זמן. עדיין לקח להם את כמות זמן לקרוא את המילה הרופא. ולאחרים נתנו את המילה אחות, ואז נתנו את המילה רופא, אבל לפחות באנגלית לא סיסטר נרס, כן? שזה מאותו עולם תוכן. זאת אומרת, המסר הזה בצורה מודעת כרגע, הדליק אולי חלק מסוים במוח, שאף אחד לא באמת עדיין יודע, ואז זה עזר לי ליצור, לעשות בצורה יעילה יותר או מהירה יותר, משימה שהיא דומה, שהיא באותו עולם תוכן. זה פשוט מרתק. אבל עוד יותר מרתק מזה, זה שנתנו לאנשים להתרכז, שוב כמו שדיברנו מקודם, על משימה אחרת, ובמקביל השמיעו להם את המילה נרס, חוט או צ'רצ', כנסייה, בצורה שהיא לא מודעת. ממש נתנו להם להגיד, האם שמעת איזו מילה, איזה מילה זה היה איפה לה להיות? ניסו ממש לדחוף אותם, ואנשים לא שמרו את המילה הזאת, לא ידעו את הקיום שלה. היא לא הייתה שם, אוקיי? ועדיין הם הצליחו לעבוד את המילה רופא מהר יותר, כאילו, או כמעט כאילו, אמרו להם את המילה קודם. עוד דרך לעשות את זה זה ממש בדרך ויזואלית. הראו להם את המילים האלה, פשוט לפריים כל כך קצר, שהמייד שלהם פשוט לא מסוגל לתפוס את זה, המייד שלהם לא מסוגל לתפוס את זה, לא ראינו את זה, זה היה פריים אחד, אבל עדיין זה הדליק באיזושהי מידה. ענה יותר אמנם את האזור הזה במוח וגרם לנו לעשות את הדבר הזה מהר יותר. אני חושב שזה מרתק. עכשיו, יש תופעה די נדירה, סוג של עיוורון מוחי נדיר, שאנשים, חוש הראייה שלהם, העיניים שלהם עובדות מצוין, כאילו אין שום בעיה בעיניים, אין שום בעיה בהולכה, משהו במוח גורם להם להגיע למוצב שהם פשוט לא רואים. עם זאת, הם הולכים ברחוב או בבית והם לא נתקעים בשום דבר. הם לא נתקעים בשום דבר. אם ייתנו להם עכשיו כוס ויגידו לו להניח אותה על שפן, הם יצליחו להניח אותה על שפן. זאת אומרת, כל מיני משימות מוטוריות פשוטות, הם מצליחים לעשות אותן, למרות שאם יגידו להם עכשיו, למשל, יש פה מילה בפניך, יש פה בן אדם בפניך, תזהה אותו, הם לא יוכלו. הם לא יוכלו לזהות בן אדם, לא יוכלו לזהות מילים, הם לא יוכלו, לא יודע מה, ללפוץ על השלט בטלוויזיה. כל משימה שהיא טיפ טיפה מורכבת הם לא יוכלו לעשות. אבל משימות מאוד מאוד פשוטות כמו ניווט, כמו דברים כאלה, הם מצליחים לעשות אותם בלי ליפול. שזה דבר פשוט מטורף בפסיכולוגיה. זאת אומרת, ברמה המודעת, ברמת המודעות שלהם, ברמת הקשף שלהם, הם לא רואים כלום. אבל הגוף שלהם, האזורים המוטוריים שלהם מצליחים לתפקד כאילו בצורה סבירה. סוג אחר זה נקרא נגלקת או התעלמות, ושוב, יש מסלימים על זה, אני לא רופא ולא מכיר את זה ואני לא נמצא בבית החולים, אבל אומרים שזה לא כזה נדיר. זאת אומרת שזה קורה ללא מעט אנשים, שפובים כל מיני סוגים של שבץ או דברים מופיעים כאלה ואחרים שוב, לא מבין בזה יותר מדי. אבל, ממש יש תיאורים של נגיד אנשים שמגישים להם אוכל, והם מצלוננים שלא הגישו להם מספיק אוכל, וכשמסתכלים על הצלחת שלהם הם אכלו רק את משהו בצד ימין. האנשים האלה ממש ישימו איפור, אם הם מתאפרים, על צד ימין שלהם, יתלבשו, ישימו חולצה, איך נקרא לזה, את היד שלהם בתוך חולצה, אבל את יד שמאל לא. זה ממש יתנהג אותי בצורה מאוד מאוד חזקה, אבל הם יתעלמו לגמרי מהבעיה. אם ישאלו אותם האם יש לך בעיה, הם יגידו לא. אם ישאלו אותם האם אתה יכול להזיז את יד שמאל, התשובה תהיה כן, תזיז אותה, אני מזיז אותה, או אני לא רוצה להזיז אותה, אבל היד שלו משותקת, כי הוא לא יכול להזיז את היד השמאלית שלו, לא משנה, הוא מתעלם מזה לגמרי. זאת אומרת, יש פה איזשהו, ושוב, אותו דבר, אבל אם הם ילוכו במסדרון, הם לא יתנגשו בכלום. זאת אומרת, אם הם באמת לא היו רואים לגמרי בצד שמאל, ולא היה אף פעם להם לגמרי מהצד שמאל של הגוף להם, אז הצד השמאלי של הגוף שלהם, הם נתקע בדברים, היה נתקע בכירות, היה קורא לו כל מיני דברים, אבל זה איפשהו לא קורה. ומעבר לזה דרך כל מיני ניסויים מפוקמים ששוב, אני חושב שהשיעור שלנו היום כבר נהיה לנו ממש ארוך מדי, אבל, נהיה קצת ממש ארוך מדי, אבל, אז אני לא ארחיב על הניסויים האלה, אבל בכל מיני ניסויים מפוקמים הצליחו להראות שרמה מסוימת של מודעות מהצד השמאלי שהם לכאורה עיוורים בו, או לא רואים בו, ומשותקים בו אפילו בחלק מהם כן, הם עדיין מצליח להגיע למודעות שלהם, משימות פשוטות הם עדיין מצליחים לעשות. אני מקווה שבמהלך השיעור הזה הצלחתי להראות לכם שהתפיסה שלנו של המציאות, איך שעובדים החושים שלנו, ומה שקורה בתוך העולם של הקשב הפנימי שלנו זה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים. אני מקווה שזה גם עניין לכם, שנאמרתם כמה דברים חנשיים, ואני מקווה לראות אתכם בשיעור הבא.