פרק 110: איך להיפטר מפרפקציוניזם?

יש לנו שתי דרכים מרכזיות להישאר תקועים בעבר שלנו. הדרך הראשונה היא קורבנות, והדרך השנייה היא נוסטלגיה. אז דיברנו בעבר לא מעט על כל הקונספט הזה, על כל הרעיון הזה של משקעים עמוקים שיש לנו בעבר שמשאירים אותנו בקורבנות עם אמונות מגבילות, עם צלקות וכן הלאה ואיך לשחרר אותם, ועל זה יש פרק בפודקאסט, תגללו למטה, תחפשו ביוטיוב, לשחרר משקעים מהעבר ואתם תמצאו את זה. אבל דרך בעייתית לא פחות ושאני חושב שהרבה פחות מדברים עליה ובטח לא בצורה עמוקה ויסודית, בטח לא עם כלים פרקטיים, זה הנושא של נוסטלגיה, הנושא של אידיאליזציה. עכשיו, בעוד שנוסטלגיה או אידיאליזציה, עוד שאני אסביר מה זה בדיוק אומר, בגדול זה אומר הסתכלות מאוד מאוד חיובית ופוזיטיבית על העבר, כאילו איזה כיף וטוב היה פעם ואיך עכשיו או בעתיד בחיים לא יכול להיות טוב באותה מידה, למרות שכמות מסוימת של זה זה אולי לא דבר רע ולא כל כך מפריע ואולי לא מקביל במיוחד, בנקודות מסוימות בחיים שלנו הדבר הזה יכול לתקוע אותנו ולתקוע אותנו חזק. הדוגמאות הקלאסיות והפשוטות ביותר זה פרידות למשל, בין אם זה פרידות מבני זוג הזמניים יחסית, בין אם זה פרידות כמו גירושין אחרי אהבה ממושכת, בין אם זה פרידות שנוצרו מהצד שלנו, מהצד של בן אדם השני, כתוצאה מאובדן, יש מגוון רחב של דרכים שבאמת הדבר הזה יכול לקרות, בין אם זה חברות פשוט שהפסיקה ונגמרה, מקום עבודה, מקצוע, קריירה שאני לא יכול לעסוק בהם יותר, ואז אנחנו מסתכלים על העבר שלנו ומסתכלים על כמה זה היה מושלם, על כמה זה היה מדהים ואיך זה בחיים לא יכול להיות כחשוב, ואז אנחנו נשארים תקועים. ולפני שאני אסביר לכם בדיוק למה זה קורה, או זוויות מסוימות שיכולות להסביר איך ולמה המנגנון הזה קורה ועובד, וגם איך לשחרר את זה, אני רוצה לספר לכם סיפור קצר. כשאני הייתי ילד מאז שנולדתי בעצם, כן נולדתי באלת, כשהייתי ילד באלת, אז גם הרבה מהמשפחה שלי מצד אבא גרו באלת, ודמות מאוד מאוד דומיננטית ומרכזית שם הייתה סבתא שלי. וסבתא שלי הייתה מכינה ארוחת צהריים כל יום עד מהרגע שנולדתי ואפילו לפני מין הסתם, עד בערך חצי שנה לפני שהיא נפטרה. ארוחת צהריים זה בערך 20 איש, אולי אפילו יותר, ובארוחות חג זה גם היה הרבה הרבה הרבה יותר. ואני זוכר את זה בתור ילד כל כך אוהב את האוכל של סבתא, וזוכר את זה כאילו זה היה איזה משהו באמת באמת באמת באמת יוצא דופן. ובאזור גיל העשרי כזה, באזור גיל הבגרות נקרא לזה 13-14, על רקע גם הגירושים של ההורים שלי, היה לי איזשהו סכסוך חד-צדדי עם אבא שלי, זאת אומרת אני כעסתי עליו מאוד מכל מיני סיבות, והחלטתי שאני מנתק את הקשר. ובמשך כמה שנים, לא רק שלא דיברתי עם אבא שלי, פשוט בעקבות העניין שלא דיברתי עם אבא שלי ולא רציתי לבוא אליו, לא רציתי לראות אותו, לא הגעתי לאלת. ואז מה שיצא זה שגם לא פגשתי את המשפחה שלי, כמעט אף אחד במשפחה שלי, למעט אולי איזה בדודה אחת שגר במרכז, לא פגשתי אותם כמה שנים. כמובן ככה באנקדוטה קטנה, מאז לפני לא בעת שנים השלמתי את זה, סגרתי את זה עם אבא שלי ואני בקשר מצוין וגם עם שאר המשפחה, אבל באותה תקופה אני זוכר את עצמי זוכר בצורה ממש כמעט קסומה את האוכל של סבתא. עכשיו שלא תטעו האוכל של סבתא שלי היה אוכל מאוד מאוד מאוד מאוד טעים, אבל אני זוכר שבפעם הראשונה שחזרתי לבית של סבתא שלי אחרי הרבה שנים, ובאתי לאכול, אני זוכר שהיה שם איזושהי אכזבה במירכאות, מאוד מאוד מאוד עמוקה, לא בגלל שהאוכל לא היה טעים, האוכל היה מאוד מאוד מאוד טעים, אלא כי לא היה בו את הקסם הזה. כי בסופו של דבר, אוכל ממש ממש טעים הוא פשוט אוכל ממש ממש טעים, הוא לא קסם. והסיבה שאני מספר לכם את זה, זה כי גם הבן בת זוג מהעבר שלנו יכולים להיות אנשים מדהימים, אבל הם עדיין בסופו של דבר אנשים, ואם אנחנו בנוסטלגיה על איזושהי תקופה בעבר, גם אם היא הייתה מדהימה, זה עדיין פשוט תקופה בעבר שלנו, וגם אם היה לנו איזה מקצוע, איזה משהו שמאוד אהבנו לעשות, תחביב שאנחנו לא יכולים לעשות יותר, זה עדיין היה בסופו של דבר תחביב, זה עדיין היה בסופו של דבר משהו מדהים ככל שיהיה, בוודאי בוודאי ובוודאי לא מושלם. אז למה בעצם כשאנחנו מסתכלים על תקופות מהעבר שלנו, בין אם זה מערכות יחסים, בין אם זה קריירה, בין אם זה תחביבים, כל מיני דברים שלנו בעבר, למה בעצם אנחנו מסתכלים על זה ומסתכלים על זה כאילו זה כל כך כל כך כל כך כל כך טוב? אז יש כמה סיבות לדבר הזה, ולא כל הסיבות רלוונטיות לכל סיטואציה כמובן. אז הסיבה הראשונה זה בעצם שבכל תקופה בחיים לנו כבני אדם, יש לנו את הדברים שאנחנו נהנים מהם ויש לנו את הבעיות שמטרידות אותנו. עם זאת רוב מי שמאזין לי לפודקאסט הזה, גם אם לא כולם, נמצא באיזשהו תהליך של שיפור, באיזשהו תהליך של התפתחות, באיזשהו תהליך של התקדמות ואז מה שקורה זה שאת הבעיות שהיה לנו אז אנחנו אחד משתי דברים, כן? גם אם לא היינו צומחים, גם אם לא היינו מתפתחים, אחד משתי דברים. או שלמדנו לפתור אותן, כן? זה המצב של רובנו מי שומע את הפודקאסט הזה ברוב הדברים, למדנו לפתור את הבעיות האלה אז הן פחות, איך נקרא לזה, מטרידות אותנו לצורך העניין אם אנחנו נזכרים בימים של בית ספר, אוקיי? ואנחנו חושבים וואי איזה כיף זה היה שהיינו בתיכון וכולם היו יפים וצעירים ולכולם היה אנרגיה וכולם היו בריאים ולא היה לנו מה לעשות ולא היה לנו לחץ ולא היה לנו למי לדאוג, אוקיי? זה בגלל שהיום, בהסתכלות לאחור, אתם מסתכלים על דברים כמו מבחנים, בגרויות, לא יודע, כל מיני קונפליקטים חברתיים כאלה ואחרים מנקודת מבט מאוד בוגרת, מנקודת מבט שהדברים האלה הם לא סוף העולם. עם זאת עבור רובנו בגיל 17 או 16 הבגרות הייתה סוף העולם, החוויה החברתית בתוך בית הספר היה משהו מאוד מאוד מלחיץ והיה לנו הרבה בעיות שאז לא ידענו לפתור אותן. זאת אומרת, אנחנו בעצם כך שאנחנו מסתכלים על העבר שלנו מהפרספקטיבה הזאתי אנחנו כבר מגיעים למצב שאנחנו מורידים את הערך, מקטינים ומזיזים הצידה חלק לא מבוטל מהבעיות שהיו לנו. אותו דבר כמובן קורה גם במערכות יחסים, זאת אומרת, כשאני עכשיו נזכר בעבר הראשונה שלי או באיזושהי מערכת יחסים שהייתה בעבר וכן הלאה תחת ההנחה שהיא לא הייתה ממש ממש רעילה ונוראית, או שוב תלוי גם בסעיף השני שעות שאני אדבר עליו אבל הרבה פעמים אני יכול להגיד וואו, מה היה הבעיות שרבנו עליהן? רבנו על מה? על להוריד את הזבל ולשטוף כלים? זה לא בעיות גדולות. כי אנחנו שוכחים ששוב, באותה תקופה הדבר הזה היה עבורנו בעיה מאוד מאוד גדולה. היה עבורנו קושי מאוד מאוד גדול. יש לנו את האילוזיה, יש לנו את האשליה הרבה פעמים, שאם היינו היום, עם הידע שיש לנו היום, חוזרים לאותה תקופה, לאותה מערכת יחסים, לאותו דבר, אז לא היו בעיות, כי אנחנו יודעים לפתור את הבעיות האלה. עם זאת, כמו שאתם יודעים וכמו שבוודאי חוויתם, לבני אדם אין דבר כזה לחיות ללא בעיות, נכון? אם אנחנו פותרים את כל הבעיות שיש לנו, מה שקורה זה שאנחנו פשוט מוצאים את עצמנו מול בעיות אחרות, בעיות חדשות. טוני רובינס אפילו אומר שלהתקדם בחיים זה לעבור לפתור מבעיות באיכות מאוד מאוד נמוכה, לבעיות באיכות גבוהה יותר. אז תמיד יהיה לנו בעיות, תמיד יהיה לנו את הדברים שנמצאים ככה, ואני תאום, תאום, תאום, תאום. ובעופן טבעי, תמיד, וסמיד, תמיד, תמיד, ביה שלי יש את החוויה הזאת בצורה אסוציטיבית, ולחבר או לבן משפחה יש את החוויה דיסוציטיבית, שוב, לא תמיד, אבל רוב המוחד של המקרים, החוויה הרגשית שלי תהיה הרבה יותר חזקה. ואז בשביל להביא אותו לרמה שבה אני רוצה שהוא בכלל ירגיש אותי, אני צריך בדרך כלל להעצים את החוויה אצלי. עכשיו, אם אני עושה את זה פעם אחת, ואז עוד הפעם, ואז עוד הפעם, ואז עוד הפעם, ועכשיו נגיד שאני לא הולך לסבתא שלי כמה שנים משיקולים כאלה ואחרים, ואז אני מדבר על זה שוב ושוב ושוב, בהדרגה נבנית לי איזושהי ציפייה מאוד מאוד מאוד גבוהה בתוך המיינד, שהיא לא מחוברת למציאות. אותו דבר, תחשבו כשאתם אחרי, למשל, פרידה, אז אתם תגידו, וואי, היא הייתה כזאת את זה, אני כל כך מתגעגע אליה. בתוך המקום של הגעגועים, אתם נזכרים בכל הדברים הטובים, ואתם מתארים אותם לעצמכם טוב יותר וטוב יותר וטוב יותר וטוב יותר וטוב יותר. מעבר לזה יכול להיות שיש שם נגיד חיבור רגשי, ואז אתם יוצאים לדייט או פוגשים מישהו או מישהי, ואומרים, כן, זה נחמד, אבל זה לא זה, זה לא אותו דבר. יכול להיות שאתם משווים את החיבור ואת האמון שהיה לכם עם אותו בן אדם אחרי שנים, לדייט ראשוני מישהו אחר, וזו השוואה לא הוגנת, אבל עדיין אתם אומרים לעצמכם את הסיפור הזה ומריצים לעצמכם את הסיפור הזה בראש עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם, ואתם מגדילים ומגדילים את המקום שבו אתם שיבובים לתוך העבר שלכם. שוב, הדבר הזה יכול לקרות עם קריירות, עם מקום עבודה, עם סוג מסוים של עשייה, עם פרויקט, עם לקוח, עם כמובן בן בת זוג, עם כל דבר. במיוחד כשאנחנו מאבדים משהו או שמשהו נלקח מאיתנו או שמשהו לא מתאים לנו יותר, ואנחנו רוצים להתקדם לדבר הבא, הדבר הזה יכול מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד להגביל אותנו. אני כן אגיד שהדבר הזה הוא קורה בהנחה שאנחנו רוצים לשתף דברים פוזיטיביים, כן? אם אנחנו כל הזמן רק נשתף מדפוק במשפחה שלנו, מדפוק בחברים שלנו, מדפוק בעבודה שלנו, מדפוק כל הזמן, אז אנחנו לא ניפול לאידיאליזציה, מצד שני אנחנו ניפול למקום של משקעים מהעבר, למקום של כאב, למקום של קורבנות, למקום של מסכנות, כן? וזה כבר הפרק הקודם שלנו. אז איך משחררים את זה? מה עושים בסיטואציה הזאת? איך אני יכול להגיע למצב שנגיד אני משחרר מהאקזיט או מהאקס? אני משחרר מהמקום עבודה הקודם שהיה לי, אני משחרר מהוואטאבר שזה לא יהיה ומתקדם לדבר הבא בחיים שלי, לדבר החדש שאני רוצה לעשות עם יותר אנרגיה, עם יותר מוטיבציה? אז קודם כל אני רוצה בצורה ריאלית, אוקיי? להסתכל על מה שהיה לי בעבר ולא רק על הדברים החיוביים, גם על הדברים השליליים. גם על הדברים שלא אהבתי, גם על הדברים שהיו לי פחות נעימים, גם על הדברים שהיו בעייתיים בתוך הסיפור הזה, ממש להסתכל בצורה הרבה הרבה יותר רחבה על כל החוויה כולה. זאת אומרת, אם עכשיו אני אומר, לא היה לי ממש כיף עם הבחורה הזאת, רק העניין של הריבים על הזה ולא, אוקיי, אבל איך הסגישו הריבים על הזה ולאיפה זה היה? אני לא אומר להסתכל על זה בצורה שלילית קיצונית, אני לא אומר לנסות לעשות דימוניזציה שזה ההפך, כן? להסביר כמה האקסית הייתה גרוע, כמה המקום העבודה היה גרוע, כמה התקופתותי בעבר הייתה גרועה, לא צריך לעשות את זה, כן? אלא פשוט להסתכל על הדברים כפי שהם, וכפי שהם בדרך כלל אנחנו חווים את החיים בצורה יחסית מאוזנת. יש ממש מחקר מאוד מאוד מאוד יפה שעשו על, אני חושב, בערך 50 אלף איש במשך 50 שנה, שהראה שרמת צביעות הרצון של האנשים מהחיים שלהם, וזה דבר מאוד מאוד מאוד עוצמתי, מה שהחגיד לכם עכשיו, הוא דבר די קבוע. זאת אומרת, רוב בני האדם, אם הם נגיד יגדירו שהם מרוצים מהחיים שלהם מ-1 עד 10, 7.5, גם אם יקרה להם מלא דברים בחיים, גם אם ידידו אותה ב-10 שנים, ב-20 שנים או ב-30 שנה אחר כך, רוב הסיכויים שהם יגידו שוב 7.5. ויש את מה שאנשים שעברו אירועים מאוד חזקים ומאוד חיוביים ושלילים בחיים, והראו שזה נשאר אותו דבר. בקורס שאני מעביר, מבוא לפסיכולוגיה, בפרק על אישיות, אני חושב, אני ממש מתאר את המחקרים יותר לעומק הזה, זה משהו מעניין. אם אתם מתעניינים בפסיכולוגיה, חפשו, מבוא לפסיכולוגיה, גל צחייק, בין אם ב-YouTube או באפליקציה, אתם שומעים את זה, ספוטיפאי, אפל, אתם תגיעו לזה. אז הדבר הראשון זה להסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר רחבה ולהיזכר באיך שזה היה באמת, אוקיי? אגב, אם מה שאמרתי כרגע מאוד מתסכל אתכם, אז בפרק 8, באותו קורס, אני מדבר על פסיכולוגיה חיובית ועל איך כן אפשר לשנות את הדברים האלה. הדרך השנייה שבה אנחנו בעצם משחררים את הנוסטלגיה או את האידיאליזציה של העבר שתוקע אותנו, זה אני רוצה להתנסות בדברים חדשים בשפע, אוקיי? אם אני אקח את הדוגמה של האקסית או האקס, אז לצאת לדייט אחד לא יעשה את העבודה, אוקיי? בדרך כלל. אני רוצה לצאת לעוד דייט ועוד דייט ועוד דייט ועוד דייט ולהכיר כמה ולהתנסות ולנסות להתמסר ולנסות לחוות ולנסות לצאת לדייטים טובים ולדייט שני ושלישי ורביעי ולהכיר את האנשים באמת, ובדרך כלל אחרי כמה וכמה ניסיונות כאלה ייפתח משהו וייפתח משהו חדש. אותו דבר אני יכול להגיד שבטור ילד אני עשיתי MMA, לחימה משולבת, קארטה, איגוף טיילנדי, ג'ו-ג'יצו, כל הדבר הזה, ומאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד אהבתי את זה, ובגיל 20 בערך אני קרא לי הרצואה בברך ולא יכלתי יותר, לא יכלתי יותר להתאמן בדבר הזה, עשיתי ניתוחים בברך, לא משנה מה להיכנס לזה, וזה הפריע לי להתאמן. אז אמרתי, טוב, זה היה הספורט המדהים שהיה לי כל כך כיף לעשות, ועכשיו אני לא יכול לעשות את זה, וממש היה לי תקופה שבהתחלה לא עשיתי ספורט, אחר כך עשיתי רק ספורט שישיימם אותי, כמו חדר כושר, ריצות, דברים בסגנון הזה, עד שאמרתי די, אני חייב למצוא חלק שדיברתי על נושא הזה של ספורט לא מעט בשיעורים וקורסים שעשיתי, אמרתי, אני צריך ליישם את הטיפ של עצמי. בדרך כלל אם אני תופס את עצמי, שיש משהו שאני נותן עליו טיפים ואני לא מיישם, אני משתדל שזה יהיה מאוד נדיר, אבל כשזה קורה, אני ישר קולט ואני ישר מיישם. והלכתי להתנסות בספורט עם חדשים, והדבר הראשון שעשיתי היה קרוספיט ולא אהבתי את זה, והדבר הבא שעשיתי זה הסכייה ולא כל כך אהבתי את זה, אבל אחד הדברים הבאים שעשיתי זה היה טיפוס, וככה התאהבתי בטיפוס, בלטפס, וגיליתי עולם חדש שלם של דברים שנפתחתי אליהם, כן? כנאל במקצועי, כנאל בשוב אינסוף דברים, כמובן שמצאתי אותו משהו דייטים וכן הלאה, אז זה באמת משהו מאוד מאוד מאוד מאוד עוצמתי. אז להתנסות בדברים חדשים, לא פעם אחת, לא בשתיים, להתנסות בדברים חדשים בשפע. והדבר האחרון זה פשוט לזכור שהקשיים או הבעיות או החוויה שהייתה לנו בעבר היא הובילה אותנו לאן שהגענו היום. זאת אומרת, אם אותה חוויה באותה זוגיות גרמה לנו להיפרד בסוף והיום להיות מי שאנחנו, או אם אותו קריירה או אותו מקצוע או אותו תחביב הוביא אותנו להיות מי שאנחנו, אז אנחנו כבר קיבלנו את השיעור שהיינו צריכים מאותו דבר, ועכשיו אנחנו יכולים לקחת את השיעור הזה, לקחת את הדברים של