פרק 110: איך להשתחרר מנוסטלגיה שתוקעת אותנו בעבר?

יש לנו שתי דרכים מרכזיות להישאר תקועים בעבר שלנו. הדרך הראשונה היא קורבנות והדרך השנייה היא נוסטלגיה. אז דיברנו בעבר לא מעט על כל הקונספט הזה, על כל הרעיון הזה של משקעים עמוקים שיש לנו בעבר שמשאירים אותנו בקורבנות עם אמונות מגבילות, עם צלקות וכן הלאה ואיך לשחרר אותן ועל זה יש פרק בפודקאסט, תגללו למטה, תחפשו ביוטיוב לשחרר משקעים מהעבר ואתם תמצאו את זה. אבל דרך בעייתית לא פחות ושאני חושב שהרבה פחות מדברים עליה ובטח לא בצורה עמוקה ויסודית, בטח לא עם כלים פרקטיים, זה הנושא של נוסטלגיה, נושא של אידיאליזציה. עכשיו בעוד שנוסטלגיה או אידיאליזציה, עוד שאני אסביר מה זה בדיוק אומר, בגדול זה אומר להסתכלות מאוד מאוד חיובית ופוזיטיבית על העבר, כאילו איזה כיף וטוב היה פעם ואיך עכשיו או בעתיד בחיים לא יכול להיות טוב באותה מידה, למרות שכמות מסוימת של זה זה אולי לא דבר רע ולא כל כך מפריע ואולי לא מגביל במיוחד, בנקודות מסוימות בחיים שלנו הדבר הזה יכול לתקוע אותנו ולתקוע אותנו חזק. הדוגמאות הקלאסיות והפשוטות ביותר זה פרדות למשל, בין אם זה פרדות מבני זוג הזמניים יחסית, בין אם זה פרדות כמו גירושין אחרי אהבה ממושכת, בין אם זה פרדות שנוצרו מהצד שלנו, מהצד של בן אדם השני, כתוצאה מעובדן, כן יש מגוון רחב של דרכים שבאמת הדבר הזה יכול לקרות, בין אם זה חברות פשוט שהפסיקה ונגמרה, מקום עבודה, מקצוע, קריירה שאני לא יכול לעסוק בהם יותר, כן ואז אנחנו מסתכלים על העבר שלנו ומסתכלים על כמה זה היה מושלם, על כמה זה היה מדהים ואיך זה בחיים לא יכול להיות כחשוב ואז אנחנו נשארים תקועים. ולפני שאני אסביר לכם בדיוק למה זה קורה או זוויות מסוימות שיכולות להסביר איך ולמה המנגנון הזה קורה ועובד וגם איך לשחרר את זה, אני רוצה לספר לכם סיפור קצר. כשאני הייתי ילד מאז שנולדתי בעצם, נולדתי באלת, כשהייתי ילד באלת אז גם הרבה מהמשפחה שלי מצד אבא גרו באלת, ודמות מאוד מאוד דומיננטית ומרכזית שם הייתה סבתא שלי. וסבתא שלי הייתה מכינה ארוחת צהריים כל יום עד מהרגע שנולדתי ואפילו לפני מנסתם עד בערך חצי שנה לפני שהיא נפטרה. ארוחת צהריים לבערך עשרים איש אולי אפילו יותר ובארוחות חג זה גם היה הרבה הרבה הרבה יותר. ואני זוכר בתור ילד כל כך אוהב את האוכל של סבתא וזוכר את זה כאילו זה היה איזה משהו באמת באמת באמת באמת יוצא דופן. ובאזור גיל העשרה כזה, באזור גיל הבגרות נקרא זה שלוש עשרה ארבע עשרה, על רקע גם הגירושים של ההורים שלי היה לי איזשהו סכסוך חד צדדי עם אבא שלי, זאת אומרת אני כעסתי עליו מאוד מכל מיני סיבות והחלטתי שאני מנתק את אותו קשר. ובמשך כמה שנים לא רק שלא דיברתי עם אבא שלי, פשוט בעקבות העניין שלא דיברתי עם אבא שלי ולא רציתי לבוא אליו ולא רציתי לראות אותו, לא הגעתי לאלת. ואז מה שיצא זה שגם לא פגשתי את המשפחה שלי, כמעט אף אחד במשפחה שלי למעט אולי איזה בדודה אחת שגר במרכז, לא פגשתי אותם כמה שנים. כמובן ככה באנקדוטה קטנה מאז לפני לא מעט שנים השלמתי את זה, סגרתי את זה עם אבא שלי ואני בקשר מצוין וגם עם שאר המשפחה. אבל באותה תקופה אני זוכר את עצמי זוכר בצורה ממש כמעט קסומה את האוכל של סבתא. אני זוכר שהאוכל של סבתא שלי היה אוכל מאוד מאוד מאוד טעים, אבל אני זוכר שבפעם הראשונה שחזרתי לבית של סבתא שלי אחרי הרבה שנים ובאתי לאכול, אני זוכר שהיה שם איזושהי אכזבה במירכאות מאוד מאוד עמוקה, לא בגלל שהאוכל לא היה טעים, אוכל היה מאוד מאוד טעים, אלא כי לא היה בו את הקסם הזה. כי בסופו של דבר אוכל ממש ממש טעים הוא פשוט אוכל ממש ממש טעים, הוא לא קסם. והסיבה שאני מספר לכם את זה זה כי גם הבן בת זוג מהעבר שלנו, הם יכולים להיות אנשים מדהימים, אבל הם עדיין בסופו של דבר אנשים. ואם אנחנו בנוסטלגיה על איזושהי תקופה בעבר, גם אם היא הייתה מדהימה, זה עדיין פשוט תקופה בעבר שלנו. וגם אם היה לנו איזה מקצוע, איזה משהו שמאוד אהבנו לעשות, תחביב שאנחנו לא יכולים לעשות יותר, זה עדיין היה בסופו של דבר תחביב. זה עדיין היה בסופו של דבר משהו מדהים ככל שיהיה, בוודאי בוודאי ובוודאי לא מושלם. אז למה בעצם כשאנחנו מסתכלים על תקופות מהעבר שלנו, בין אם זה מערכות יחסים, בין אם זה קריירה, בין אם זה תחביבים, כל מיני דברים שנעשו בעבר. למה בעצם אנחנו מסתכלים על זה ומסתכלים על זה כאילו זה כל כך כל כך כל כך כל כך טוב? אז יש כמה סיבות לדבר הזה. ולא כל הסיבות רלוונטיות לכל סיטואציה כמובן. אז הסיבה הראשונה זה בעצם שבכל תקופה בחיים לנו כבני אדם יש לנו את הדברים שאנחנו נהנים מהם ויש לנו את הבעיות שמטרידות אותנו. עם זאת רוב מי שמאזין לי לפודקאסט הזה גם אם לא כולם נמצא באיזשהו תהליך של שיפור, באיזשהו תהליך של התפתחות, באיזשהו תהליך של התקדמות ואז מה שקורה זה שאת הבעיות שהיה לנו אז אנחנו אחד משתי הדברים, גם אם לא היינו צומחים, גם אם לא היינו מפתחים, אחד משתי הדברים. או שלמדנו לפתור אותם, כן שזה המצב של רובנו מי שומע את הפודקאסט הזה ברוב הדברים, למדנו לפתור את הבעיות האלה אז הן פחות, איך נקרא לזה, מטרידות אותנו. לצורך העניין אם אנחנו נזכרים בימים של בית ספר, אוקיי? ואנחנו חושבים וואי איזה כיף זה היה שהיינו בתיכון וכולם היו יפים וצעירים ולכולם היה אנרגיה וכולם היו בריאים ולא היה לנו מה לעשות ולא היה לנו לחץ ולא היה לנו למי לדאוג, אוקיי? זה בגלל שהיום בהסתכלות לאחור, אתם מסתכלים על דברים כמו מבחנים, בגרויות, לא יודע, כל מיני קונפליקטים חברתיים כאלה ואחרים, מנקודת מבט מאוד בוגרת. בנקודת מבט שהדברים האלה הם לא סוף העולם. אם זאת עבור רובנו בגיל 17 או 16 הבגרות הייתה סוף העולם, החוויה החברתית בתוך בית הספר היה משהו מאוד מאוד מלחיץ והיה לנו הרבה בעיות שאז לא ידענו לפתור אותם. זאת אומרת אנחנו בעצם כך שאנחנו מסתכלים על העבר שלנו מהפרספקטיבה הזאתי, אנחנו כבר מגיעים למצב שאנחנו מורידים את הערך, מקטינים ומזיזים הצידה חלק לא מבוטל מהבעיות שהיו לנו. אותו דבר כמובן קורה גם במערכות יחסים, זאת אומרת כשאני עכשיו נזכר בעבר הראשונה שלי או באיזשהו מערכת יחסים שהייתה בעבר וכן הלאה, תחת ההנחה שהיא לא הייתה ממש ממש רעילה ונוראית, תלוי גם בסעיף השני שעוד שנדבר עליו, אבל הרבה פעמים אני יכול להגיד וואו כאילו מה היה הבעיות שרבנו עליהם, רבנו על מה, להוריד את הזבל ולשטוף כלים? זה לא בעיות גדולות, כי אנחנו שוכחים ששוב באותה תקופה הדבר הזה היה עבורנו בעיה מאוד מאוד גדולה, היה עבורנו קושי מאוד מאוד גדול. יש לנו את האילוזיה, יש לנו את האשליה הרבה פעמים שאם היינו היום, עם הידע שיש לנו היום, חוזרים לאותה תקופה, לאותה מערכת יחסים, לאותו דבר, אז לא היו בעיות, כי אנחנו יודעים לפתור את הבעיות האלה. עם זאת, כמו שאתם יודעים וכמו שבוודאי חוויתם, לבני אדם אין דבר כזה לחיות ללא בעיות, נכון? אם אנחנו פותרים את כל הבעיות שיש לנו, מה שקורה זה שאנחנו פשוט מוצאים את עצמנו מול בעיות אחרות, בעיות חדשות. טוני רובינס אפילו אומר שלהתקדם בחיים זה לעבור לפתור מבעיות באיכות מאוד מאוד נמוכה לבעיות באיכות גבוהה יותר. אז תמיד יהיו לנו בעיות, תמיד יהיו לנו את הדברים שנמצאים ככה, ונפשה גורם הכי גדול שיקבע האם אנחנו בלחץ או לא בלחץ, אז יש את הדברים החיצוניים הגדולים, אם קרה משהו מאוד בחיצונים מלחיץ, אז זה דבר, אבל זה גם פשוט האישיות שלנו, יש אנשים שברמת האישיות שלהם יותר לחוצים, ויש אנשים שברמת האישיות שלהם פחות לחוצים, כמובן שאפשר לעשות עבודה פנימית כדי לשדרג את זה, אבל זה משפיע לא פחות מהדברים החיצוניים. הדבר הבא שמאוד מאוד משפיע על החוויה הזאתי של הנוסטלגיה, של האידיאליזציה, זה בעצם איך אנחנו מתקשרים את החוויה. אני חושב שלכולנו יש את החוויה הזאתי מהילדות, כן? שיש את המשחק הזה שנקרא טלפון שבור, בין אם זה בגן או בנוער עובד, צופים, תנועת נוער או בית ספר, שנותנים לעשרה, חמש עשרה, עשרים, שלושים ילדים לשבת בשורה או בחטא, ולילד הראשון אומרים מילה. והילד הזה צריך להגיד וללחוש באוזן את המילה הזאתי לילד הבא ואת המילה הזאתי לילד הבא ואת המילה הזאתי לילד הבא, וכאילו כל אחד צריך להעביר את המילה להעביר את המילה להעביר את המילה, ובדרך כלל זה מאוד מאוד מצחיק מהסיבה הפשוטה שהילד החמש עשרה או העשרים אומר מילה אחרת לגמרי שהיא פשוט לא קשורה למילה הראשונה, ואז איזה ילד באמצע צועק, מה פתאום, זה המילה אחרת שזה גם לא המילה, ועוד ילד צועק רגע, אבל זה לא, זה הזה, גם לא צועק ואז כולם צוחקים ומתעצבנים על איך זה יכול להיות שאף אחד לא הבין את המילה שאף אחד אמר, אוקיי? אז הדבר הזה קורה בצורה טבעית גם במוח שלנו בצורה טיפ טיפה שונה אבל בצורה שמזכירה את זה. נגיד שאני עכשיו ממש ממש אוהב את האוכל של סבתא שלי, כן, אוכל ממש ממש טעים, אבל כשאני עכשיו הולך לחבר או חברה או בן משפחה או הטבר, ואני אומר לו וואו תקשיב, האוכל של סבתא שלי ממש ממש טעים, אז אני רוצה בעצם להעביר לו את החוויה שלי, את החוויה שזה ממש כיף שאני נהנה מזה, אבל הוא, בגלל שהוא לא היה שם, הוא לא חווה את החוויה הזאת באותה צורה, ובאופן טבעי מה שאנחנו עושים, אנחנו משתמשים במילים כדי להעביר ולחלוק את החוויות שלנו הלאה, אוקיי? ואז אני אספר לו, לא, אתה לא מבין, זה באמת ברגע שאתה, הלשון שלך נוגעת, באוכל זה פשוט מרגיש לך כאילו, בלה בלה בלה בלה בלה, אוקיי? אני מתאה ומתאר ומתאר ומתאר. ובאופן טבעי, תמיד ותמיד תמיד תמיד, בגלל שלי יש את החוויה הזאת בצורה אסוציאטיבית ולחבר או לבן משפחה יש בחוויה דיסוציאטיבית, שוב לא תמיד אבל רוב המוחד של המקרים, החוויה הרגשית שלי תהיה הרבה יותר חזקה. ואז בשביל להביא אותו לרמה שבה אני רוצה שהוא בכלל ירגיש אותי, אני צריך בדרך כלל להעצים את החוויה אצלי. עכשיו, אם אני עושה את זה פעם אחת ואז עוד פעם ואז עוד פעם ואז עוד פעם, ועכשיו נגיד שאני לא הולך לסבתא שלי כמה שנים, משיקולים כאלה ואחרים, ואז אני מדבר על זה שוב ושוב ושוב ושוב, בהדרגה נבנית לי איזושהי ציפייה מאוד מאוד מאוד גבוהה בתוך המיינד שהיא לא מחוברת למציאות. אותו דבר, תחשבו כשאתם אחרי למשל פרידה, אז אתם תגידו, וואי הייתה כזאת את זה, אני ככה מתגעגע אליו, בתוך המקום של הגעגועים אתם נזכרים בכל הדברים הטובים, ואתם מתארים אותם לעצמכם טוב יותר וטוב יותר וטוב יותר וטוב יותר וטוב יותר וטוב יותר. מעבר לזה יכול להיות שיש שם נגיד חיבור רגשי ואז אתם יוצאים לדייט או פוגשים מישהו או מישהי ואומרים כן זה נחמד אבל זה לא זה, זה לא אותו דבר. יכול להיות שאתם משווים את החיבור ואת האמון שהיה לכם עם אותו בן אדם אחרי שנים לדייט ראשון עם מישהו אחר וזו השוואה לא הוגנת, אבל עדיין אתם אומרים לעצמכם את הסיפור הזה ומריצים לעצמכם את הסיפור הזה בראש עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ואתם מגדילים ומגדילים את המקום שבו אתם שאובים לתוך העבר שלכם. שוב הדבר הזה יכול לקרות עם קריירות, עם מקום עבודה, עם סוג מסוים של עשייה, עם פרויקט, עם לקוח, עם כמובן בן בת זוג, עם כל דבר. במיוחד כשאנחנו מאבדים משהו או שמשהו נלקח מאיתנו או שמשהו לא מתאים לנו יותר ואנחנו רוצים להתקדם לדבר הבא, הדבר הזה יכול מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד להגביל אותנו. אני כן אגיד שהדבר הזה הוא קורה בהנחה שאנחנו רוצים לשתף דברים פוזיטיביים. אם אנחנו כל הזמן רק נשתף עם הדפוק במשפחה שלנו, מדפוק בחברים שלנו, מדפוק בעבודה שלנו, מדפוק כל הזמן, אז אנחנו לא ניפול לאידיאליזציה. מצד שני אנחנו ניפול למקום של משקעים מהעבר, למקום של כאב, למקום של קורבנות, למקום של מסכנות. וזה כבר הפרק הקודם שלנו. אז איך משחררים את זה? מה עושים בסיטואציה הזאת? איך אני יכול להגיע למצב שנגיד אני משחרר מהאקסית או מהאקס? אני משחרר מהמקום העבודה הקודם שהיה לי, אני משחרר מהוואטאבר שזה לא יהיה ומתקדם לדבר הבא בחיים שלי, לדבר החדש שאני רוצה לעשות עם יותר אנרגיה, עם יותר מוטיבציה. אז קודם כל אני רוצה בצורה ריאלית, אוקיי? להסתכל על מה שהיה לי בעבר ולא רק על הדברים החיוביים, גם על הדברים השלילים, גם על הדברים שלא אהבתי, גם על הדברים שהיו לי פחות נעימים, גם על הדברים שהיו בעייתיים בתוך הסיפור הזה, ממש להסתכל בצורה הרבה הרבה יותר רחבה על כל החוויה כולה. זאת אומרת, אם עכשיו אני אומר, לא היה לי ממש כיף עם הבחורה הזאת, רק העניין של הריבים על הזה, אבל אוקיי, אבל איך הרגישו הריבים על הזה ואיפה זה היה? אני לא אומר להסתכל על זה בצורה שלילית קיצונית, אני לא אומר לנסות לעשות דמוניזציה, שזה ההפך, כן? להסביר כמה האקסית הייתה גרועה, כמה מקום העבודה היה גרוע, כמה הדבר התקופלתי בעבר הייתה גרועה, לא צריך לעשות את זה, כן? אלא פשוט להסתכל על הדברים כפי שהם, וכפי שהם בדרך כלל אנחנו חווים את החיים בצורה יחסית מאוזנת. יש ממש מחקר מאוד מאוד מאוד יפה שעשו על, אני חושב בערך 50 אלף איש במשך 50 שנה, שהראה שרמת צביעות הרצון של אנשים מהחיים שלהם, זה דבר מאוד מאוד מאוד עוצמתי, מה שהחייג לכם עכשיו, הוא דבר די קבוע. זאת אומרת, רוב בני האדם, אם הם נגיד יגדירו שהם מרוצים מהחיים שלהם, מ-1 ל-10, 7.5, גם אם יקרה להם מלא דברים בחיים, גם אם ידידו אותם 10 שנים, 20 שנה או 30 שנה אחר כך, רוב הסיכויים שהם יגידו שוב 7.5. ויש מה שאנשים שעברו אירועים מאוד חזקים ומאוד חיוביים ושלילים בחיים, והראו שזה נשאר אותו דבר. בקורס שאני מעביר, מבוא לפסיכולוגיה, בפרק על אישיות אני חושב, אני ממש מתאר את המחקרים יותר לעומק, זה משהו מעניין. אם אתם מתעניינים בפסיכולוגיה, חפשו, מבוא לפסיכולוגיה, גל צ'חייק, בין ביוטיוב או באפליקציה שאתם שומעים את זה, ספוטיפאי, אפל, אתם תגיעו לזה. אז הדבר ראשון זה להסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר רחבה, ולהיזכר באיך שזה היה באמת. אגב, אם מה שמעתי כרגע מאוד מתסכל אתכם, אז בפרק 8 באותו קורס אני מדבר על פסיכולוגיה חיובית ועל איך כן אפשר לשנות את הדברים האלה. הדרך השנייה שבה אנחנו בעצם משחררים את הנוסטלגיה או את האידיאליזציה של העבר שתוקע אותנו, זה אני רוצה להתנסות בדברים חדשים בשפע. אם אני אקח את הדוגמה של האקסית או האקס, אז לצאת לדייט אחד לא יעשה את העבודה, בדרך כלל. אני ארצה לצאת לעוד דייט ועוד דייט ועוד דייט ועוד דייט ולהכיר כמה ולהתנסות ולנסות להתמסר ולנסות לחוות ולנסות לצאת לדייטים טובים ולדייט שני ושלישי ורביעי. הכיר את האנשים באמת, ובדרך כלל אחרי כמה וכמה ניסיונות כאלה, היא פתח משהו והיא פתח משהו חדש. אותו דבר אני יכול להגיד שבתור ילד אני עשיתי MMA, לחימה משולבת, קראטה, גופטי-לנדי, ג'ו-ג'יצו, כל הדבר הזה. ומאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד אהבתי את זה, וכשבגיל 20 בערך אני, קרה לי הרצועה בברך, ולא יכולתי יותר, לא יכולתי יותר להתאמן בדבר הזה, עשיתי ניתוחים בברך, לא משנה לא נכנס לזה, וזה הפריע לי להתאמן. אז אמרתי טוב, זה היה הספורט המדהים שהיה לי כל כך כיף לעשות, ועכשיו אני לא יכול לעשות את זה, וממש היה לי תקופה שבהתחלה לא עשיתי ספורט, אחר כך עשיתי רק ספורט ששיימם אותי, כמו חדר כושר, ריצות, דברים בסגנון הזה. עד שאמרתי די, אני חייב למצוא, אחרי כמה שדיברתי על הנושא הזה של ספורט לא מעט בשיעורים וקורסים שעשיתי, אמרתי אני צריך ליישם את הטיפ של עצמי. בדרך כלל אם אני תופס את עצמי, שיש משהו שאני נותן עליו טיפים ואני לא מיישם, אני משתדל שזה יהיה מאוד נדיר, אבל כשזה קורה אני ישר קולט ואני ישר מיישם. והלכתי להתנסות בספורטים חדשים, והדבר הראשון שעשיתי היה קרוספיט ולא אהבתי את זה, והדבר הבא שעשיתי זה השחייה ולא כל כך אהבתי את זה, אבל אחד הדברים הבאים שעשיתי זה היה טיפוס, וככה התאהבתי בטיפוס, בלטפס, וגיליתי עולם חדש שלם של דברים שנפתחתי אליהם. כנאל במקצועי, כנאל בשוב אין סוף דברים, כמובן מובן שאני נותנתי לתחום של דייטים וכן הלאה, אז זה באמת משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד עוצמתי. אוקיי, אז להתנסות בדברים חדשים לא פעם אחת, לא בשתיים, להתנסות בדברים חדשים בשפע. והדבר האחרון זה פשוט לזכור שהקשיים או הבעיות או החוויה שהייתה לנו בעבר היא הובילה אותנו לאן שהגענו היום. זאת אומרת, אם אותה חוויה באותה זוגיות גרמה לנו להיפרד בסוף והיום להיות מי שאנחנו, או אם אותו קריירה או אותו מקצוע או אותו תחביב הוביל אותנו להיות מי שאנחנו, אז אנחנו כבר קיבלנו את השיעור שהיינו צריכים מאותו דבר. ועכשיו אנחנו יכולים לקחת את השיעור הזה, לקחת את הדברים שלמדנו ולהגיע בעצם לרמה הבאה של אותו דבר, לרמה הבאה שאליה אנחנו רוצים להגיע. בין אם זה בזוגיות, לרמה הבאה של זוגיות, בין אם זה, לא יודע, בקריירה, אז רמה הבאה של הקריירה, בין אם זה תחביב, אז רמה אחרת וחדשה לגמרי של תחביב. ובעצם ממש אנחנו יכולים להגיע למקום שאנחנו מגיעים לנקס לבל. בעצם הוא מה שרוב פעמים אנשים עושים, וזה אני ממקד את הטעות. רוב האנשים ברגע שהם מאבדים משהו, או שמשהו בעבר שלהם לא יסתדר להם, או שהם עושים איזושהי אידיאליזציה לעבר, מה שהם מנסים לעשות זה מנסים להגיד, אני רוצה לחזור לעבר. זאת אומרת, אני רוצה למצוא מישהי כמוה. אוקיי? טעות. אני רוצה למצוא משהו שאני אוהב כמו קראטה. טעות. או דוגמה לזה, שוב, פחות קשורה לאידיאליזציה, אבל באותו דפוס, זה אני רוצה לחזור למידה שהייתי לפני עשר שנים. למשקל שהייתי לפני עשר שנים, לגוף שהייתי לפני עשר שנים. והתפיסה הזאת היא תפיסה פשוט מוטעת. כי במקום לחשוב ככה, אני רוצה לחשוב על איך אני היום בונה גוף יותר טוב ממה שהיה לפני עשר שנים. לא חוזר לאותו גוף שהיה לפני עשר שנים. על איך אני מוצא זוגיות יותר טובה מהזוגיות שהייתה לי. לא אותה זוגיות. איך אני מוצא תחביב או מה שאני יותר נהנה ממנה. איך אני מוצא קריירה שאני יותר נהנה ממנה. אוקיי? ממש, כי בדרך כלל כשאנחנו משווים משהו לעבר, כן? אז התפיסה שלנו והמציאות שלנו נהיית מוגבלת, היא נהיית צרה. אני מתחיל, אני יוצא לדייט, אני משווה את הבחורה לאקסית. אני הולך לאיזשהו משהו לרעיון עבודה, אני משווה את זה למקום העבודה הקודם. אני מסתכל במראה, אני משווה את עצמי לאיך שאני ראיתי לפני. במקום זה, מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה לעצום את העיניים. כן, בספר שלי, מניגוד בתשע רמתיון, אני ממש מדבר על זה לעומק, על הנושא של עיניים עצומות, כן? אני רוצה לעצום את העיניים ולא לשאול את עצמי מה היה. לשאול את עצמי איך אני רוצה שזה יהיה, אוקיי? איך אני רוצה שהקריירה תראה? איך אני רוצה שהזוגיות תראה? איך אני רוצה שהגוף שלי יראה? ואז להשוות את עצמי לזה. להשוות את עצמי לפוטנציאל האפשרי. ואז הסבירות שאני אתקרב אליו ויגיע למקום טוב יותר, הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גבוה. אז חברים יקרים, תיהנו לעשות קצת נוסטלגיה וקצת אידיאליזציה לעבר. תיהנו קצת מליזכר בו. אני נהנה מזה מאוד. אבל ברגע שאתם קולטים שהדבר הזה מגביל אתכם מלעשות את הדבר הבא, מלהתקדם קדימה, יש לכם בפרק הזה כלים משמעותיים. אם יש לכם חבר או חברה שאתם מרגישים שכל הזמן מדבר על זה שפעם החיים היו כל כך טובים ואתם חשבתם שהפרק הזה טוב, תשלחו לו אותו. מעבר לזה אתם יכולים כמובן מאוד מאוד לעזור לי בלנסות לייק או לדרג את הפרק הזה ואת הפודקאסט באפליקציה. אוהב אתכם המון ונתראה בפרק הבא.