דלג לתוכן הראשי

איך גורמים לקהל לפעול אחרי הרצאה, ולא רק להקשיב

רצף ההשפעה בהרצאה בנוי משלושה שלבים: קודם שלוש מסגרות, אחר כך הצטרפות לחוויה של הצד השני, ורק בסוף הובלה. ובהרצאה, השפעה טובה פירושה שאנשים קמים ועושים, לא רק מקשיבים. את מודל ההשפעה המלא, חמשת השלבים מהכנה ועד העצמה וגמול, פירטתי במאמר על מודל ההשפעה בשיטת NLP.

איך להשפיע על אנשים? קודם כל מבינים שאתם כבר עושים את זה כל היום. כל תקשורת בין שני בני אדם היא ניסיון השפעה.

כשאני מתקשר לאמא שלי בבוקר בדרך לגן ושואל מה שלומה, אני משפיע. אני רוצה שהיא תנהל איתי שיחה, שתעביר לי את הזמן, שתגרום לי להרגיש אהוב. זו השפעה קטנה, ברמת החוויה, לא ברמת ההתנהגות. אבל זו השפעה. אם לא הייתי רוצה ממנה כלום, כנראה לא הייתי מתקשר. ברגע שמקבלים את זה, השאלה משתנה: לא ״האם להשפיע״, אלא ״איך להשפיע טוב״.

מרצה על במה מול קהל, וקרן אור אחת מחברת בינו לבין אדם אחד בקהל שקם ממקומו

לפני כל טכניקה: שלוש מסגרות

לפני כל טכניקת השפעה יש שלוש מסגרות: כולם מרוויחים, מוכנות לטעות, וכנות בסיסית. מי שבא לשיחה עם שלושתן מגדיל משמעותית את הסיכוי שלו להשפיע, גם אם אין לו שום טכניקה וגם אם הוא לא יודע מה הוא עושה.

יש לי סדנה שלמה על השפעה, ואת החלק הראשון שלה אני מקדיש לא לטכניקות אלא לגישה.

המסגרת הראשונה: כולם מרוויחים. אפשר לגרום לאנשים לעשות דברים שלא טובים להם. אפשר לשכנע מישהו לקנות מה שהוא לא רוצה, אפשר לגרום לו לעשות טובה שהוא לא באמת רוצה לעשות ולהרגיש רע עם עצמו אחר כך. ההיסטוריה מלאה בזה. זה עובד בטווח הקצר, ובטווח הארוך זה הורג את הדבר היחיד שבאמת מייצר השפעה: אמון. כשאני מייצר ציפייה והיא מתקיימת, ושוב ציפייה והיא מתקיימת, לאורך זמן נוצר אמון. ואמון הוא המפתח.

המסגרת השנייה: מוכנות לטעות. בשני מובנים. הראשון: ניסיתי להשפיע, לא הצלחת, לא עשית. חלק מהחיים. השני, הקשה יותר: הצלחתי להשפיע, הלכת איתי, והתברר שזה לא עשה לך טוב. חשבתי שאני מוביל אותך למקום טוב לשנינו, ובפועל נוצר מצב פחות שמח. פסיכולוגיה של בן אדם אחד היא דבר מורכב לאין שיעור, ובהשפעה יש לפחות שניים. אי אפשר לצפות שהכול ילך בדיוק כמו שתכננתי.

למה זה קריטי דווקא למי שמשפיע? כי מי שלא מוכן לטעות לא מרשה לעצמו להתנסות. הוא נהיה מובנה מאוד, נוקשה מאוד. ברגע שאני מרשה לעצמי לטעות, אני גמיש, אני זז לצדדים, ותהליך ההשפעה נהיה חופשי ודינמי. זה בדיוק התהליך שאני רוצה ליצור.

המסגרת השלישית: כנות בסיסית. אני לא משקר. אני לא אומר את ההפך ממה שאני חושב. אני לא עושה מניפולציות כדי להוביל למקומות. כשאני פועל ככה לאורך זמן, אנשים רואים שאני אומר את האמת, שיש לי כוונות טובות, ושאני לא מתנהג כמו מישהו שלא יכול לטעות. מזה נוצר חיבור, ומהחיבור נוצרת מוכנות ללכת בדרך משותפת.

הדרך הכי טובה להשפיע על בן אדם

הדרך הכי טובה להשפיע על בן אדם היא קודם כל להצטרף לשיחה שכבר מתנהלת אצלו בפנים, לא לפתוח שיחה חדשה משלי. זה המשפט שאני מבקש מכל תלמיד לכתוב לעצמו.

לא תמיד זו שיחה במילים. לפעמים זו תמונה. אם בן אדם מדמיין גרף מול העיניים, ואני מצליח לדבר איתו על הגרף שהוא מדמיין, אפילו לשים את היד שלי במקום שבו הוא ״רואה״ אותו, הוא מרגיש שקלטתי אותו. חיבור ואמון מיידיים. זה נשמע כמו קסם, וזה בעצם תשומת לב: להבין את החוויה הפנימית של האדם שמולי ולתקשר איתו עליה, במקום לדחוף לו את החוויה שלי.

זה גם הסדר של רצף ההשפעה בהרצאה: קודם המסגרות, אחר כך הצטרפות לחוויה של הצד השני, ורק בסוף הובלה. רוב האנשים עושים בדיוק הפוך. הם מדלגים על המסגרות, מדלגים על ההצטרפות, וקופצים ישר לבקשה. ואז מתפלאים.

בהרצאה: חיבור הוא לא המטרה

בהרצאה, חיבור בין המרצה לקהל הוא לא המטרה. המטרה היא שהקהל יפעל ויגיע לתוצאה, ולכן מרצה עם חיבור עמוק יכול לוותר על קצת ממנו כדי להניע לפעולה.

זה החלק שמעצבן מרצים. רוב האנשים חושבים שחיבור בין המרצה לקהל הוא המטרה של ההרצאה. אני כופר ברעיון הזה.

אני שואל את המשתתפים בקורסים שלי מה הם מעדיפים: לסיים את הקורס בלי לעשות כלום אבל לאהוב אותי, או לא לסבול אותי ולסיים עם יומן מלא בהרצאות והכנסה שקפצה. אני יודע מה אני בוחר בשבילם, וכל מי שמחויב למקצוע שלו יבחר אותו דבר. הם לא באו כדי שנהיה חברים. הם באו בשביל תוצאה.

מה זה אומר בפועל? שמרצה שיש לו הרבה חיבור עם הקהל יכול, וצריך, להשתמש ביכולת שלו לוותר על קצת מהחיבור הזה כדי להניע לפעולה. דמות שמאשימה, שדוחפת, שוברת קצת חיבור. אם אין לי חיבור בכלל ואני רק דוחף, זה לא יעבוד. אבל כשיש לי חיבור עמוק, אני יכול להוציא ממנו קצת כדי לגרום לאנשים לזוז. לשמחתנו, ברוב המקרים חיבור, הנעה לפעולה ותוצאות הולכים ביחד. אבל כשצריך לבחור, אני בוחר בתוצאות.

שתי כפות ידיים מחזיקות חבל: אחת משחררת מעט כדי שהשנייה תוכל למשוך קדימה

איך גורמים לקהל לעשות, לא רק להקשיב

כדי שקהל יעשה ולא רק יקשיב צריך שלושה דברים פרקטיים: בהירות עד כדי גיחוך לגבי הפעולה, פעולה אחת עם אפקט מתגלגל, ומפת דרכים בפתיחת ההרצאה.

בהירות עד כדי גיחוך. אם אני רוצה שאנשים יעשו פעולה אמיתית, אני צריך להיות ברור לגביה ברמה שנראית מוגזמת. כשאני מלמד אנשים לא לענות מיד לבקשה, אני לא אומר ״קחו זמן לחשוב״. אני אומר: תגידו לו ״תן לי שנייה, אני חוזר אליך״, תנתקו, תנשמו, תתקשרו בחזרה. פנים מול פנים? ״שנייה, אני הולך לשירותים״, כמה צעדים, חושבים, חוזרים. למה כל ההסברים האלה? כי אני מוריד את סף השאלות ומייצר בהירות, והסבירות שאנשים באמת יעשו את זה עולה בצורה חדה.

פעולה אחת עם אפקט מתגלגל. לא כל פעולה שווה את ההשקעה בבהירות הזאת. אני משקיע בה כשלפעולה יש השלכה מתגלגלת: תרגיל שמזהה חוזקות, שיעזור אחר כך בהרבה דברים. תרגיל שמייצר מיקוד עסקי, שכל ההחלטות הבאות נשענות עליו. פעולה שהיא ״עשה וזהו״ בדרך כלל לא מצדיקה את זה, ואז עדיף להשקיע באמונות של האדם מאשר בהתנהגות.

מפת דרכים בפתיחה. עברתי עם משתתף בליווי שלי על המצגת של ההרצאה שלו, ומה שהיה חסר בפתיחה היה הסבר פשוט לאן ההרצאה הולכת ולמה שווה להקשיב. בלי זה הקהל יושב ושואל את עצמו לאן לוקחים אותו, וזה הורג את המוכנות שלו ללכת איתך. הפתרון לוקח דקה: מיד אחרי ההצגה העצמית, שקף אחד של ״על מה נדבר היום ומה הולך לקרות״. זה נותן לקהל ביטחון ורוגע, ובלי ביטחון אין הליכה אחרי אף אחד. כתבתי על זה יותר לעומק במאמר על השפעה בשלושה שלבים, ועל השלב שלפני זה, ההצטרפות, במאמר על הצטרפות והובלה.

על מי לא כדאי לנסות להשפיע עכשיו

יש אנשים שכדי להשפיע עליהם כרגע, כמות האנרגיה שצריך להשקיע גדולה עד כדי כך שזה לא שווה את זה. מנהיג טוב בוחר איפה להשקיע את ההשפעה שלו, ולא נלחם בקירות בזמן שיש דלתות פתוחות.

מישהו שאל אותי פעם על שתי נשים בחייו: אחת שהוא יודע שיש לו השפעה עליה, ואחת שהיא ״חומה״. אני לא אוהב להגיד שיש אנשים שבלתי ניתנים להשפעה. אני אגיד את זה אחרת: יש אנשים שכדי להשפיע עליהם כרגע, כמות האנרגיה שצריך להשקיע, או עוצמת הבלגן שצריך ליצור, גדולה עד כדי כך שזה לא שווה את זה.

סיכום

כל תקשורת היא השפעה, אז השאלה היא רק אם אתם עושים את זה טוב. טוב מתחיל בשלוש מסגרות: כולם מרוויחים, מוכנות לטעות, כנות בסיסית. ממשיך בהצטרפות לשיחה הפנימית של הצד השני. ובהרצאה נגמר לא בכפיים אלא בפעולה: ברורה עד כדי גיחוך, אחת, עם אפקט מתגלגל, אחרי שהקהל יודע לאן אתם לוקחים אותו.

אם אתם מרצים או רוצים להתחיל להרצות, בניתי קורס שלם וחינמי על איך לבנות הרצאה שמזיזה אנשים ואיך להפוך אותה לעסק: קורס הרצאות עסקי בחינם. זה המקום להתחיל.

שאלות נפוצות

איך להשפיע על אנשים בלי מניפולציה?

מתחילים משלוש מסגרות, לא מטכניקה. הראשונה היא שגם הצד השני מרוויח מההשפעה. השנייה היא מוכנות לטעות, כלומר להבין שלא כל ניסיון השפעה יצליח ולא כל הצלחה תצא טובה. השלישית היא כנות בסיסית, בלי לשקר ובלי לתמרן. מי שפועל ככה לאורך זמן צובר אמון, ואמון הוא המפתח להשפעה גם בלי שום טכניקה.

מה זה רצף ההשפעה בהרצאה?

מסלול מסודר שבו לא מתקדמים לשלב הבא לפני שסיימנו את הנוכחי. קודם המסגרות הפנימיות של המשפיע, אחר כך הצטרפות לשיחה הפנימית של הצד השני, ורק אז הנעה לפעולה. רוב האנשים קופצים ישר לשלב האחרון ומתפלאים שזה לא עובד.

למה הקהל מקשיב להרצאה אבל לא עושה כלום אחריה?

כי המרצה הפך את החיבור למטרה. חיבור עם הקהל הוא כלי, לא תוצאה. כשרוצים פעולה אמיתית צריך להיות ברורים מאוד לגבי הפעולה, להוריד את סף השאלות, ולבחור פעולה אחת שיש לה השפעה מתגלגלת. ולפעמים גם להסכים לוותר על קצת מהחיבור כדי להזיז אנשים.

האם אפשר להשפיע על כל אחד?

עקרונית כן, אבל לא כל אחד שווה את זה עכשיו. יש אנשים שכמות האנרגיה שצריך להשקיע כדי להשפיע עליהם גדולה כל כך שהיא לא שווה את התוצאה. לא כי הם בלתי ניתנים להשפעה, אלא כי המחיר לא הגיוני. מנהיג טוב יודע גם לבחור על מי לא לעבוד כרגע.

בוודאות יעניין אותך גם