תגובה חשובה שאפשר ללמוד ממנה הרבה

קיבלתי תגובה שאהבתי מאוד לאחד הפוסטים הקודמים שלי, על עבודה קשה ועל מה שנדרש כדי להצליח בגדול. אני לגמרי לא מסכים עם התוכן שלה, ולדעתי היא בעייתית במקומות מסוימים, אבל עדיין אני מעריך אותה: היא כתובה בענייניות, וכנראה שהרבה אנשים מזדהים עם הגישה שהיא מציגה. אני לוקח את התגובה (ברשות הכותב, כמובן) כהזדמנות לענות לגישה הזו באופן פומבי.

חילקתי את התגובה לחלקים כדי שיהיה לי קל להגיב אליה. התגובה המקורית הייתה על הפוסט לא כולם יכולים להצליח בגדול.

הטענה: זה לא מוטיבציה, זה הון חברתי ותרבותי

הבעיה שלי עם כתבות מסוג זה, כסוציולוג, זה שהן מציגות את המציאות לא כפי שהיא. כל אותם קואוצ'רים ו"מעצימים" למיניהם מתעלמים מרוב המקרים ובוחרים להתמקד במקרה הבודד, אותו מקרה בודד של סיפור סינדרלה, על אותו ראפר שהפך ממוכר סמים למליונר, על אותו אנג'ל שגדל בשכונת התקווה והקים אימפריה. ומשכנעים את הקהל שלהם שהכוח בידיים של היחיד, שאם רק תעבוד קשה מספיק אתה תצליח.

אני מסכים איתו במאה אחוז שזה בדיוק מה שאנחנו עושים: מציגים בעיקר את הסיפורים של האחוז העליון. לא הייתי מגדיר את עצמי כ"מעצים", אבל אני מסכים שזה בדיוק המסר שאני מנסה להעביר לאנשים: שאם רק תעבדו מספיק קשה, תגיעו רחוק.

על אמת, על סטטיסטיקה ועל מי שבאמת קובע

כל אלו סיפורים אמיתיים, אבל הם לא עובדים סטטיסטית. אם תסתכל על הדברים בכללותם, תוכל לראות שאם נולדת בדואי בנגב אתה לא תהיה ראש ממשלה, לא משנה כמה תרצה ותנסה ותתאמץ. הכל בסופו של דבר מתנקז למספרים, שמציגים את התמונה האמיתית: מה שחשוב זה לא כמה נחישות יש לך, אלא את מי אתה מכיר, אילו כלים קיבלת כילד, מי יכול לחבר אותך, אם אתה מדבר נכון, וכמה הון תרבותי-כלכלי-פוליטי יש לך. ברוב המכריע של המקרים אלו האלמנטים שקובעים הצלחה, ולמוטיבציה אין שום קשר.

קודם כל, אני חייב לייצר הסתייגות מהאחוז הגבוה שהוא נקב בו. לא כי הוא לא מדויק בהכרח, אלא כי מהניסיון שלי ומההיכרות שלי עם אנשי העולם, רוב האנשים לא יודעים לעבוד, לא יודעים לתקתק, ולא "מזיזים את הישבן" באמת. לא מספיק, בכל אופן.

ועכשיו לתוכן היותר ענייני (והמדהים, בעיניי) שהוא כתב. הוא עלה על משהו אמיתי, אבל נתן לו פרשנות קצת שונה מזו שאני נותן לו. הוא טוען שזה לא קשור למוטיבציה, לרצון או לעבודה קשה. הוא טוען שזה קשור לכמה גורמים אחרים. ואני, ברמה מסוימת, מסוגל להסכים איתו.

הרמה שבה אני מסכים

הרמה שבה אני יכול להסכים היא זו: אנשים שכבר עובדים קשה (וגם אם מדובר רק בחלק קטן מהאוכלוסייה, זה עדיין המון אנשים) לפעמים עושים את הפעולות הלא נכונות. אם באמת יותר חשוב מי יכול לחבר אתכם, את מי אתם מכירים וכמה הון (או כוח) יש לכם, אז אולי הפעולות והעבודה הקשה שלכם צריכות להיות מכוונות להשגת הדברים האלה בדיוק. אולי הדרך שבה חלק מאיתנו מסתכלים על מהות העבודה שלנו היא לא מה שבאמת יאפשר לנו להשיג את התוצאות שאנחנו רוצים, ואם נבחר להתמקד בתוצאות ביניים אחרות נוכל להגיע לייעדים שלנו הרבה יותר מהר.

דוגמה טובה היא אדם שרוצה להיות מנכ"ל בחברת הייטק. זה שהוא יעבוד ויהיה הכי מקצועי בעולם לא בהכרח יוביל אותו לשם. אבל אם הוא ישקיע חלק מהמוטיבציה האינסופית שלו בללמוד "פוליטיקה ארגונית" (שאני אישית לא אוהב, אבל שקיימת) וביצירת הקשרים הנכונים, הסיכוי שלו להגיע לשם עולה משמעותית.

לגבי הדוגמה של הבדואי מהנגב: לפני עשרים שנה היו אומרים שהוא לא יכול להיות טייס בחיל האוויר. היום זה אפשרי. לפני עשרים שנה היו אומרים דבר דומה על שחור כנשיא ארה"ב.

ולגבי הסטטיסטיקה עצמה: היא מושפעת ממוצאים. הוא כתב שהוא סוציולוג, ואני למדתי מספיק סטטיסטיקה כדי להבין שהממוצעים האלה רחוקים מלשקף את מה שאפשרי בעולם. הם מייצגים ממוצע, והם מושפעים מהתוצאות הקיצוניות, גם המדהימות ביותר וגם הגרועות ביותר.

עבודה קשה שמכוונת נכון

הנקודה הזו, שהעבודה הקשה צריכה להיות מכוונת לדברים הנכונים ולא רק "לעבוד קשה כשלעצמו", היא בדיוק מה שאני רואה שוב ושוב אצל אנשים שבונים דבר-מה לאורך זמן, בין אם זה עסק, קריירה או מערכת יחסים. בהתחלה ההשקעה נראית עצומה ביחס לתוצאה: הרבה מאמץ, תוצאה קטנה מאוד. זה נכון גם בבניית קשרים ורשת. בהתחלה משקיעים ומשקיעים בלי לקבל כמעט כלום בחזרה, ורק לאט לאט, ככל שנבנה אמון וחיבור אמיתיים, נוצר משהו שממנו אפשר לקבל תוצאות משמעותיות בהרבה מהמאמץ המקורי. זה בדיוק ההבדל בין "לעבוד קשה" סתם, לבין לעבוד קשה על בניית ההון החברתי עצמו, בכוונה.

במילים אחרות: אם הטענה הסוציולוגית נכונה, שהקשרים וההון החברתי הם שקובעים, המסקנה הפרקטית היא לא להפסיק לעבוד קשה. המסקנה היא לכוון את העבודה הקשה לבניית הקשרים והכלים האלה, ולא רק לשיפור המקצועיות הטהורה.

מי באמת שולט במה

אז למה אתם דוחפים לקהל היעד שלכם את המחשבה ש"אם תעבוד קשה תצליח"? בגלל שבעידן ניאו-ליברלי של היום האדם עומד במרכז, ואנחנו פשוט מסרבים להאמין שלא כל דבר קשור בנו ובשליטתנו. הפער הזה, בין המצוי לרצוי, מצטמצם באמצעות הדמיון האגוצנטרי הראוותני שהמודרנה מגדלת אותנו לתוכו, ואתם הקואוצ'רים קוטפים בשבילנו את התפוח ומגישים לנו שנאכל.

אני יכול לקחת את מה שהוא אמר צעד נוסף קדימה, ולומר שלדעתי מעט מאוד נמצא בשליטתנו. למעשה, כמעט כלום. עם זאת, זה לא אומר שאין באפשרותנו לקחת אחריות. משפט שאני חוזר ואומר בהקשר הזה: אדם גדול לוקח אחריות מלאה גם כשאין לו קמצוץ שליטה, בעוד שאדם קטן לא לוקח קמצוץ אחריות גם כשיש לו שליטה מלאה.

לגבי השאלה עצמה, אני לא יודע למה "אנחנו" עושים את זה, אבל אני יודע למה אני עושה את זה: כי זה עובד. כי זה משנה חיים של אנשים, כי אנשים פתאום חיים באופן שקודם היה יכול להיות עבורם רק חלום. עשיתי את זה באופן אישי, והתרגשתי מספיק כדי שאהיה חייב להעביר את זה הלאה.

איך זה קשור אלינו

כתבתי לכותב התגובה משהו, ולצורך אמינות הדברים אני כותב אותו גם כאן, אבל מבקש להסתכל עליו בהקשר הכללי ולא באופן אישי: אם הוא מתכוון לעשות עבודה ברמת ה"מאקרו", כסוציולוג, אני מקווה שימשיך עם הגישה שיש לו, כי היא תקדם אותו לעשות שינוי מערכתי שהוא באמת נחוץ, ושאפשר בעזרתו לשפר דברים רבים. לעומת זאת, אם הוא מתכוון לעבוד עם אנשים באופן פרטני, כדאי לו לשקול לשנות מעט את הגישה, כי התוצאות של האנשים האלה עומדים על הפרק.

בפשטות: אם אתם רוצים לעשות שינוי מערכתי, לכו על זה. זה חשוב. ואז לכו עם הגישה שצריך לתקן הרבה דברים, ושהנסיבות לא תמיד מספיק טובות עבור האדם הממוצע. אבל אם אתם מדברים על ההצלחה שלכם באופן אישי, או של כל אחד אחר באופן אישי, לכו עם הגישה של עבודה קשה שמכוונת נכון, ושהרבה יותר אפשרי ממה שנדמה.