ככה נתנו את התפקיד שרציתי למישהו אחר

הלכתי לראיון לתוכנית מיוחדת שרציתי בה מאוד, ישבתי מול שתי מראיינות, ובאיזשהו שלב הן ביקשו שאדגים איך הייתי מתמודד עם מצב מסוים. אני אולי לא אובייקטיבי, אבל הייתי אדיר. כמה שבועות אחר כך זימנו אותי ליום מבדקים של דינמיקה קבוצתית, לדעתי אחת השיטות הפחות מייצגות שקיימות לבחון מישהו: כמעט אף אחד לא מתנהג בסיטואציה הזאת קרוב לאיך שהוא באמת מתנהג בחיים. (על למה חשוב להתנהג באותנטיות מלאה בראיונות עבודה ובכל מצב דומה, כתבתי בנפרד.)

מה קרה בפועל

קצת רקע: הייתי אז בשנה השנייה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת התואר ניתנה לסטודנטים אפשרות להיכנס לתוכנית מיוחדת, שבה סטודנטים מעבירים הרצאות בתחום הפסיכולוגיה לאוכלוסיות שנתמכות על ידי מוסדות הרווחה. חשבתי לעצמי שגם אם זו השקעת זמן גדולה שלא ממש משתלמת ברמה הצרה (כמה נקודות זכות לתואר, לא יותר מזה), זו הזדמנות נוספת לעשות את מה שאני אוהב.

למה זה מבאס

אני אנסה להיות כן ולא לנסות להיות צנוע: כנראה שהייתי עושה את התפקיד הזה יותר טוב מ-95% מהסטודנטים, אם לא יותר. זו בדיוק העבודה שלי, כך שאני מתרגל בה המון, ובכל פעם שהעברתי הרצאה במהלך התואר, הכיתה והמרצה התלהבו ממש. שורה תחתונה: הייתה להם מכסה מסוימת של אנשים להכניס לתוכנית, ובסוף בחרו שלא להכניס אותי. די מבאס. ממש כמו ילד קטן שכשחילקו סוכריות, הוא לא קיבל, כי לא נשאר מספיק.

ההבדל בין לא להצליח לבין להיכשל

הדחף הטבעי במצב כזה הוא לחפש מה עשיתי לא נכון. אבל זה בדיוק המקום שבו כדאי לעצור ולהיות מדויקים: לא כל אי-הצלחה היא כישלון.

כישלון הוא כשעשיתי משהו גרוע, או לא עשיתי אותו בכלל. כאן זה לא מה שקרה. עשיתי הכל נכון, הוכחתי את עצמי בשלב הראשון ובכל השלב השני, ובכל זאת לא יצא לי להיכנס לתוכנית, כי היה מספר מקומות מוגבל ומישהו אחר קיבל אותם. זה לא אומר שהוא היה טוב ממני. זה אומר שהיו יותר מועמדים ראויים מאשר מקומות פנויים, וזה קורה.

למה אני לא מחפש כאן מוסר השכל

מכירים את זה שבכל מאמר או פוסט שמתאר כישלון מסוים, יש בסוף לקח או מסר שגורם לכותב להיראות כאילו הוא בכלל לא נכשל, ובעצם זו הצלחה מסחררת? אז פה זה לא יהיה ככה. זה לא כי זה מבאס אותי עד כדי כך, ולא כי אני מתייחס לזה כאל דבר נורא. פשוט, בתכלס, אני חושב שהמסר היחיד שיש לקחת הוא שלא תמיד אפשר להצליח, גם אם זה משהו שאני טוב בו, ואפילו אם אני מגדיר אותו כחלק ממי שאני.

מה כן אפשר לקחת מזה

אם בכל זאת יש כאן משהו שימושי, זה לא לקח על מה לשפר בפעם הבאה. זו תזכורת: לא כל דבר שלא הצליח מעיד עליי. אפשר להיות מוכשר, מוכן, ואפילו הטוב ביותר בחדר, ועדיין לא לקבל את התוצאה שרציתי, בגלל נסיבות שלא היו בשליטתי. ההבדל בין להאשים את עצמי בכישלון לבין להכיר בזה שפשוט לא היה מספיק מקום, הוא לא סמנטיקה. הוא ההבדל בין לצאת מהחוויה הזאת פגוע, לבין לצאת ממנה שלם.