לפני מספר ימים דיברתי עם בחורה מבריקה במיוחד, לצערי (או למזלי), היא די סקפטית לגבי תחום העיסוק שלי בחיים. במילים אחרות, היא פשוט לא מאמינה שכל אחד יכול להצליח ובטח שהיא לא מאמינה שאפשר בתהליך קצר טווח לשנות את התוצאות באופן משמעותי.
השיחה איתה הפכה מהר מאוד לשיחה מאוד מעניינת על מה אפשרי, מה לא אפשרי ועבור מי בדיוק כל דבר אפשר או לא. מתוך השיחה הזו הגענו למסקנה מאוד מעניינת, המסקנה כללה את ההבחנה הברורה מי יכול להצליח בגדול ומי לא. בנוסף, הצלחנו להבין מהיא היכולת הבלעדית שמאפשרות לעשות שינוי מדהים בחיים. איזה יכולות הופכות את הבלתי אפשרי לאפשרי?
למה אני מתייחס לסקפטיים ברצינות?
קודם כל, חשוב להבין שזה מאוד תלוי באיזה סוג של סקפטיים. לדעתי, הסקפטיים האינטיליגנטיים שבאמת רוצים לעזור לנו ולשפר אותנו – הם נכס שאין דומה לו. גם עבור החיים האישיים שלנו וגם עבור הקריירה שלנו.
לגישתי, ״ויכוח״ כשהוא מתבצע כהלכה הוא אחד הכלים הטובים ביותר להגמשת המחשבה, לבניית הלוגיקה ולהעמקת ההבנה שלנו. דוגמה קלאסית לכך היא שבתקופתו של אינשטיין היה מדען מפורסם נוסף שנהג באופן קבוע להציג מחקרים וגישות שסתרו לחלוטין את גישותיו של אינשטיין – היות ואיינשטיין היה צריך כל פעם לחזק ולחדד את טיעוניו הוא הגיע לרמת העמקה והבנה עמוקה כל כך ולפריצות דרך משמעותיות כל כך.
לדרך הזו של פיתוח ידע קוראים דיאלקטיקה והיא מהווה דרך מרכזית בפיתוח הידע האנושי.
על מה הצלחנו להסכים די מהר?
הסכמה ראשונה: נטייה טבעית
שבשביל להיות באמת בשורה הראשונה בעולם במשהו, צריך גם נטיה טבעית מסויימת. גם אם ממש תרצה, אתה כנראה לא תהיה שחקן הכדורסל הטוב בעולם אם הגובה שלך הוא 1.60. הסיבה לכך היא שכולם בצמרת עובדים קשה מאוד, ונטייה טבעית יכולה לתת את הדחיפה הזו.
הסכמה שנייה: נטייה טבעית?
חשוב לציין שבשביל להיות ממש טוב (ואפילו מדהים) במשהו לא צריך בהכרח נטייה טבעית – כבר שיחקו בNBA שחקנים שגובהם היה 1.60. כמובן, שהסכמנו על כך שנטייה טבעית לבדה, כלומר, ללא עבודה קשה, לא שווה הרבה.
אז מה בעצם מאפשר הצלחה?
או ספציפית יותר, מה מאפשר ל״חסרי המזל״ להצליח?
מה מאפשר לאותו שחקן בגובה 1.60 לשחק בNBA? מה מאפשר לאותו בחור מגמגם להפוך למרצה מפורסם? מה מאפשר לאדם עם יד אחת להפוך לאחד המתופפים הטובים בעולם? מה מאפשר למאמן פוטבול (בתיכון לא ידוע) עם אייקיו ממוצע להקים חברת ביטוח שמגלגלת 50 מיליארד שקל בשנה? (כל הסיפורים אמיתיים, חפשו בגוגל אם אתם לא מאמינים)
מה שמאפשר הצלחה זו היכולת לקרוע את התחת לנוכח כישלונות בלתי פוסקים. לעבוד יותר קשה מכולם למרות שאין הבטחה שתצליח בסוף, אפילו שיש את כל הנסיבות בעולם שיכולות להוכיח לך שלא תצליח.
אני יודע את זה מניסיון אישי בתחומים מסויימים בחיי (כמו ספורט, תקשורת ועוד) ואני שומע את זה מכל אדם שהצליח בגדול.
אבל – איך עושים את זה?
מה איפשר לי, בתקופת התיכון, ללכת כל יום לאימון לחימה משולבת. מה אפשר לי להתאמן כל יום במשך השנתיים הראשונות שבהן לא הייתי מצליח לבצע שום תרגיל כהלכה. שנתיים שבהן הייתי הולך צולע לבית הספר אחרי שקיבלתי כל כך הרבה מכות באימון, אבל תוך כדי שאני מדדה לבית הספר אני מדמיין את ההצלחה שלי ומתרגל את התנועות.
מה איפשר לי, באותה תקופה פחות או יותר, להתחיל עם עשרות (אם לא מאות) בנות, ברחוב, בסופר, בפאבים, בבתי קפה ובכל מקום בעצם. לקבל ״לא״ אחרי ״לא״ אחרי ״לא״, וכשכבר היה איזשהו ״כן״ הייתי מצליח תמיד להרוס אותו אם משהו דבילי שגרר את ה״לא״ הבא.
איך אפשר לעבור את התקופות האלה? איך אפשר להמשיך כשכל השאר כבר מזמן היו מוותרים? או מראש לא היו מתחילים?
ושלא תחשבו לרגע שתמיד הייתי כזה! בבית הספר היסודי הבנתי שאני גרוע בלקרוא ולמעט השנה האחרונה בכל חיי קראתי לא יותר מ5 או 7 ספרים. ויש לי עוד מלא דוגמות מהסוג הזה…
פה כבר לא הסכמנו, אבל יש פתח להמשך…
בשלב הזה היא טענה שהיכולת ה״מופלאה״ הזו היא יכולת של יחידי סגולה, שאי-אפשר לפתח אותה, וגם אם אפשר לפתח אותה זה דורש תהליך ארוך ומורכב.
אני טענתי שאפשר ליצור את התכונה הזו, אני משוכנע בכך, אני יודע שאני יצרתי אותה בעצמי למרות שהיא לא הייתה שם ואני יודע שמאות אנשים שהיו בסדנאות וקורסים שלי עשו זאת. אני יודע שאפשר ורצוי לפתח את היכולת הזו בכל יום יותר ויותר, כלומר, שזה תהליך ארוך – אבל! אני יודע שהחל מהיום הראשון שמתחילים באמת לעשות את זה, רואים תוצאות מטורפות.
אולי לא תוצאות ברמת ה״השיגים״ או ״יעדים״ אבל תוצאות ברמת העשייה.