דמיון, מציאות ולמה אומרים שזה אותו הדבר

אם יצא לכם לקרוא קצת בתחום ה-NLP, וודאי נתקלתם במשפט הבא באחת הוריאציות שלו: "המוח שלנו לא מבחין בין המציאות לבין דמיון עשיר". האם זה באמת נכון? איך זה הגיוני בכלל? מה זה אומר על המציאות? ואיך זה עוזר לי בחיים כשאני מבין את זה?

אתה בטוח שהמוח לא מבחין בין דמיון למציאות?

דבר ראשון, חשוב לשים לב שמדובר בדמיון עשיר. הכוונה בביטוי "דמיון עשיר" היא דמיון שאתם ממש יכולים להתחבר אליו, לצורך העניין ההפך מזיכרון מעורפל. וכן, אני בטוח לחלוטין שהמוח לא מבדיל בין דמיון למציאות. ניסויים עם צילומי MRI הראו באופן חד משמעי שבדיוק אותם אזורים במוח פועלים באופן דומה מאוד כשאדם מדמיין משהו וכשהוא חווה אותו באמצעות החושים.

איך זה בכלל הגיוני

אנחנו קולטים את העולם דרך החושים שלנו והאיברים שקשורים אליהם, עיניים, אוזניים, אף וכולי, אבל חשוב להבין שכל מה שיש באותם איברים הם נוירונים (תאי עצב) שכשהם קולטים משהו הם מעבירים זרם חשמלי למוח. המוח שלנו לוקח את אלפי או מיליוני הזרמים האלה שמגיעים אליו כל שנייה ויוצר מהם יחד תמונת מציאות אחת גדולה. אתם לא רואים ישירות דרך העיניים, העיניים שלכם מתארות למוח שלכם באופן מדויק מה לדמיין, ולזה אנחנו קוראים ראייה. האוזניים שלנו מתארות, שוב בזרמים חשמליים, בדיוק איך האוויר זז, והמוח שלנו יוצר "סימולציה" של משהו, לזה אנחנו קוראים צליל. בפועל כל זה קורה במוח, לא באוזניים ולא בעיניים.

וודאי שמתם לב שכשאתם חולמים אתם משוכנעים לחלוטין שזו המציאות. בחלום יש המון דברים שמראים שאנחנו לא באמת מחוברים למציאות, אבל אנחנו מדמיינים אותו בצורה כל כך עשירה, שהוא הופך למציאות המלאה שלנו באותו רגע.

מה זה אומר על הזיכרון, ולא רק על המציאות

בעיקרון, המשמעות היא שאנחנו לא חווים את המציאות כמו שהיא, אף פעם. המוח שלנו, כדי לשמור על שפיות ועל יכולת עיבוד סבירה, מכליל, מעוות ומשמיט המון דברים מהסביבה שלנו, דברים שהחושים שלנו היו אמורים לקלוט. קרה לכם שחיפשתם משהו והוא היה ממש מול הפנים שלכם ופשוט לא ראיתם אותו? קרה לכם שהייתם עם אדם אחר, חוויתם את אותו רגע, וזכרתם דברים שונים?

ופה זה נהיה חזק במיוחד, כי אנחנו נותנים לא רק לתפיסה שלנו ברגע הנוכחי כוח רב, אלא גם לזיכרון שלנו השפעה גדולה על החיים. זיכרון שחלק גדול ממנו, כפי שהוכח מחקרית, פשוט מנותק מהמציאות. חוויתם משהו שהמוח שלכם עיוות, וקראתם לזה "המציאות". יש גם מקרים רבים שבהם דברים שדמיינתם לחלוטין, בין אם בדיתם אותם בעצמכם או שחבר סיפר לכם משהו בצורה שאפשרה לכם לדמיין באופן עשיר, גרמו לכם להיות אמפתיים ולחוות את מה שהוא חווה, ועכשיו זה הזיכרון שלכם, משהו שאתם בטוחים שקרה לכם.

מה אפשר לקחת מזה

לגבי דאגות: לדאוג שמא משהו יקרה זה לא הגיוני בכלל לפי החוק הזה. כשאנחנו דואגים פן משהו יקרה, אנחנו לא באמת דואגים ממה שיקרה, אלא חווים מראש את מה שנחווה כשזה יקרה. כלומר, בעצם הדאגה אנחנו כבר חווים את זה כאילו זה קורה. זה לא נותן לכם כלי להשתחרר מדאגות, אבל אני מקווה שההבנה הזאת לבדה כבר מזיזה משהו.

לגבי ביטחון עצמי, יש גם כלי פשוט ויעיל להפליא. הרבה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאין לנו את הביטחון הדרוש כדי לעשות משהו כמו שצריך, במיוחד לא בפעם הראשונה. להעביר מצגת מול קהל, למשל, אבל אפשר לקחת את זה לעוד המון מקומות. הפתרון הפשוט לבעיית הביטחון העצמי הוא לדמיין את עצמכם עושים את זה, שוב ושוב. אם תדמיינו גם את ההצלחה בצורה עשירה וחיה, תקבלו גם את הבוסט לביטחון. נשמע אבסורדי, אבל זה עובד. אגב, בדיוק מהסיבה הזו קיים הפתגם "מה שאתה מסוגל לדמיין, אתה מסוגל לעשות".