הלכתי לראיון, ישבתי מול שתי מראיינות, באיזשהו שלב הן ביקשו שאדגים להם איך הייתי מתמודד עם מצב מסויים – אני אולי לא אובייקטיבי, אבל הייתי אדיר. כמה שבועות לאחר מכן זימנו אותי ליום מבדקים של דינאמיקה קבוצתית, לדעתי זוהי אולי דרך הבחינה המפגרת ביותר שקיימת, אין כמעט אף אחד שמתנהג בסיטואציה הזו קרוב לאיך שהוא מתנהג במציאות.
מוזמנים לקרוא למה לדעתי חשוב להתנהג בראיונות עבודה (וכל סיטואציה דומה) בשיא האותנטיות: ראיון עבודה? זהירות: אל תרשים את הבוס.
מה זה קשור אליי?
קצת רקע, אני כרגע (04/07/2014) במהלך השנה השנייה שלי בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת התואר ניתנה אפשרות לסטודנטים, להיכנס לתוכנית מיוחדת שבה סטודנטים מעבירים הרצאות בתחום בפסיכולוגיה לאוכלוסיות שנתמכות ע״י מוסדות הרווחה (הם קוראים להן אוכלוסיות קשות, אני לא אוהב את השם הזה). אני חשבתי לעצמי שעל אף שזו השקעה גדולה של זמן שאינה משתלמת ברמה הצרה של העניין (6 נקודות זכות לתואר או משהו כזה) זוהי הזדמנות נוספת לעשות את מה שאני אוהב.
למה זה מבאס?
תכלס, אני אנסה להיות אמיתי רגע ולא לנסות להיות צנוע, כנראה שהייתי עושה את התפקיד הזה יותר טוב מ95% מהסטודנטים (אם לא יותר) הלכה למעשה, זוהי בדיוק העבודה שלי ככה שאני מתרגל המון – מעבר לכך בכל פעם שיצא לי להעביר הרצאה במהלך התואר (כל מיני קורסים שדורשים את זה) הכיתה והמרצה התלהבו ממש.
שורה תחתונה, הייתה להם מכסה מסויימת של אנשים להכניס לתוכנית ובסוף בחרו שלא להכניס אותי וזה די מבאס. כן, ממש כמו ילד קטן שכשחילקו סוכריות הוא לא קיבל כי לא נשאר מספיק.
לסיכום…
מכירים את זה שבכל מאמר או פוסט בפייסבוק שמתאר כשלון מסויים, יש בסוף לקח או מסר שגורמים לכותב להראות כאילו הוא בכלל לא נכשל ובעצם זוהי הצלחה מסחררת? אז זהו, שפה לא יהיה כזה. זה לא כי זה מבאס אותי עד כדי כך או שאני מתייחס לכשלון הזה כנוראי, פשוט בתכלס, אני חושב שהמסר היחיד שיש לקחת הוא שלא תמיד אפשר להצליח, גם אם זה משהו שאנחנו טובים בו או אפילו מגדירים אותו כחלק ממי שאנחנו.
