למה לא הסכמתי לצאת מהמיטה למשך חודשים ארוכים?

״הוא אף פעם לא יוכל לעשות ספורט״
״אף פעם לא יהיו לו יכולות פיזיות כמו של שאר הילדים״
״אנחנו נצטרך לומר תודה אם החשיבה שלו לא תפגע״

 

זה מה שאמרו עליי הרופאים
אחרי מספר רב של התקפים דמויי אפילפסיה
שהיו לי כשהייתי תינוק.

״הוא גמיש וחזק כמו בוטן״
זה מה שאמרה עליי המורה לספורט ביסודי.

 

תמיד הייתי הילד החלש,
תמיד הייתי הילד שבוחרים אחרון
לכל קבוצה בכל משחק.

 

לדברים האלה הייתה השפעה אדירה
על הביטחון העצמי שלי, הרגשתי שאני לעולם
לא אוכל להיות שווה כמו אנשים אחרים.

 

ידעתי שמעבר למשפחה שלי וחבר אחד
או שניים אף אחד לעולם לא יאהב אותי.

 

המקרה שנתן לי תקווה היה מקרה מוזר,
בשיעור ספורט בחטיבת הביניים היינו צריכים
לרוץ ריצת אלפיים.

 

חבר שלי שהיה חנון וחלש בערך כמוני
אמר לי: ״בוא ננסה לרוץ בלי לעצור״

 

למרות שסיימנו אחרי 15 דקות,
למרות שסיימנו אחרונים בכיתה, לא עצרנו.
זה גרם לי להבין שאולי אבל רק אולי,
דברים יכולים להיות אחרת.

 

התחלתי להתעמק בלימודי NLP ופסיכולוגיה
והחלטתי שאני משנה את החיים שלי.

 

זה התחיל מלהתאמן באומנויות לחימה
והמשיך לכישורים הבין אישיים שלי
ולבטחון העצמי שלי.

 

בבחינת הבגרות את ריצת האלפיים
סיימתי במקום השני בפחות משבע דקות,
בכיתה יב׳ ניצחתי בתחרות קרבות קראטה ארצית,
לקראת הגיוס התקבלתי אחרי הרבה מיונים וגיבוש לקורס טייס.

 

תמיד אמרתי לעצמי:
״אם הצלחתי בתחום הפיזי – אני יכול לעשות הכל״

 

רק שקרה משהו שלא ציפיתי שיקרה,
פציעה רצינית בברך.

הרופאים אמרו שצריך ניתוח ושהכל יהיה בסדר
״זה חצי שנה של שיקום קשה אבל בסוף אתה תהיה כמו חדש״

 

החלטתי שלמרות הפחד והכאב הצפוי אני עושה את זה,
״אין שום סיכוי שאני מוותר על הדבר הכי חשוב בחיים שלי״

 

אחרי שהם חתכו שוב ושוב את הרגל שלי,
אחרי חודשים שבהם עשיתי פיזיותרפיה 4 פעמים ביום,
אחרי שחוויתי כאבים שלעומתם בעיטה לפנים
מאדם עם חגורה שחורה וששוקל מאה קילו
(ואני אומר את זה מניסיון אישי)
מרגישה כמו שהייה רגועה בג׳אקוזי,
זה הגיע.

 

״אני מצטערת, אתה לא תוכל לחזור להתאמן״

 

למרות שכבר יכלתי ללכת
ולמרות שהמצב הבריאותי שלי היה בסדר גמור
הבעיה הייתה שפשוט לא רציתי לקום מהמיטה.
התסכול והדכאון פשוט היו גדולים מידי.

 

לא רציתי לעשות שום דבר,
לא ראיתי שום סיכוי שאני אצליח
לעשות משהו מועיל עם החיים שלי.

 

רבתי עם ההורים שלי – כל יום.
התמרמרתי על חברה שלי – כל יום.
פשוט ריחמתי על עצמי – כל יום.

 

הגעתי למצב שאני לא יכול להתמודד
עם עצמי, עם אנשים ועם החיים בכלל.
פשוט ברחתי מהכל ונסעתי
לסבתא שלי באילת.

 

אי-שם בחוף הים באילת
נזכרתי בכל מה שכבר למדתי,
החלטתי שאני פשוט צריך להתחיל לפעול.

לא יכלתי לדמיין לאיזה מצב נוראי
אני עומד להכניס את עצמי.

 

החלטתי להקים עסק והתחלתי
לבנות אתרי אינטרנט ואפליקציות.

 

תוך מספר חודשים של עבודה
מתוך ההתפתחות האישית שכבר עשיתי
הגיעו תוצאות מדהימות.

 

בתיק הלקוחות שלי היו שמות כמו:
קשת תקשורת, יש עתיד, אסם, קטשופ היינץ,
דגני פיטנס, הוצאת רכס ועוד ועוד…

 

בלי ששמתי לב נכנסתי למלכודת
שאיימה להרוס את החיים שלי.

 

שמתי לב שאני עובד מבוקר עד ערב,
כולל שישי, כולל שבת וכולל חגים.

 

שמתי לב שאין לי זמן לעשות שום דבר שאני אוהב,
שמתי לב שכמעט שכחתי מה אני בכלל אוהב.

 

שמתי לב שאין לי זמן למשפחה, לחברים ולזוגיות שלי.

 

שמתי לב שאני אוכל רק ג׳אנק פוד,
לא מתאמן, מרגיש עייפות קבועה,
וסובל מכאבי ראש סדרתיים
וששום תרופה כבר לא עוזרת.

 

שמתי לב שאני בעומס מטורף,
שאני שונא את מה שאני עושה,
שאולי נראה מבחוץ שהעסק מצליח
אבל אני פשוט סובל.

 

היו לי שתי בעיות גדולות ברגע הזה:

 

הראשונה,
הייתה שאין לי אפשרות לסגור את העסק.
היו לי יותר מידי התחייבויות.

 

היו עובדים, היה משרד, היו הוצאות גבוהות
שפשוט לא הייתה שום דרך אחרת לכסות.

 

הבעיה השניה, והחמורה יותר,
הייתה שפשוט לא ידעתי מה לעשות.

 

הרי, אני החלטתי לפתוח את העסק הזה
וזו בבירור הייתה החלטה גרועה.

 

מי אמר שההחלטה הבאה שלי תהיה טובה?!
מי אמר שאם אני אצא מהבוץ הזה אני לא אכניס את עצמי לביצה מסריחה יותר?!

 

ופה קלטתי שבאמת אין פתרון,
שכנראה נועדתי להיות לחוץ כל חיי
ובסוף להישאר לחלוטין לבד.

 

הבנתי שאת רוב ההחלטות בחיים שלי
קיבלתי על בסיס לחצים חיצוניים
או מה שהחברה לימדה אותי
להאמין שנכון או לא נכון.

 

ולא היה לי שום מושג איך אני באמת
אמור לקבל את ההחלטות החשובות של החיים שלי.

 

הבנתי שאין שום סיכוי שאני מאפשר לדבר הזה
להמשיך ולהרוס לי את הכל כל הזמן.

 

הבנתי שלא משנה כמה טוב אני אעבוד,
הבנתי שלא משנה כמה אני אלמד,
אם ההחלטה והכיוון שאני הולך בו הוא לא נכון בשבילי,
שום דבר אחר כבר לא משנה.

 

החלטתי שאני חוקר את העניין הזה לעומק,
חיברתי את כל הדברים שלמדתי במשך שנים והתחלתי
לייצר ממש מאפס מודל אמיתי לקבלת החלטות.

 

מאותו רגע המודל הזה שינה לי את החיים,
פתאום ידעתי למצוא לעצמי קריירה מתאימה יותר,
פתאום ידעתי להיצמד לשותפויות עסקיות נכונות יותר,
פתאום ידעתי למצוא לעצמי לימודים מתאימים יותר,
פתאום ידעתי למצוא לעצמי זוגיות מתאימה יותר,
פתאום הצלחתי ליצור לעצמי חיים טובים יותר,
חיים שמתאימים ונכונים עבורי.

פתאום זה כל כך ברור
שהכל מתחיל בקבלת החלטות.

 

פתאום זה כל כך מעצבן
שאף אחד לא מלמד את זה בשום מקום
ושכל כך הרבה אנשים פשוט תקועים
ומובילים את עצמם למקומות שלא
מתאימים להם וחווים המון כאב
אך ורק כי אף אחד לא לימד אותם.