שיעור 03: איך חוויות הילדות שלנו משפיעות עלינו?

בשיעור של היום אנחנו נבין למה ואיך אירועים מהילדות שלנו משפיעים על האישיות ועל החיים שלנו כבני אדם. בנוסף תהיה לנו ההזדמנות המדהימה לזכור וללמוד כמה מהתיאוריות הפסיכולוגיות המרתקות ביותר שקיימות מכל התחומים של פסיכולוגיה כי בשיעור של היום, שזה שיעור שלוש בקורס מבוא לפסיכולוגיה, אנחנו נדבר קצת על פסיכולוגיה התפתחותית שזה הערוץ בפסיכולוגיה או הזלב בפסיכולוגיה שחוקר את ההתפתחות של המוח והנפש שלנו מגיל צעיר ממש מהלידה אולי אפילו קצת לפני ועד שאנחנו נהיים מבוגרים. יש תחום שלם שנקרא פסיכולוגיה התפתחותית של המבוגר שמדבר על איך אנחנו מתבגרים ומזדקנים אבל בזה אנחנו פחות ניגע היום. אז אם עדיין לא ראיתם את השיעור הראשון ואת השיעור השני בקורס הזה, קורס מבוא לפסיכולוגיה, אני מזמין אתכם לעשות את זה עכשיו. כמובן שאתם יכולים לצפות וליהנות מהשיעור הזה בלי קשר לשיעורים האחרים אבל ההמלצה החמה שלי אליכם אם אתם באמת רוצים ללמוד פסיכולוגיה ולהעביר את העולם הזה של נפש האדם ברמה עמוקה וטובה זה לצפות בכל השיעורים מההתחלה ועד הסוף. כמובן לשים סאבסקרייב או עוקב לערוץ כדי שבכל פעם שיעלה שיעור חדש או קורס חדש אתם תוכלו להיות מעודכנים ולצפות. אני יודע שלשיעור הזה לא מעט אנשים חיכו, קיבלתי הודעות ואני שמח סוף סוף לצלם אותו ומקווה שהוא ממש יעלה בקדם. אז אנחנו עכשיו הולכים לדבר היום על פסיכולוגיה התפתחותית שזה מה שאנחנו נזכור די לעומק את הנושא הזה של ההתפתחות של ילדים שלנו כבני אדם מגיל ילדות או מגיל תינוקות ועד גיל שאנחנו כבר מה שנקרא בוגרים ואנחנו נעזר בארבע תיאורטיקנים מדהימים ומפורסמים. חלקם אנחנו נראה שיש דברים מעניינים בתיאוריות שלהם אבל יש גם דברים שאנחנו פחות מתחברים אליהם וחלקם נראה שאולי אנחנו יכולים ללמוד מהם יותר. אנחנו נדבר היום קצת על פרויד, על התיאוריה שלו שבטח שמעתם עליה לא מעט אם אתם קצת מתעניינים אפילו על פסיכולוגיה של בנדורה, בולבי ואריקסון. שלושה אנשים סופר משמעותיים שאצלכם גם נפגוש בשלבים מתקדמים יותר פה בקורס. דגש אחד חשוב למי שמכיר אותי וזו הפעם הראשונה שהוא צופה בשיעור מהקורס הזה זה שבניגוד להרבה הרצאות והדרכות וסדנאות אחרות שמצולמות פה ביוטיוב ובצורה שונה מהפודקאפט שלי תפלס התפתחות אישית בלי קלישאות הקורס הזה הרבה יותר ממוקד בידע מעמיק מה שאומר שהוא גם הרבה יותר תיאורטי. המקומות לקבל יותר טיפים ויותר פרקטיקה להתמודדות עם כל מיני דברים להשגת תוצאות ודברים מהסוג הזה זה דווקא בדברים האחרים שלי אתם מוזמנים להגשת לערוץ או לפודקאסט וליהנות מזה שם. אבל שוב פה יש לנו מקום וזמן ביחד שאנחנו לא צריכים לערוץ קדימה ישר לפרקטיקה לשקוע בידע וביוני ובתיאוריה וזה מה שהופך את הקורס הזה לכל כך מרתק וכל כך רבה אנשים מחכים באמת לפרקים החדשים. אז מה היו השאלות הגדולות שאנחנו ננסה להגעת בהם כשאנחנו מדברים עכשיו במסגרת קורס המבוא לפסיכולוגיה ופסיכולוגיה התפתחותית. אגב אני חושב שהנושא הזה הוא כל כך מעניין ומרתק שכשחשבתי לעצמי מיד אחרי שאסיים את הקורס במבוא לפסיכולוגיה איזה קורס הבא אני אעשה בפסיכולוגיה התפתחותית הוא נלחם על המקום הראשון ביחד עם חברתית שאולי נגיע לזה אחר כך. אז השאלה הראשונה זה בעצם מה מולד עם איזה סוג של תכונות או אישיות או אופי או התנהגויות או דפוסים אנחנו נולדים ומה אנחנו לומדים מהסביבה שלנו. יש עוד ערוצים בפסיכולוגיה שנוגעים או נקרא לזה זרמים בפסיכולוגיה שנוגעים בשאלה הזאת כמו באמת חברתית וכמו באמת תיאוריות של אישיות אבל גם פה אנחנו מתחילים לזכור את זה כי אם אני יכול לחקור תינוק ולראות שכבר יש לו איזשהו ידע מסוים כבר יש לו צורת התנהגות מסוימת אולי זה מרמז לי שהדבר הזה הוא מולד אולי לא ואנחנו נבין גם את זה. איך אנחנו לומדים את הסביבה שלנו ואיך הסביבה שלנו משפיעה עלינו זה גם שאלה גדולה שננסה לגעת בהיום. והאם יש דברים מסוימים שילד צריך בשביל להתפתח כמו שצריך ואיזה אירועים בילדות או איזה סוג של חוויות יכולות לפגוע בהתפתחות התקינה של ילד. אנחנו נראה שבעולם של היום אולי יש לנו המון המון המון ביקורתיות לגבי הורות ולגבי כל מיני דברים אבל שיש כמה פסיכולוגים שטענו שבאמת לא צריך כל כך הרבה כדי שילד ייצא בסדר וגם אחרים שטענו דברים אחרים לגמרי ונדבר טיפה על זה. ואנחנו נדבר גם על איזושהי גישה של האם בעצם ילדים הם סוג של מבוגר קטן שבצורה דרגתית הדרגתית הדרגתית מתפתח להיות הבוגר שהוא שזה נחשב איך שרוב האנשים חווים את עצמם נכון? אם אני אשאל אתכם תזכרו באירוע מגיל 13 או 14 או 12 או 10 ונגיד שאתם זוכרים אתם לא תרגישו שכאילו הפכתם להיות סוג של בן אדם שונה שעברתם ממש איזה שהם שלבים קיצוניים אתם תרגישו שפשוט עברה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה זה נחשב חוויה של רוב האנשים שאנחנו מתפתחים כשלבים. ומצד שני יש נתונים נקרא לזה ככה או מחקרים שמצביעים שיכול להיות שאנחנו פשוט ממש עוברים שלבים מאוד מאוד ברורים ושילדים הם לא בדיוק מבוגרים קטנים אלא הם ייצור שונה בצורה מהותית ונדבר גם על הנושא הזה. אז בואו נדבר שנייה על הנושא הזה של מה קורה במוח שלנו כשאנחנו מתפתחים מילדות או מלידה או משלב ההיריון ועד שאנחנו נהיים בוגרים כי אני חושב שכשאנחנו מבינים את זה ברמת המוח אז אחר כך אנחנו מבינים הרבה יותר את החשיבות של ההתפתחות של הילד. ושוב אם לא ראיתם את השיעור של השבוע שעבר או של השיעור קודם, שיעור 2 על איך בנוי המוח שלנו אז אולי יהיה פה כמה דברים שיהיה לכם טיפה יותר קשה לתפוס אבל אני אשתדל שזה יהיה כמה שיותר ברור בכל. כמו שדיברנו בשיעור הקודם, מה שאנחנו קוראים לו נפש או איך שאנחנו מגדירים את כל התהליכי חשיבה ורגש וכל הדבר הזה בעצם מתנהל לפי מה שאנחנו יודעים ברמה הפיזית בתוך מערכת העצבים בעיקר במוח קצת מעמוד שדרה ואולי גם בכל שאר הגוף במידה מסוימת אבל באמת בתוך מערכת העצבים שהמרכז שלה זה במוח. עם זאת יש פה משהו מאוד מאוד מאוד מעניין. הנוירונים, הטעים שדיברנו עליהם שבוע שעבר שמתפתחים אצלנו במוח שבעצם על הנוירונים האלה רצים כל תהליכי חשיבה דרך חשמל והכימיה והכל הם מתחילים להיווצר כבר בשבוע השני של היריון. זאת אומרת בשבוע השני של היריון שהתינוק הוא עוד דבר סופר סופר סופר פצפון, לא יודע אם אפשר בכלל לקרוא לזה תינוק מבחינה רפואית מתחילים להיווצר נוירונים בתוך המוח של הבר. בשבוע השביעי היצירה של הנוירונים היא בסוג של C ובסיבולם נוצרים במוח של התינוק ובגוף של התינוק, של בר משהו כמו 500 אלף נוירונים בכל דקה שתבינו את הקצב המטורף שהמוח בעצם ומהרשת העצבים שלנו מתפתחת כבר שאנחנו בסך הכל בשבוע השביעי להיריון זאת אומרת בשלב הזה רק מצלילים לא יודע לעשות את בדיקות דופק אני חושב ואולי את הדברים הראשונים ראשונים ראשונים כדי לראות שבכלל תינוק חי ובשלב הזה לא רק שהוא חי אם הוא חי כמובן המוח שלו מתפתח בקצב מטאורי ומסחרר. ואז משהו כמו 11 שבועות אחר כך קורה משהו מטורא. אחרי משבוע 18 שוב בתוך הבטן לא נוצרים יותר נוירונים במוח שלנו לכל החיים שימו לב מגיל שבועיים בבטן עד גיל שבע שבועות עד גיל סליחה 18 שבועות בבטן בעוד 11 שבועות נוצרים משהו כמו 10 טריליון נוירונים אם אני זוכר נכון לפני עשית המספר הזה פה זה כתוב אוקיי לא סליחה 10 מיליארד נוירונים סליחה לא טריליארד 10 מיליארד נוירונים זה עדיין כמות מטורפת אוק הוא עובדה של סינפסות בין הגילאים האלה, בין גיל אפס לשנתיים, בין שנתיים לשבע ובין שבע לשש עשרה או שמונה עשרה ובעצם זה משהו מטורף להבין אותו, אוקיי? זה מטורף להבין אותו שבעצם כשאנחנו הגענו לעולם הגענו עם מוח עם הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מורכבות, כן? ממה שבפועל אנחנו נחיה איתו רוב החיים ואם תחשבו על זה ברמה אבולוציונית זה מרתק, זה מעניין, כן? אגב, הדבר הזה או בשלב הזה יש איזו תופעה שפסיכולוגים קוראים לה use it or lose it, מה זה אומר? ילדים בגילאים האלה הרבה פעמים אם הם נחשפים לגירויים מסוגים מסוימים או לדברים מסוימים עוד שנייה נדבר על איך זה עובד ואיך חוקרים את זה ומה עושים עם זה ואיך זה עובד והכל יכולים לפתח מיומנויות שבגיל מבוגר יותר בלתי אפשרי לפתח אותם יותר. יש איזה ניסוי ממש ממש ממש מעניין שמראים שילדים בגיל שנתיים אם אני זוכר נכון יכולים להבדיל בין קופים מזן מסוים שמבוגרים לא מסוגלים להבדיל ביניהם. למבוגר הקופים האלה יראו בדיוק בדיוק אותו דבר זאת אומרת אפילו אנשי גן חיות שמטפלים בקופים האלה לא יודעים להבדיל ביניהם אז הם מסמנים אותם או לא יודע איך הם עושים את זה אבל יש להם איזה שהוא סימון כדי להבדיל ביניהם ככה אי אפשר להבדיל ביניהם תינוקות בגיל שנתיים יודעים להבדיל בין הקופים האלה ובעצם את היכולת הזאת אנחנו מאבדים ביחד עם הרבה נוירונים והרבה סינאפסות והרבה דברים שאנחנו מאבדים מהילדות אז זה נושא מאוד מאוד מעניין. עכשיו אתם תשאלו אותי שאלה אם אתם נכנסתם למיינד שאני רוצה שתיכנסו אליו שזה מיינד של חשיבה ביקורתית שלא כל דבר שאומרים לי ישר אני מסכים איתו אתם אמורים לשאול אותי שאלה אני מקווה שקפצה לכם בראש השאלה איך להזזל מדענים יודעים האם תינוק בין שנתיים מזהה קופים שונים או לא או באופן כללי איך אפשר לעשות ניסויים קוגנטיביים ניסויים שבודקים את ההתפתחות הפסיכולוגית של ילד בגיל סצי שנה, שנה, שנתיים איך אפשר בכלל לעשות את זה עדיין לא מתקשרים וגם כשהם מתקשרים לפעמים מדברים סתם מה שבא להם בלי קשר בהכרח למה שבאמת קורה או מה שהם באמת חושבים ואנחנו יודעים את זה אז איך בסל חוקרים את זה והתשובה היא שמדענים ממש פיתחו כל מיני מתודות כל מיני שיטות כדי לעשות את המחקרים האלה דוגמה אחת בהקשר למשל של הקופים ויעשו את זה גם בסוגים שונים של גירויים ועוד שנייה אתן לכם עוד כמה דוגמאות למחקרים שפשוט יפוצצו לכם את המוח תינוק או ילד או גם מבוגר בתכל'ס שהוא רואה גירוי עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם הוא יוצא להשתעמם אז למשל בדוגמה של הקוף יראו לילד בן שנה וחצי או שנתיים תמונה של קוף או סרטון של קוף ואז יעשו קאט ויראו לו עוד סרטון של אותו קוף ואז יעשו קאט ויראו לו עוד סרטון של אותו קוף ואז יעשו עוד קאט ויראו לו עוד סרטון של אותו קוף וכן הלאה וכל פעם מחדש שיראו סרטון של קוף אחד של אותו קוף יהיה כמה זמן הילד מסתכל על הקוף עד שהוא השתעמם ורואים שמאוד מאוד מהילד משתעמם משתעמם משתעמם והזמני צפייה שלו בקוף יורדים יורדים יורדים יורדים פתאום ישימו לו תמונה של משהו אחר בדוגמה הזאת של קוף אחר מאותו שבט מאותו קבוצה ואז יראו שהזמן צפייה פתאום עולה משמעותית כי הוא פתאום מסתכן פתאום הוא מזהה שיש פה משהו אחר משהו חדש משהו שלא היה שם מקודם ומבוגרים לא יכולים לעשות את ההבדלה הזאת למבוגר זה היה פשוט עוד סרטון של אותו קוף בדיוק אותו דבר אין הבדל אז דרך למשל להסתכל על זמן הצפייה של תינוקות אפשר להבין שהם מזהים שיש פה משהו רגיל שונה מוזר וכן הלאה עוד ניסויים שעשו בהקשר הזה זה כל מיני ניסויים עם קביעות של אובייד למשל הראו לילד סוכריה או דמות ואז מחביעים אותה מאחורי איזה שהוא דף נייר בסרטון כן? ואז מסירים לראות את זה ואם הילד מופתע שיש שם סוכריה אז הוא לא ציפה שיש שם אותה אם פתאום אני מוריד את זה ויש שתיים אז הילד מופתע ויראה יותר זמן אם אני מאזיד את זה ועדיין יש סוכריה אחת אז זה פחות זמן וככה אפשר לראות שבאמת ילדים אפשר לבדוק מה הם מצפים מה הם לא מצפים מה הם מבינים מה הם לא מבינים מה הם חושבים מה הם לא חושבים שווה שעוד כל מיני שיטות ודרכים אבל אם שאלתם את השאלה הזאת זה סימן שאתם מפתחים חשיבה ביקורתית וזו הדרך שבה צריך לחשוב ואני מקווה שגם קיבלתם קצת את הרושם איך עושים או איפה עושים סוג מסוים של ניסויים בפסיכולוגיה התפתחותית מגניב אז מה עוד מעניין? סבבה אז כמו שאמרתי במוח שלנו יש בעשר עשרים מיליארד נוירונים ופי אלף יותר סינאפסות זאת אומרת עשר פריליון סינאפסות שרובן נוצרות רוב הדבר הזה נוצר עד גיל שנתיים ומגיל שנתיים עד גיל שש עשרה כמו שאמרנו חצי מהם נהרסות ועשרים מיליארד באיזה נתון מטורף בעשר עשרים מיליארד סינאפסות נהרסות ביום בגיל ההתבגרות טוב עכשיו אנחנו מבינים למה ילדים בגיל ההתבגרות צריכים מטומטמים כן? סתם אני צוחק כמובן אבל זה באמת משהו מאוד מאוד מעניין עם זאת עם זאת הייתם מצפים שימו לב למה שאני יכול להגיד לכם הייתם מצפים היינו מצפים שאם כל כך הרבה מהתאים במוח של ילד מגיל שנתיים עד גיל שש עשרה מגיל ארבע עד גיל שש עשרה כל כך הרבה תאים נהרסים כל כך הרבה תאים מושמדים היינו מצפים שהמסה המשקל של המוח שלו ירד אבל זה לא קורה המשקל של המוח של ילדים מגיל ארבע עד גיל שש עשרה נשאר פחות או יותר קבוע למה? איך זה יכול להיות? בגלל שבמקביל לזה שנהרסים המון נוירונים שהרבה מאוד נוירונים הולכים בצידה או מושמדים מה שנקרא מושמדים המוח מייצר הרבה מאלין מאלין זה דבר שאולי האמת לא דיברנו עליו בשבוע שעבר אבל זה דבר שזה חומר שעוטף חלקים מסוימים בנוירון כדי לשפר את ההולכה הסהשמלית שלו כדי להפוך בעצם את הפעילות שלו ליותר אפקטיבית זאת אומרת בגדול תחשבו על זה ככה אם יש לנו כמות מטורפת של מורכבות ונוירונים כמות אינסופית אדירה של אפשרויות בעצם בשנים האלה בין גיל שנתיים לארבע בין גיל ארבע לשמונה לשש עשרה וכן הלאה אנחנו כל הזמן מבטרים ומבטרים ומבטרים על הרבה נוירונים שאנחנו לא משתמשים בהם אבל הקווים המרכזיים של הדברים שאנחנו כן משתמשים בהם אנחנו מייעלים אותם ממלאים את זה במאלין ובעצם ככה המסה של המוח שלנו נשארת די קבועה פשוט במקום המון אפשרויות והמון פתיחות נהיה לנו יותר ויותר יעילות על הערוצים המרכזיים שהמוח שלנו בתכלס באמת עובד בהם ובאמת משתמש בהם אז זה דבר לדעתי שהוא מרתק עכשיו אם אנחנו נסתכל על דרך נוספת שבה אפשר לחקור את כל הנושא של פסיכולוגיה התפתחותית אז אמרנו שיש דרך אחת דרך ניסויים עם ילדים ותינוקות ולנסות דרך דברים לא ישירים כמו המבט שלהם וכמו דברים כאלה לנסות להבין משהו על התפיסה שלהם יש עוד דבר שהוא דיברתי על זה שבוע שעבר ואמרתי שגם שיעור ראשון ואמרתי שיש לי הסתייגויות מסוימות מזה אני לא מת על זה שעושים את זה אבל זה בתכלס איך שזה מתבצע יש המון המון המון ניסויים על עכברים עכברים מהעבדה יש להם DNA דומה בצורה מאוד מאוד מאוד מאוד חזקה לבני אדם ולא יודע בגלל שהם קטנים או לא יודע מה הסיבה אנשים מרגישים הרבה יותר בנוח לעשות עליהם ניסויים אכזריים מאשר נגיד על קופים שגם דומים מאוד לבני אדם גם מאוד דומים לסכל בני אדם והרעיון הזה שילד או תינוק חושב בסדר אני מבוגר הוא מתנהג בסדר אני מבוגר יש לו כל מיני הוכחות וחיזוקים דרך מסקרים למשל עכברים מהתחשם דוגמה עכברים קטנים גורי עכברים עד גיל תשע ימים וזה נתון מדויק בקטע מטורף עד גיל תשע מבין? ואז עכשיו הוא נמנע ממנה, כי מתוך הבנה, ויש דרך הסתכלות נוספת שאומרת, לילד היה שלב התפתחות אחד שבו הכירה הייתה כל כך חשובה שהיה שווה להסתכם בשבילה, ובשלב הבא יש פה משהו טיפה אחר. ואני רוצה לספר לכם על ניסוי מעניין ממש ממש ממש ממש ממש, שעשו עם ילדים, ויש איזה משהו מעניין שעד גיל מסוים, ילדים ממש זוכרים או תופסים או לומדים בעיקר דרך הפעולה האקטיבית שהם עושים, ולא בהשרח דרך הבנה לוגית. ואחד הדרכים שעושים את זה למשל, זה שילדים בגיל צעיר, לדוגמה, ייתנו להם לפתוח כופסה מסוימת ויהיה בפנים סוכריה. יש להם נגיד שתי כופסאות בפני הילד. תדמיינו את הניסוי, שתי כופסאות בפני הילד. בכופסה בצד ימין נותנים להם לפתוח אותה, הם רואים סוכריה. סוגרים את הכופסה. פותחים את הכופסה בצד שמאל, אין כלום. פותחים את הכופסה בצד ימין, יש סוכריה. אז נותנים לילד לפתוח את הכופסה בצד ימין, לקחת את הסוכריה, להחזיר. פותחים את הכופסה, נותנים לו לקחת את הכופסה בצד ימין, להחזיר. אחרי הלאה, הילד כל פעם פותח את הכופסה הימנית ומחזיר. עכשיו, באותו רגע הולכים ילד, אני חושב שזה עד גיל תשעה חודשים, משהו כזה, ייקחו את ה... יפתחו לילד את הכופסה, ייקחו את הסוכריה, יסגרו את הכופסה, יפתחו את הכופסה השנייה, ישימו אותה בכופסה ויסגרו. זאת אומרת, מול הפרצוף של הילד העברנו את הסוכריה מהכופסה הימנית לכופסה העצמלית. מה הילד יעשה? אתם מצפים שהוא יפתח את הכופסה העצמלית כי הוא רע שהסוכריה שם, אבל לא. עד גיל מסוים הילד יפתח את הימנית, למה? כי הוא רגיל לפתוח את הימנית והוא למד, שכשהוא פותח את הימנית יש שם את הסוכריה. אמייזינג. עכשיו, באיזשהו גיל כמובן זה משתנה, באיזשהו גיל הילד מבין שהסוכריה נמצאת בצד שמאל, כי הוא רע את זה מול העיניים שלו, אז הוא יפתח את צד שמאל. בניסוי פסיכי במדהים, כאילו הוא לא ניסוי פסיכי, הוא ניסוי די פשוט האמת, אבל התוצאות שלו ביניהן פסיכיות. לקחו ילדים שהם בדיוק בשלבי המעבר, וממש הוקרים הצליחו לראות שהילד מסתכל, שימו לב, הוא מסתכל על הקופסה העצמלית, למה? כי הוא לפני שנייה ראה שהעבירו את הסוכריה על הקופסה העצמלית, אבל היד, כשהוא לוקח את היד שלו ומושיט אותה לפתוח את אחת הקופסאות, הוא פותח את הקופסה הימנית. זאת אומרת, יש פה איזשהו, אולי זה השערה, כן, זה לא, אפשר להוכיח את זה לגמרי, אבל יש פה כאילו בתפיסה שלנו של החוקרים, זה מה שהם השיגו מזה, שיש פה חלק במוח של הילד, שהוא כבר יתבגר, שהוא חלק שמבין אולי בצורה יותר לוגית, אולי יותר מנתח את הסיטואציה וכן הלאה, אולי מקושר יותר לפרי פרונטל קורטקס, מה שנקרא, שלמדנו בשיעור קודם. והוא יודע, החלק הזה יודע שהסוכריה היא בצד שמאל, אז הוא רוצה לפתוח. אבל החלק המוטורי שאחראי על התנועות שהילד עושה, והוא לומד בצורה מוטורית, וזה החלק שהיה הכי דומיננטי עד לפני מספר שבועות, במקרה של התינוקות האלה, עדיין רגיל לפתוח את הימני, כי הוא חושב בצורה הישנה. זאת אומרת, הילד חושב מצד אחד, החלק במוח לכאורה חושב בצורה חדשה, וסלק במוח חושב בצורה הישנה. אגב, יש על זה ניסויים מטריפים, פסיכיים, מהתקופה ששוב סיפרתי לכם בשיעור הראשון, בשני, על תקופות שבהן אנשים לטיפול באפילפסיה היו חותכים להם את הקוסוס קלוסום, היו חותכים להם את האמצע של המוח, כדי לנתק את התקשורת בין הצדים השונים של המוח, שהיה אפשר להגיד לבן אדם לעשות משהו באוזן אחת, אז הוא היה יכול להגיד מה הוא צריך לעשות, אבל היד לא הייתה כותבת. ואם אומרים לו באוזן השנייה, הוא לא היה יכול להגיד מה אמרו לו, אבל הוא היה יכול לכתוב מה אמרו לו. זאת אומרת, ממש חלקים שונים במוח שאחראים על הפעולות השונות. אז זה הדוגמה של ילדים. עכשיו, אם אנחנו רוצים להסתכל על התהליך הזה של התפתחות כילדים, וקרון הבא טיפה יותר תיאורטית, פחות עכשיו מה קורה במוח, זה הבנו, יש מלא נוירונים, הרבה מהם פשוט מתבטלים, כן? נרצחים, נעלמים, מנתקים אותם, ונוצרים במקום הרבה נוירונים האלה הרבה אפיקים של מהליס. זאת אומרת, במקום שאני יוכל תיאורטית להפעיל את המוח במיליון אפשרויות, אני יכול להפעיל את המוח בפחות אפשרויות, אבל בצורה יותר יעילה. אז זה נסמד ומעניין, אבל בואו שנייה נעלה לרמת הכללה הגבוהה יותר מהמוח לרמת תפיסה או הסתכלות אחרת, דרך מספר תיאוריות פסיכולוגיות סופר סופר סופר מעניינות, ואנחנו נתחיל דווקא עם פרויד. עכשיו, לגבי התיאוריה ההתפתחותית של פרויד, יש עליה המון המון המון המון ביקורת, ואני אגיד אותה בקצרה, אבל אני פשוט חושב שלעשות קורס מבוא לפסיכולוגיה ולדבר על פסיכולוגיה התפתחותית, בלי לדבר על שלבי ההתפתחות של פרויד, זה קצת לעשות כזה אבל לכל מה שאנחנו חושבים על פסיכולוגיה. שוב, אני אגיד בכללי שהשתי ביקורות הכי מרכזיות על התיאוריה של פרויד, שעוד שנייה אני אסביר לכם אותן בקצרה, זה אחד שבשום שלב פרויד לא סיפק שום הוכחה אמפירית או שום הוכחה מדעית או מחקרית בשום צורה על מה שהוא אומר, זאת אומרת, זה מאה אחוז, מה שנקרא, פרויד הלך בעולם, מסתכל על ילדים, פרויד הלך בעולם, מסתכל על מבוגרים וטיפל באנשים בקליניקה שלו, ומתוך ההבחנות שלו והתובנות שלו יצאה התיאוריה, אז שוב, יש בזה גם משהו טוב, אבל יש בזה גם שזה יכול להיות מאוד כללי וראות על דברים מאוד יפים, אבל להגיד שזה משהו מאוד מדעי, זה לא. אוקיי? אז זה דבר ראשון. ודבר שני, יש משהו במה שפרויד טוען, כן? ואפרוד שנייה נבין מה הטענות שלו, לגבי שלבים מסוימים בהתפתחות של הילד, שאם הוא לא ישלים את השלבים האלה כמו שצריך, שוב, עוד שנייה נבין מה זה, זה ייצור תופעות לוואי ארוכות טווח בעתיד שלו. וזה דבר שמאוד קשה, או אולי אפילו כמעט בלתי אפשרי לבדוק ביסל ברמה מדעית. זאת אומרת, איך אני יכול לבדוק עכשיו מה אני צריך לעשות? אני צריך לקחת ילד בגיל שנה, שלא ישלים את השלב האוראלי למשל, ואז לנסות להבין מה קורה איתו בגיל חמישי. כאילו זה מאוד מאוד מאוד קשה, המעקבים האלה, לעשות על זה משכר זה דבר מאוד מורכב, ולהבנתי עד עכשיו אף אחד לא באמת עשה משכר טוב כזה, יכול להיות שיש, אבל לא משהו שמאוד מאוד התפרסם ונעשה בצורה מאוד מאוד יסודית. אוקיי? אז עם ההסתייגויות האלה, שוב, כמו שדיברנו בשיעור הראשון, יש עדיין סיבות מאוד להריס את פרויד, על כל מיני תובנות והנחות יסוד מאוד עמוקות שהוא הניח עבורנו כפתשתית לעיסוק בפסיכולוגיה. אז אני חושב שכן שווה בכל זאת לדבר על זה. אז פרויד בעצם מחלק את ההתפתחות של הילד או של הילד המבוגר לחמישה שלבים בסיסיים. השלב הראשון זה מגיל 0 עד גיל שנה, הוא קורא לזה השלב האוראלי. באמת זה מתחבר לזה שבשלב הזה הרבה פעמים אפשר לראות שילדים מכניסים המון דברים לפה, כל דבר חדש שהם רוצים לחקור, הם מכניסים אותו לפה. ופרויד מקשר את העניין של האוראלי, את השלב האוראלי, לשלב שבו הילד באמת רק מקבל, רק זאת אומרת, מה שהבן יראה זה תספיחי דיפוס, כן? אני ילד בן ארבע, אני רוצה את אמא שלי, אני רוצה שאימא שלי תהיה שלי, לא של אבא, נכון? מכיר את המשפטים האלה של הילדים? לא אבא, אימא לא שלך, אימא שלי, לא אימא, אבא לא שלך, אבא שלי, כן, כל הדבר הזה? אז זה התופעה שבאמת קורית במציאות, שפרויד מסתמך עליה לתיאוריה שלו, ובעצם מה שהוא אומר זה שזה סוג של קרב במרכאות שמתנהל בתוך הפסיכו, בתוך המיינד של הילד, קרב על מי שולט באמא, אני או אבא, קרב על מי שולט או מי יש לו בעלות על האבא, אני או אימא, של מי זה האבא הזה, של מי זה האמא הזאת? ובשלב הזה לפי פרויד הילד צריך להפסיד, זאת אומרת הילד צריך להבין שאימא לצורך העניין היא קודם כל של אבא ואז שלו, או שאבא הוא קודם כל של אימא ואז שלה, כדי שהילד יבין, אוקיי, אני הפסדתי בקרב על אימא, אימא היא קודם כל של אבא, ולכן אני צריך בעצמי לפתח תכונות במרכאות כפולות גבריות לפי פרויד כמו אבא, וזה מה שגורם לילד לרצות להתפתח בתוך המגדר שלו, בתוך המין שלו, בתוך ההסללה החברתית של הדבר הזה, שוב בעולם של היום אני חושב שזה עוד יותר לא היה עובר עם כל הג'נדר פלויד וכל הרצון של כולנו להיות חופשיים לגבי מגדר וכל הדברים האלה, אבל זו התיאוריה של פרויד מזמנו, הוא גם ממש ראה הומוסקסואליות כאיזושהי בעיה או חוסר תפקוד ברמה כזאת או אחרת, ואמר שבעיות בשלב הפעלי יכולות לגרום לזה, אבל זה הבסיס של השלב הפעלי. עכשיו אחרי השלב הפעלי בעצם יש את השלב של מגיל 6 עד 12, ולפי פרויד השלב הזה זה השלב שבו כל האנרגיה המינית שלנו היא מאוד מוצנעת, היא מאוד מוסתרת, ובשלב הזה, ושוב יש לזה כל מיני הסברים כמו למשל בגיל 6 עד 12 בדרך כלל ילדים הרבה יותר משחקים עם ילדים מהמין שלהם, תראו שוב לא תמיד כמובן, אבל הרבה פעמים ילדים בגילאים האלה, בנים משחקים עם בנים, בנות משחקות עם בנות, פחות מתערבבים, וזה דבר אחד שקורה, ועוד סיבות פתאום עסוקים בבית ספר, צריכים להתרגל למקומות חדשים, קיצור פרויד שם את זה על כל מיני דברים, אבל בסופו של דבר מה שהוא אומר זה שהאנרגיה המינית פה היא מאוד מוסתרת, הוא קורא לזה שלב הסתרה, ובגיל 12 פלוס בעצם מגיע השלב של ההתבגרות או הבגרות קדימה וילדים מתחילים להתנהל כמו במרחאות מבוגרים קטנים, אגב יש תופעה שפרויד ממש מסביר אותה, דרך התיאוריה הזאת, שאני לא יודע שוב אם התיאוריה באמת, יש עליה שוב המון ביקורות, אין שום דרך להוכיח שהיא נכונה, אבל אחד התופעות שבאמת קיימות במציאות והוא מסביר דרך התיאוריה הזאת זה שיש נשים בעיקר אבל גם גברים שחוו כל מיני התרדות או תקיפות מיניות בילדות שלהם, ובאמת פתאום בגיל ההתבגרות הם נזכרים בזה, זאת אומרת מגיל 6 עד 12 הם כאילו שכחו מזה, ופרויד מסביר שזה בגלל שבשלב הזה כל האנרגיה הזאת היא בכלל מוסתרת ומוכבאת, ואז שהאנרגיה הזאת חוזרת להציף אותנו אנחנו נזכרים בחוויות מהעבר שלנו, אז זה פרויד בקצרה, ופרויד באמת שוב הוא אני חושב הוא מת לפני שאר החבר'ה פה עשו את המודלים שלהם, אבל הוא הראשון שבא ואמר לנו רגע מה שקורה עם ילדים זה מעניין, כרגע שהסברתי לכם את כל מה שהסברתי לכם על כל הנאורונים וכל הטירוף של מה שקורה במוח בגילאים הצעירים, זה ברור לנו פיזית, או לפחות לא יודעים ברור, מרגיש לנו פיזית שזה סופר קריטי השלבים האלה, זה סופר קריטי במה נשתמש ומה נאבד, איפה ניצור את המעלין הזה, איזה נאורונים ייעלמו לנו מהחיים ברגיל המוקדם הזה, זה מרגיש מאוד מאוד ברור וחשוב, מעבר לזה כל מי שגדל בתקופה הזאת שהאחרי פרויד אני חושב ברור לו שהחוויות ילדות שלנו מעצבות אותנו, אבל מה שחשוב להדגיש זה שלפני פרויד ואולי צריך להגיד את זה בתחילת השיעור הזה על פסיכולוגיה התפתחותית, שלפני פרויד רוב האנשים הסתכלו, רוב האנשים שדיברו על פסיכולוגיה בין אם זה אריסטו ואנשים מהעבר היותר רחוק והכל, התייחסו לילדים כמשהו לא כל כך מעניין, אולי היה פה ושם להתעלילות קלה אבל רוב העניין היה טוב יאללה אחי כאילו תלמד לדבר, תלמד לגדול, תהיה גבר ואז נדבר על הפסיכולוגיה שלך, כרגע אתה צוצי כי אין מה לדבר איתך, אין מה לבדוק את זה בכלל, אז פרויד כשהוא הראשון המרכזי, יכול להיות שם לפניו כמובן אבל הוא הראשון שבאמת הצליח להעביר את הפוקוס או לשים הרבה מהפוקוס על מה קורה עם ילדים, על איך השלבי התפתחות שלהם באמת באמת באמת מובילים אותנו קדימה והלאה, והתיאורטיקן הבא שאני רוצה שנדבר עליו ושוב אני איתו גם נחזור אליו שוב כשנדבר על פסיכולוגיה חברתית באחד השיעורים המאמינים, זה אלברט מנדורה והוא בעצם שאל את השאלה טיפה אחרת, פחות הוא שאל מהם השלבי התפתחות של ילד ויותר שאל מה ילד צריך כדי להתפתח, איך ילד לומד את הדברים שהוא צריך ללמוד כדי להתפתח והוא פיתח מודל שנקרא מודל הלמידה החברתית, שוב יש לו עוד כל מיני דברים נוספים שקשורים לביטחון עצמי ודברים מרתקים ששוב נגיע אליהם בהמשך הקורס אבל כרגע אנחנו נדבר על זה של המודל של הלמידה החברתית, ובאמת במנדורה מה שהוא אומר זה שלילדים יש שלוש רמות של למידה והלמידה הנמוכה ביותר זה הלמידה שהרבה פעמים היום אנחנו עושים עליה הרבה דגש וזו למידה ממילים והנחיות, תעשה ככה צריך ככה לא צריך ככה אצלנו בבית עושים ככה או לא עושים ככה מה עושים פה מה עושים שם, כל מה שקשור להסברים מנותקים או להסברים שהם תיאורטיים או להסברים שצריכים לעשות איזשהו תהליך קוגנטיבי אצל הילד הלמידה הזאת היא למידה ברמה מאוד מאוד במיוחד אצל ילדים, אגב יש נתונים די טובים שגם אצל מבוגרים זה ככה שוב עד גים וסוים ובהקשרים מסוימים, הרמה הבאה זה למידה דרך מדיה זאת אומרת אם עכשיו שמים את הילד ושוב אני אסביר לכם לכמה ניסויים שהוא עשה בעוד רגע, שמים לו איזושהי טלוויזיה או איזשהו מסך ודרך מסך הוא יכול לראות התנהגות של מישהו אחר אז זה רמה גבוהה יותר של למידה זאת אומרת אולי אפשר להסיק מזה אם התיאוריה הזאת נכונה שזה פחות משנה מה אתם אומרים לילדים שלכם ויותר משנה מה הילדים שלכם רואים בטלוויזיה או באייפד או בטלפון או ביוטיוב או בכל המקומות האלה משהו לצומת לב והרמה הגבוהה ביותר של למידה של ילדים זה למידה דרך חיקוי מדמות אמיתית ואחד הניסויים המפורסמים שהוא ערך באמת זה ניסוי אני לא יודע אם להגיד שהוא מדהים או מזעזע או מכריד או חשוב אבל בעצם לקחו ילדים וחלקו אני חושב 12 או 15 ילדים סליחה לקבוצות של 12 או 15 ילדים ושמו אותם בחדרים שונים ובחדרים היו מלא משחקים ואחד המשחקים שהיו בחדר הזה זה בובה שבעברית אנחנו קוראים לה נפון טאקום אני לא זוכר את השם שלה באנגלית בעברית קוראים לה נפון טאקום שזה בעצם הבובה הזאת המנופחת אני לא יודע אם היה לכם כזאת בילדות שזה כמו איזה בובה מנופחת שהלמטה שלה יש שם מים או חול כבד או משהו כזה ואם מרביצים לבובה אז היא קמה חזרה אז אני מרביץ לבובה היא קמה חזרה זה המשחק ובכל אחת מהקבוצות שמו עם כל הילדים עם מבוגר ובסרט מהקבוצות חצי מהקבוצות לצורך העניין בגרסה הראשונית של הניסוי המבוגר התעלם לחלוטין מהבובה התעלם לחלוטין מהבובה ושיחק באיזשהו משחק אחר ורוב רוב רוב רוב המקרים או בכל המקרים שם הילדים או התעלמו מהב והחזיה, האם ההורים מדגימים לו את זה? ועכשיו אנחנו נבין מה בעצם אולי זה מה שבולבי ניסה לענות, מה בעצם ילד צריך כדי להיות מסוגל לעבור את השלובים האלה. אז לפי בולבי הילד צריך מההורי העיקרי שלו, כשבולבי עשה את המחקר הזה הוא אמר מאמא שלו, היום אנחנו אומרים primary caregiver, כאילו ההורי העיקרי או הדמות היא קשורות העיקרית שלו, אפשר להגיד שזה יכול להיות שני ההורים, אבל רואים במחקרים, שוב, שלא נכנס אליהם כרגע, שזה כמעט תמיד יהיה להורי אחד. זה כן יכול להיות האמא או האבא, זה אפילו יכול להיות הסבתא או הדודה, אבל זה יהיה בדרך כלל מישהו אחד. והילד כנראה צריך את זה, זאת אומרת, אנחנו לא יודעים את זה בוודאות, אבל זה מתחילות להצטבר, מצויות להצטבר ידעות משמעותיות שזה צריך להיות מישהו אחד. עכשיו, מה הילד צריך מההורי העיקרי הזה, מהאמא שלו, מהאבא שלו, או מהבן אדם המרכזי הזה שמגדל אותו? אז אחד בולבי אומר, הוא צריך מקום בטוח לברוח אליו. זאת אומרת, ההרגשה הזאת היא שגם אם יש כאוס בסביבה, אני יכול לרוץ לאמא, אני יכול לרוץ לאבא, אני יכול לרוץ שלא משנה מי, ושמה ישמרו עליי. כמו איזה מבצר שאני יכול להסתתר בו או להיות מוגן בו בעת הצורס, כשדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה. אז זה אחד. דבר שאני בולבי אומר, שהוא צריך שהגורם הזה יהיה מסוגל לתת לו ביטחון מרחוק. מה הכוונה ביטחון מרחוק? זאת אומרת שאם אני עכשיו יושב בפארק, והילד שלי הולך לשחק, נגיד שהוא קטן, הולך לשחק בגן שעשועים, אז אני יושב ואני מסתכל עליו, והוא יודע שאני מסוגל לתת לו ביטחון גם אם הוא קצת רחוק ממני. שאם יקרה לו משהו אני אבוא אליו או שהוא יכול לבוא אליי. ההרגשה הזאת שגם מרחוק, או שוב, לא בהכרח קילומטרים, כן? איזשהו מרחב סביר, עדיין אני יכול לספק לו הרגשה של הגנה והרגשה של ביטחון. ושוב, אם זה פרדה בגן או בכל מיני מסגרות כאלה, אז גם אפילו בהרגשה שאם אני אשוב בגן, אם אני עכשיו במסגרת, אם אני אשוב אצל סבתא אצל הדודה, עדיין אמא או אבא או לא משנה מהדמות המרכזיות הזאת שומרים עליהם מרחוק. וזה דבר מאוד מאוד מרכזי. דבר נוסף זה שיש איזושהי שמירה של קרבה, זאת אומרת שההורי רוצה את הקרבה של הילד, שההורי גם אם הוא מתרחק, גם אם הוא מתנתק, לילד יש ביטחון שההורי יחזור. זאת אומרת, אם אני שם את הילד בגן, הילד יודע שאני אבוא לקחת אותו, לא נעלמתי לו, לא ברחתי, או משהו כזה. ורמה סבירה של סטרס כשיש ניתוק. זאת אומרת, אם הילד לא מרגיש קצת לחץ, קצת פחד, קצת איזושהי נחווה שלילית כשההורי מתנתק ממנו, נגיד שם אותו בגן, נגיד שם אותו אצל סבתא, נגיד לא משנה כל דבר כזה או אחר, אז יש פה איזושהי בעיה. שוב, לא אומר שזה צריך להיות איזה משהו קיצוני, אבל זה לפי בולבי צריך להיות איזו רמה מסוימת של לחץ מניתוק. ובולבי טוען שלפיה, וזה משהו שהוא די מקובל היום על הרבה מאוד פסיכולוגים, שלפיה ההתנהלות של ההורי מול הילד בשנים הראשונות בחיים שלו, הילד יפתח את אחד מבולבי, אצלם שלושה, והיום יש גם רביעי שמדברים עליו, אני מדבר על כל ארבע, תפוסי התקשרות מרכזי. אז התפוס הראשון זה שההורי באמת מספק את כל הארבע האלה בצורה יציבה, ואז לילד התפתח תפוס התקשרות שנקרא בטוח ומחובר. זאת אומרת בתפוס הזה יתקחו ילדים עם ביטחון עצמי יותר גבוה, אם יכולת לפתח מערכות יחסים טובות באינטימיות עם אנשים אחרים, יתאפשר להם לפתח מערכות יחסים של חברות, לסמוך אחד על השני וכן הלאה, ובאמת זה המקום שבו אנחנו רוצים, במרחאות שהילדים שלנו יתפתחו אליו או שבולבי רוצה שהילדים שלנו יתפתחו אליו, הסוג השני נקרא חרד מתנגד, חרד מתנגד זה אומר שזה בדרך כלל נובע מההורי שהוא לא יציב, זאת אומרת לפעמים הוא נותן לילד ביטחון, לפעמים הוא לא נותן לילד ביטחון, לפעמים הוא שם, לפעמים הוא לא שם, ופה הילד נכנס לאיזשהו מצב של סטרס מוגבר, והוא מנסה לעשות כל מיני דברים כדי גם אם קיצוניים כדי לקבל את היחס של ההורי שלו, הוא מרגיש עדיין יש לו סיכוי לקבל את הביטחון הזה, אבל הוא בלחץ לא לקבל אותו, ואין לו את הביטחון לכאורה שהוא יקבל את היחס הבטוח הזה מההורי שלו בטוח ולכן יש לו את החרדה אבל הוא עדיין מתנגד לזה, הוא מתנגד ללא לקבל את זה, הוא נלחם, בדרך כלל זה ייצור ילדים שהם יותר נקרא לזה ככה מפראים, אולי עניינים של אלימות, אולי בסי מוגזם בהיפרדות מההורי וכל מיני דברים מהסגנון הזה, זה תופעות ובבגרות זה יכול להוביל לדיכאון, לשרדות, זה יכול ליצור התנהגויות קיצוניות וחוסר יציבות רגשית, כל מיני דברים בסגנון הזה. הסוגר שלישי, התפוס ההקסרוט השלישי הוא בעצם נקרא לפי בולבי חרד נמנע, זה מצב שבו ההורי לא מספק את הביטחון הזה, לא מספק את הדברים הבסיסיים האלה בכלל, בדרך כלל מדובר על ממש רואים מצבים של חוסר נוכחות הורית משמודית, שוב, זה יכול לקרות גם במשפחות טובות ברמה כזאת או אחרת כמובן, אבל גם במשפחות פחות, בבתים שמורים, במצב שבו לילד אין את החוויה שההורי נותן לו את הביטחון הזה בכלל. שוב, יש פה גם משהו סובייקטיבי, אבל עדיין הדבר הזה הוא קורה. ובמצב הזה הילד בדרך כלל כאילו ויתר על הדבר הזה. יש לו חרדה, אבל החרדה היא פנימית ועמוקה, הוא לא מבטא אותה בדרך כלל החוצה כי הוא לא חושב שיש טעם, הוא לא חושב שאם הוא הסתולל או יעשה משהו הוא יקבל את תשומת לב הזאת, הוא יקבל את היחס הזה, הוא יקבל את הביטחון הזה. הוא מרגיש שבכל מקרה הוא לא יקבל את הביטחון הזה ולכן הוא פשוט מקבל דפוס של אימנעות, הוא פשוט מתרחק. אז שמו אותי פה בסדר ושמו אותי פה בסדר, והרבה פעמים אצל ילדים זה יכול לראות כמו ילד טוב, זה יכול לראות כמו ילד שבסך הכל הוא עושה מה שצריך, הוא מתנהל כמו שצריך, הוא לא עושה שום דבר לו בסדר, ובבגרות אנחנו, לפי בולבי, נראה ילדים שיש להם חוסר ביטחון עצמי מאוד מאוד גבוהה, חוויה של אימנעות חזקה מהרבה דברים בחיים, כולל מייחסים חברתיים, יהיה להם קשיים בחרדות חברתיות הרבה פעמים וזה יכול להוביל גם לדיכאונות ולבעיות נוספות בקשות, אוקיי? הדבר האחרון, שזה בעצם דפוסי כסרות שהוסיפו אחר כך, שבעצם אומר, אוקיי, הילד הזה או הבן אדם הזה הוא לא פה ולא פה ולא פה, אז הם קראו לזה אין אורגניז, כאילו, אוקיי, זה לא בדיוק שהוא חרד מתנגד וזה לא בדיוק שהוא חרד נמנע, אבל הוא בטח לא בטוח ומחובר, אז הוספנו איזו קטגוריה רביעית, ופה באמת זה יכול להיות מגוון מאוד מאוד רחב של בעיות וזה סוג של כותלת על כזאת. אבל אני חושב שהדבר המרכזי להבין זה את הבטוח מחובר, את החרד מתנגד וחרד נמנע. שוב, בגלל שאני כל כך אוהב לסבר דברים לפרקטיקה, אז אני אתן לכם ככה איזו שאלה לעצמכם, אולי ככה תעזור לכם למצוא משהו לחיים שלכם, אם יש את שלושת התפוסים האלה, האם אתם מסוגלים לראות בעצמכם, אפילו קצת, לא בקיצון, אפילו קצת מהחרד מתנגד הזה, אפילו קצת מהחרד נמנע הזה? אם כן, אולי יש פה משהו שאתם יכולים לעשות כדי לשפר את איכות החיים שלכם, כי אתם כבר לא הילד הזה, כן? אתם כבר במקום אחר, אתם יש לכם לגמרי את היכולת להפוך להיות הבן אדם הבטוח ומחובר הזה. בואו נראה איפה התפוסים האלה נמצאים אצלנו, ואולי יש שם מקום לשינוי, אבל זה, שוב, כבר מחוץ לס ילדות מאוחרת, התבגרות, בגרות צעירה, בגרות וזקנה. אני חושב שמשהו ככה קטן שאני אגיד, וזה לא אולי לשיעור של היום, כי לא התמקמנו בזה כל כך, אבל אני חושב שבשנים האחרונות או בעשורים האחרונים, כשהגיל זקנה שלנו הולך ונהיה מבוגר יותר ומבוגר יותר ומבוגר יותר ומבוגר יותר ואנשים מגיעים בגילאים יותר ויותר מבוגרים, אני בטוח שיהיו גם הרבה יותר מחקרים ותיאוריות על הגילאים המבוגרים, אבל אריקסון לצורך העניין השלים את המודל שלו בגיל 65, זאת אומרת גיל 65 או 60 או משהו כזה, זה כבר גיל זקנה, מעל זה אין הבדל. עכשיו זה נשמע לנו היום קצת לא הגיוני, כאילו מה, מישהו בן 60 ומישהו בן 90 באותו שלב? זה קצת לא הגיוני, אבל אני בטוח שיהיה עוד מחקר ועוד דברים על הנושא הזה בהמשך. סתם, כזה משהו לפתוח את הראש עם מה לכם לחשוב עליו. והיכולת שכבר יש ואני לא מכיר, כי שוב בסי הכנות, פסיכולוגיה התפתחותית של מבוגרים זה נושא שפחות העסיק אותי ופחות עניין אותי, אז יכול להיות שגם יש. אם יש ואתם יודעים על זה, אולי תכתבו בתגובות, אוקיי? אז בואו נתחיל מתינוקות. אז מה הקושי של תינוקות? מה המשבר של תינוקות? מה הבעיה של תינוקות? ופה אנחנו מתחברים בצורה מאוד חזקה גם אולי לעניין האורלי של פרויד שאנחנו תלויים באנשים אחרים, וגם בבולביש לעניין של ביטחון ואמון וכל הדבר הזה, ואולי אפילו קצת למנורה. אריקסון אומר, תינוק יש לו קונפליקט. אמון או חוסר אמון? אמא הזאת, אני יכול לסמוך עליה שתספק את הצרכים שלי? או אני לא יכול לסמוך עליה שתספק את הצרכים האלה שלי, סליחה? האבא הזה שלי או הדודה או הסבתא הזאת או הבן אדם הזה שלי, אני יכול לסמוך עליו או אני לא יכול לסמוך עליו? בשלב הזה הרבה פעמים חווים שילד שמועבר מידיים של מישהו אחד לידיים של מישהו אחר יכול לבכות ולפעמים לא, בצורה גם לא כל כך מוסברת, כי זה, לפי אריקסון, קונפליקט הצורת החשיבה המרכזית של התינוק. האם אני סומך או לא סומך? האם אני נותן אמון או לא נותן אמון? ואריקסון אומר שכשילד או תינוק, סליחה, מצליח לעבור את השלב הזה, מצליח להבין על מי הוא יכול לסמוך ועל מי לא, מה זה אומר לסמוך, והוא מצליח לעשות את הדבר הזה של לסמוך, הוא מקבל מתנה לחיים שזה מתנה של חיבור. תשוב, זה קצת מתחבר לבולבי, מתחשבול זה, ולטפוסי קשרות הבטוח, שברגע שילד או תינוק מקבל את הביטחון הזה, מקבל את המקום הזה שהוא יכול להרגיש את הביטחון הזה, את המקום הזה של רוגע וחיבור, אז זה יכול להתיב את היכולת שלו להתחבר עם אנשים אחר כך כל החיים שלו, וזה משהו מאוד מאוד משמעותי. אריקסון לוקח אותנו קדימה משלב התינוקות גם לשלב הילדות המוקדמת, והוא אומר, שוב, הוא מתחבר קצת אולי לעניין האנלי של פרויד, בהקשר של החשיבות והמשמעות של השליטה בצרכים, ופה אריקסון אומר, הקונפליקט הוא עצמאות מול בושה. האם אני יכול לעשות לבד, או האם אני נכשל ומתבייש בעצמי? שימו לב, שוב, אני לא יודע אם אתם מכירים את זה, אבל הרבה מאוד ילדים, גם בצורה לחלוטין ספונטנית, גם אם ההורים שלהם לא אפילו ילווהם שוב להחזיק, יש איזה משהו שנראה לפחות מהצד טבעי כזה, של קצת להתבייש בעשייה של הצרכים, של קצת אולי להילחץ מזה. שוב, אפשר להרגיע אותם אולי, ווטאבר, אבל יש פה איזה משהו שנראה כאילו ממש כמעט מולד, או שנוצר מתוך איזשהו משהו חברתי שאני לא יודע, ויש פה רצון מצד אחד של הילדים בגילאים האלה להיות עצמאיים כמה שיותר, ומצד שני, שוב, יש את החוויה הזאת, יש להם לא מצליחים, הם רוצים, לא יודע מה, למזוג לעצמם קוס מים ונופל להם מים, הם רוצים ללכת מפה לשם אבל הם נופלים, הם רוצים לשלוט בצרכים שלהם ולא מצליחים, כל הדבר הזה, יש פה את הקונפליקט הזה, בין האם אני יכול להיות עצמאי, או האם אני מתבייש בכישלונות שלי, איך אני חי מול הדבר הזה, איך אני נמצא בתוך העולם הזה שאני מנסה ונכשל, שזה חלק מהחיים, ולפי אריקסון, ילד שמצליח לעבור את השלב הזה בצורה בריאה, זאת אומרת, הוא מצליח להיות עצמאי, להתגבר על עניין הבושה מול הכישלונות שלו, שוב, קצת בושה זה טוב, אנחנו לא רוצים לגמרי לנטרל את הרגש הזה, כדי שזה סוג של מנגנון של ויסות עצמי לפי אריקסון, וברגע שאני מסוגל לעשות את זה, אני מקבל מתנה של שליטה ועצמאות. לפי אריקסון יכול להיות, כן, שילד שלא יעבור את השלב הזה בצורה טובה יצטרך אחר כך לעשות איזושהי השלמה, או שאחרת תפגע לו היכולת להיות בשליטה עצמית או היכולת להיות בעצמאות בחיים שלו, אוקיי? זה נושא מאוד מאוד מעניין. אחר כך בואו ניקח את העניין הזה של גילה יסודי, בהתחלה של היסודי אולי 5, 6, 7, ובשלב הזה הבעיה המרכזית לפי אריקסון או הקונפליקט המרכזי זה יוזמה אל מול אשמה. ופה נכנס העניין שילדים בדרך כלל נכנסים לגיל בית ספר או לאיזשהו עולם של למידה, כן, היום גם בגן מלמדים ילדים פתאום מספרים ואותיות וחוקים. פתאום מה שנדרש מילד הופך להיות משמעותית יותר גדול ממה שנדרש מנו עד עכשיו. פתאום מועמס עליו איזשהו עומס הרבה יותר גדול ומשמעותי, שהוא גם אם עושה את זה בצורה עד הרעייתית, עדיין, ונדרש מנו גם להבין משהו או ללמוד דברים שהם פתאום גם קוגניטיבית שונים מהותית. יש מחקרים מרתקים, אולי נדבר על זה בשיעור על קוגניטיבית, שיש משהו מאוד מאוד טבעי למוח שלנו בלספור עד 3 או 4 או 5, אבל לספור עד יותר מ-4 או 5 זה כבר משהו הרבה פחות טבעי והרבה יותר דורש את החלקים המתקדמים יותר במוח שלנו, שזה דבר מטורף ומדהים, אוקיי? למשל, בדרך כלל זה סתם משהו קטנטן, מחקר מעניין, שכשעושים שתי נקישות, נגיד עשו מסקר, נתנו לילד שתי צלחות, אחד צלחת עם תמונה של צלחת, כן, עם שלושה אובייקטים, אחד צלחת עם שתי אובייקטים, ועשו שתי נקישות, ככה כאילו. אוקיי? שתי נקישות. והילד מסתכל על הצלחת עם השתי אובייקטים. זאת אומרת יש איזה תינוק, אני ממש בין כמה חודשים. זאת אומרת יש איזה משהו אינטואיטיבי בכמויות עד מספר מסוים, שאפשר לדבר על זה יותר בהמשך, אבל כמובן 27 או 72, כן, זה כבר לא במסגרת החשיבה של ילד. והדרישה הקוגניטיבית על הילד שהוא בקיצור בשלב הזה נהיית הרבה יותר גבוהה. ונדירה שמנו ללמוד ולהבין דברים שדורשים ממנו להפעיל חלקים שונים לגמרי במוח, מאשר, לא יודע, לשלוט על הצרכים או ללכת מקצד לצד או למזוג כוס מים. ופה בעצם נקבע האם הילד יוזם בלמידה שלו, האם הילד ממשיך להיות סקרן, זה השלב גם שנכון ילדים יש המון המון המון שאלות. אריקסון מדגיש בעבודה שלו את החשיבות של לא להתייחס לשאלות של הילדים בגילאים האלה כזלזול או בצורת ריוויאלית, אלא לאפשר להם להרגיש שמותר להם לשאול את השאלות ושזה רלוונטי. או מהצד השני, האם הם אשמים בזה שהם לא יודעים, האם הם היו כבר צריכים לדעת, תחושה של אשמה כזאת שיכולה להציף אותם. אז אריקסון אומר שילד שמצליח לעבור את הקונפליקט הזה שבין יוזמה לאשמה, שבין סקרנות לאשמה, בעצם מקבל מתנה של להיות מסוגל ללמוד בצורה טובה יותר וליצור חברויות טובות יותר עם ילדים בגילו. זה גם משהו שמאוד מעסיק ילדים בשלב הזה. השלב הבא לפי אריקסון, ואני אצלי אני מוסלמי, אני אמריקאי, אני ווטאבר וגם דרך קבוצות השייכות של החברות אחרות, אני אוהד מקבי חיפה, אני אוהד ברצלונה, אני חבר במועדון השחמט האינטרגלקטי ווטאבר, אוקיי? אז כל הדברים האלה הם בעצם חלק מהזהות שלנו ואיפה אנחנו חברים, ובעצם לפי היסוד המתנה של השלב הזה, כשאני לומד לסזק את הזהות שלי, אני לומד נאמנות מי, אני מסוגל לקבל חברות אמיתית. אם בשלבים המוקדמים אריקסון מדבר על חברות במובן של כזה מישהו שאני יכול, כשהילד בן חמש יכול לשחק איתו ולהעביר איתו זמן משחק ביחד ולהתפתח ביחד, ואולי בילדות המאוחרת הוא מדבר טיפה יותר על הנושא הזה של רשת חברים וכזה כל מיני ילדים שמשחקים ביחד והכל, פה בשלב של ההתבגרות אריקסון באמת מדבר על חברות, על משהו שהוא יותר נראה דומה להגדרה של אפשר רוב המבוגרים על ידי חברות, מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שנמצא שם אחד בשביל השני איזושהי חוויה של נאמנות ושל שותפות בדרך ברמה כזאת או אחרת, וזו המתנה של גיל ההתבגרות לפי אריקסון. בשלב הבגרות הצעירה אריקסון מדבר על העניין הזה של אינטימיות מול בדידות. מצד אחד אנחנו רוצים לפתח אינטימיות, מצד שני כשאנחנו אינטימיים אנחנו פגיעים, יש לנו כל מיני קשיים בלהיות אינטימיים, בלהיות מסוגלים לפתוח את עצמנו בצורה כזאת מול אנשים, אבל הצד השני זה שזה בדידות. עכשיו בין אם בדידות ברמה של אני לא נפתח לאף אחד אז אני נשאר לבד פיזית, ובין אם אני כן נמצא בכל מיני מערכות יחסים עם אנשים, אבל אני לא מביא את עצמי בצורה אינטימית לתוך המערכת היחסים הזאתי, ועד אני מרגיש בודד. אז זה יכול להיות בדידות פיזית או בדידות רגשית, ובאמת אריקסון אומר שבגיל הבגרות הצעירה אנחנו צריכים להתנסות בזה, ללמוד את זה, כשאנחנו צולחים את השלב הזה, המתנה שאנחנו מקבלים זה היכולת שלנו להתאהב, והיכולת שלנו לנהל יחסים עמוקים עם אנשים. הוא מדבר על יחסים בעיקר, בעיקר בהקשר הזוגי, אבל לא לגמרי רק, אבל שם הפוקוס שלו מהגיל הזה. בגיל הבגרות, זאת אומרת כבר נגיד 20 פלוס, 18 פלוס, 16 פלוס, זה גם משתנה כמובן, אני חושב שבשנים האחרונות הגיל הזה של בגרות נהיה מאוחר יותר קצת, ברוב העולם לפחות, אם אנחנו רואים ילדים בני 35 עדיין בשלב היסודי, כן? לא יודעים מה לעשות במרטף של ההורים שלהם, אבל זה ליום אחר. אז בשלב הבגרות הקונפליקט הוא יצירה מול תקיעות. האם אני מצליח לעשות יותר? האם אני מצליח להיות פרודוקטיבי? האם אני מצליח להתקדם בעבודה? האם אני מצליח לממש את עצמי בקריירה שלי? האם אני מצליח לתחזק את הבית שלי? או לא משנה מה, האם אני מצליח ליצור את הדברים שאני באמת באמת רוצה? או האם אני מרגיש שאני תקוע? אני חושב שרוב כששומע את זה כנראה באזור הגיל הזה, שוב, או בגיל הבגרות הצעירה, או בגיל הבגרות, או בגיל הזגנה, אז אולי זה משהו שאתם יכולים לזהות בעצמכם. יצירה מול תקיעות. ואחד המתנות לפי אריקסון של השלב הזה, זה שכשאני מצליח להיות בין המקום הזה של יצירה לתקיעות, זה המקום שבו אני מצליח לקחת אחריות על אנשים אחרים. אריקסון מדבר על זה המון בהקשר של מבוגרים במרכאות שלוקחים אחריות על הילדים שלהם, אבל הדבר הזה הוא לגמרי קיים גם בעבודה שלנו. אם אני מצליח דרך העבודה שלי לעזור לאנשים אחרים, או לתרום לאנשים אחרים, אם אני מצליח לקחת אחריות על המשפחה הצמודה שלי, אם אני מצליח לקחת אחריות על הצוות שלי בעבודה, אם אני שוב בעל איזשהו משהו כזה, לא יודע, על החברה שלי, או על כל מיני קבוצות שאנחנו נמצאים, או אנחנו לוקחים חלק מהם, או שוב בהקשר של קהילתיות, אם אני מצליח לקחת אחריות בקהילה שלי, לעזור לאנשים וכן הלאה, אז זה המפתח מסטר לפי אריקסון לקונפליקט הזה שבין יצירה לתקיעות, לתת יותר ולעזור יותר לאנשים, ממש לקחת אחריות על אנשים אחרים, לא רק לעזור להם בלי לקחת אחריות, אלא ממש להרגיש לקיחת אחריות של זה, האחריות שלי לעזור להם, אני צריך לעזור להם, החוויה הזאתי היא חוויה משמעותית מאוד לפי אריקסון, ובזקנה בעצם אריקסון מדבר על קונפליקט שבין השלמה לייאוש, זאת אומרת האם אני שמח בחיים שלי, האם אני טוב לי עם כל מה שעשיתי, ואני משלים עם הסופיות של החיים שלי, או האם אני באיזשהו מקום של ייאוש וחרתה על כל מה שלא הספקתי ולא עשיתי, והמתנה של השלב הזה, אם יש את ההשלמה הזו, לפי אריקסון זה היכולת שלי באמת לעזור לאנשים אחרים ולקנות משהו מהידע ומהניסיון שלי לעולם. אז אני מקווה שגם דרך כמה מהתיאוריות המרתקות ביותר שיש בפסיכולוגיה, בין אם זה אריקסון, בנדורה, פרויד או בולבי, וגם קצת דרך מה שדיברנו על המוח, הצלחתי לקבל איזושהי פרספקטיבה חדשה לגבי איך אנחנו כבני אדם מתפתחים, איך הפסיכולוגיה, איך המיינד שלנו, איך הנפש שלנו מתפתחת במהלך החיים שלנו, איך אנחנו חווים קונפליקטים שונים, איך אנחנו חושבים בצורה אחרת, איך אנחנו אולי פועלים בצורה אחרת, יש עוד המון להרחיב על זה, אבל אני מקווה שהשיעור הזה פתח לכם את הראש. הפרק הבא שלנו, השיעור הבא שלנו, יהיה על פסיכולוגיה קוגנטיבית, על איך אנחנו קולטים דברים עם החושים שלנו, איך הדבר הזה קורה בתוך המיינד שלנו, איך זה עובד, מה אנחנו זוכרים, מה אנחנו לא זוכרים, אולי ניגע גם קצת בזיכרון, ועל כל מיני דברים של קוגניציה. אני מקווה שנהניתם מהשיעור הזה, אם לא ראיתם את השיעורים הקודמים, אתם מוזמנים. אם אתם רוצים לוודא שאתם לא מפספסים את השיעור הבא, תלחצו על הסאבסקרייב או קייב על הכפתור של הפעמון. אם אתם רוצים לנהל איתי שיחה טיפה יותר אישית מעבר למה שאפשר פה בתגובות, אתם יכולים גם לבוא לאינסטגרם, יש שם שאלות תשובות בכיף גדול שם. קיצור, כלים יותר פרקטיים בפודקאסט שלי שנקרא תכל'ס, התפחות אישית בלי קלישאות. וזהו, תהנו, מקווה שנהנתם, נתראה בשיעור הבא.