איך להפסיק להיות פרפקציוניסט: פרפקציוניזם הוא פחד מכישלון עם שם יפה

פרפקציוניזם הוא לא סטנדרט גבוה. הוא פחד מכישלון שקיבל שם יפה. וזה בדיוק מה שהופך אותו לאחד החסמים האכזריים ביותר שאני מכיר: אף אחד לא מתגאה בפחד, אבל כולם מתגאים בפרפקציוניזם. ״אני פשוט פרפקציוניסט״ נשמע כמו תכונה. ״אני פשוט מפחד שיצחקו עליי״ נשמע כמו בעיה. זה אותו דבר.

לשאוף לאיכות זה מצוין. אני שואף לאיכות בכל דבר שאני עושה. אבל כשהשאיפה לשלמות גורמת לכם לא לצאת לדרך, לדחות, ללטש עוד סיבוב אחד, היא כבר לא עובדת בשבילכם. היא עובדת נגדכם.

השם המעצים שמסתיר פחד

פרפקציוניזם הוא הסיבה שנשמעת טוב. הפחד מכישלון לא אומר לכם ישר ״אל תתחיל, אתה תיכשל״, אז הוא מתחפש לדחיינות, לרציונליזציות, ובסוף לשם הכי מכובד שיש: סטנדרטים.

הפחד מכישלון הוא פחד חמקמק. הוא לא מדבר אליכם ישר. הוא לא אומר ״אל תפתח את העסק, אתה תיכשל״. אם הוא היה אומר את זה, הייתם נלחמים בו. תת המודע שלנו אינטליגנטי, הוא מכיר אותנו, ובטח אצל אנשים רציניים עם שאיפות הוא יודע שאמירה ישירה כזאת לא תעבוד.

אז הוא בא בהפוכה. הוא מייצר דחיינות. הוא מייצר רציונליזציות. ״עוד לא הזמן.״ ״צריך עוד לחדד.״ ״אני רק אסדר את הלוגו ואז.״ וכשגם זה לא מספיק, הוא לוקח את השם הכי מכובד שיש: סטנדרטים. תחשבו על ילד חכם וקצת מניפולטיבי. הוא לא יגיד לכם את הסיבה האמיתית שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר. הוא ימצא סיבה שתישמע לכם טוב.

זה מה שפרפקציוניזם עושה. ואם רוצים להבין אותו לעומק, כתבתי על המנגנון הזה במאמר איך להתמודד עם פחד מכישלון.

שני רכיבים, ואחד מהם אף אחד לא רוצה להודות בו

לפחד מכישלון יש שני רכיבים. הרכיב המעשי: אם אני אכשל, אני אאבד כסף, זמן, לקוח. והרכיב החברתי, שבו אף אחד לא רוצה להודות: אם אני אכשל, אנשים יראו.

תרגיל חשיבה שאני נותן בקורס: תחשבו על פרויקט שאתם דוחים. עכשיו תחשבו שאף אחד לעולם לא ידע אם הצלחתם או לא. הפחד ירד? אצל רוב האנשים, משמעותית.

רוב הדברים שאנחנו מפחדים לעשות ביומיום, גם אם יקרו, לא יקרה לנו מהם שום דבר פיזי. המחיר שלהם הוא חברתי. פאדיחה. ואנחנו מתביישים להודות שזה מה שעוצר אותנו, כי זה נשמע כמו ילד בכיתה ג׳. אז אנחנו מטאטאים את הפחד החברתי מתחת לשטיח ונשארים עם ״זה עוד לא מספיק טוב״.

והבעיה עם מה שמתחת לשטיח היא שאי אפשר להתמודד איתו. אין לו פתרון, כי הוא לא על השולחן. ואז נופלים לדפוסים: עוד סיבוב ליטוש, עוד קורס לפני שמתחילים, עוד הסחת דעת. פרפקציוניזם הוא הדפוס הכי מכובד ברשימה.

רף לשלמות שווה לאין רף בכלל

רף של שלמות הוא סטנדרט שלא קיים במציאות, ולכן הוא לא רף גבוה, הוא לא רף בכלל. אף אחד לא יגיע אליו, אז אף פעם לא מרגישים שהצלחנו, ולרוב גם לא מתחילים.

כתבתי על זה פעם משל, ואני חוזר אליו כי הוא עובד. תחשבו על אדם בדיכאון קליני. האם הוא עצוב כל הזמן? לא. הוא צוחק לפעמים, נהנה לפעמים. ההגדרה מדברת על רוב הזמן. פסיכולוג פרפקציוניסט, שהיה מגדיר הצלחה בטיפול רק כשהמטופל מרגיש טוב תמיד, בלי יוצא מן הכלל, היה מונע מכל המטופלים שלו את הטיפול. אין אדם שעומד בקריטריון כזה.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים לעצמנו כשאנחנו מציבים רף של שלמות. כתבתי על זה בהרחבה במאמר פרפקציוניזם, הרף לשלמות ומה זה בעצם אומר.

למה בראש שום דבר לא משתפר

בראש שום דבר לא משתפר, כי המידע שמשפר סדנה, מוצר או מסמך נמצא אצל האנשים שמשתמשים בו, לא אצל מי שמלטש אותו לבד.

מישהי בתוכנית הליווי שלי בנתה סדנה. סדנה אחת, חד פעמית. והיא שאלה אותי איך להתמודד עם הרצון שזה יהיה מושלם, עם הריכוז שהולך לכל פרט. התשובה שלי הייתה קצרה: הדרך היחידה להפוך את זה מלא מושלם לממש טוב היא שאנשים יעשו את זה. כל עוד זה רק בראש שלך, היכולת שלך לשפר אותו מוגבלת. הסדנה משתפרת רק כשיש בה אנשים.

חבר טוב שלי קורא לזה ״שקרון מעמקים״. הבן אדם צולל לעומק, וזה טוב, צריך לצלול. אבל מרוב שהוא צולל לבד, בלי לעלות לפני המים, הוא נהיה מסוחרר. ההבדל בין מי שמתקדם למי שנתקע הוא לא כמה עמוק הוא צלל. זה אם הוא יצא.

הפרפקציוניסט צולל ולא יוצא. הוא בטוח שעוד סיבוב אחד למטה יביא את התוצאה המושלמת. אבל התוצאה לא נמצאת למטה. היא נמצאת אצל האנשים, למעלה, על פני המים.

המבחן הפשוט: סטנדרט גבוה או פרפקציוניזם

ההבדל בין סטנדרט גבוה לפרפקציוניזם נמדד בתוצאה: סטנדרט גבוה משפר משהו שכבר יצא לעולם, ופרפקציוניזם לא נותן לו לצאת בכלל. סטנדרט גבוה גורם לכם לשפר משהו שכבר קיים בעולם: המסמך נשלח, ואתם משפרים את הגרסה הבאה. פרפקציוניזם גורם לכם לא להוציא את הדבר לעולם: המסמך בגרסה עשר, ואף אחד לא ראה אף אחת מהן. אם התוצאה של ״הסטנדרטים״ שלכם היא דחייה, זה לא סטנדרט.

ויש עוד מבחן, בהירות. פרפקציוניזם אוהב עמימות, כי בעמימות תמיד אפשר לומר שעוד לא מוכן. אני מעדיף החלטה מהירה גם כשהיא לא מושלמת. כשנפרדתי משותף לעסק, סיימנו את חלוקת הנכסים בשיחה אחת, ולא עצרתי לבדוק אם זו העסקה הכי טובה שיכולתי לעשות. לא משנה. באותו רגע ידעתי מה שלי ומה לא, עם מה אני ממשיך ולאן אני הולך. כל חודש של ענן כזה מעל הראש הוא שריפה של אנרגיה. עדיף לא מושלם וברור מאשר מושלם בתיאוריה ומעורפל בפועל.

מה עושים במקום: שלושה צעדים

כדי להפסיק להיות פרפקציוניסט עושים שלושה דברים: מוציאים גרסה לא מושלמת לאנשים אמיתיים, מפרידים בין הפחד המעשי לפחד החברתי, ומרימים דגל כשנתקעים.

1. מוציאים גרסה לא מושלמת לאנשים אמיתיים. לא לאינטרנט, לאנשים. חמישה, עשרה. מספרים להם מה אתם עושים, נותנים להם את הסדנה, את המסמך, את המוצר, ורואים מה קורה. זה לא ״להתפשר על איכות״. זו הדרך היחידה להשיג איכות, כי המידע שמשפר את הדבר לא קיים בראש שלכם.

2. מפרידים בין הפחד המעשי לפחד החברתי, ומטפלים בכל אחד אחרת. לפחד המעשי יש תשובה מעשית: מה באמת יקרה אם זה לא יעבוד? כמה זה יעלה? איך מקטינים את הנזק? לפחד החברתי אין תשובה מעשית, יש לו רק תשובה אחת: לעשות את הדבר ולגלות שהעולם לא נגמר. וכל פעם שעושים אותו, הוא נחלש.

3. מרימים דגל כשנתקעים. בתוכניות שלי אני אומר למשתתפים מהיום הראשון: אני מתייחס אליכם כאילו הפחד הזה לא קיים, אנחנו רצים. אבל האחריות שלכם היא להרים דגל ברגע שאתם קולטים שאתם בדחיינות מול משימה. לא לאכול לעצמכם את הראש לבד. שיחה אחת עם מישהו ששם את האצבע על מה שקורה שווה יותר משבוע של ליטוש. כתבתי על זה גם במאמר איך להפסיק לדחות.

סיכום

פרפקציוניזם הוא פחד מכישלון, ברובו פחד מהמחיר החברתי של כישלון, שקיבל שם מכובד. רף לשלמות הוא רף שלא קיים, ולכן הוא לא רף. ובראש שום דבר לא משתפר, כי המידע שמשפר נמצא אצל אנשים. מוציאים גרסה לא מושלמת, מפרידים בין הפחד המעשי לחברתי, ומרימים דגל כשנתקעים. לשאוף לאיכות, כן. לחכות לשלמות, לא.

רוצה להעמיק?

בניתי קורס מבוא לפסיכולוגיה שפתוח לכולם ללא עלות, על איך המוח שלנו עובד, למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים, ומה בעצם אפשר לעשות עם זה.

לצפייה בקורס מבוא לפסיכולוגיה