פוסט זה מיועד לכל הפרפקציוניסטים, לכל אלה שחושבים שהם פרפקציוניסטים ולכל אלה שחושבים שהם לא לחלוטין פרפקציוניסטים כי אפשר להיות יותר פרפקציוניסט.
יש לי חדשות רעות בשבילכם, יחד עם כל הייתרונות הגלומים בשאיפה לשלמות יש 2 חסרונות משמעותיים – מאחד מהם אנחנו ניפטר עבורכם היום.
נתחיל מסיפור קצר על פסיכולוג פרפקציוניסט
אנחנו נדבר בכמה שורות על אנשים עם דיכאון קליני, הדוגמה הזו היא משל עבורכם אז הישארו איתי. בנוסף אני מגדיר את עניין הדיכאון הקליני בצורה לחלוטין לא מדוייקת ומשתמש במילים קלילות ופשוטות – פשוט כי לצורך הפוסט הזה לא מעניין אותי להיכנס להגדרות DSM למיניהן (אם אתם לא יודעים מה זה DSM כנראה שהרווחתם)
האם ראית פעם או פגשת פעם אדם שמאובחן כאדם שנמצא בדכאון קליני?
אם התשובה היא כן, וודאי שמת לב שאותו אדם נוטה לחייך ולצחוק, נוטה להינות מהחיים. אני לחלוטין רציני מה הבעיה שלו בעצם? רב הזמן הוא מבואס. אתם מבינים לאן אני חותר?
אחת מה"הפרעות" הנפשיות המוכרות ביותר בעולם, בכלל לא מגדירה את המצב בו האדם נמצא כל הזמן! היא מתעסקת רק במצב בו הוא נמצא רב הזמן או לפחות חלק גדול מספיק מהזמן!
פסיכולוג פרפקציוניסט, שיגדיר שאדם "יצליח" לעמוד בקריטריונים של דכאוני – רק אם הוא יעמוד בהם כל הזמן, ימנע מכל מטופליו את הטיפול לו הם זקוקים. אין אדם שיעמוד בקריטריון הזה.
איך זה קשור להתפתחות אישית
כשאנחנו שואפים לשלמות, בתחום מסויים, אנחנו בעצם שואפים לסטנדרט שלא קיים. אם אנחנו לא נגדיר הצלחה עד אשר נגיע למצב בו התחום או היעד שלנו הוגשם בצורה מושלמת – אנחנו לא נצליח לעולם.
זה קריטי להבין את זה, אני דוגל בהצבת סטנדרטים גבוהים לעצמנו, חשוב מאוד, הסטנדרטים שאנחנו מציבים לעצמנו הם אלה שיקבעו את איכות החיים שלנו – חד משמעית. אנחנו יודעים את זה ולכן חלקינו (חלק גדול מאוד מהקוראים בבלוג הזה לפחות) רוצים להציב את הרף המושלם את הסטנדרט המושלם.
זוהי טעות, הטעות היא לחשוב שלהציב בפנינו את הסטנדרט לשלמות זה להציב סטנדרט גבוה ביותר – האמת היא שההפך הוא הנכון, להציב את רף השלמות זה להציב רף שהוא בהכרח לא אפשרי ומכאן זה שווה ערך ללא להציב רף בכלל. אנשים שאומרים באופן קבוע את המשפט: אפשר תמיד לשפר הכל או
- תמיד אפשר יותר.
שהם משפטים נכונים אגב, בדרך כלל חוטאים בלא לרצות לשפר כלום – כי הרי תמיד אפשר לשפר עוד, ואף פעם אי אפשר להיות מושלמים ומצד שני הם שואפים לשלמות. כלומר יש להם 2 אמונות מתגשות:
- היעד שלי הוא להיות מושלם.
- אין דבר כזה מושלם.
לא צריך תואר בלוגיקה בשביל להבין שמשני הטיעונים האלה נובעת המסקנה שבעצם אין לנו יעד כלל.
סיפור אישי קצר – גם אני הייתי שם
לפני כמה שנים, התמיינתי ליחידה מובחרת במודיעין (לא התקבלתי – כבר תבינו למה) ועברתי את כל השאלונים והדברים המקצועיים. הגעתי לראיון מול פסיכולוגית ושתי קצינים, הפסיכולוגית שאלה אותי מספר שאלות ועניתי עליהן. השאלה שערערה הכל הייתה "מה לדעתך אתה צריך לשפר בעצמך?"
עניתי בביטחון: "את הכל, אני מאמין שאין בי שום דבר מושלם ושאני יכול לשפר כל תכונה בי"
בשלב הזה הפסיכולוגית (ככה אני מספר לעצמי, אני לא ממש זוכר מה היה שם) "יצאה עליי" מה שהיא בעיקרון אמרה לי זה שאני חושב שאני מושלם, שאני לא רואה שום דבר שאפשר לשפר בעצמי ושאין לי נכונות לבצע שום שיפור.
הייתי מבולבל, בערך כמו שאתם מבולבלים אחרי שקראתם את הפוסט, לא הבנתי איך זה ייתכן שהיא אומרת דבר כזה – כבר הייתי בשלב בחיים שהתעסקתי בהתפתחות אישית באופן יומיומי – כל כולי הייתי על שיפור העצמי! איך היא יכולה לחשוב שאני חושב שאין לי מה לשפר, הרי אמרתי בפירוש "יש לי את הכל לשפר".
הפסיכולוגית הזו הבינה כבר אז מה שלקח לי מספר שנים להבין – ואני מזמין אתכם לקלוט את זה כבר היום.
בסדר, לא מושלם – אז מה כן?
שאלה מעולה!
תשאפו להיות אדירים, תשאפו לצאת מגדרכם! תציבו ייעדים ענקיים שאתם יודעים שיהיה לכם קשה להשיג – אבל אל תשאפו לשלמות תגדירו ייעדים שאפשר להשיג, אל תדאגו, כשתשיגו אותם תוכלו לאפשר לפרפקציוניזם שאתם כל כך אוהבים לצוץ שוב ולגרום לכם לרצות עוד ולהציב יעד חדש.
מתי כן ומתי לא – פרפקציוניזם
התשובה פשוטה, כשהתכונה הזו (פרפקציוניזם) גורמת לכם לזוז, גורמת לכם לפעול – תשתמשו בו.
כשהתכונה החמקמקה הזו גורמת לכם להיות נינוחים, שאננים או מיואשים – תזרקו אותה לפח.
מהו החסרון השני?
אז החסרון השני אינו מאפיין את כל הפרפקציוניסטים ומדבר על מה קורה כשפרפקציוניסט נכשל, פוסט על זה יגיע בקרוב.