איך להתמודד עם פחד מכישלון

פחד מכישלון הוא לא מה שחושבים שהוא.

רוב האנשים מחפשים דרך להיפטר ממנו. להגיע לנקודה שבה פשוט "לא פוחדים יותר." אבל פחד מכישלון הוא מנגנון הגנה חיוני שמגן עלינו גם מסכנות ממשיות. הבעיה מתחילה כשהוא יוצא מאיזון ומגיב לסיטואציות שלא מסכנות אותנו באמת. ולכן המטרה אינה לחסל אותו לחלוטין. המטרה היא לנהל אותו. להפחית אותו לרמה שמאפשרת לפעול.

פחד שלא מודיע על עצמו

פחד מכישלון הוא פחד חמקמק. הוא לא בא ואומר "אל תעשה את זה כי תיכשל." הוא מסווה את עצמו כדחיינות, עייפות, רציונליזציות שונות ועיסוק בפרטים שוליים. פתאום יש משהו דחוף. פתאום התנאים לא מושלמים. פתאום עובר שבוע שלם "עסוקים" בכל מיני דברים ובסוף לא קידמו כמעט כלום את מה שהכי חשוב.

הסיבה: תת המודע יודע שאם יאמר לנו את הסיבה האמיתית, נלחם בה ישירות. אז הוא לא אומר אותה.

זה עושה את הפחד הזה קשה במיוחד לזיהוי. הוא לא מרגיש כמו פחד. הוא מרגיש כמו עייפות, כמו עומס, כמו "פשוט לא הזמן הנכון."

שלושה גורמים שקובעים את עוצמת הפחד

לא כולם מרגישים את הפחד הזה באותה עוצמה. יש שלושה גורמים שמשפיעים על כמה חזק הוא פועל.

הראשון: חוויות הכישלון הקודמות. לא רק שלנו עצמנו, אלא גם של אנשים בסביבתנו.

השני: רמת הערכיות של המשימה. ככל שמשהו חשוב יותר, הפחד גדל. זה מסביר את הפרדוקס של אנשים שאפתנים: ככל שהמטרות גדלות, הפחד עמן.

השלישי: המסוגלות העצמית ביחס לאותה משימה. כמה מרגישים שיש בידינו מה שנדרש כדי להצליח.

מה שקורה כשמגנים יותר מדי

כשגדלים בסביבה שמנסה להרחיק כישלון בכל מחיר, הנפש בונה תמונה שכישלון הוא דבר נוראי. שיש להימנע ממנו תמיד. וזה בדיוק ההפך ממה שצריך.

חוויות כישלון חיוביות בגיל צעיר הן שמפחיתות את הפחד בגיל מבוגר. ילד שנכשל, ראה שהחיים ממשיכים, ולמד להתאושש, הופך למבוגר עם שרירים רגשיים שמאפשרים פעולה גם מול אי ודאות. הגנת יתר מפיגה בדיוק את השרירים האלה.

חוויות הכישלון של אחרים

יש נקודה כאן שלא מספרים עליה מספיק.

חוויות כישלון של אנשים בסביבתנו משפיעות עלינו לא פחות מחוויות הכישלון האישיות שלנו. אם מישהו קרוב עבר כישלון בתחום שרוצים להתקדם בו, זה יוצר פחד בלתי מודע גם אם מעולם לא נכשלנו עצמנו באותו תחום. ההורים שניסו עסק ויצאו בחסרון. עמית שנכשל ציבורית. חבר שהשקיע הרבה ולא ראה תוצאות. כל אלה מאוחסנים בפנים כאזהרות שפועלות אוטומטית.

שני רכיבים שרוב האנשים מבלבלים ביניהם

פחד מכישלון מורכב משני רכיבים נפרדים לגמרי.

הרכיב המעשי: מה באמת יקרה אם נכשל. כסף שיאבד, זמן שיאבד, פרויקט שלא ייצא לפועל. הרכיב החברתי: מה יחשבו עליי, מה יידעו.

רוב האנשים מתמקדים רק בפרקטי ומסתירים מעצמם את הרכיב החברתי. אבל מה שלא מודים בו לא ניתן לטפל בו. הסימן לכך ברור: אותו אדם שמוכן לנסות פרויקט שעלול להיכשל יהסס הרבה יותר כשיידע שהתוצאה תיראה על ידי הרבה אנשים. הרכיב החברתי חזק יותר, ברוב המקרים, מהמעשי. גם אצל מי שלא מודה בכך.

פחד לא גר בראש

פחד מכישלון מאוכסן בתת המודע כתמונות וסרטים רגשיים, לא כמחשבות מילוליות.

לכן כשמנסים להתמודד איתו רק ברמה הרציונלית, מגיעים לשכבה השטחית בלבד. לא לשורשים. אפשר לבנות טיעון הגיוני מדוע הפחד לא מוצדק, ולצאת מהשיחה עם אותו פחד בדיוק. כי ההיגיון לא מדבר אל אותה שפה שבה הפחד מאוחסן.

התמודדות אפקטיבית מחייבת גישה לאותן חוויות רגשיות עצמן.

פחד רציונלי מול פחד לא רציונלי

ההבחנה שמשנה הכל: פחד רציונלי לעומת פחד לא רציונלי.

פחד רציונלי נובע מסכנה ממשית ואפשרית. פחד לא רציונלי מגיב לתרחישים שהסתברותם נמוכה. לטפל בשניהם באותה שיטה זו טעות יסודית.

לפחד רציונלי יש ארבע רמות תגובה, מהקלה לקשה: קבלת הסיכון באופן מודע, הפחתת הסיכון, ניהול ההשלכות האפשריות מראש, ויציאה מהפעולה כשהסיכון באמת גבוה מדי. הבחירה ברמה הנכונה תלויה בהערכה מפוכחת של הסיכון, לא בתגובה אינסטינקטיבית. לפחד לא רציונלי, לעומת זאת, לא מספיקה תגובה מעשית. צריך לעבד את הרובד הרגשי.

לעלות לאוויר גם כשזה עדיין לא מושלם

לקוחה שליוויתי רצתה לבנות סדנה חד פעמית ושאלה אותי איך להתמודד עם הרצון שהכל יהיה מושלם לפני שמתחילים. התשובה שנתתי לה היתה שהדרך היחידה לגרום לזה להיות ממש טוב היא להוציא אותו לאנשים אמיתיים. כל עוד זה נשאר רק בראש, היכולת לשפר מוגבלת.

יש משל שאני אוהב להשתמש בו: אדם צולל לעומק ומרוב שהוא צולל לבד הוא נהיה מסוחרר. צריך לצלול. אבל גם לעלות לאוויר.

מסוגלות עצמית נבנית בהדרגה ולא מגיעה כמצב קבוע. גם מי שהצליח הרבה ימשיך להרגיש פחד וספק עצמי כשיתחיל משהו גדול יותר. זה לא סימן לחוסר התאמה. זה סימן לכך שמתחילים משהו שהמסוגלות אליו עדיין בבנייה. ההבדל בין מי שמתקדם לבין מי שנתקע הוא לא שמי שמתקדם לא פוחד. הוא שפועל בכל זאת.

סיכום

פחד מכישלון הוא לא חולשה. הוא לא בעיה לתיקון.

הוא מנגנון שקיים בכל מי שרוצים להשיג משהו שחשוב להם, ואצל אנשים שאפתנים הוא אף מתעצם ככל שהמטרות גדלות.

להתמודד איתו לא אומר להיפטר ממנו. אומר לזהות אותו כשהוא מתחפש לדחיינות ולעייפות. לדעת להבחין בין הרכיב המעשי לרכיב החברתי. להכיר את ההבדל בין פחד שמצריך עיבוד רגשי לפחד שמצריך ניהול מעשי. ולעלות לאוויר מדי פעם, גם כשהצלילה עדיין לא מושלמת. כי הדרך היחידה לשפר את הביצוע היא לבצע אותו.

שפת הגוף היא אחד הדברים שמשפיעים הכי חרישית על הרושם שיוצרים מול אנשים, ועל ביטחון הביצוע שמרגישים מבפנים. אם פחד מכישלון מחבר אצלך גם לאיך שנראים ונשמעים מול אחרים, שווה להתחיל מהבסיס: קורס שפת גוף חינמי.