איך לגרום לאנשים להקשיב לכם: השיעור שלמדתי מסבתא שלי

והנקודה הזאתי, זה הנקודה של איך לגרום לאנשים אחרים להקשיב לי. כי בעצם, אני חושב שבהרבה מאוד מקומות בחיים זה נקודה מאוד מאוד רגישה ומאוד מאוד משמעותית. אנחנו חיים את החיים שלנו, בעיקר אם אני מסתכל פה על הנשים המאממות שיושבות פה בחדר, אז הרבה מכן השקעתם את החיים שלכם. לא בקטע לפרגן או מה, פשוט להסתכל על המציאות ולהגיד השקעתם את החיים שלכם בסביבה שלכם, בקהילה שלכם, במשפחה שלכם, באנשים באזור שלכם. והרבה פעמים אני יודע שאנשים מגיעים לשלבים מסוימים בחיים, זה קורה אגב גם לחבר'ה צעירים בני 20, גם לחבר'ה בני 40 ובוודאי בגיל 60 וגם הטיפ טיפה היותר מבוגרים, בני 90 כמו סבתא שלי, שעכשיו אני אספר לכם. אז הם מגיעים לנקודה שהם מרגישים שלא מספיק מקשיבים להם. שהם לא מצליחים לגרום לאנשים שיקרים להם, שחשובים להם, אנשים שהשקיעו בהם, להקשיב לנו. וזה נושא שמאוד מאוד עניין אותי כי בתור ילד כמו אך בה פה הייתי מאוד בישן, מאוד מאוד סגור, חסר ביטחון, אני זוכר את עצמי בגיל 6, אני נולדתי באלת, בגיל 6 אני זוכר את עצמי באוגוסט מתחבא מתחת לאיזה שולחן עם סמיכת צמר עליי באוגוסט באלת, אין מזגנים כשהייתי ילד, כן? ואפשר לחשוב שאני מתחבא כי מישהו מרביץ לי או משהו, אבל כל המשפחה שלי היו אנשים זהה ודבש וכולם התייחסו אליי יפה. אבל למה התחבאתי? כי הדודים מרמת גן באו לבקר ואני פחדתי שיקראו לי להגיד שלום ואני התביישתי, התביישתי שיקראו לי להגיד שלום, אז אני התחבאתי. זה קורה, וכשגדלתי והבנתי שהתכונה הזאת יש בה קסם אבל גם יש בה הרבה מחירים מי שמתבייש ומי שמפחד ומי שלא מבטאת את עצמו משלם הרבה מחירים בחיים, הרבה דברים הוא מפספס. הבנתי שאני צריך לצמוח מהדבר הזה ואמרתי אני צריך ללמוד להיות בן אדם שהוא, שאנשים מקשיבים לו, שאנשים רוצים להיות בקרבתו, שאנשים רוצים לשמוע את דעתו. למרות שהייתי צעיר ופישר, אבל אני חשבתי שאני חכם, לא משנה אם הייתי טמבל כשהייתי קטן, אבל חשבתי שאני חכם אז רציתי שאנשים יקשיבו לי, גם אם לא היה לי את הניסיון. ואז אמרתי מי המנהיג הכי מדהים שאני מכיר, שאני יכול להסתכל עליו, על איך אנשים מקשיבים לו, על איך אנשים הולכים אחריו, על איך אנשים תופסים ממנו, שאני יכול ללמוד. וזה היה שאלה הכי קלה בעולם, כי זה היה סבתא שלי. סבתא שלי הייתה יושבת באלת על הספה שלה, כולם קראו לסבתא מאמי, השם שלה היה פרחה, אף אחד לא קרא לה פרחה. וכשאני בגיל 22 רבתי עם אמא שלי וככה הייתי צריך לברוח מהבית, לאן ברחתי? לסבתא באלת, לסבתא מאמי, ואז אני גיליתי משהו מטורף שאני לא דמיינתי. הייתי יושב אצלה ביום שישי בצהריים והטלפון של סבתא מאמי לא מפסיק לצלצל. כל שנייה נכד, כל שנייה אחיין, כל שנייה מישהו מתקשר רק להגיד לה שבת שלום מאמי. רק להתייעץ איתה, כל הנכדות, כל הבנות, כל הנינות. היה לה כשהיא נפטרה לפני כמה שנים, היה לה, כאילו לנכדה שלה כבר היה נכדים. והבנות האלה היו מתקשרות אליה, כולם היו מתקשרים אליה להתייעץ איתה. מה את חושבת על הבחור הזה שיצאתי איתו? היו כל אחת לפני שמתחתנת מביאה את הבחור לאלעד. לקבל את הדעה של סבתא מאמי. על כל החלטה גדולה בחיים, על כל דבר כולנו היינו מתייעצים. עכשיו אני חשבתי שזה רק אני מתייעץ והאחותי מתייעצת. רק כשהגעתי לשם בגיל עשרים אני קלטתי שכולם מתייעצים. ואז אני שאלתי את עצמי, אני גם רוצה להיות ככה. אני רוצה להיות גם, ללמוד את החוכמה שלה והכל, אבל אני גם רוצה להיות הבן אדם הזה שמקשיבים לו. הבן אדם הזה שמתייעצים איתו, הבן אדם הזה ששומעים בדעתו. כי סבתא שלי הרבה פעמים, לא תמיד, אבל הרבה פעמים אנשים היו באים עם אג'נדה. הנכדה הייתה מאוהבת והייתה מביאה את הבחור. ואם הסבתא הייתה אומרת לא, לא שמיד הייתה חותכת, כן? אבל הרבה פעמים המערכת היחסים הזאת הייתה נגמרת. כי לדעתה שלה היה משקל, משקל על ההחלטות הגדולות בחיים של הנכדים שלה שהיה אכפת להם. ואני שאלתי את עצמי איך היא עשתה את זה. כי אני רציתי את הקסם הזה לעצמי. משתי סיבות. אחד כי רציתי לעזור לאנשים, נכון בסוף היא עזרה להם, אז אני גם רציתי לעזור. אבל הייתה לזה עוד סיבה. אני קלטתי שהאישה הזאתי אף פעם לא לבד. אף פעם לא לבד. אנשים באים לבקר אותה, עוזרים לה, מפנקים אותה. זה נקודה קצת עצובה, אבל ביום שהיא נפטרה אני הייתי שם. ידעו שזה לקראת הסוף. ולא אף אחד לא הסכים לשים אותה לא בבית חולים ולא באיזו בית אבות או שום דבר. היא נפטרה בבית שלה. כשכל הילדים שלה, כולל אלה שגרו במרכז ובצפון, כולם באו מכל הארץ. הבן שלה מחזיק לה את היד, אומר לה אני אוהב אותך. נכדים של הסביבה, כולם באהבה סביבה. ואמרתי אם יש דרך בגיל 95 או 94 ללכת, אף אחד לא יודע, היא באה מאיראק, מי יודע כמה היא. אם יש דרך ללכת מהעולם הזה, זה ככה. והדבר הזה היה החיים שלה, זה היה הדרך החיים שלה. ואני אמרתי שאני רוצה ללמוד איך היא עשתה את זה. וכמובן שיש מספיק על זה ספר שלם, אבל אני אנסה לתת לכם בדקה אחת את הדבר הכי משמעותי שאני מצאתי. וזה מתחבר למה שכל הבנות פה דיברו איתכם עליהם. זה פשוט מסכם את הכל. אחד, סבתא שלי ידעה להאמין בעצמה, להיות מאוד בטוחה בעצמה ובדעות שלה. מצד אחד. ואז כל הדברים שקשורים לביטחון עצמי וראיית הטוב ועמידה וכל מה שהבנות פה דיברו איתכם, כל זה. אבל בנוסף לזה היה לה עוד משהו אחד. היה לה סוג של מילה כזאת שאם אני אגיד אותה הייתי שמע פלצנית כי מדברים עליה בפוליטיקה ובזה, אבל סבתא שלי לא הייתה פוליטיקאית, כן? היה לה חזון, היה לה ויז'ן. היא ראתה משהו בדמיון שלה של איך המשפחה צריכה להיראות. של איך החיים של אנשים במשפחה שלה שהיא אוהבת, שהיא דואגת להם, שאכפת להם, איך החיים שלהם צריכים להיראות כדי שיהיה להם טוב. היא ראתה את זה בדמיון שלה, אוקיי? והיא התעקשה שזה יקרה. והיא לא הייתה בן אדם ככה מסובך או משהו, היא ידעה להעביר את זה בפשטות. בין הדודים שלי היו ריבים, חבל לכם על הזמן, פיצוצים, היה עסקים ביחד שנפלו ומספיק ריבים כדי לשבור ולפרק ארבע משפחות. אבל כשמישהו היה בא עצבני לסבתא שלי והיה אומר שעוד שנייה הוא קורא את האח שלו מכות ולא יודע מה עושה לו, היא הייתה יושבת והיה את המשפט הקבוע של סבתא שלי. אבל בדלק, זה אח שלך. זהו. אבל בדלק, זה אח שלך. תכעס עליו, זה אח שלך. וכשאני באתי בגיל 22 לסבתא שלי עצבני, טעון על אמא שלי שרב איתה ובורח מהבית במרכאות, כן הייתי ילד טוב, חננה, אבל עדיין, אוקיי? והייתי מתעצבן עליה ואומר לה כמה אמא שלי לא בסדר, מה הייתה אומרת? לבדלק! זאתי אמא שלך. ובסופו של דבר, בשתיים שלוש מילים, בפשטות, בקלות, בלי להסתבך, בלי לחפור, בלי להעיק. במילים הקטנות האלה היה תמונה שלמה. במילים הקטנות האלה הייתה את התמונה של אנחנו משפחה ואנחנו מקבלים אחד את השני עם הפאקינג ועם הטעויות. זו הייתה התמונה שלה, כל אחד יש פה את התמונה שלו, אתם לא חייבים ללכת עם התמונה של סבתא שלי, כן? אבל זו הייתה התמונה שלה שאנחנו משפחה ואנחנו תומכים אחד בשני ואנחנו עוזרים אחד לשני ואם מ עבור המשפחה שלנו, עבור הקהילה שלנו, לא משנה אם אנחנו חושבים יותר בגדול על המדינה או הטבע, אבל עבור הקהילה, עבור המשפחה, עבור האנשים, אם אנחנו חיים אותו חזק, אם אנחנו מתקשרים אותו בפשטות, ואם אנחנו באים עם ביטחון כמו שהבנות דיברו איתכם היום, אז החזון הזה והחלום הזה הוא יותר גדול מאיתנו. וגם אחרי שאנחנו הולכים, הילדים, הנכדים, הקהילה יכולים להמשיך אותו. והיום יש, מתוך הנכדים והנינים של סבתא שלי, איזה שמונה עשר בתים כאלה שמנסים להיות כמו הבית של סבתא מאמי. זה לא אותו דבר. אין את הקובה, אבל יש משהו ויש את האינטרפטציה ואת הדרך של כל אחד להביא את הדבר הזה. כי זה שתי דברים חברים וחברות, חברות יקרות. אחד זה לדעת שיש לכם חלום ולהאמין בעצמכם. וכשאני הקמתי את המכלל ה-NLP וכשאני עשיתי הרבה דברים בחיים שלי, זה מה שהנחה אותי. לא משנה, אני עשיתי מזה אחר כך עסקים ודברים אחרים, לא פקובות, אבל זה לא משנה. זה על אותו משקל. כי כשאני עושה עסק, אני חושב איך סבתא מאמי הייתה עושה את העסק ואני מנסה לעשות את העסק כמו הקובה. אני מנסה לחשוב על העסק, איך אני מביא חזון, איך אני מביא חלום, איך אני מביא ביטחון ואיך אני מתקשר את זה בצורה פשוטה ולא מסובכת ולא פלצנית. אני רוצה להגיד לכם תודה רבה רבה לכם על היום.