סוגי מנהיגים גרועים: ארבעת המנהיגים הפחדנים, ההגיוני, התזזיתי, המאשים והדיקטטור

ארבעת המנהיגים הפחדנים, מודל שפיתחתי בספר מנהיגות בטישרט, אומר שרוב הטעויות של מנהיגים נובעות מארבעה דפוסי פחד: ההגיוני, התזזיתי, המאשים והדיקטטור. לכל אחד מהם חסר בדיוק אחד מארבעת עמודי התווך של מודל ערכ״י, ולכן כל טיפוס הוא גם אבחנה: הוא מראה לכם איזה עמוד לבנות קודם.

למה טיפוסים ולא רשימת טעויות? כי כמות הטעויות שאנשים עושים כמעט בלתי מוגבלת, ולבדוק כל אחת מהן זו דרך לא יעילה. יותר מזה, עודף תשומת לב לטעויות מוביל לחששות ולתקיעות. אז במקום לנתח כל צעד, אני הולך לשורש: הפחד, והאמונות שהוא מייצר.

ארבעת הטיפוסים בקצרה

כל טיפוס הוא דפוס פחד אחר, שחסר לו עמוד תווך אחר, ושנכלא בלולאה משלו:

• ההגיוני. חסרות לו עיניים עצומות, כלומר חזון. הלולאה שלו: תפיסות ״הגיוניות״, מטרות ״הגיוניות״, פעולות ״הגיוניות״, אנרגיה ״הגיונית״ ותוצאות ״הגיוניות״.
• התזזיתי. חסרות לו רגליים יציבות, כלומר מימוש. הלולאה שלו: אמונה חלשה, מוטיבציה חלשה, חוסר מימוש, ויתור מול אתגרים ושברון לב.
• המאשים. חסרות לו כתפיים רחבות, כלומר אחריות. הלולאה שלו: זריקת אשמה, הקטנה עצמית, מסוגלות נמוכה, יצירת תלות ואי הצלחה.
• הדיקטטור. חסרות לו ידיים פתוחות, כלומר נתינה. הלולאה שלו: חשיבות עצמית, הקטנת האחר, פגיעה באחר, האדם מתרחק ותחושת בדידות.

רוב הסיכויים שתזהו בעצמכם יותר מאחד. זה נורמלי לחלוטין. אף אחד לא נכנס באופן מושלם לתבנית אחת.

ההגיוני: הפחד מאכזבה שמתחפש לחוכמה

ההגיוני הוא מנהיג שאין לו חזון, והוא מסתתר מאחורי ההיגיון. זה, לדעתי, דפוס הפחדנות הפופולרי ביותר בעולם כרגע, כי הוא מוסווה כמשהו הגיוני וחכם.

הוא הולך על הצד הבטוח, ומציב רק מטרות שהוא יודע בוודאות שהוא יכול להשיג. תוצאות יוצאות דופן הן בשבילו נס או צירוף מקרים. מי שמכוון גבוה הוא תמים בעיניו, ואם אנשים הולכים אחריו, הוא קורא לו שרלטן.

הדוגמה מהספר: אם המנהל שלכם הוא טיפוס הגיוני, רוב הסיכויים שיצטבר אצלכם תסכול. אולי תישארו עוד כמה חודשים או אפילו שנים, אבל כשתגיע הצעה שיש בה אנרגיה חדשה, כנראה שלא תסרבו. המנהל הזה לעולם לא יקבל את מאה האחוז שלכם, ובטח שלא את מאתיים האחוז שאתם נותנים כשמשהו באמת מעורר בכם השראה.

מה שמסתתר מאחורי ההיגיון הוא פחד: שאנחנו לא מספיק טובים, או פחד מאכזבה. האומץ שנדרש כאן הוא האומץ לשים לפעמים את ההיגיון בצד, לחלום, לכוון גבוה, ולקחת את הסיכון האמיתי שנתאכזב.

התזזיתי: חולם בגדול, נשבר באמצע

התזזיתי הוא מנהיג עם חזון גדול ובלי עקביות. הוא אמיץ מספיק בשביל לחלום, אבל חסרה לו העוצמה לגרום למשהו לקרות.

לפעמים הוא אפילו יודע להעביר את החזון ולהדליק אנשים, לפחות לרגע. הבעיה מעמיקה עם הזמן: כל חלום שהוא נוטש מחליש אותו, הביטחון העצמי שלו נרמס, וגם האמון של הסביבה במילים שלו נשחק. לא פעם אנשים אחרים לוקחים את הרעיונות שלו ומגשימים אותם. במקרה הטוב הם יזכרו לו את זה ויגידו לו תודה.

אדם בסגנון הזה יכול למצוא הצלחה סבירה בייעוץ או באימון, אבל גם שם הוא לא ממש יבלוט, כי זה דורש מנהיגות אמיתית. בשורש הדפוס יושב פחד עמוק מההתמודדות עם הפער בין החזון למציאות. האומץ שנדרש כאן הוא לסמוך על עצמנו עם כל החולשות, ולהאמין שנשפר את המציאות בהדרגה לכיוון החזון, גם אם היא אף פעם לא תהיה בדיוק כמו שדמיינו.

המאשים: כריזמה בלי אחריות

המאשים הוא מנהיג שאף פעם לא אשם. הוא יכול ליצור חזון עוצמתי, להעביר אותו בהשראה, ונראה שיש לו גם את הכוח לגרום לדברים לקרות. רק שכשמשהו נכשל, תמיד מישהו אחר אשם.

הדבר הכי חשוב שהמאשים יודע על אנשים הוא שאי אפשר לסמוך עליהם. ובכל זאת הוא סומך עליהם שוב ושוב, והם ״תמיד״ מאכזבים אותו. החולשה האמיתית שלו נחשפת לרוב רק כשדברים מתחילים להשתבש. בדיעבד אפשר לזהות דגלים אדומים: מילים מזלזלות, לחץ לעשות דברים שלא היינו שלמים איתם.

מבחוץ הוא נראה בטוח בעצמו. בפנים, הצורך שלו להאשים יושב על חוסר ביטחון עמוק, ועל חוויה אישית כל כך שבירה שפיסת ביקורת יכולה לרסק אותה. כשהמאשים הולך לישון בלילה, הוא מרגיש אשם, קטן, חלש ופגיע. האומץ שנדרש כאן הוא לשים את האשמה בצד, ולשאת על הכתפיים לא רק את פרסי ההצלחה אלא גם את משקל הכישלון.

הדיקטטור: כל הכישורים, בלי ידיים פתוחות

הדיקטטור הוא מנהיג שיש לו את המיומנויות, ובוחר להוביל אחרים רק לטובת עצמו. בעיניי הוא הגרוע מכולם, כי המנהיגים הגרועים ביותר הם לא אלה שחסרים להם הכישורים, אלא אלה שיש להם את הכישורים ובוחרים להוביל בדרכים נוראיות.

וזה לא מתחיל מרוע. ככה כתבתי בספר:

״רשע מתחיל עם כוונה חיובית המחוזקת בנחישות יתר ליצור משהו בעבור עצמו.״

הרצון לדאוג לעצמנו הוא בריא וחשוב. בשלב מסוים הוא עובר גבול, והופך לכל כך חד ממדי שכל האמצעים נעשים כשרים. רוב הדיקטטורים הקטנים שסביבנו לא יפתחו מלחמות, אבל בהדרגה הם יפגעו יותר ויותר באנשים שסביבם, ואותם אנשים כבר לא ירצו שום קשר איתם. בספר אני מקשר את זה ישירות לעקרון ההשפעה החיובית: מי שממוקד רק בתועלת של עצמו מתרחק מרבעון המנהיגות, שבו כולם מרוויחים.

בשורש: פחד פנימי שהוא נחות מאחרים, ותחושת מחסור. האומץ שנדרש כאן הוא להסתכל על אחרים כבני אדם מלאים, להתחבר ואפילו לאהוב, ולקחת את הסיכון שאחרי שנתנו את עצמנו, הם יעזבו או יאכזבו.

המכנה המשותף: עמוד תווך אחד חסר

המכנה המשותף לכל ארבעת הפחדנים הוא שלכל אחד מהם חסר אחד מארבעת עמודי התווך של מנהיגות אותנטית. וזו בדיוק הסיבה שהם שימושיים: הם מראה.

אם אתם מזהים בעצמכם את המאשים, לא יעזור לכם לחדד את החזון או לשפר את הביצוע. זה עקרון החוליה החלשה של מודל ערכ״י: עובדים קודם על העמוד שחסר. כשעושים את זה, במקום הלולאה של תפיסות שליליות, התנהגות שלילית ותוצאות שליליות, נוצרת לולאה אחרת: תפיסות חיוביות וכלים מעשיים, מנהיגות וביטוי עצמי, ותוצאות יוצאות דופן.

איך מתחילים: לזהות את הפחדן שבכם

מתחילים בכנות. לא בשאלה ״איזה מנהל אני?״ אלא ״איזה פחד מנהל אותי, ובאיזה תחום?״.

1. קראו שוב את ארבעת הטיפוסים, ותסמנו משפטים שמתארים אתכם. לא את המנהל שלכם. אתכם. בעבודה, בבית, עם החברים.
2. בחרו את הטיפוס שהכי מתאים, ומצאו את העמוד שחסר לו. הגיוני: עיניים עצומות. תזזיתי: רגליים יציבות. מאשים: כתפיים רחבות. דיקטטור: ידיים פתוחות.
3. עשו השבוע מעשה אחד של אומץ, מהסוג שהטיפוס שלכם צריך. הגיוני: לכתוב תשובה אחת לשאלה ״מה ראוי שיהיה?״, גם אם היא לא נשמעת הגיונית. תזזיתי: לבחור רעיון אחד ולהביא אותו לתוצאה קטנה ומוחשית. מאשים: בפעם הבאה שמשהו נכשל, לשאול קודם מה החלק שלי. דיקטטור: לשאול לפני שיחה חשובה מה הצד השני ירוויח ממנה.

את ארבעת עמודי התווך עצמם, ואת עקרון החוליה החלשה, פירטתי במודל ערכ״י. על התכונות שהופכות אדם למנהיג שאנשים הולכים אחריו מרצון כתבתי במיהו מנהיג אמיתי, ובספר מנהיגות בטישרט כל אחד מהפחדנים מקבל פרק משלו, עם הלולאה המלאה שלו.