איך לבנות סדנה שעובדת: המבנה, האורך והטעויות שכולם עושים

בניית סדנה, לפי הניסיון שלי, מתחילה מההבטחה ולא מהשם: מה אנשים יקבלו, איזו מיומנות אחת תביא אותם לשם, ומה הם צריכים להאמין בדרך. רוב האנשים שיושבים לבנות סדנה שואלים את עצמם ״מה אני אלמד״ ו״איך אקרא לזה״. שתי השאלות הלא נכונות, ובגללן יוצאות סדנאות עמוסות שאנשים מחמיאים להן ולא חוזרים.

אני בונה סדנאות כבר הרבה שנים, ובניתי גם קורס שלם שמלמד לבנות אותן. המטרה שלו פשוטה: שתצאו עם סדנה מוכנה ברמת איכות גבוהה, ועם המיומנות לבנות עוד אחת ועוד אחת. וכאן אני נותן את התבנית, ואת הטעויות שאני רואה אצל כמעט כל מי שמגיע אליי.

שלב אפס: כותבים את השיווק לפני התוכן

את השיווק של סדנה כותבים לפני התוכן, כי ברגע שצריך להסביר לאדם זר למה לבוא, נאלצים להחליט מה בדיוק מבטיחים לו, ואת ההבטחה הזאת התוכן צריך אחר כך לקיים. זה מפתיע אנשים, אבל הדבר הראשון שאני כותב הוא לא התוכן, אלא הפרסום. דף הרשמה, מייל, פוסט.

כל כלי אפשר ללמד בהרבה דרכים, ואת הדרך בוחרים גם לפי כמה קל יהיה למי שמתלבט להבין מה הוא מקבל. לכן המסרים והתוכן נבנים אצלי במקביל: מה אני מעביר, ואיך אני מסביר את זה למי שעוד לא נרשם.

שלב ראשון: ההבטחות, מה אנשים יקבלו מהסדנה

השלב הראשון בבניית סדנה הוא לכתוב שלוש או ארבע הבטחות: לא מה אלמד, אלא מה אנשים יקבלו, ודווקא דברים שהם כבר יודעים שהם רוצים, כי שם נמצאת הסקרנות הגדולה ביותר. פותחים דף במחברת וכותבים למעלה: מה אנשים יקבלו מהסדנה שלי. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אישה בת חמישים לא באה לסדנה כדי ״לאזן הורמונים״. היא באה כי הגוף משתנה, השומן עובר למקומות שהיא לא אוהבת, והאנרגיה נעלמה. את ההורמונים מסבירים לה בשלב העומק, לא בהבטחה.

וזה נכון לכל אורך. סדנה קצרה וסדנה ארוכה נשענות על אותו שלד. ההבדל הוא רק כמה נכנס לתוכו.

שלב שני: מיומנות אחת שמממשת את ההבטחה

סדנה אחת צריכה ללמד בדרך כלל מיומנות אחת: זו שאם האדם יפתח אותה, הוא יוכל לקבל את ההבטחה. מיומנות אחת שנכנסת עד הסוף שווה יותר מחמש שנשארות באוויר. עכשיו השאלה הקשה: איזו מיומנות? אם הבטחתי שהוא ישלוט במצב הרגשי שלו, אולי המיומנות היא להשתמש בשינויים בגוף כדי לשנות מצב רוח. אם הבטחתי שהוא יוכל לשבת עם הילד שלו ולהוביל אותו ללמוד לבד, אולי המיומנות היא הצטרפות והובלה.

כאן נופלת הטעות הנפוצה ביותר: להכניס לסדנה אחת את כל השיטה. מי שיש לו שיטה שלמה רוצה לתת את כולה, וסדנה של כמה שעות לא יכולה להחזיק אותה, וגם לא צריכה. ואם הבחירה היא בין סדנה מלאה מדי לסדנה שלא קורית בכלל, גם סדנה עמוסה עדיפה. התוצאה הגרועה ביותר היא אפס.

שלב שלישי: האמונות שצריך לבסס

בסדנה צריך לבסס את האמונות שבלעדיהן המיומנות לא תעבוד, חלק דרך סיפורים, חלק דרך הסבר של כלי, חלק דרך דוגמה, ותמיד לפני שנותנים את הכלי עצמו. רושמים רשימה: מה האדם צריך להאמין כדי שהמיומנות תעבוד לו? לא כל אמונה תבוסס בסדנה, אבל כמה שיותר מהן כן. אם אני מעביר סדנה על לחץ, אני שואל את עצמי מה האדם צריך להאמין על לחץ כדי שהכלי יעבוד לו, ומבסס את זה בסיפור לפני שאני נותן את הכלי.

ועם הזמן, ככל שתעבירו את הסדנה עוד פעם ועוד פעם, תיתקלו בשאלות ובאי הבנות. מתוכן תבינו איזו אמונה עדיין לא ביססתם, ותוסיפו אותה. סדנה עוברת חידודים. זה תקין, וזה גם הסימן שהיא חיה.

שלב רביעי: ההתנהגות, אם צריך

אם רוצים שבעקבות סדנה מישהו באמת יעשה משהו, יש כלל אחד: בהירות אבסולוטית. אם לאדם נשארת שאלה אחת לגבי הפעולה, כמעט בוודאות הוא לא יעשה אותה. לא כל סדנה מכוונת לפעולה, אבל לכל אחת שכן, זה נכון סטטיסטית. מתוך מאה יהיו כאלה שיפעלו גם בלי בהירות, אני למשל כזה, אבל לא בונים סדנה על החריגים.

המבנה שמחזיק סדנה: למה, מה, איך

המבנה שמחזיק סדנה, וכל תוכן אחר שאני בונה מהרצאת עשרים דקות ועד שיעור של שלוש שעות, הוא שלושה שלבים: למה זה חשוב לכם עכשיו, מה בדיוק הרעיון או הכלי, ואיך עושים את זה. אני משתמש בזה שוב ושוב, גם ברמת הסדנה כולה וגם ברמת כל אבן תוכן קטנה בפנים.

והנה הדבר שמשנה סדנאות: תרגילים והדגמות אפשר לשים בכל שלב, אבל כל תרגיל צריך לענות על השאלה של השלב שהוא נמצא בו. תרגיל בשלב הלמה אמור לחזק את הרצון, לא ללמד. תרגיל בשלב המה אמור לייצר הבנה. תרגיל בשלב האיך אמור להעביר את האנשים את התהליך עצמו. מרצה שפותח בתרגיל גדול לפני שבנה את הלמה מקבל חדר שמשתף פעולה בנימוס ולא מבין למה.

ולפני כל תרגיל, בונים את הלמה שלו. אומרים מה הוא ייתן, ומבססים את זה, בסיפור או בדוגמה, לפני שמבקשים מאנשים לזוז.

שאלות בזמן אמת: הדרך הכי פרקטית להעביר סדנה

הדרך הכי פרקטית שאני מכיר להעביר סדנה שמרגישה חיה היא לאפשר שאלות בכל רגע, ולהוציא את התוכן כתשובה לשאלה שמישהו בחדר בדיוק שאל. במפגשים שלי הסדנה הופכת לדיון מתמשך, במקום שאתכנן מראש כל משפט. יוצא מן הכלל אחד: סדנה שבנויה על סיפור אישי מתגלגל. את זו חייבים לתכנן מראש, סצנה סצנה, כי היא רגשית מדי ומתבלבלים בה בקלות. מחלקים את הסיפור לחלקים, וכל תובנה מחוברת לחלק אחר של הסיפור.

הטעויות שאני רואה שוב ושוב בבניית סדנה

ארבע הטעויות הנפוצות בבניית סדנה הן למלא אותה במקום לסנן, לקבוע תאריך אחד, להתרגל להעביר בחינם, ולחשוב שחמישים משתתפים זה קטן.

למלא במקום לסנן. דיברנו. סדנה עמוסה היא הסימן הכי ברור שהמרצה בנה מהתוכן ולא מההבטחה.

לקבוע תאריך אחד. קובעים שלושה תאריכים מראש, במרווחים של שבוע או פחות. הסדנה השנייה תמיד טובה יותר מהראשונה, ומי שקובע רק אחת נותן לעצמו הפסקה ארוכה מדי בין הפעמים ולא מיישם את העיקרון של המעגל.

להתרגל לחינם. מי שמעביר הרבה דברים בחינם מתרגל למסרים רפויים, כי לאירוע חינמי אנשים באים גם בשביל הכיף. סדנה בתשלום דורשת רצון חזק יותר, ולכן מסר חד יותר. משתתפת בליווי הגיעה עשרה ימים לפני סדנה בתשלום עם נרשמת אחת. לא מוותרים בנקודה הזאת. מחדדים את הדף ואת המסרים, ממשיכים לפרסם, ואם צריך דוחים ומוסיפים לפני הסדנה הרצאת מבוא פתוחה.

לחשוב שחמישים אנשים זה קטן. חמישים זה סדנה גדולה. ואני לא מכיר תהליך שאפשר לעשות עם חמישים ואי אפשר לעשות עם מאה. הכול שאלה של יצירתיות והתאמה לגודל.

לסיכום

סדנה שעובדת נבנית מהסוף להתחלה: הבטחות שאנשים כבר רוצים, מיומנות אחת שמממשת אותן, אמונות שצריך לבסס בדרך, ובהירות מלאה על הפעולה שאחרי. את הכול מחזיק המבנה של למה, מה ואיך, וכל תרגיל יודע לאיזה שלב הוא שייך. אם אתם עדיין מתלבטים אם מה שאתם בונים הוא הרצאה, סדנה או קורס, כתבתי על ההבדלים ביניהם ואיך בונים סילבוס, ויש לי גם סדנה קצרה על מודל 4MAT לבניית תוכן שמחזיק קהל.

ואם אתם רוצים לעבור על כל הדרך, מהסדנה הראשונה ועד עסק שמבוסס על הרצאות וסדנאות, בניתי קורס הרצאות עסקי בחינם. שישה עשר שיעורים, בלי עלות, ובלי לדחוס.