מוסכמות סמויות או לא ללבוש תחתונים

לפני שנים, בטיול כיתה ח' של הנוער העובד, המדריכים שלנו הפעילו אותנו במשחק פשוט ומעניין. ישבנו במעגל, אסור היה לדבר, ובתשובה לכל שאלה היינו כותבים על פתק ומעבירים למדריך. הרעיון היה ליצור מעין סטטיסטיקה קבוצתית אנונימית, כשהשאלות התחילו כלליות והלכו והתמקדו יותר ויותר.

השאלה שמניחה את נקודת המוצא לפוסט הזה הייתה, וסליחה על הדימוי: "האם אתם מסתכלים על נייר הטואלט אחרי שאתם מנגבים?". מתוך קבוצה של כעשרים ילדים בכיתה ח', רק שניים ענו שכן. כמובן שאף אחד מאיתנו, לא אז ולא היום, לא מחטט באף, לא מפליץ, ומסתבר שגם לא בודק נייר טואלט. אנחנו כנראה נעזרים בכוחות על טבעיים כדי לדעת מתי אנחנו נקיים.

למה בכלל להסתיר דבר שאף אחד לא יידע עליו

השאלה המעניינת היא לא "מי בודק נייר טואלט", אלא למה בכלל אנחנו תופסים חלק מהדברים האלה כ"פסולים" או "מגעילים", כשברור ששום עין חיצונית לא צופה בנו ברגע הזה. במקרה הזה התשובה יחסית פשוטה. בהתנהגויות חברתיות אחרות, הדבר הזה נהיה הרבה פחות ברור.

קל להבין למה אנחנו נמנעים, או לפחות טוענים שאנחנו נמנעים, מדברים שנתפסים בחברה כפסולים או מביכים: אנחנו רוצים להיות מקובלים. אבל העניין מתאפר, נהיה אפור במקום שחור־לבן, ברגע שאחד (ובטח ששני) מהנתונים הבאים נכנס למשוואה:

1. אנחנו יודעים שאף אחד לעולם לא ידע.
2. אנחנו לא יודעים בוודאות אם הדבר בכלל נחשב לא מקובל.

שני סוגים של מוסכמה סמויה

הנתונים האלה מייצרים שני סוגים שונים של מוסכמות סמויות:

• סמויות פיזית — אף אחד לא רואה מה אני עושה ברגע הזה (האם אני בודק את נייר הטואלט שלי?).
• סמויות בהגדרה — לא ברור אם בכלל קיימת נורמה חברתית סביב ההתנהגות הזו (האם לבדוק את נייר הטואלט שלי זה בכלל "פסול"?).

בואו נחזור רגע לקבוצת הילדים בטיול. הקבוצה הזו לא מייצגת את כלל האוכלוסייה, כי אדם בתוך קבוצה סגורה כזו נתון בממוצע ללחץ חברתי חזק בהרבה מהאדם הממוצע, וההשלכות של אי־קבלה שם כבדות ומיידיות. לסביבה מסוג הזה, קבוצת ילדים או כל מסגרת סגורה אחרת, יש יכולת לשרוף מישהו חברתית מהר מאוד.

הלחץ הזה מסביר איך זה שלמרות שלא ברור אם יש בכלל מוסכמה, וברור כמעט לחלוטין שאף אחד לעולם לא יידע, כתשעים אחוז מהילדים עדיין לא לקחו את הסיכון להודות. תגובת המדריך הייתה משעשעת: "שני אנשים מסתכלים, וכל השאר משקרים".

אז למה אנחנו, מבוגרים ולכאורה משוחררים, עדיין קבולים

אבל אנחנו, מבוגרים ולכאורה משוחררים, שיאהבו אותנו לא משנה אם נסתכל על נייר הטואלט או לא, למה אנחנו בכל זאת כל כך כבולים למוסכמות מהסוג הזה?

אני לא מדבר על מוסכמות שעבירה עליהן היא משהו חמור וברור לעין, כמו ללכת לעבודה בלי מכנסיים. אני מדבר דווקא על המוסכמות הקטנות, הפרטיות, שברור שעבירה עליהן לא תגרום שום נזק לאף אחד. הן פשוט הפכו להרגל, ולפעמים גם לזהות: "ככה אני", בלי שבאמת בדקנו אם זו בחירה שלנו או שריד מלחץ חברתי ישן שכבר לא רלוונטי.

הבחירה שאתם יכולים לעשות

הנקודה שאני רוצה שתיקחו מהפוסט הזה היא פשוטה: בואו נקלוט שאנחנו יכולים לבחור. לא כל מה שאנחנו עושים, או נמנעים מלעשות, כשאף אחד לא רואה, הוא באמת ערך שלנו. חלק מזה הוא פשוט הרגל שהתיישב עמוק, שמומחים חברתית לא באמת קיימים סביבו יותר.

אם יותר נוח לכם ללכת בלי תחתונים, אתם מוזמנים פשוט לעשות את זה. השאלה הרלוונטית היא לא "מה מקובל", אלא "האם זה גורם נזק לי או למישהו אחר". אם התשובה היא לא, אין שום סיבה טובה להמשיך להישמע לכלל שאף אחד בעצם לא אכף עליכם מלכתחילה.