שיעור 07: הפרעות נפש (פסיכופתולוגיה)

בשיעור של היום אנחנו הולכים לדבר על הנושא שנקרא פסיכופתולוגיה, או בשפה פשוטה, מחלות והפרעות נפש. מדובר בנושא שבעבר, אפילו לא רחוק, היה טבו מוחלט שכולם הסתירו את זה שאף אחד לא דיבר על זה, ובעזרת התקשורת, המיינסטרים והמדע, הדבר הזה הפך להיות משהו שהוא סגור יותר ויותר בשפה שלנו, נכון? אנחנו אומרים, לא יש טראומה, אי חמתה חרדה, אנחנו מתחילים לדבר את השפה הזאת, אבל עדיין יש הרבה מאוד מיתוסים והרבה מאוד דברים שאנחנו לא מבינים בצורה נכונה, לפחות בתרבות המיינסטרים, אבל גם בקהילה המדעית, ולכן השיעור הזה הוא כל כך חשוב. אז כמו שאמרתי, מדובר בשיעור שבע בקורס שלנו, אם עדיין לא צפיתם בשיעורים הראשונים, אתם מוזמנים לעשות את זה, אתם לא חייבים, אתם יכולים ליהנות מהשיעור הזה כמו מכל שיעור אחר לבד, אבל אני מאוד מאוד מאוד ממליץ לעבור מהשיעור הראשון ולצפות בכל השיעורים כדי להפיק את המרב מהקורס הזה. דגש נוסף ומאוד מאוד חשוב למי שזה הפעם הראשונה שהוא נתקל בקורס, זה לומר את הדבר הבא. הקורס הזה מיועד לתת לכם את הידע התיאורטי, את החומר העיוני, את המחקרים, את הבסיס המדעי שאתם צריכים כדי להבין להומק את עולמו פסיכולוגיה, או לפחות יחסית להומק. הפוקוס של הקורס הזה הוא לא על הכלים הפרקטיים, הוא לא על יישום מיידי של דברים בחיים שלכם, שזה דרך אגב רוב מה שאני עושה. זאת אומרת, אם אתם יותר מחפשים את הדבר הזה, אז יש את הפודקאסט שלי, תפרס התפתחות אישית בלי קלישות, ויש הרבה הרצאות בסדנאות אחרות פה בערוץ ביוטיוב או בספוטיפיי אפשר למצוא אותן, ובשביל זה כדאי להליץ את הדברים האלה. אבל דווקא בגלל שאתם פה, אני לא חייב לרוץ לפרקטיקה, אני לא חייב לרוץ לאיך משתמשים בזה, שאני יכול לתת את העומק המשמעותי שיש בקורס הזה, וזה מה שהופך את הקורס הזה לכל כך מרתק וכל כך מעניין. אגב, אם עדיין לא עשיתם עוקב, אני ממש ממליץ לכם לעשות את זה שוב, בין אם זה בספוטיפיי, בין אם זה ביוטיוב, בשביל שתוכלו לקבל התראות כשהפרקים הבאים מצטרפים לקורס, כשהשיעורים הבאים בעצם מצטרפים לקורס. אז שוב, היום אנחנו נדבר על מחלות והפרעות נפש, מה שנקרא פסיכופתולוגיה, והסיבה שזה כל כך מעניין וכל כך חשוב היא כפולה או אפילו בשולשת. קודם כל חשוב להבין שהרבה מהמדע הראשוני של פסיכולוגיה, הרבה מהענף הזה שנקרא היום פסיכולוגיה, נשען בהתחלה של המחקר שלו כדי לעזור, או הוקם כדי לעזור לאנשים האלה. המון מהגישות, מהשיטות, מהדברים שאנשים ניסו לחקור ולהבין, היה קשור למחלות נפש במטרה לטפל במחלות נפש, במיוחד בענף של פסיכולוגיה קלינית. בשיעור הבא אנחנו נדבר על פסיכולוגיה חיובית, ששם זה תחום מאוד חדש, אפילו ביחס לפסיכולוגיה, שבו באמת חוקרים את הפסיכולוגיה או את הנפש של האדם הבריא במרחאות, ועל איך לגרום לו לחיות חיים טובים יותר ומאושרים יותר, אבל זה דבר מאוד חדש. ברוב ההיסטוריה של פסיכולוגיה כתחום אקדמי וכתחום מחקר וכתחום קליני, בעצם הפוקוס הרבה יותר גדול היה על איך לעזור לאנשים כל מיני הפרעות מאוד מאוד מאוד קשות, אבל היום, וזו הסיבה השנייה, אנחנו מבינים שמה שנחשב בעבר כהפרעות הקשות האלה, זה משהו שהרבה מאוד אנשים מתמודדים איתו, בין אם בצורה ישירה דרך עצמם או דרך הסביבה שלהם. ב-2019 מחקרים העריכו שכ-50% מאוכלוסייה חווים בצורה כזאת או אחרת, בשלב כזה או אחר בחיים שלהם, איזושהי התמודדות נפש עם אחד מהדברים שבאמת מוגדר כהפרעה או מחלת נפש, והיום הערכות שרוב החוקרים נעה יותר סביב ה-70%. סתם כדי לסבר את האוזן, דברים קשים, נקרא לזה ככה, או שדורשים טיפול מאוד מאוד אינטנסיבי כמו סחיזופרניה, עדיין מוערכים בכ-1% מאוכלוסייה, אבל דברים למשל כמו חרדה, היום מעריכים ש-20% מהאנשים מתישהו בחיים שלהם יחוו איזשהו אפיזודה, איזושהי תקופה, שבה הם יהיו חרדים, דיכאון אפילו יותר, והמספרים האלה מתאספים דרך, נקרא לזה, דרך ההפרעות השונות והמחלות השונות, מאוד מאוד מהר, למספרים מאוד מאוד מאוד גבוהים. אז זה מאוד מאוד רלוונטי לכולנו, לסביבה שלנו, ושוב, השיעור היום יעסוק כמו כל שאר השיעורים, עם דגש על חשיבה ביקורתית, עם דגש על מחקרים, כדי שנוכל לראות מה הם בעצם היתרונות של להבין את המחלות הנפש האלה, ומה הם אולי המחירים שאנחנו משלמים כשאנחנו מכניסים אותם לתוך השפה שלנו. ונקודה אחרונה לגבי זה, נתון מעניין, עדיין היום עם כל המודעות לפסיכולוגיה, עם כל המודעות לטיפול, גם אפילו מחוץ לעולם האקדמי, שכולם יסכימו שיש המון מטפלים והמון מודעות לדבר הזה, עדיין, אמרנו, בערך 70% או 60%, 70% להערכות, יחוו איזושהי בעיה עקוטית פסיכולוגית, עדיין רק 25% מהאנשים האלה יגיעו לטיפול או יבקשו איזשהו סוג של עזרה. וזה נתון שלדעתי הוא מאוד מאוד משמעותי. עכשיו, בשביל להבין למה אנשים כל כך מפחדים מהדבר הזה, כאילו אף אחד, אני חושב, אולי אחרי התקופה של המגפות של השנים האחרונות זה קצת כן, אבל עד לא מזמן אף אחד לא התבייש לומר יש לי שפעת, נכון? אף אחד לא התבייש להגיד, לא יודע, יש לי חיידק בגרון או כואבת לי היד או מתפס לי השרים, לא יודע, ברגליים. כשיש לנו מחלות פיזיות כאלה ואחרות, אז אנחנו בדרך כלל לא מתביישים מהם והם לא עד כדי כך טבוא. ובשביל להבין למה המחלות נפשם עדיין במובן מסוים טבוא, למרות שאנחנו מבינים היום שכל מה שפסיכולוגי הוא גם פיזי, וכל מה שהוא פיזי הוא גם פסיכולוגי, דיברנו על זה בשיעור 2, על העניין של ההרכב של המוח, שהרגשות נובעות בצורה פיזית דרך נוירונים וכן הלאה, צריך להבין את ההיסטוריה של זה, אוקיי? ובעבר עד ממש לא כזה מזמן, כמה מאות שנים, אנשים האמינו בהרבה מאוד מקומות נאורים, במירכאות בעולם, שאנשים שיש להם הפרעות נפש, שוב, כמו סכיזופרניה, כמו דברים כאלה ואחרים, ששוב, אף אחד עדיין לא יודע להגדיר אותם, זה ממש מצב שבו השתלט על הבן אדם שד, וזו הייתה האמונה ומחשבה מאוד מאוד נפוצה, היה ממש טיפול, טיפול במירכאות, מאוד מאוד נפוץ, אפשר לראות בגולגלות של אנשים וכן הלאה, שהיו קודחים להם בגולגולת, עושים להם חור בגולגולת מתוך מחשבה או ציפייה או כוונה או רצון שהשד יצא החוצה. עכשיו, אם תחשבו על סכיזופרניה, אז אולי אתם תגידו, אוקיי, זה מחלה כזאת סופר קשה, שגורמת לבן אדם באמת באמת להתנהג בצורה ממש קשה לו לתפקד, אבל יש לי סמונות נוספות, כמו למשל תורת, שהחלקכם מכירים שובי גם מטלוויזיה, סרטים וכאלה, של אנשים שפתאום לא מצליחים לשלוט בדיבור שלהם או בתנועות שלהם בכל מיני צורות, דבר שלכלפי חוץ, לאנשים שלא מבינים את המדע, שאין להם את התפיסה הזאת, זה מאוד יכול לראות במירכאות כמו איזשהו שד, נקרא לזה ככה, שמשתלט על הבן אדם, וכשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מבינים למה אנשים מאוד רצו להימנע מזה. יש הרבה שגם חושבים שלמשל צד המחשפות שהיה, בימי הביניים, קודם כל, אני חושב שיש דעה סכמזה, שהיה שם גם רכיבים פוליטיים ורכיבים נוספים, אבל רכיב נוסף שיכול להיות זה גם, שוב, איזשהם כל מיני הפרעות נפש, איזשהם מחלות, מישהי ששומעת קולות, כן? מישהי שיש לה חזיונות, או מ יכול להיות לחלים מהם לגמרי, כמו שלבן אדם יש שפת, אוקיי? אז הוא יכול לחלים ממנה לגמרי, כמו שלבן אדם יש חייתק בגרון, לא יודע, הוא יכול לחלים מזה לגמרי, כמו שלבן אדם יש כל מיני תסמונת, יכול להיות שיכול לחלים ממנו לגמרי, אז יכול להיות שבחלק מהמחלות או ההפרעות נפש האלה, אפשר גם להחלים לגמרי, כי בעצם יש הרבה דברים דומים ביניהם, נכון? ויכול להיות שבחלק מהדברים, כמו שיש מחלות שהן כרוניות ושקשה להעביר אותן, שהן לא ניתן, אפשר רק ללמוד לחיות איתן, אז אולי גם יש הפרעות נפש ומחלות נפש כאלה, אוקיי? אבל עדיין, למרות שהיום אנחנו מבינים שכל מחלה נפשית היא גם מחלה פיזית, וכל מחלה פיזית היא גם מחלה נפשית, אוקיי? אנחנו בעצם עדיין יש את הסטיגמה הזאת מהעבר, ולכן היה חשוב לי לעשות את המעבר הזה על העבר, כדי שתבינו מאיפה נובעת הסטיגמה הזאת ואיך זה קורה. עכשיו תראו, היום יש שתי גישות שונות ומרכזיות בכל מה שקשור לפסיכופתולוגיה, ברמה הפילוסופית, ברמת תפיסה, אוקיי? יש גישה אחת מאוד מאוד נפוצה ומאוד חזקה, שאומרת את הדבר הבא, פסיכופתולוגיה או איזושהי מחלת נפש זה פשוט שונות. מה זה אומר? יש אנשים שהם נגיד גבוהים יותר ונמוכים יותר, נכון? דיברנו על זה, אז מישהו שהוא מאוד מאוד גבוה יכול להיות שיסבור לו הברכיים, מישהו מאוד מאוד נמוך יכול להיות שגם איזה שהם קשיים בתפקוד, אז מי שנמצא בקצבים של איזושהי סקאלה יכול להיות שיהיה להם, לאנשים האלה שנמצאים בקצוות של איזושהי סקאלה, יכול להיות שיש להם איזה שהם קשיים בחיים, שוב אותו דבר, לא יודע, משקל, אבל גם מה שלמדנו לפני מספר שיעורים על אישיות, נכון? כל מיני תכונות אישיות. אם מישהו נמצא באיזה קצה קצה קצה באחת מתכונות האישיות, יכול להיות שזה ייצור לו בעיות, אוקיי? או אינטליגנציה, נכון? אינטליגנציה מאוד גבוהה, מאוד נמוכה בקצוות. כן, יכול להיות שיש פה איזה שהיא משהו שהוא בעייתי. או שזה פשוט מה שזה, כן? זו הגישה. הגישה בשונות אומרת שזה מה שזה. שרוב המחלות נפש, שכל המחלות נפש היא בעצם, סליחה, היא בעצם להיות בקצה של איזושהי סקאלה, שבכולנו יש ברמה כזאת או אחרת את כל ההפרעות נפש ואת כל המחלות נפש, פשוט אצל רובנו זה נמצא איפשהו בצורה מאוזנת בתוך הסקאלה, ואצל אותם אנשים זה נמצא באיזשהו קצה. ולכן הגישה הזאת גם אומרת את הדבר הבא. לקטלג את האנשים האלה דרך איזשהם, עם כותרות של מחלות נפש, עם כותרות שמשהו בהם לא בסדר, או משהו כזה, זה משהו לא מוסרי. שבעצם יכול להיות שבחברה מסוימת או בתנאים אחרים, במצב אחר, האנשים האלה דווקא היו נחשבים בסדר גמור, ואנשים אחרים לא. דוגמה טובה לדבר הזה, זה סיפור שהיה, אני חושב לפני 350 שנה, אבל יכול להיות שאני טיפה מתבלבל בזמנים, אם מישהו מהתגובות יכול לתקן אותי זה יהיה מעולה, שהיה ממש מחקר מאוד מאוד מפורסם, שפורסם על זה, שבבתי תינוקות שהרופאים מטפלים ביולדות, יש הרבה יותר מקרה מוות מאשר אחיות, או איך זה נקרא, מידווייבס, כאילו מילדות שעוזרות לנשים. ברמת הבדל שאצל הבתי החולים או בתי יולדות שהיו מנועלות על ידי מילדות, היה שם 1% פחות או יותר שאישה מתה בתקופה הזאת שאחרי הלידה, ואצל הרופאים זה היה אחרי 15%. וכשניסו להבין למה זה ואיך זה קורה וכן הלאה, אחת החוקרים הגיע למסקנה או לרעיון, שאולי זה בגלל שהרופאים פשוט לא שוטפים ידיים, ומעבירים בעצם מחלות מאחת לשנייה. דבר שחיזק את התיאוריה שלו, זה שבדרך כלל הנשים שמתו, כן, היו במיטות תמולות אחת לשנייה והולכות לפי התור. מיינד בלואוינג. היום זה נשמע הזוי, אבל זה הייתה התפיסה אז. וכשהוא בא לאותם רופאים ואמר להם את זה, מה לדעתכם הייתה התשובה שלהם? התשובה שלהם הייתה, מה פתאום? אנחנו גברים, אנחנו רופאים, אנחנו לא שוטפים ידיים, אנחנו לא מתונפים, אין לנו שום צורך בדברים האלה, והם התנגדו לזה. אחרי שבעזרת איזשהו שינוי מול הנהלת בית החולים וכן הלאה הצליחו להכריח אותם לעשות את זה, המוות של הנשים באמת ירד. מ-15 אחוז לאחד אחוז. פסיכי, אוקיי? עכשיו, שימו לב לטוויסט בעלילה. הנהלת בית החולים התחלפה, החוק ירד, מה לדעתכם הרופאים יחזרו לעשות? האם הרופאים ימשיכו לשטוף ידיים ולהציל את הנשים האלה, או יפסיקו לשטוף ידיים? והתשובה היא שהם הפסיקו לשטוף ידיים, ואחוזי התמותה יחזרו ועלו. הדבר הזה הוא הזוי, אבל זה הסיפור האמיתי. בסוף אותו מקרה, אותו חוקר הושפז בבית חולים לחולה נפש, כי אמרו שהוא רץ מכל מקום, ואמר להם לא לסמוך על רופאים, ולא לסמוך על המוסד הבריאותי, ולהיזהר כי רופאים לא שוטפים ידיים, והם מזהמים ואורגים אנשים בטעות, אוקיי? עכשיו, האם באמת הוא היה משוגע? קודם כל, יכול להיות. יכול להיות שבאמת התובנה הזאת, והמקרה האזוי הזה, גרם לו לאיזשהו טוויסט במוח ולאיזשהו שיגאון, וחירפן אותו, כן, במירכאות. לא יודע אם הם חירפן אותו. יכול להיות שזה מה שקרה. אבל יכול להיות שאנחנו לא באמת יודעים להגדיר מי מחופן ומי לא מחופן, ביחס לנורמה. להיות שונה מהנורמה זה לא תמיד אומר שזה בנאדם הוא מחופן, וזה בעצם אחת הביקורות הגדולות על הנושא הזה. הגישה השנייה זה בעצם גישה שאומרת שיש פה אנשים, שיש להם מחלה, כמו מחלה פיזית, כן? כמו שמקטלגים אנשים עם שפט, כמו שמקטלגים אנשים, סתם זוכרים לי, סרטן או סקרת, או עם כל מחלה אחרת, אז אנחנו מקטלגים אותם כדי להבין מה יש להם, מתוך מקום שלטפל בהם, ושיש פה אנשים מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מסכנים, ושצריך לעזור להם, ושתי הגישות האלה לפעמים נמצאות באמת אחת עם השנייה. לגבי הגישה השנייה יש פה עוד איזושהי ביקורת, שאומרת את הדבר הבא. עד לפני מאה ומשהו שנים, אחת הגישות לטפל באנשים שוב, בקצה של הסקאלה של כל מיני הפרעות נפש, אוקיי? היה בעזרת קרח, כן? גבישי קרח מאוד מאוד קלין, לגרד ולהוריד חלקים מהמוח שלהם. ממש להוריד חלקים מהחלק הקימי של המוח שלהם. הדבר, מה שזה היה גורם להם, זה בעצם להפוך להיות מצב יותר טוב. שבעיום מאף אחד לא היה חשוב לעשות דבר כזה, אבל בעצם הדבר הזה היה מקובל כשיטת טיפול המון המון המון זמן. ונשאלת השאלה למה? למה הדבר הזה שבבירור הוא כאילו פגיעה פיזית בחולים, כן? למה הדבר הזה התקבל כטיפול תקין? והתשובה היא, הפשוטה, כן? אולי שאפשר להתווכח עליה, אבל אחת התשובות היא, אומרת הדבר הבא, מאוד מאוד קשה להתמודד עם בן אדם שהוא חולה נפש, שיש לו איזושהי הפרעת נפש, ישוב יותר בקצה. יותר קשה לרופאים, יותר קשה לצוות, יותר קשה למשפחה. אז אם מורידים חלקים בפרי פרונטל קורטקס, שדיברנו על זה קצת בשיעור שתיים, מי שרוצה לחזור יכול, פתאום הוא נהיה יותר רספטיבי, פתאום הוא מקשיב להוראות, פתאום הוא פחות משתולל, פתאום יותר נוח לניהול. ובאמת זה אחת הביקורות שעד היום יש על כל המוסד של הטיפול הפסיכיאטרי, התרופתי, כמובן שלא מדובר על כל התרופות, אבל זה אחת הביקורות החריפות שיש של התחום הזה, שבעצם הרבה מהטיפולים התרופתיים שיש בכל מיני מחלות נפש אם אתה הייתה, היו רוצים שיהיה אפשר לצלם מוח של בן אדם. כמו שאפשר לעשות עם, לא יודע, רנט גני או לבדוק שבר, או MRI כדי לבדוק כל מיני בעיות נביותר, או קולונוסקופיה או רוטבר עם מצלמה, ולהגיד האם בן אדם יש לו מחלת נפש או אין לו. העניין הוא שעד היום אין תמונת מוח, אין בדיקת דם, אין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות כדי לבדוק בוודאות שלבן אדם יש באמת איזושהי מחלת נפש. ישנן היום כבר כל מיני קורלציות, למשל אנשים עם הפרעות מסוימות, שאזורים מסוימים במוח שלהם הם פעילים יותר או פעילים פחות, ואפשר לבדוק את זה ב-FMRI, או שאזורים מסוימים במוח שלהם מוגדלים יותר או יותר קטנים מאשר לאנשים בלי המחלת נפש. אבל הדבר הזה הוא אף פעם לא אחד לאחד. מה זה אומר אף פעם לא אחד לאחד? זאת אומרת שיכול להיות שיש אנשים שיש להם את הפעילות היתרה הזאת, אבל אין להם את המחלת נפש. יכול להיות בן אדם שיש לו את האזור המוגדל הזה, אבל אין אצלו שום בעיה. זה לא כמו חיידק בגרון שאתה יכול לבדוק, או יש חיידק בגרון, אוקיי, אז הבן אדם חולה בטוח. אין דבר כזה שיש חיידקים בגרון והבן אדם לא חולה, אוקיי? אז בגלל שזה לא ככה, יש הרבה הרבה הרבה ויכוחים והרבה הרבה, איך נקרא לזה, דיבייט, הרבה הרבה שיחות על הנושא הזה של מה כן מחלת נפש, מה לא מחלת נפש, ובגלל זה ה-DSM, שזה המדריך שבעצם מגדיל את כל מחלות והפרעות הנפש בצורה המקצועית, שוב שכולם עובדים איתו, בתי משפט עובדים איתו בשביל לבדוק דברים בחברות ביטוח, פסיכולוגים כמובן, פסיכיאטים עובדים סוציאליים, כולם עובדים איתו, הוא דבר שמשתנה כל הזמן, אוקיי? הוא דבר שמשתנה כל הזמן. ועדיין, למרות שיש DSM, ולמרות שיש את הדברים האלה, עדיין עדיין עדיין אבחון פסיכיאטי הוא דבר מאוד מורכב. יש ניסוי סופר מפורסם של דיוויד זולמן מאוניברסיטת סטנפורד מ-1973, שוב, 50 שנה חבר'ה, זה לא לפני המון המון המון זמן, שמה הוא עשה? הוא לקח 20 עוזרי מחקר, שלח אותם לבתי חולים פסיכיאטריים, כן, באותה תקופה, שוב, זה כבר לא בתי חולים של פעם עם האכברים, אוקיי? ואמר להם בשיחת כניסה למוסד להגיד שהם שומעים קולות ולהגיד כל מיני דברים שישמע כאילו יש להם סכיזופרניה. עד פה זה ברור? סבבה, שיחה אחת הם נכנסו פנימה עם הסטאמפה, עם הטיוג סכיזופרניה חד משמעית. אוקיי? זה ברור? מעולה. עכשיו הם נכנסו פנימה, ומהרגע שהם נכנסו פנימה, אנשים בריאים לגמרי, כן, עוזרי המחקר שלו, אנשים שמבינים עניין, כולל הוא עצמו, אם אני זוכר נכון, חזרו להיות עצמם. זאת אומרת, חזרו להיות אנשים בריאים לגמרי, וחכו לראות מתי יגלו, מתי המוסד יגלה שהם יצאו בריאים לגמרי. ואם אני זוכר נכון, הממוצע היה, שזה לקח לנו למוסדות 19 ימים. אחד החבר'ה נשאר שם 50 ומשהו ימים בתוך מוסד, ושם אמר, הם קראו, איך זה מרגיש להיות נורמלי במקום לא נורמלי, sane in an insane place, משהו כזה. ובעצם הדבר הזה הוא פסיכי. להבין את זה שבן אדם יכול להיות לרגע אחד, לשנייה אחת, אבחון אחד לא נכון, או לא מדויק או שאפילו כן נכון, אבל אחר כך להיות בסדר גמור, והוא יישאר מאובחן עם אותה הפרעה, ולא ישחררו אותו בעצם מהמקום הזה. יש שם ממש קטע מתוך המחקר שאני רוצה להראות לכם, אני טיפה מקריא את זה, שאחד, באחת השיחות, ממש אחד האוזרים, סיפר, שוב את האמת, הוא לא משחק סכיזופרניה, הוא משחק בן אדם אמיתי, הוא סיפר שהיה לו יחסים יחסית קרים עם אבא שלו בילדות, יחסים יותר טובים עם אמא שלו בילדות, אבל מאוחר יותר בחיים, הקשר שלו עם אמא שלו טיפה התרחק, והקשר שלו עם אבא שלו טיפה התחזק, הוא ביחסים בסך הכל טובים עם אשתו, פה ושם יש לו ריבים עם אשתו, הילדים לעתים נדירות מקבלים סטנקים, כן, לפני 50 שנה זה היה מאוד נהוג, אבל לא יותר מדי, לעתים נדירות, אוקיי? לכאורה, הבן אדם שלפני 50 שנה נורמטיבי לחלוטין, אבל הטיעוד של הרופא, של הפסיכיאטה שבודק אותו, אומר בעצם כשרואים, הוציאו את המידע הזה, שבעצם החולה מציג, כך הוא כתב, החולה מציג בתרגום לעברית, החולה מציג היסטוריה ארוכה של יחסים לא יציבים, עכשיו שזה מאפיין של סכיזופרניה, החל מהילדות המוקדמת שלו, שוב שזה משהו שמאפיין סכיזופרניה, מתוך ניסיון לשלוט על הקושי הפנימי שלו, הוא מתפרץ על אשתו בכעס ועל הילדים שלו במכות, ולמרות שהוא אומר שיש לו יחסים טובים עם כמה חברים, אפשר עדיין להרגיש חוסר יציבות במערכות היחסים האלה. זאת אומרת, ברגע שהבן אדם יודע, המאבחן יודע, ביישא יפון זה כל כך סובייקטיבי, הבן אדם יודע שהבן אדם שמולו הוא סכיזופרנט, אז הוא מזהה את זה בתוך הדברים שהוא רואה. אגב, 80% מהם שהם שוחררו, הם שוחררו לא כעדשים בריאים, הם שוחררו כבן אדם שיש לו סכיזופרניה שפשוט היא בתקופת רגיעה. זאת אומרת, מבחינתם, מבחינת אחר כך הביטוח, בית משפט, רוטבל וכל דבר אחר שיקרה בעתיד של הבן אדם הזה, לכאורה עדיין יש לו את הדבר הזה של הסכיזופרניה בעבר, ולכאורה עדיין יכול להיות שזה עוד יתפרץ. זה לא שהבן אדם כאילו בריא, הוא לא בריא, הוא פשוט סכיזופרנט שכאילו הצלחנו לשפר את מצבו לכאורה. שתי פוינטות מעניינות, אגב, לגבי זה. אחת, זה שחולים אחרים בתוך הבית חולים הפסיכיאטרי קלטו אותם, כי הם לא היה להם את ההטיה הזאתי, דבר ראשון. ודבר שני מעניין, זה שדיוויד הלך לאותם מוסדות ואמר להם, חברה, בשנה הקרובה, בחודשים הקרובים, אני הולך לשלח אליכם עוד אנשים מזויפים, שימו לב, נראה אם תצליחו לעלות עליהם, כאילו בדק אותם. ומה שהוא גילה, זה שבעצם, סליחה, מתוך 200 חולים שהגיעו לשם, כ-40 זוהו כחולים מזויפים. אבל הבעיה הייתה שמה? הוא לא שלח חולים מזויפים נוספים. זאת אומרת, יש פה באמת משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד סובייקטיבי. אז אם הדבר הזה הוא כל כך סובייקטיבי, למה בכלל יש אותו? למה בכל זאת אנחנו בכלל צריכים להגדיל? ואם אנחנו צריכים להגדיר, אז איך מגדירים ולמה יש את הדברים האלה בכלל? כי שוב, יש לדבר הזה כמובן הצדקה, ויש לזה מחקרים, ויש לזה הרבה דברים טובים שעוד שנייה נדבר עליהם, אוקיי? אז קודם כל, אני חושב שהסיבה המרכזית של שמאל אנחנו צריכים את ההגדרות האלה היא חלוקה של משאבים. כדי להבין למי עוזרים, נכון? זה ההצדקה הכי גדולה. להבין למי צריך לעזור, איך צריך לעזור. אם אני לא יודע אם לבן אדם אחד יש שפט, ולבן אדם השני שבר את הרגל, אז למי אני שם גבס ולמי אני נותן, לא יודע, ימי מנוחה, או לא יודע, אם יש לו איזה וירוס בגרון, אנטיביוטיקה. בשביל לדעת למי לתת אנטיביוטיקה ולמי לעשות גבס, אני צריך לדעת להבחן אותם. העניין הוא, ושוב, במיוחד אלה שיש להם איזה מחלות יותר קשות, או אפילו אחוזי נחות מתוך המקומות האלה, צריך לדעת לתת להם את זה, צריך לדעת איך להגדיר את זה וכן הלאה, אז מתוך הדבר הזה צריך להגדיר את זה, וגם בשביל מחקר, בשביל להיות מסוגל לחקור אנשים ולהבין איזושהי תת טיפול עובדת, איזושהי תת טיפול לא עובדת, ועוד שנייה נדבר על שיטות טיפול, וששם אני בכלל הולך להפתיע אתכם כנראה, וכמובן היה בדיוק אותו דבר, פשוט קילו אחד יותר. אז דוגמה מעניינת בזה למשל, זה שבמעבר בין DSM-3 ל-DSM-4, או אולי בין 2 ל-3, אני לא מאחוז בטוח, אני די בטוח שזה בין 3 ל-4, מספר הילדים עם ADHD בגרמניה, שימו לב, ADHD מופיע ב-DSM, הוכפל פי שתיים, כמעט פי שתיים, ביום אחד. למה? כי הקריטריון השתנה. תחשבו שברגע שמשנים קריטריון מסוים, נגיד, יש עכשיו איקס אנשים שיש להם אנורקסיה, אם מגדירים ש-BMI גבוה יותר, הוא עדיין יכול לחשב אנורקסיה, פתאום ביום אחד יש הרבה מאוד אנורקסים או אנורקסיות חדשות. וזה דבר שמאוד מעניין לשים לב עליו, אוקיי? ברגע שהקריטריון משתנה, כל הדבר הזה משתנה מאוד. אז ברגע שהבנו שיש את ה... נקרא לזה תסמונות האלה, שיש את הדברים האלה שכוללים בתוכם הרבה תופעות, שאנשים מסוימים מאוד מאוד מאוד סובלים אליהם. אגב, אני רק אגיד משהו, הרבה פעמים שהסטודנטים לפסיכולוגיה מסתכלים על ה-DSM או לומדים את השיעור הזה שאנחנו עכשיו לומדים, ונכנסים להגדרות של מה צריך כדי להיחשב נגיד עם דיכאון או עם OCD או עם חרדה או עם כל אחד מהדברים האלה, אז כל הסטודנטים מאבחנים את עצמם ואומרים, אה, יש לי את זה, אה, יש לי את זה, אה, יש לי את זה, אה, יש לי את זה. אז קריטריון נוסף שהוא כאילו לא נמצא בצורה מופרדת בכל אחת מההבחנות, אבל הוא כן איזשהו, נקרא לזה קריטריון על כזה, זה שההפרעה הזאת צריכה לייצר פגיעה משמעותית באיכות החיים של הבן אדם או ביכולת שלו לתפקד. כלומר, זה צריך להיות משהו שממש פוגע באיכות החיים של הבן אדם. זה לא פתחתי וסגרתי עדיין את שלוש פעמים לפני שיצאתי הביתה, אז יש לי OCD, או אני שוטף ידיים כל פעם שאני נכנס מבחוץ הביתה, אז יש לי OCD, אלא מדובר במקרים, אם ניקח שטיפת ידיים, שאני שוטף את הידיים כל כך הרבה שאני כבר מדמם מרוב שהידיים שלי מתשעות ואני ממשיך לשטוף אותן, שאני לא מצליח לעבוד מרוב שהידיים שלי כואבות ומרוב שאני כל הזמן כותב את עצמי לצורך השטיפת ידיים, לצורך הדוגמה הזאת, או בדוגמאות אחרות, שוב, אני לא מסוגל לעבוד כי אני כל הזמן בודק את הדלת, משהו שצריך להיות פה איזושהי פגיעה מאוד מאוד משמעותית. אז כשאנחנו מבינים שיש פה את הפגיעות המשמעותיות האלה, אנחנו מבינים שאנחנו רוצים לטפל. אז כשאנחנו רוצים לטפל, בגדול גדול גדול גדול גדול גדול גדול, יש לנו שתי גישות סופר מרכזיות. הראשון הוא טיפול תרופתי, הוא בעצם בא להתייחס לקונספט של הפיזיולוגי, נכון? בעצם כמו שדיברנו הרבה בקורס וגם בשיעור 2 וגם בשיעור אחר, בעצם כל דבר שמופיע לנו בנפש, הוא בעצם מופיע במוח באיזושהי צורה, בניורונים, בניוירוטרנזמטרים, בסינאפסות, איפשהו שם במוח זה מקבל איזשהו משהו פיזי. עד אפשר להסתכל למשל, שוב נדבר על זה אחרי בפורקו מדומות, אבל על כל מיני, נגיד בסכיזופרן, שוב ושם נגיע לזה, אז גילו שיש שם איזשהו משהו שקשור לדופמין. אז אפשר להגיד, אה, לבן אדם יש הפרשה מוגזמת של דופמין, או יש לו יותר מדי דופמין, או יותר מדי משהו בהורמון הזה, אז עכשיו יש לו סכיזופרניה. אבל זה לא בהכרח נכון, נכון? יש פה איזשהו משהו שאומר, אוקיי, יש קשר בין הדופמין, או שאני לא מבין איך לקרוא את זה, לבין המחלה. אז הגישה אחת זה לנסות להבין את כל ההקשרים הפיזיים במוח שיש לאנשים כשיש להם את המחנות האלה, בין אם זה שוב הפרעת קשב, דיכאון, חרדה, סכיזופרניה, כל דבר, או מהצד השני להגיד, רגע, לא, אני רוצה לגשת למוח דרך שיחה, בטיפול שיחתי. עכשיו חלק מהאנשים יגידו, אוקיי, אוקיי, אוקיי, רגע. אז אתה בא ולהגיד לי שיש שתי גישות. גישה אחת זה להשפיע על המוח דרך תרופות, גישה שנייה זה להשפיע על הנפש בעזרת שיחה. אז התשובה היא לא, חבר'ה. כשאני משפיע על המוח בתרופות, אני משפיע גם על הנפש, נכון? וכשאני משפיע על הנפש בעזרת שיחה, אני גם משפיע על המוח. אם אתם מקשיבים לשיעורים האלה, אני השפעתי לכם על המוח, דרך זה שאני דיברתי והקלטתי ואתם שמעתם, זזו סינאפסות, נוצרו לכם סינאפסות חדשות של למידה. אולי חשבתם על הדברים האלה שוב ושוב ושוב, שזה גרם לכם לחשוב על דברים אחרים, אז נוצר לכם מילים, ותהיו שם במוח. זאת אומרת, אנחנו צריכים לייצר, להתנתק מהדיכוטומיה הזאתי של מוח פיזי, נפש לא פיזי, כי זה בא ביחד. אז בואו נדבר טיפה על סחיזופרניה, כדי לראות דוגמה לאיך המשכר שם עבד, מה הבנו, מה למדנו מזה, ואיזה תובנות אולי אפשר להשיג מהמשכר הזה. אז סחיזופרניה זה משהו מאוד מאוד מאוד מעניין. מהרבה סיבות. קודם כל זה אולי מחלת נפש הכי כאילו מוכרת ומפורסמת, במובן של זה שיש לה התופעות הכי מעניינות ושונות מהחוויה היומיומית של אנשים, נקרא לזה יותר במרכז של הסקאלה או בנורמה. אבל יש בה עוד כל מיני דברים מעניינים. למשל, בכל מיני תרבויות שונות שבדקו, ובכל מיני מקומות שונים בעולם, ובכל מיני אוכלוסיות שונות, גילו שוב ושוב שיש 1 אחוז, אוקיי? 1 אחוז מאוכלוסייה שיש להם את זה, בעוד 2-3 אחוזים שהם קרובים. זאת אומרת, אולי אם יש לנו את הקריטריון, יהיה יותר. והסימפטומים, הסימפטומים זה אחד הדברים שהופכים עם הסחיזופרניה, זה מאוד מאוד מעניין את עבור הרבה אנשים. יש להם הזיות שנייתיות, זאת אומרת, הם ממש שומעים קולות, התנהגות מאוד מאוד מפוזרת, שינוי בדפוסי מחשבה, פעם הם חושבים ככה, פעם הם חושבים ככה, פעם הם מתנהגים ככה, פעם הם מתנהגים ככה, אמונות לא נורמליות. כן, שוב, מי ששמע את כל השיעור מההתחלה עד עכשיו, מבין שכאילו, רגע, מה זה אמונה לא נורמלית? אז דוגמאות של זה, למשל להיות שאנשים רודפים אחריי, אנשים שולטים במחשבות שלי, אנשים משתלטים עליי, או כאילו כל מיני דברים בעולם הזה, ויש לנו איזשהו מאפיין, שוב, שהוא שפה מאוד מאוד עניין, מעט מאוד מאוד עוצמים. עוד דבר מעניין על המחלה הזאת, היא מתפרצת באזור גיל 18 עד 24. עכשיו, תסתכלו על זה במובן של מדעי המוח, לא במובן הנפשי או הרגשי, למרות שגם שם אפשר להסתכל על זה, למה שמחלה שיש לה רכיב גנטי, או שאני אדבר על זה, לא מתפרצת לפני גיל 18 בדרך כלל, כמעט אף פעם, וכמעט אף פעם לא מתפרצת אחרי גיל 26 שבע. למה רק בגילאים האלה? זה כאילו, אני אגיד לכם, אוקיי, נדבקתם באיזה וירוס, אבל אתם לא תתכלו בזה עכשיו, ואתם תתכלו בזה רק בגיל ספציפי. זו שאלה מאוד מאוד מאוד מעניינת, והאמת היא, שאלת עכשיו, לא באמת מבינים את זה, יש כל מיני תיאוריות, אבל אף אחד לא באמת באמת יודע. עכשיו, שים מולהם, עוד סיבה שסכוסופיינה זה אולי מחלת נפש מעניינת, זה שהיא מגיבה יחסית טוב לכל מיני תרופות פסיכיאטיות. מה הכוונה מגיבה טוב? זאת אומרת שאנשים שיש להם את הסימפטומים האלה, שהם שומעים קולות, יש להם את ההתנהגות שהם לא מצליחים להיות, להתמיד בשום דבר, עוברים מדבר לדבר ולא מצליחים, וייצר רצף של אז זאתי לגן הזה, אז יכול להיות שיש יותר סיכוי או משהו כזה, אבל זה אף פעם לא יש את הגן, יש את המחלה, אין את הגן, אין את המחלה. תמיד יכול להיות שגם אם אין את הגן, יש את המחלה וגם אם יש את הגן, אין את המחלה ואת כל הדבר הזה, אוקיי? אגב, עוד נקודה אחרונה שמאוד מעניינת לגבי סכיזופניה במדעי המוח, זה שהאנשים האלה שהם סכיזופנים והם שומעים קולות שעושים להם אפם הרי, האזור השמיעתי במוח עובד. דיברנו על זה בשיעור על תפיסה ובשיעור על נוירוביולוגיה, על זה שבעצם התפיסה של באמת המציאות היא לא עוברת דרך החושים, היא עוברת דרך העיניים והאודניים וכן הלאה, אבל מה שבאמת מציג לנו את התמונה זה במוח. אז אם האזורים האודיטוריים, האזורים השמיעתיים במוח שלהם עובדים, זה הסיבה שהם מאמינים לגמרי כי זה נשמע להם במוח בדיוק אותו דבר כמו קולות אמיתיים. הם ממש שומעים את זה ככה, אוקיי? אז כמו שאמרנו בסכיזופניה יש טיפול תרופתי, יש לה טיפול התרופתי, כל מיני תופעות לוואי לא טובות, כמו להרבה תרופות פסיכיאטריות, שוב, בחמש עשרה שנים האחרונות, או חמש עשרה שנים האחרונות, יש פריצות דרך מאוד מאוד גדולות לדבר שנקרא ספציפיקציה של תרופות פסיכיאטריות, כי אני אסביר את זה בכללי, עד לפני עשרים שנה או משהו כזה, רוב התרופות הפסיכיאטריות גולו במקרה. מה זה אומר גולו במקרה? זאת אומרת כל מיני דברים שחולכים ניסו לבדוק מה הם עושים על כל מיני דברים וגילו שהם עוזרים לאנשים כל מיני מחלות נפש. הבעיה היא שלמשל אם נגיד בסכיזופניה יש יותר מדי דופמין, סתם דוגמה, באזור מסוים במוח, אוקיי? אז התרופה, היא לא ידעה להוריד את הפעילות של הדופמין רק באזור הזה במוח ובעצם לנטרל את הסכיזופניה בלי כל השאר, אלא הייתה מנטרלת את, מורידה את רמת הפעילות של הדופמין בכל האזורים במוח, וגם יש לזה תופעות בשאר חלקי הגוף. ב-10-15 שנה האחרונות באמת היה התפתחות מאוד משמעותית בדבר הזה ותופעות הלוואי של התרופות האלה נהיו פחות חזקות אבל עדיין הן מאוד מאוד מאוד קיימות ושוב הרבה אנשים היום לוקחים כל מיני תרופות נגד חרדה, נגד דיכאון, כן, לא אגיד שמות אבל כל מיני סוגים של תרופות וחווים את התופעות האלה, תופעות לוואי האלה שהן הרבה פעמים לא נעימות, אוקיי? הטיפול התרופתי הוא גם מה שהוביל להרבה תיאוריות לגבי המחלה, אוקיי? בהקשר של דופמין וסכיזופניה זה דוגמה טובה, כי גם לא רק שהצליחו בעזרת הפחתה של הדופמין, שוב אני לא אכנס למה בדיוק שושים את זה אולי אם נעשה קורס שלם על פסיכופטולוגיה וקורס שלם על מדעי המוח אז אפשר אבל בקורס הזה לא נתעסקים ככה לעומק, אבל זה כאילו מפחית את העצירה של הדופמין אז יוצרת את הפסיכואורות, את העזיות, כל הדברים האלה ומהצד השני הם הצליחו בעזרת זריקות או כדורים של אמפדמין שזה שוב עובד בצורה כדי להגביל את הדופמין, לא ניכנס שוב לעומק אז אפשר לייצר לבן אדם שאין לו שחריזופרניה את אותן תופעות, תופעות דורמות לדבר הזה, אוקיי? עכשיו, בהרבה מאוד תחומים והפרעות אפשריות אחרות זה קרה בצורה דומה בין אם זה OCD או ADHD או כל מיני כאלה שאמרו לאנשים יש לך יותר מדי, ההורמון הזה מופרש טוב או ההורמון הזה היום זה מאוד בשיחה להגיד שכל המחלות נפש זה חוסר איזון של כימיקליות במוח ויש נקרא לזה חלק מהקהילה המדעית שמאוד תומכת בגישה הזאת אבל חלק לא מבוטל בא ואומר בצורה מאוד בעיניי שיש בה משהו, אני לא יודע לגמרי אם אני מסכים, אבל שאומרת משהו מאוד מאוד קורץ לי שכאילו זה שהחומר הזה מפחית משהו מסוים ועוזר במשהו, לא אומר שזה באמת קשור לשורש המחלה והדוגמה שהאהובה מאוד זה שאם עכשיו אתם לא שתיתם מים הרבה זמן ויש לכם כאב ראש, אז אם אתם תיקחו הכמול, נגיד תערכיבו פרה סטמול, אז הכאב ראש שלכם נרדת, לא יחב לכם הראש האם בפועל, ואם אתם תמשיכו לקחת, שוב כמו הרבה תרופות פסיכיאטריות שלוקחים אותם תרופה ממושפת, אם אתם תמשיכו לקחת, לא יודע, שלושה פעמים ביום מה הכמול, אז לא יחב לכם הראש, אוקיי? אבל האם זה אומר שהסיבה של הכאב ראש הייתה מחסור בדם שלכם בפרה סטמול? אני חושב שזה די ברור שהתשובה היא לא ולכן זה שיש משהו שהוא מאלחש את הבעיה, עוזר עם הבעיה שוב אני לא אומר לא להשתמש בזה, אבל השאלה היא האם זה באמת באמת באמת פותר את הבעיה או שזה רק ממסך אותה? האם באמת הבנו את שורש הבעיה? אנחנו באמת יודעים ברמת מדעי המוח מה שורש הבעיה. הסוג השלישי של טיפול פסיכולוגי הוא רע של מכונה פסיכותרפיה, כן? טיפול בשיחה. ויש כל מיני חוקים או כל מיני עקרונות אבל יש מלא גישות שונות. מלא מלא מלא מלא גישות שונות. נכון? יש טיפול CBT ויש טיפול פסיכודינמי והיום גם יש עוד מיליון דברים כמו טיפול באומנויות וטיפול בשירה וכתיבה על סוסים טיפולית. בסדר? העניין המדהים הוא שאם אני מגדיר בכללים, מה זה פסיכותרפיה? אנחנו נגדיר את זה כאינטראקציה חברתית כן? שיחה, כן? או משהו חברתי שאנחנו עושים ביחד שבה איש מקצוע מנסה לעזור למישהו אחר להתנהג ולהרגיש טוב יותר. אוקיי? אז פסיכותרפיה זה משהו שכאילו אנשי מקצוע מוסמכים עושים אבל גם לא יודע, אפשר ללכת לקבוצות של מדיטציה זה גם סוג של פסיכותרפיה או ספרים של התפתחות אישית כן? זה גם יכול להיות סוג של פסיכותרפיה והמדע מאחורי זה מאחורי כל הנושא של כל השיטות של פסיכותרפיה הוא מאוד מאוד מאוד מאוד איך נקרא לזה? פאזי, לא מאוד מסודר. למה? בגלל שרוב התאוריות האלה הן כל כך גדולות ומשמעותיות שמאוד מאוד קשה לייצר מחקרים קונקרטיים עליהן. יש לי דוגמה את דוקטור רפאל ויינשטיין שהייתה מורה שלי ל-NLP שעשתה עכשיו ממחקר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב על איזושהי שיטה של פרוטוקול לטראומה בעזרת NLP והשיטה והפרוטוקול הזה הובאה לאנשים שהיה להם טראומה של אחרי לידה, לא ניכנס לזה בדיוק וערה תוצאות מאוד מאוד טובות. אבל האם בזה שהצלחנו בעזרת הפרוטוקול הזה לייצר עזרה לנשים שהייתה להם טראומה האם זה אומר שכל הגישות והתפיסה והפילוסופיה והזה של NLP, שוב אני מכור ל-NLP, אני מת על זה, כן? האם זה אומר שזה נכון? לא, זה לא אומר שזה נכון זה פשוט אומר שהטיפול הזה ספציפית, תדעי עכשיו משהו שם עבד ואחד הדברים האזויים של רוב האנשים לא יודעים זה שיש המון המון מחקרים שניסו להוכיח מה עובד בפסיכותרפיה. כדי שפסיכותרפיה עובדת זאת אומרת עוזרת בהרבה מקומות, ועוד שנייה נדבר אולי איפה יותר ואיפה פחות זה די מוכח, אוקיי? שוב לא בכל דבר, אפשר עם פסיכותרפיה לעבוד אבל בהמון דברים ועזרה משמעותית, עוד שנייה נדבר על זה אבל מה שאף אחד לא הצליח להוכיח זה איזו שיטה עובדת יותר מעבר לזה, לא רק שקשה מאוד להוכיח ששיטה אחת יותר טובה מאחרת זאת אומרת נגיד אפילו בין CBT לשיטה פסיכודינמית לבין לא יודע, ריפוי בייסור, בסדר? מה יותר טוב? מה יותר יעיל? מה מביא תוצאות יותר טובות? לא מצליחים להראות את זה מעבר לזה, לא מצליחים להראות שככל שהמטפל יותר מנוסה או שיש לו יותר ידע או שיש לו יותר תעודות, אוקיי? זה עובד יותר זאת אומרת מה שלוקחים פרוטוקולים או השוואות של תהליכי טיפול מול אנשים, נגיד פרופ מקבלים את אותו שינוי במוח. זאת אומרת, זה פסיכי, כן? הבן אדם קיבל איזושהי תרופה. התרופה לא רק עשתה איזשהו לחוש רגי, כן? אלה שהצליחו לחוות איזושהי עכלה בעקבות התרופה, נוצר להם איזשהו שינוי באזור מסוים במוח, והסטיסה, בטיפול הסיסתי שאחרים עברו, יצרה את אותו שינוי במוח כמו התרופה. וזה דבר שהוא פשוט מרתק בעיניי. אגב, מסביר כמה אנחנו לא יודעים מספיק על מדעי המוח, בדיכאון זה לא עובד ככה. בדיכאון, שוב, גם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור, גם טיפול שיחתי יכול לעזור, גם טיפול תרופתי יכול לעזור, והמוח משתנה בצורות שונות, צורה שונה מטיפול תרופתי, צורה שונה מטיפול שיחתי. למה ב-OCD זה ככה ובדיכאון זה ככה? זה לא שאלה, גם לא יודע, זה שיש כל מיני תיאוריות, אבל אף אחד לא באמת יודע. וזה מה שאני רוצה להעביר לכם. אני רוצה להעביר לכם פה, אחד, לפתוח לכם את הראש, להראות לכם מלא דברים חדשים שלא ידעתם, אולי, אני מקווה שכבר זה עמיקת הידע שלכם בתוך פסיכולוגיה, אבל גם להישאר עם חשיבה ביקורתית, כי עוד הרבה הרבה דברים אף אחד, אף אחד לא באמת יודע. וכשניגשים לדברים האלה, כשאני לא יכול באמת לסרוק מוח של בן אדם ולדעת מה יש שם, אני לא יכול באמת לעשות את הדברים האלה, אוקיי? אז אני יכול להסתכל על כל מיני דברים שקורים במציאות. למשל, שיש עכשיו, לעומת לפני 50 שנה, הרבה הרבה יותר הבחון של אוטיזם, הרבה יותר הבחון של חרדה והרבה יותר הבחון של ADHD. למה? האם יש משהו חברתי שצריך לתקן אותו, כי יש לנו יותר חרדה מאי פעם, יותר דיכאון מאי פעם, שזה מה שהרבה פעמים שומעים במדיה, יותר אוטיזם מאי פעם, או שאולי פשוט לפני 50 שנה אף גננת או מורה לא ידע מה זה אוטיזם, אז זה לא היה מאובחן, ואנשים עם חרדה ודיכאון היו מסתירים את זה בלב, והיום פשוט אנחנו מאבחנים את זה בצורה טובה יותר, והדבר הזה תמיד היה קיים. האם יש משהו חברתי שצריך לשנות אותו, או האם זה משהו פנימי שאנחנו פשוט לא היינו מודעים שקיים אצלנו, כי זו שאלה מאוד מאוד מאוד רצינית. כאן לגבי ADHD, יותר ויותר אנשים מאובחנים עם ADHD, כל מיני שנקרא הפרעות קשב וכאלה, ויש פה דיבייט מאוד מאוד רציני בנושא הזה, יש ויכוח מאוד רציני, האם סתם מסממים ילדים, שזו גישה מאוד רצינית, זו לא גישה רק של קונספירטורים ביוטיוב גם, אבל זה גם גישה של הרבה אנשי מקצוע, ומהצד השני, הרבה אנשי מקצוע אומרים, לא, מצילים פה את הילדים, כי יש ילדים שעל הסקאלה של ה-ADHD נמצאים בכזה מקום, שהם סובלים בטירוף. מצד שני, יש איזה נבכר מאוד מאוד מעניין שעשו, שהוא מבחינת ביצועים אקדמיים נטו, מבחינת החוויה של הילד נטו, ומבחינת הערכה של מורים והורים, מה המינון המתאים של ריטלין לילדים, ממש ככה. והראו שמורים וההורים ממש כמעט תמיד מעריכים שכמה שהילד מקבל מינון יותר גבוה, בעזרת ניסויים, הם יותר מבסוטים ממנו. למה? אולי כי הוא יותר מקשיב, כי הוא פחות משתולל, כי הקשף שלו יותר מרוכז, כי הוא יותר שקט, כי הוא לא עושה בלגן בכתה, כן, זה התיאוריה. מצד שני, הביצועים האקדמיים של הילד והסביבות הרצון שלו, אני מדבר על ילד שיש לידי-ג'י-די מאוד מאוד חמור, כשיש קצת ריטלין או כמות קצת של ריטלין, הם מרגישים הרבה הרבה יותר טוב, הביצועים שלהם עולים, הם מרגישים יותר טובים בעצמם, אבל כשממשיכים לתת להם יותר ריטלין, אז הם מצליחים לסוג ולהיות במצב גם לימודי וגם אישי יותר גרוע. ואז ישב את השאלה, מי קובע מה המינון? כי הרבה פעמים המינון נקבע על ידי התייעצות עם המורה, התייעצות עם ההורים, כן, ולא עוד משהו מתאים לילד. ויש פה שאלות מאוד מאוד דקוטיות לגבי כל הנושא הזה. יש פה איזשהו מצב של החברה שלנו, אוקיי, מצב של החברה שלנו, שבו אנחנו לא באמת יודעים, ואנחנו לא באמת יודעים מתוך המקום הזה שאנחנו רוצים לטפל באנשים ולעזור להם, מה באמת יעזור להם? מה לא באמת עוזר להם? וצריך להיות מאוד מאוד זהירים לגבי הדבר הזה. עוד נקודה נוספת שקשורה לטיפול והבחון, זה הנושא של אפקט פלסבו, אוקיי, הרבה שמעו עליו. יש את האפקט הזה שאומר שאם אני, או ככה חושבים, כן, שאם אני מאמין שמשהו יעזור לי, בין אם זה תרופה ובין אם זה לא תרופה, אוקיי, נגיד טיפול שיחתי, אז יש יותר סיכוי שזה יעזור לו, אוקיי? יש גם מקורת על הדבר הזה שנקרא פלסבו, אנשים שחשבים שזה פשוט מסגרת רגישה, תעודמין, חזרה לממוצע, חזרה למרכז, אבל אני שנייה אשים את זה בצד, כי יש במיוחד בהפרות פסיכולוגיות מסוימות, מדע די טוב שמראה שהפלסבו הוא אכן פלסבו, ובעצם מה שאנחנו רואים פה, זה שכשבין רגע מאמין שמשהו עוזר לו, בין אם זה כדור אמיתי, כדור סוכר שאין בו כלום, הוא מרגיש יותר טוב. בין אם השיחה הזאת שהוא עשה, הוא שיחה, לא יודע, לפי פרוטוקול מסוים שזה מישהו אמצעי, או סתם שיחה שאין בה איזה פרוטוקול טיפולים מטורף, אנשים חווים שיפור משמעותי, או שיפור לפעמים מאוד מאוד משמעותי במצב שלהם. ושוב, זה נכנס לתוך אותו מקום שהרבה פעמים אנחנו מודאגים לאנשים, אומרים, לא, אל תלך למטפל על זה, אל תלך למטפל על זה, אל תלך למטפל על זה, במקום להבין שדווקא ככל שהם ילכו לטיפול, לא משנה אפילו אצל איזה משהו הזוי שאנחנו, הוא לא מדעי ואנחנו לא מאמינים בו אולי, עדיין זה יכול לעזור לבן אדם, כי שוב, המרכז של הרכיב של עזרה בפסיכותרפיה, אנחנו מזהים את זה שזה אולי חלקי פלסבו, ואולי ששוב, עוד שנדבר על זה, על העניין של פלסבו, זה שהוא אפקט טיפולי, ופסיכולוגיה הוא כל זה אפקט הטיפול, שאנחנו לא באמת יודעים לייחס אותו לשום דבר. ואגב, לגבי פלסבו, אני לגמרי בעד להיות שיפוטי כלפי שיטות שמשתמשות, שזה רק פלסבו, שאין שם שום דבר חוץ מפלסבו, אבל יש הבדל בין גל כמדען, נגיד, שהוא חוקר, שמעניין אותי לדעת מה אמיתי ומה פלסבו, מה באמת עושה הבדל ומה זה רק האמונה הפנימית של הבן אדם, לבין גל כחבר וכבן משפחה. אם למשל בן משפחה קרוב שלי היה אומר לי, תקשיב גל, הלכתי לאיזה, לא יודע, משהו שאני לא מאמין בו, וזה ממש עזר לי. יכול להיות שהחלק הפנימי שלי יגיד לו, מה, זה פלסבו, זה סתם, זה לא אמיתי, אבל אם אני באמת רוצה את טובתו של הצד השני, אם כדאי לי לעשות את זה או לא כדאי לי לעשות את זה? אם אני יודע שמחלות נפש או הפרעות הלכות, תגידו לאנשים הרבה מאוד סבל, ואני יודע שבזכות ה... בין אם זה פלסבו ובין אם לא, עכשיו הוא מרגיש יותר טוב, האם אני אצליח להוריד אותו או לא להוריד אותו? זה שאלה. אם מדובר פה בסקאלה גם, כן? של קצת טיפול וקצת פלסבו וקצת תרופה וקצת מוח וקצת עוד 100 דברים שאנחנו לא מבינים וקצת גנטיקה, ונשאלת כל הזמן השאלה, איפה עובר הקו? יש גישה היום שאומרת, אוקיי, ילדים שלא מצליחים לגבוה למשל, שממש ממש ממש לא גבוהים, אז מאז סקאלה מסוימת נותנים להם הורמון גדילה, ואני חושב שרוב האנשים יקבלו את זה כדבר סבבה והגיוני וסביר, נכון? למשל, שאם ילד לא גדל, ייצאו לו הורמון גדילה. אבל מה דעתכם על סיטואציה שבה נותנים הורמון גדילה לילד שהוא בגובה סביר, פשוט בגלל שהוא מאוד רוצה להיות שחקן לכדורסל? או ספורטאי באיז