שיעור 07: הפרעות נפש (פסיכופתולוגיה)

בשיעור של היום אנחנו הולכים לדבר על הנושא שנקרא פסיכופתולוגיה או בשפה פשוטה, מחלות והפרעות נפש. מדובר בנושא שבעבר אפילו לא רחוק היה טבו מוחלט שכולם הסתירו את זה שאף אחד לא דיבר על זה ובעזרת התקשורת, המיינסטרים והמדע הדבר הזה הפך להיות משהו סגור יותר ויותר בשפה שלנו, נכון אנחנו אומרים לא יש טראומה היא חמתה חרדה. אנחנו מתחילים לדבר את השפה הזאת אבל עדיין יש הרבה מאוד מיתוסים והרבה מאוד דברים שאנחנו לא מבינים בצורה נכונה לפחות בתרבות המיינסטרים אבל גם בקהילה המדעית ולכן השיעור הזה הוא כל כך חשוב. אז כמו שאמרתי מדובר בשיעור שבע בקורס שלנו אם עדיין לא צפיתם בשיעורים הראשונים אתם מוזמנים לעשות את זה אתם לא חייבים אתם יכולים ליהנות מהשיעור הזה כמו מכל שיעור אחר לבד אבל אני מאוד מאוד מאוד ממליץ לעבור מהשיעור הראשון ולצפות בכל השיעורים כדי להפיק את המרב מהקורס הזה. דגש נוסף ומאוד מאוד חשוב למי שזה הפעם הראשונה שהוא נתקל בקורס זה לומר את הדבר הבא. הקורס הזה מיועד לתת לכם את הידע התיאורטי את החומר העיוני את המחקרים את הבסיס המדעי שאתם צריכים כדי להבין להעמיק את עולמנו פסיכולוגי אבל לפחות יחסית להעמיק. הפוקוס של הקורס הזה הוא לא על הכלים הפרקטיים הוא לא על יישום מיידי של דברים בחיים שלכם שזה דרך אגב רוב מה שאני עושה. זאת אומרת אם אתם יותר מחפשים את הדבר הזה אז יש את הפודקאסט שלי תפרס התפתחות אישית בלי כלישות ויש הרבה הרצאות בסדנאות אחרות פה בערוץ ביוטיוב או בספוטיפיי אפשר למצוא אותם ובשביל זה כדאי ללכת לדברים האלה. אבל דווקא בגלל שפה אני לא חייב לרוץ לפרקטיקה אני לא חייב לרוץ לאיך משתמשים בזה שאני יכול לתת את העומק המשמעותי שיש בקורס הזה וזה מה שהופך את הקורס הזה לכל כך מרתק וכל כך מעניין. אגב אם עדיין לא עשיתם עוקב אני ממש ממליץ לכם לעשות את זה שוב בין אם זה בספוטיפיי בין אם זה ביוטיוב בשביל שתוכלו לקבל התראות כשהפרקים הבאים מצטרפים לקורס. כשהשיעורים הבאים בעצם מצטרפים לקורס. אז סור היום אנחנו נדבר על מחלות והפרעות נפש מה שנקרא פסיכופתולוגיה והסיבה שזה כל כך מעניין וכל כך חשוב היא כפולה או אפילו משולשת. קודם כל חשוב להבין שהרבה מהמדע הראשוני שהיה בפסיכולוגיה הרבה מהענף הזה שנקרא היום פסיכולוגיה נשען בתחלה של המחקר שלו כדי לעזור או הוקם כדי לעזור לאנשים האלה. המון מהגישות מהשיטות מהדברים שאנשים ניסו לחקור ולהבין היה קשור למחלות נפש במטרה לטפל במחלות נפש במיוחד בענף של פסיכולוגיה קלינית. בשיעור הבא אנחנו נדבר על פסיכולוגיה חיובית ששם זה תחום מאוד חדש אפילו ביחס לפסיכולוגיה שבו באמת חוקרים את הפסיכולוגיה או את הנפש של האדם הבריא במירכאות ועל איך לגרום לו לחיות חיים טובים יותר ומאושרים יותר אבל זה דבר מאוד חדש. ברוב ההיסטוריה של פסיכולוגיה כתחום אקדמי וכתחום מחקר וכתחום קליני בעצם הפוקוס הרבה יותר גדול היה על איך לעזור לאנשים כל מיני הפרעות מאוד מאוד מאוד קשות. אבל היום וזו הסיבה השנייה אנחנו מבינים שמה שנחשב בעבר כהפרעות הקשות האלה זה משהו שהרבה מאוד אנשים מתמודדים איתו בין אם בצורה ישירה דרך עצמם או דרך הסביבה שלהם. ב-2019 מחקרים העריכו שכ-50% מאוכלוסייה חווים בצורה כזאת או אחרת בשלב כזה או אחר בחיים שלהם איזושהי התמודדות נפש עם אחד מהדברים שבאמת מוגדר כהפרעה או מחלת נפש והיום הערכות של רוב חוקרים נעה יותר סביב ה-70%. סתם כדי לסבר את האוזן דברים קשים נקרא לזה ככה או שדורשים טיפול מאוד מאוד אינטנסיבי כמו סכיזופרניה עדיין מוערכים בכ-1% מאוכלוסייה אבל דברים למשל כמו חרדה היום מעריכים ש-20% מהאנשים מתישהו בחיים שלהם יחוו איזשהו אפיזודה איזושהי תקופה שבה הם יהיו חרדים דיכאון אפילו יותר והמספרים האלה מתאספים דרך נקרא לזה דרך ההפרעות השונות והמחלות השונות מאוד מאוד מהר למספרים מאוד מאוד מאוד גבוהים אז זה מאוד מאוד רלוונטי לכולנו לסביבה שלנו ושוב השיעור היום יעסוק כמו כל שאר השיעורים עם דגש על חשיבה ביקורתית עם דגש על מחקרים כדי שנוכל לראות מהם בעצם היתרונות של להבין את מחלות הנפש האלה ומהם אולי המחירים שאנחנו משלמים כשאנחנו מכניסים אותם לתוך השפה שלנו. אז ונקודה אחרונה לגבי זה נתון מעניין עדיין היום עם כל המודעות לפסיכולוגיה עם כל המודעות לטיפול גם אפילו מחוץ לעולם האקדמי שכולם יסכימו שיש המון מטפלים והמון מודעות לדבר הזה עדיין אמרנו בערך 70% או 60% 70% הערכות יחוו איזשהו בעיה אקוטית פסיכולוגית עדיין רק 25% מהאנשים האלה יגיעו לטיפול או יבקשו איזשהו סוג של עזרה וזה נתון שלדעתי הוא מאוד מאוד משמעותי. עכשיו בשביל להבין למה אנשים כל כך מפחדים מהדבר הזה כאילו אף אחד אולי אחרי התקופה של המגפות של השנים האחרונות זה קצת יכן אבל עד לא מזמן אף אחד לא התבייש לומר יש לי שפעת נכון אף אחד לא התבייש להגיד לא יודע יש לי חיידק בגרון או כואבת ליד או נתפס לי אשרים לא יודע מה ברגליים כשיש לנו מחלות פיזיות כאלה ואחרות אז אנחנו בדרך כלל לא מתביישים מהם והם לא עד כדי כך טבו ובשביל להבין למה עלות נפש הם עדיין במובן מסוים טבו, למרות שאנחנו מבינים היום שכל מה שפסיכולוגי הוא גם פיזי, וכל מה שהוא פיזי הוא גם פסיכולוגי, דיברנו על זה בשיעור 2 על העניין של ההרכב של המוח, שהרגשות נובעות בצורה פיזית דרך נוירונים וכן הלאה, צריך להבין את ההיסטוריה של זה, ובעבר עד ממש לא כזה מזמן, כמה מאות שנים, אנשים האמינו בהרבה מאוד מקומות נאורים במירכאות בעולם, שאנשים שיש להם הפרעות נפש, שוב, כמו סכיזופרניה, כמו דברים כאלה ואחרים ששוב אף אחד עדיין לא יודע להגדיר אותם, זה ממש מצב שבו השתלט על הבן אדם שד, וזה הייתה אמונה ומחשבה מאוד מאוד מאוד נפוצה, היה ממש טיפול, טיפול במירכאות, מאוד מאוד נפוץ, אפשר לראות בגולגלות של אנשים וכן הלאה, שהיו קודחים להם בגולגולת, עושים להם חור בגולגולת מתוך מחשבה או ציפייה או כוונה או רצון שהשד יצא החוצה. עכשיו, אם תחשבו על סכיזופרניה, אז אולי אתם תגידו, אוקיי, כאילו, זה מחלה כזאת היא סופר קשה, שגורמת לבן אדם באמת באמת להתנהג בצורה ממש קשה לו דווקא, אבל יש תסמונות נוספות, כמו למשל תורט, שאחריכם מכירים שהוא בגרמת טלוויזיה, סרטים וכאלה, של אנשים שפתאום לא מצליחים לשלוט בדיבור שלהם או בתנועות שלהם בכל מיני צורות, דבר שכלפי חוץ לאנשים שלא מבינים את המדע, שאין להם את התפיסה הזאת, זה מאוד יכול לראות, במירכאות, כמו איזשהו שד, נקרא לזה ככה, שמשתלט על הבן אדם. וכשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מבינים למה אנשים מאוד רצו להימנע מזה. יש הרבה שגם חושבים שלמשל קצת המחשפות שהיה, והם היה ביניים, קודם כל, אני חושב שיש די הסכמה לזה שהיה שם גם רכיבים פוליטיים ורכיבים נוספים, אבל רכיב נוסף שיכול להיות זה גם, שוב, איזה שהם כל מיני הפרעות נפש, איזה שהם מחלות, מישהי שומעת קולות, מישהי שיש לה חזיונות, או מישהו שיש לו חזיונות, או בינהם שמדבר קצת מוזר, או שהוא רואה דברים שאנשים אחרים לא, כל מיני דברים מהסגנון הזה. אז זה משהו שצריך להבין שזה טבוע בהיסטוריה שלנו, במשך רוב ההיסטוריה, או שלפחות הרבה מההיסטוריה שלנו, היה איזשהו ממש ממש חשיבה מאוד מאוד מאוד שלילית, במיוחד על המחלות שנמצאות, נקרא לזה ככה, בקצה. אבל גם במאות שנים האחרונות יותר, שהם נהיינו יותר, נקרא לזה, נאורים פחות בתוך הדברים האלה, עדיין תפסו במשך עוד כמה מאות שנים פסיכופתולוגיה או מחלות נפש כאיזושהי מחלה רוחנית או משהו כזה, ולכן אין דרך לטפל בה ואין מה לעשות איתה. והטיפול המרכזי במשך כמה מאות שנים היה פשוט להפריד את האנשים האלה. זה שהיום יש עדיין את הדבר הזה, שנקרא לזה מוסדות לחולי נפש ושינה, ופה ושם מנסים לעזור להם מאוד וכן הלאה, אבל עדיין, גם היום, אני חושב שיש המון ביקורת על המוסדות האלה, על מה קורה שם, לפעמים שזה לא רק עוזר לאנשים, בשביל שזה גם מרעת מצבם, למרות שכמובן שבארבעים מקרים גם שזה מאוד מאוד עוזר, אבל עדיין יש הרבה ביקורת לפחות על חלק מהמוסדות האלה, אבל המוסדות האלה יש להם עבר מאוד מאוד מאוד שחור מההיסטוריה שלפני כמה מאות שנים, כן? היו קולעים אנשים, במקומות האלה היה ביקורות גדולות על זה שזה מקומות מלוכלכים, שנותנים להם אוכל, איך נקרא לזה, נו ממש עם עובש, שיש שם עכברים, שאנשי צוות מתעללים באנשים וכן הלאה, יש כאלה שיגידו שגם היום זה קיים במכון הסיני, אבל לא באותה רמה שהיום זה בטוח, והיום יש גם מקומות כמובן טובים, כן? אבל ההיסטוריה של המוסד הזה, וזה מה שחשוב לי להדגיש, לא מה קורה היום כאילו, מה קרה בהיסטוריה, ההיסטוריה של העולם הזה היא מאוד מאוד מאוד שחורה, מאוד מאוד קשה. דוגמה נוספת שככה, אני חושב שככה גורמת לאנשים שמוח להם להתפוצץ, זה שבלונדון היה בעבר גן חיות שחוץ מחיות, או בנוסף לחיות שהיו שם, היו שם כלובים עם אנשים, אנשים שהיו פשוט חולי נפש, ואנשים היו משלמים כסף, כן פני, כדי ממש ללכת ולראות את האנשים המשוגעים האלה בתוך כלובים. היום זה לא נתפס, כן? בתפיסה הערכית והמוסרית שלנו היום, אבל זה מה שהיה ב-1814, 200 שנה, כן? 210 שנים, משהו כזה, 100 אלף אנשים ביקרו בשנה אחת בגן סיוט הזה כדי לראות את המשוגעים, אוקיי? עכשיו תבינו, לונדון שלפני 200 שנה זה לא לונדון של היום עם 300, אם צריכים, 20 מיליון תושבים ועוד מיליוני תיירים, דבר הרבה יותר קטן, 100 אלף, זאת אומרת זה ווחד הייתה אטרקציה. עכשיו, בשנים האחרונות, בעשרות השנים האחרונות, כשאנחנו מבינים בעצם שכל דבר פיזיולוגי, כל דבר פסיכולוגי הוא גם פיזיולוגי, כל דבר פיזיולוגי הוא גם פסיכולוגי, שיש איזשהו חיבור בין הדברים האלה, ביחד עם פרויד שדיבר על הלא מודע ועל כל מיני דברים מודחקים עם מנגנוני ההגנה, כל מיני פריצות דרך גם תודעתיות וגם מדעיות, גם מחקריות וגם תאורטיות, הובילו אותנו להבנה או למחשבה או לכוונה שאפשר לטפל בדברים האלה, אפשר להקל את החיים של הבן אדם, ואולי אפילו במקרים מסוימים, או הרבה מקרים, לגרום להם... אנחנו לא טלה להחלימיהם לגמרי, כמו שלבן אדם יש שפעת, אוקיי? אז הוא יכול להחלימיהם לגמרי, כמו שלבן אדם יש שחיידק בגרון, לא יודע, הוא יכול להחלימ מזה לגמרי, כמו שלבן אדם יש כל מיני תסמונת, יכול להיות שיכול להחלימ מהם לגמרי. אז יכול להיות שבחלק מהמחלות או הפרעות נפש האלה אפשר גם להחלימ לגמרי, כי בעצם יש הרבה דברים דומים ביניהם, נכון? אוקיי? ויכול להיות שבחלק מהדברים כמו שיש מחלות שהן כרוניות ושקשה להעביר אותן שהן לא ניתן, אפשר רק ללמוד לחיות איתן, אז אולי גם יש הפרעות נפש ומחלות נפש כאלה. אוקיי? אבל עדיין, למרות שהיום אנחנו מבינים שכל מחלה נפשית היא גם מחלה פיזית, וכל מחלה פיזית היא גם מחלה נפשית, אוקיי? אנחנו בעצם עדיין יש את הסטיגמה הזאת עם העבר, ולכן היה חשוב לי לעשות את המעבר הזה על העבר, כדי שתבינו מאיפה נובעת הסטיגמה הזאת ואיך זה קורה. עכשיו תראו, היום יש שתי גישות שונות ומרכזיות בכל מה שקשור לפסיכו-פטולוגיה ברמה הפילוסופית, ברמת התפיסה, אוקיי? יש גישה אחת מאוד מאוד נפוצה ומאוד חזקה, שאומרת את הדבר הבא. פסיכו-פטולוגיה או איזושהי מחלת נפש זה פשוט שונות. מה זה אומר? יש אנשים שהם נגיד גבוהים יותר ונמוכים יותר, נכון? דיברנו על זה, אז מישהו שהוא מאוד מאוד מאוד גבוה יכול להיות שיחבלו לו הבריקאים, מישהו שהוא מאוד מאוד מאוד מאוד נמוך יכול להיות שיהיה לו גם איזה שהם קשיים בתפקוד. אז מי שנמצא בקצבים של איזושהי סקאלה, יכול להיות שיהיה לאנשים האלה שנמצאים בקצבות של איזושהי סקאלה, יכול להיות שיש להם איזה שהם קשיים בחיים, שהוא אותו דבר, לא יודע, משקל, אבל גם מה שלמדנו לפני מספר שיעורים על אישיות, נכון? כל מיני תכונות אישיות. אם מישהו נמצא באיזה קצה קצה קצה באחת מתכונות האישיות, יכול להיות שזה יעצור לו בעיות, או אינטליגנציה, נכון? אינטליגנציה מאוד גבוהה, מאוד נמוכה בקצבות, כן? יכול להיות שיש פה איזה שם משהו שהוא בעייתי או שזה פשוט מה שזה. כן, זה הגישה. הגישה הפשוטה אומרת שזה מה שזה, שרוב המחלות נפש, כל המחלות נפש היא בעצם, סליחה, היא בעצם להיות בקצה של איזושהי סקאלה שבכולנו יש ברמה כזאת או אחרת את כל ההפרעות נפש ואת כל המחלות נפש, פשוט אצל רובנו זה נמצא איפשהו בצורה מוזלת בתוך הסקאלה, אצל אותם אנשים זה נמצא באיזשהו קצה ולכן הגישה הזאת גם אומרת את הדבר הבא, לקטלג את האנשים האלה דרך איזשהם עם כותרות של מחלות נפש, עם כותרות שמשהו בהם לא בסדר או משהו כזה זה משהו לא מוסרי שבעצם יכול להיות שבחברה מסוימת או בתנאים אחרים במצב אחר, האנשים האלה דווקא יהיו נחשבים בסדר גמור ואנשים אחרים לא דוגמה טובה לדבר הזה זה סיפור שהיה אני חושב לפני שלוש מאות חמישים שנה אבל יכול להיות שאני טיפה מתבלבל בזמנים אם תן לי תשומת תגובות יכול לתקן אותי זה מעולה שהיה ממש מחקר מאוד מפורסם שפורסם על זה שבבתי תינוקות שהרופאים מטפלים ביולדות יש הרבה יותר מקרי מוות מאשר החיות או איך זה נקרא מיד וויווס כאילו מילדות שעוזרות לנשים ברמת הבדל שאצל הבתי החולים או בתי יולדות שהיו מנועלות על ידי מילדות היה שם אחד אחוז פחות או יותר שאישה מתה בתקופה הזאת שאחרי הלידה ואצל הרופאים זה היה חמשרה אחוז וכשניסו להבין למה זה ואיך זה קורה וכן הלאה אחד החוקרים הגיע למסקנה או לרעיון שאולי זה בגלל שהרופאים פשוט לא שוטפים ידיים ומעבירים בעצם מחלות מאחת לשנייה דבר שחיזק את התיאוריה שלו זה שבדרך כלל הנשים שמתו היו במיטות תמונות אחת לשנייה והולכות לפי התור מיינד בלואוי, היום זה נשמע הזוי אבל זה הייתה התפיסה אז וכשהוא בא לאותם הרופאים ואמר להם את זה מה לדעתכם הייתה התשובה שלהם? התשובה שלהם הייתה מה פתאום אנחנו גברים, אנחנו רופאים אנחנו לא שוטפים ידיים, אנחנו לא מתונפים אין לנו שום צורך בדברים האלה והם התנגדו לזה אחרי שבעזרת איזשהו שינוי מול הנהלת בית החולים וכן הלאה הצליחו להרחיח אותם לעשות את זה המוות של הנשים באמת ירד מ-15% לאחד אחוז פסיכי עכשיו שימו לב לטוויסט בעלילה הנהלת בית החולים התחלפה החוק ירד, מה לדעתכם הרופאים יחזרו לעשות? האם הרופאים המשיכו לשטוף ידיים ולהציב את הנשים האלה? או יפסיקו לשטוף ידיים? והתשובה היא שהם הפסיקו לשטוף ידיים ואחוזי התמותה יחזרו ואלו הדבר הזה הוא הזוי אבל זה הסיפור האמיתי בסוף אותו מקרה אותו חוקר הושפז בבית חולים לחולה נפש כי אמרו שהוא רץ מכל מקום ואמר להם לא לסמוך על רופאים ולא לסמוך על המוסד הבריאותי ולהיזהר כי רופאים הם לא שוטפים ידיים והם מזעעמים ואורגים אנשים בטעות עכשיו, האם באמת הוא היה משוגע? קודם כל יכול להיות יכול להיות שבאמת התובנה הזאת והמקרה האזוי הזה גרם לו לאיזשהו טוויסט במוח ולאיזשהו שגעון וחרפן אותו במירחאות יכול להיות שזה מה שקרה אבל יכול להיות שאנחנו לא באמת יודעים להגדיר מי מחורפן ומי לא מחורפן הנורמה. להיות שונה מהנורמה זה לא תמיד אומר שהבן אדם הוא מחופן וזה בעצם אחת הביקורות הגדולות על הנושא הזה. הגישה השנייה זה בעצם גישה שאומרת שיש פה אנשים שיש להם מחלה, כמו מחלה פיזית, כמו שמקטלגים אנשים עם שפעת, כמו שמקטלגים אנשים עם שחזוקנים סרטן או סקרת או עם כל מחלה אחרת, אז אנחנו מקטלגים אותם כדי להבין מה יש להם מתוך מקום של לטפל בהם ושיש פה אנשים מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מסכנים ושצריך לעזור להם. שתי הגישות האלה לפעמים נמצאות באמת אחת עם השנייה. לגבי הגישה השנייה יש פה עוד איזושהי ביקורת שאומרת את הדבר הבא. עד לפני מאה ומשהו שנים, אחת הגישות לטפל באנשים שוב בקצה של הסקאלה של כל מיני הפרעות נפש, היה בעזרת קרח, כבישי קרח מאוד מאוד קרים, להוריד לך, לגרד ולהוריד חלקים מהמוח שלהם. ממש להוריד חלקים מהחלק הכימי של המוח שלהם. הדבר מה שזה היה גורם להם זה בעצם להפוך להיות מצב יותר טוב.שביום אף אחד לא היה חשוב לעשות דבר כזה, אבל בעצם הדבר הזה היה מקובל כשיטה טיפול המון המון המון זמן. ונשאלת השאלה למה? למה הדבר הזה שבבירור הוא כאילו פגיעה פיזית בחולים, למה הדבר הזה התקבל כטיפול תקין? והתשובה היא, הפשוטה, כן, אולי שאפשר להתווכח עליה, אבל אחת התשובות היא, אומרת את הדבר הבא. מאוד מאוד קשה להתמודד עם בן אדם שהוא חולה נפש, שיש לו איזושהי הפרעת נפש, יישוב יותר בקצה. יותר קשה לרופאים, יותר קשה לצוות, יותר קשה למשפחה. אז אם מורידים חלקים בפריפרונטל קורטקס, ודיברנו על זה קצת בשיעור שתיים, מי שרוצה לחזור יכול, פתאום הוא נהיה יותר רספטיבי, פתאום הוא מקשיב להוראות, פתאום הוא פחות משתולל, פתאום יותר נוח לניהול. ובאמת זה אחת הביקורות שעד היום יש על כל המוסדה של הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי, כמובן שלא מדובר על כל התרופות, אבל זה אחת הביקורות החריפות שיש של התחום הזה, שבעצם הרבה מהטיפולים התרופתיים שיש בכל מיני מחלות נפש, הם בעצם לא מעל חישות את המחלה ועוזרות ספציפית במחלה, אני לא מדבר כמובן שיש מקרים שכן, אבל אני מדבר על מקרים אחרים שבהם זה לא ככה, אלא הם מעל חישים את כל האדם כולו, הם מורידים את כל האדם כולו, והשאלה נשאלת זה האם באמת אנחנו עוזרים לאנשים האלה, או שאנחנו בעצם עוזרים לרופאים, למשפחות ולכולם כדי שיהיה להם יותר קל להתנהל מול הבן אדם הזה, ושוב אולי זה בסדר ואולי זה לא בסדר, אבל השאלה היא מה באמת אנחנו עושים כאן, מה באמת אנחנו משיגים כאן, וגם יש פה עניין מאוד מאוד חזק שבהרבה מאוד מקרים חולים פסיכיאטרים לא מעוניינים לקחת את התרפים שלהם, תשאלו אותם למה, הרי זה כאילו מצבהם יותר טוב נכון, כאילו החוויה שלך זה שאתה משתולל ורע לך ואתה סובל ופתאום אתה רגוע יותר, אבל הם מרגישים לא עצמם, ואז נשאלת את השאלה אם הלקוח, המטופל באיזה סיטואציה היית נותן לפציאנט, ללקוח תרופות בכוח, אוקיי, ויש פה שאלה מאוד מאוד חזקה, שוב במיוחד, עכשיו אנחנו נדבר על זה, על איך אנחנו מאבחנים בעיית נפש, כי אם לצורך העניין היינו אומרים אוקיי, לבן אדם יש איזשהו גידול, כן, חס וחלילה באיזשהו חלק בגוף, אפשר לראות בצילום כלשהו שיש פה גידול, ואם לא נוציא את הגידול הזה, כן, אז הגידול ייחס על הלב שלו או על הריאות שלו, והבן אדם יחנק וימות, אז אוקיי, אולי שווה לטפל בו גם אם הוא לא רוצה, או אולי לא יודע מה צריך לעשות, אבל פה יש גם בעיה עם מבחון. למשל, ניתן דוגמה, ברוסיה הקומוניסטית היו מאבחנים פסיכיאטרים, רוסים, אנשים שהיו מתנגדי משטר במרכאות כחולי נפש, והיו מאשפזים אותם ושולחים אותם לכל מיני מקומות, מהתפיסה והאמירה הפשוטה, רק בן אדם משוגע, רק בן אדם לא שפוי, לא יכול להבין שקומוניזם זה הדבר הכי טוב, רק בן אדם משוגע יכול לחשוב שקפיטליזם וחופש לפרט וכל הדברים האלה שאנחנו חיים עליהם, הם דבר טוב יותר מקומוניזם, והכניסו אנשים ממש כאילו למוסדות לחולי נפש, כן, שוב, מוסדות לחולי נפש של פעם, לא של היום, שזה פשוט דבר נורא ומזעזע, ואפילו האלימו אותם, ובאותה תקופה ממש ייחוד הפסיכיאטרים של אירופה הוציא החוצה את כל הרופאים מברית המועצות בגלל הסיבה הזאת. זאת אומרת שיש פה איזושהי בעיה בהבחון, כי השאלה היא מי קובע מה שפוי ומה לא שפוי, מה הגיוני, מה לא הגיוני. עד לפני 35 שנה פחות או יותר, בדי.אסים, במדריך שעוד שנדבר עליו, הומוסקסואליות הייתה נחשבת מחלת נפש, והיום אנחנו לא תופסים את זה ככה. אז השאלה היא, בגלל הבעיה של ההבחון, האם הדבר הזה הוא הגיוני או לא הגיוני, האם הטיפול הזה הוא נכון או לא נכון, יש פה הרבה שאלות גם מוסריות וגם פרקטיות. אז בואו נדבר שנייה על הבעיות שיש בהבחון פסיכיאטרי, אוקיי? קודם כל, חשוב להבין כולה, כולם... התי היו רוצים שיהיה אפשר לצלם מוח של בן אדם. כמו שאפשר לעשות עם, לא יודע, רנטגני לבדוק שבר, או אמראי כדי לבדוק כל מיני בעיות נביות יותר, או קולונוסקופיה או רטבר עם הצלמה, ולהגיד האם בן אדם יש לו מחלת נפש או אין בו. העניין הוא שעד היום אין תמונת מוח, אין בדיקה דם, אין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות כדי לבדוק בוודאות שבן אדם יש באמת איזושהי מחלת נפש. ישנן היום כבר כל מיני קורלציות, למשל אנשים עם הפרעות מסוימות, שאזורים מסוימים במוח שלהם הם פעילים יותר או פעילים פחות, אפשר לבדוק את זה ב-FMRI, או שאזורים מסוימים במוח שלהם מוגדלים יותר או יותר קטנים מאשר לאנשים בלי המחלת נפש. אבל הדבר הזה הוא אף פעם לא אחד לאחד. מה זה אומר אף פעם לא אחד לאחד? זאת אומרת שיכול להיות שיש אנשים שיש להם את הפעילות היותר הזאת, אבל אין להם את המחלת נפש. יכול להיות בן אדם שיש לו את האזור המוגדר הזה, אבל אין אצלו שום בעיה. זה לא כמו חיידק בגרון שאתה יכול לבדוק, רואה שיש חיידק בגרון, אה אוקיי אז הבן אדם חולה בטוח, אין דבר כזה שיש חיידקים בגרון והבן אדם לא חולה, אוקיי? אז בגלל שזה לא ככה, יש הרבה הרבה הרבה ויכוחים והרבה הרבה, איך נקרא לזה, דיבייט, הרבה הרבה שיחות על הנושא הזה של מה כן מחלת נפש, מה לא מחלת נפש, ובגלל זה ה-DSM שזה המדריך שבעצם מגדיר את כל מחלות והפרעות הנפש בצורה המקצועית, שוב שכולם עובדים איתו, כן? בתי משפט עובדים איתו בשביל לבדוק דברים בחברות ביטוח, פסיכולוגים כמובן, פסיכיאטרים עובדים סוציאליים, כולם עובדים איתו, הוא דבר שמשתנה כל הזמן, אוקיי? הוא דבר שמשתנה כל הזמן. ועדיין, למרות שיש DSM, למרות שיש את הדברים האלה, עדיין עדיין עדיין, מבחון פסיכיאטרי הוא דבר מאוד מורכב. יש ניסוי סופר מפורסם של דיווי זונמן מאוניברסיטת סטנפורד מ-1973, שוב 50 שנה, חבר'ה, זה לא לפני המון המון המון זמן, שמה הוא עשה? הוא לקח 20 עוזרי מחקר, שלח אותם לבתי חולים פסיכיאטרים, כן, באותה תקופה, שוב זה כבר לא הבתי חולים של פעם עם האחברים, אוקיי? ואמר להם בשיחת כניסה למוסד להגיד שהם שומעים קולות ולהגיד כל מיני דברים שישמע כאילו יש להם סכיזופרניה. עד פה זה ברור? סבבה, שיחה אחת, הם נכנסו פנימה עם הסטמפה, עם התיוג סכיזופרניה חד משמעית, אוקיי? זה ברור? מעולה. עכשיו הם נכנסו פנימה, ומהרגע שהם נכנסו פנימה, אנשים בריאים לגמרי, כן עוזרי המחקר שלו, אנשים שמבינים עניין, כולל הוא עצמו אם אני זוכר נכון, חזרו להיות עצמם. זאת אומרת, חזרו להיות אנשים בריאים לגמרי, וחכו לראות מתי יגלו, מתי המוסד יגלה שהם יצאו בריאים לגמרי. ואם אני זוכר נכון, הממוצע היה שזה לקח למוסדות 19 ימים. אחד החבר'ה נשאר שם 50 ומשהו ימים בתוך מוסד נפשו, אמר אם קראו איך זה מרגיש להיות נורמלי במקום לא נורמלי, sane in an insane place, משהו כזה. ובעצם הדבר הזה הוא פסיכי. להבין את זה שבן אדם יכול להיות לרגע אחד, לשנייה אחת, אבחון אחד לא נכון, או לא מדויק, או שאפילו כן נכון, אבל אחר כך להיות בסדר גמור, והוא יישאר מאובחן עם אותה הפרעה, ולא ישחררו אותו בעצם מהמקום הזה. יש שם ממש קטע מתוך המחקר שנוצל להראות לכם, אני טיפה מקריא את זה, שבאחת השיחות, ממש אחד העוזרים סיפר, שוב את האמת, הוא לא משחק סכיזופרניה, הוא משחק בן אדם אמיתי, הוא סיפר שהיה לו יחסים יחסית קרים עם אבא שלו בילדות, יחסים יותר טובים עם אמא שלו בילדות, אבל מאוחר יותר בחיים הקשר שלו עם אמא שלו טיפה יתרחק, והקשר שלו עם אבא שלו טיפה התחזק, הוא ביחסים בסך הכל טובים עם אשתו, פה ושם יש לו ריבים עם אשתו, הילדים לעיתים נדירות מקבלים סטנקים, כן, לפני 50 שנה זה היה מאוד נהוג, אבל לא יותר מדי, לעיתים נדירות, אוקיי? לכאורה בן אדם שלפני 50 שנה נורמטיבי לחלוטין, אבל התיעוד של הרופא, של הפסיכיאטה שבודק אותו, אומר בעצם כשרואים, הוא הוציא את המידע הזה, שבעצם החולה מציג, ככה הוא כתב, החולה מציג, בתרגום לעברית, כן, החולה מציג היסטוריה ארוכה של יחסים לא יציבים, שוב שזה מאפיין של סכיזופרניה, החל מהילדות המוקדמת שלו, שוב שזה משהו שמאפיין סכיזופרניה, מתוך ניסיון לשלוט על הקושי הפנימי שלו, הוא מתפרץ על אשתו בכעס ועל הילדים שלו במקות, אוקיי? ולמרות שהוא אומר שיש לו יחסים טובים עם כמה חברים, אפשר עדיין להרגיש חוסר יציבות במערכות היחסים האלה. זאת אומרת ברגע שהבן אדם יודע, המאבחן יודע, ויש להפעול לזה כל כך סובייקטיבי, הבן אדם יודע שהבן אדם שמולו הוא סכיזופרניה, אז הוא מזהה את זה בתוך הדברים שהוא רואה. אגב, 80% מהם שהם שוחררו, הם שוחררו לא כאלשים בריאים, הם שוחררו כבן אדם ש... סכיזופרניה שפשוט היא בתקופת רגיעה זאת אומרת מבחינתם מבחינת החגי של הביטוח בית משפט רופא וכל דבר אחר שיקרה בעתיד של בין אדם הזה לכאורה עדיין יש לו את הדבר הזה של הסכיזופרניה בעבר ולכאורה עדיין יכול להיות שזה עוד מתפרץ זה לא שהבן אדם כאילו בריא הוא לא בריא הוא פשוט סכיזופרניה שכאילו הצלחנו לשפר את מצבו לכאורה אוקיי שתי פוינטות מעניינות אגב לגבי זה אחד זה שחולים אחרים בתוך הבית חולים הפסיכיאטרי קלטו אותם כי הם לא היה להם את התהיה הזאתי דבר ראשון ודבר שני מעניין זה שדוד הלך לאותם מוסדות ואמר להם חברה בשנה הקרובה בחודשים הקרובים אני הולך לשלוח אליכם עוד אנשים מזויפים שימו לב נראה אם תצליחו לעלות עליהם כאילו בדק אותם ומה שהוא גילה זה שבעצם סליחה מתוך 200 חולים שהגיעו לשם כ40 זוהו כחולים מזויפים אבל הבעיה הייתה שמה? הוא לא שלח חולים מזויפים נוספים זאת אומרת יש פה באמת משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד סובייקטיבי אז אם הדבר הזה הוא כל כך סובייקטיבי למה בכלל יש אותו? למה בכל זאת אנחנו בכלל צריכים להגדיר? ואם אנחנו צריכים להגדיר אז איך מגדירים ולמה יש את הדברים האלה בכלל? כי שוב יש לדבר הזה כמובן הצדקה ויש לזה מחקרים ויש לזה הרבה דברים טובים שעוד נדבר עליהם אז קודם כל אני חושב שהסיבה המרכזית של מה אנחנו צריכים את ההגדרות האלה היא חלוקה של משאבים כדי להבין למי עוזרים נכון? זה הצדקה הכי גדולה להבין למי צריך לעזור איך צריך לעזור? אם אני לא יודע אם לבן אדם אחד יש שפט והבן אדם השני שבר את הרגל אז למי אני שם גבס ולמי אני נותן לא יודע ימי מנוחה או לא יודע אם יש לו איזה וירוס בגרון אנטיביוטיקה בשביל לדעת למי לתת אנטיביוטיקה ולמי לשים גבס אני צריך לדעת להבחן אותם העניין הוא ושוב במיוחד אלה שיש להם איזה מחלות יותר קשות או אפילו אחוזי נכות מתוך המקומות האלה צריך לדעת לתת להם את זה, צריך לדעת איך להגדיר את זה וכן הלאה אז מתוך הדבר הזה צריך להגדיר את זה וגם בשביל מחקר בשביל שאני מסוגל לחקור אנשים ולהבין איזושהי טיפול עובדת איזושהי טיפול לא עובדת ועוד שנייה אני אדבר על שיטות טיפול ששם אני בכלל הולך להפתיע אתכם כנראה אז בואו נבין שנייה איך מגדירים בכלל בעיות פסיכולוגיות ואחד הדברים שחשוב להבין שכל הבעיות הפסיכולוגיות או נקרא לזה הפרעות נפש או מחלות נפש מוגדרות בצורה של סינדרום אני לא רופא מומחה או משהו אלא סינדרום זה שיש אוסף מסוים של סימפטומים אוסף מסוים של סימנים ואוסף מסוים של תלונות של הבן אדם נקרא לזה זאת אומרת יש איזשהו משהו כזה ולא אצל כולם זה בדיוק אותו דבר זאת אומרת יש איזה אוסף מסוים של דברים שאצל חלק מהאנשים זה הופיע ככה ואצל חלק מהאנשים זה הופיע ככה ואצל חלק מהאנשים זה הופיע ככה עכשיו כשאנחנו מבינים את זה אז אפשר לראות את זה ממש בתוך ה-DSM שוב ה-DSM זה עכשיו אנחנו בגרסה 5 אמורה לעשות 6 עוד מעט שבעצם מגדירה וברשימות את כל המחלות נפש איך מגדירים מחלות נפש? איך מזהים אותה? בעצם נותנים ברוב לא בכל ההפרעות ובכל המחלות נפש אבל ברובן נותנים איזושהי רשימה שנגיד סתם דוגמה 8, 10, 12 גורמים ואז אומרים אם לבן אדם היה שלושה מהגורמים האלה חמישה מהגורמים האלה שבעה מהגורמים האלה זאת אומרת בבירור יש שונות מאוד מאוד גדולה בין בן אדם אחד שחווה חמדה או דיכאון או הפרעת אכילה או אני לא יודע מה או OCD או כל מיני דברים אחרים יהיה התנהגות אחרת בדיכאון יש דוגמה מאוד פשוטה לזה שיש שם עודף או חוסר שינה עודף או חוסר אוכל ועלייה או ירידה במשקל זאת אומרת אנשים מסוימים יהיו בדיכאון וירדו במשקל פשוט הירידה שלהם במשקל תהיה סימפטום שדרכו יהיה הבחנות הדיכאון אחרים יעלו חלק ישנו יותר חלק ישנו פחות בכל מקרה זה סימן שהבן אדם בדיכאון ובתוך הקריטריונים האלה של מה בדיוק מוגדר כעלייה במשקל דפרות יותר מפה קילוגרמים פחות שוב בדיכאון אין את זה אבל במקומות אחרים יש נגיד אני לא בטוח שזה עדיין ב-DSM הכי חדש אבל למשל באנורקסיה צריך להיות מתחת ל-BMI מסוים זאת אומרת יכול להיות שיש מישהי שיש לה את כל התופעות לצורך העניין של אנורקסיה אבל היא שוקלת כאילו אחד יותר מדי ובאמת שהיא שוקלת את הכאילו אחד יותר מדי זה היא כאילו כבר לא באנורקסיה שוב בדרך כלל יאבחנו אותה כ-Eating Disorder NOS Not Otherwise Classified למשל זה כאילו כל מיני נקרא זה סלין כאלה שזורקים אנשים שמכניסים אנשים שהם לא בדיוק מתאימים לשום הפרעה ספציפית אבל למשל שוב זה כנראה היה בדיוק אותו דבר, פשוט קילו אחד יותר. אז דוגמה מעניין בזה למשל, זה שבמעבר בין DSM-3 ל-DSM-4, או אולי בין 2 ו-3, אני לא מאחד בטוח, אני די בטוח שזה בין 3 ל-4, מספר הילדים עם ADHD בגרמניה, שימו לב, ה-ADHD מופיע ב-DSM, הוכפל פי 2, כמעט פי 2, ביום אחד. למה? כי הקריטריון השתנה. תחשבו שברגע שמשנים קריטריון מסוים, נגיד, יש עכשיו איקס אנשים שיש להם אנורקסיה, אם מגדירים ש-BMI גבוה יותר הוא עדיין יכול לחשב אנורקסיה, פתאום ביום אחד יש הרבה מאוד אנורקסים או אנורקסיות חדשות. וזה דבר שמאוד מעניין להשים לב אליו, אוקיי? ברגע שהקריטריון משתנה, כל הדבר הזה משתנה מאוד. אז ברגע שהבנו שיש את ה... נקרא לזה תסמונות האלה, שיש את הדברים האלה שכוללים בתוכם הרבה תופעות, שאנשים מסתובבים מאוד מאוד מאוד סובלים אליהם. אגב, אני רק אגיד משהו, הרבה פעמים שסטודנטים לפסיכולוגיה מסתכלים על ה-DSM, או לומדים את השיעור הזה שאנחנו עכשיו לומדים, ונכנסים להגדרות של מה צריך כדי להיחשב נגיד עם דיכאון או עם OCD או עם חרדה או עם כל אחד מהדברים האלה, אז כל הסטודנטים מאבחנים את עצמם ואומרים, אה, יש לי את זה, אה, יש לי את זה, אה, יש לי את זה, אה, יש לי את זה. אז קריטריון נוסף שהוא כאילו לא נמצא בצורה מופרדת בכל אחת מההבחנות, אבל הוא כן איזשהו, נקרא לזה קריטריון על כזה, זה שההפרעה הזאת יצחה לייצר פגיעה משמעותית באיכות החיים של הבן אדם וביכולת שלו לתפקד. כלומר, זה צריך להיות משהו שרמש פוגע באיכות החיים של הבן אדם. זה לא פתחתי וסגרתי את הדלת שלוש פעמים לפני שיצאתי הביתה, אז יש לי OCD, או אני שוטף ידיים כל פעם שאני נכנס מבחוץ הביתה, אז יש לי OCD, אלא מדובר במקרים, אם ניקח את שטיפת ידיים, שאני שוטף את הידיים כל כך הרבה שאני כבר מדמם מרוב שהידיים שלי מוטשות ואני ממשיך לשטוף אותן, שאני לא מצליח לעבוד מרוב שהידיים שלי כואבות וברוב שאני כל הזמן קוטע את עצמי לצורך השטיפת ידיים, לצורך הדוגמה הזאת, או בדוגמאות אחרות, שוב, אני לא מסוגל לעבוד כי אני כל הזמן בודק את הדלת, כן? משהו שצריך להיות פה איזושהי פגיעה מאוד מאוד משמעותית. אז כשאנחנו מבינים שיש פה את הפגיעות המשמעותיות האלה, אנחנו מבינים שאנחנו רוצים לטפל, אוקיי? אז כשאנחנו רוצים לטפל, בגדול גדול גדול גדול גדול גדול גדול, יש לנו שתי גישות סופר מרכזיות. הראשון הוא טיפול תרופתי, הוא בעצם בא להתייחס לקונספט של הפיזיולוגי, נכון? בעצם איפה שדיברנו הרבה בקורס וגם בשיעור שתיים וגם בשיעור אחר, בעצם כל דבר שמופיע לנו בנפש, הוא בעצם מופיע במוח באיזושהי צורה, בנאורונים, בנאורוטרנזמיטרים, בסינאפסות, איפשהו שם במוח זה מקבל איזשהו משהו פיזי. אז אפשר להסתכל, למשל, שוב נדבר על זה אחרי בכל מיני דוגמאות, אבל על כל מיני, נגיד בסחיזופניה, שוב שנגיע לזה, אז גילו שיש שם איזשהו משהו שקשור לדופמין. אז אפשר להגיד, אה, לבן אדם יש הפרשה מוגזמת של דופמין, או יש לו יותר מדי דופמין, או יותר מדי משהו בהורמון הזה, אז עכשיו יש לו סחיזופניה. אבל זה לא בהכרח נכון, נכון? יש פה איזשהו משהו שאומר, אוקיי, יש קשר בין הדופמין, או שנבין איך גילו את זה, לבין המחלה. אוקיי? אז גישה אחת זה לנסות להבין את כל ההקשרים הפיזיים במוח שיש לאנשים כשהם יש להם את המחנות האלה, אוקיי? בין אם זה שוב הפרעת קשב, דיכאון, חרדה, סחיזופניה, כל דבר, אוקיי? או מהצד השני להגיד, רגע, לא, אני רוצה לגשת למוח דרך שיחה, בטיפול שיחתי. עכשיו חלק מהאנשים יגידו, אוקיי, אוקיי, אוקיי, רגע. אז אתה בא ולהגיד לי שיש שתי גישות. גישה אחת זה להשפיע על המוח דרך תרופות. גישה שנייה זה להשפיע על הנפש בעזרת שיחה. אז התשובה היא, לא חבר'ה. כשאני משפיע על המוח בתרופות, אני משפיע גם על הנפש, נכון? וכשאני משפיע על הנפש בעזרת שיחה, אני גם משפיע על המוח. אם אתם מקשיבים לשיעורים האלה, אני השפעתי לכם על המוח. בדרך כלל שאני דיברתי והקלטתי ואתם שמעתם, זזו סינאפסות, נוצרו לכם סינאפסות חדשות של למידה. אולי חשבתם על הדברים האלה שוב ושוב ושוב, שזה גרם לחשוב על דברים אחרים. אז נוצר לכם מילים בתאים של המוח. זאת אומרת, אנחנו צריכים לייצר, להתנתק מהדיכוטומיה הזאת של מוח פיזי, נפש לא פיזי, כי זה בא ביחד. אז בואו נדבר טיפה על סכיזופרניה כדי לתת דוגמה לאיך המשקל שם עבד, מה הבנו, מה למדנו מזה, ואיזה תובנות אולי אפשר להסיק מהמחקר הזה. אז סכיזופרניה זה משהו מאוד מאוד מעניין. מהרבה סיבות, קודם כל זה אולי מחלת נפש הכי כאילו מוכרת ומפורסמת במובן של זה שיש לה התופעות הכי מעניינות ושונות מהחוויה היומיומית של אנשים, נקרא לזה יותר במרכז של הסקאלה או בנורמה. אבל יש פה עוד כל מיני דברים מעניינים. למשל בכל מיני תרבויות שונות שבדקו ובכל מיני מקומות שונים בעולם ובכל מיני אוכלוסיות שונות, גילו שוב ושוב שיש 1 אחוז, אוקיי? 1 אחוז מאוכלוסייה שיש להם את זה, בעוד 2-3 אחוזים שהם קרובים. זאת אומרת אולי אם יש לנו את הקריטריון, יהיה יותר. אוקיי? והסימפטומים, הסימפטומים זה... של הסופים, פילוסופיה מאוד מאוד מעניינת, דבורה בעד נשים. יש להם הזיות שנייתיות, זאת אומרת, הם ממש שומעים קולות, התנהגות מאוד מאוד מפוזרת, שינוי בתפוסי מחשבה, פעם הם חושבים ככה, פעם הם חושבים ככה, פעם הם מתנהגים ככה, פעם הם מתנהגים ככה, אמונות לא נורמליות, כן, שוב, מי ששמע את כל השיעור מההתחלה עד עכשיו, מבין שכאילו, רגע, מה זה אמונה לא נורמלי? אז דוגמאות של זה, למשל להיות שאנשים רודפים אחריי, אנשים שולטים במחשבות שלי, אנשים משתלטים עליי, כאילו כל מיני דברים בעולם הזה, ויש עוד איזה שהוא מאפיין, שוב, שהוא שפה מאוד מאוד עניין, מעט מאוד מאוד עוצמי, אוקיי? עוד דבר מעניין על המחלה הזאת היא, מתפרצת באזור גיל 18 עד 24. עכשיו, אם תסתכלו על זה במובל של מדעי המוח, כן? לא במובן הנפשי או הרגשי, למרות שגם שם אפשר להסתכל על זה. למה שמחלה שיש לה רכיב גנטי, או שנדבר על זה, לא מתפרצת לפני גיל 18 בדרך כלל, כמעט אף פעם, וכמעט אף פעם לא מתפרצת אחרי גיל 26 שלה. למה רק בגילאים האלה? וכאילו, אני אגיד לכם, אוקיי, נדבקתם באיזה וירוס, אבל אתם לא תתחלו בזה עכשיו, אתם תתחלו בזה רק בגיל ספציפי. זה שאלה מאוד מאוד מעניינת, והאמת היא, שאלת עכשיו לא באמת מבינים את זה, יש כל מיני תיאוריות, אבל אף אחד לא באמת באמת יודע. עכשיו, שימו לב, עוד סיבה שסכיזופרניה זה אולי מחלת נפש מעניינת, זה שהיא מגיבה יחסית טוב לכל מיני תרופות פסיכיאטריות. מה הכוונה מגיבה טוב? זאת אומרת שאנשים שיש להם את הסימפטומים האלה, שהם שומעים קולות, יש להם את ההתנהגות שהם לא מצליחים להיות, להתמיד בשום דבר, עוברים מדבר לדבר, ולא מצליחים לייצר רצף של מחשבות תקינות וכן הלאה, ושוב, וזה פוגע להם בחיים בצורה עקוטית, הם לא מצליחים לנהל מערכות יחסים, לא מצליחים להחזיק עבודה נורמלית, הם לא מצליחים לעשות כמעט שום דבר שאנשים שראשי רוב האנשים היו מגדירים כחיים סבירים, טובים ומוצלחים. אז התרופות האלה מצליחות מאוד מאוד לעזור להם בזה. בעשר 25% מתעוששים מזה לגמרי, באוכל 25% נשארים איזושהי הפרעה קשה לכל החיים, ויש איזה 50% שכמו שאמרנו, נמצאים באיזושהי תקופה שהמחלה מוגדרת כדומה, הם בסדר, אבל יהיה להם עוד אפיזודות כאלה בחיים, שזה נושא מאוד מאוד מעניין. עכשיו תראו, אם אני מבין שהמחלה הזאת יוצרת נזק כל כך גדול בחיים של הבן אדם, שוב, הבן אדם הזה רוצה מערכות יחסים, תקינות עם אנשים, עם המשפחה, עם הסביבה, רוצה עבודה, רוצה לא להיות אני, רוצה להסתדר, רוצה לחיות חיים נורמליים, והתרופה עוזרת לו. אוקיי? והתרופה עוזרת לו לעשות את זה. עדיין, הרבה מהם, בשלבים כל שם, מפסיקים לקחת את התרופות. עכשיו שוב, חלק מהם מפסיקים לקחת את התרופות, שוב, בגלל ההתנהגות המפוזרת, בגלל שהם לא מצליחים לשמור את הקו מחשבה שלהם וכן הלאה, אבל הרבה מהם בוחרים להפסיק לקחת את התרופות. ואז שהם בוחרים לקחת את התרופות, הרבה פעמים מה יש להם? אפיזודה נוספת, זאת אומרת הם חוזרים למצב הגרוע שהם היו בו לפני. אי אפשר להיות בן אדם נורמלי, לא יודע, סקרן, פתוח בראש, ושואל את עצמנו למה? למה הם לא רוצים לקחת את התרופות האלה? והתשובה של האנשים האלה בגדול, כן? זה שזה מרגיש שזה לא הם. אוקיי? שזה כאילו מרגיש שהם מישהו אחר פתאום נמצא שם. ובהקשר הזה יש סיפור מאוד מאוד מפורסם על אדם שחלה בתורת, תשמעו אני תורת שדיברנו עליו מקודם, שהבן אדם יש לו תנועות לא רצוניות, דיבור לא רצוני, לפעמים גם מאוד אגרסיבי הדיבור הלא רצוני הזה. והוא היה חי חיים מאוד מאוד לא מאושרים, שוב לפי דיווחים עצמיים, הוא אומר את זה, אוקיי? לא הצליח לנהל, לא חיים משפחה שהוא מאוד מאוד רצה את זה, לא עבודה, לא שום דבר, אוקיי? בעזרת טיפול תרופתי, הוא הצליח לנרמל את הדבר הזה, אוקיי? לחיות במצב הרבה הרבה יותר מאוזן, התחתן, הביא ילדים, הצליח למצוא עבודה סבבה סבירה, והגדיר את עצמו כבן אדם הרבה הרבה יותר מאושר. אבל אותו אדם בתחביב שלו היה לשחק פינג פונג, אוקיי? והתרופות העת את המחשבה שלו, והוא לא היה מסוגל לשחק פינג פונג נורמלי. והסיפור של האדם הזה נהיה מפורסם כי הוא דיווח שבעצם מהלך כל השבוע, נגיד ראשון עד חמישי, כן? שני עד שישי, מן הסתם, הוא היה לוקח את התרופות כדי להיות הבן אדם הנורמלי הזה, שמצליח לעבוד ולנהל משפחה ואת כל הדברים האלה, ולהיות מאושר יותר. אבל נהנה בסופי שבוע לא לקחת את התרופות כדי ליהנות מהפינג פונג ולהיות העני האמיתי שלו. ככה הוא הגדיר את זה, להיות מחובר יותר לעצמו. אז נשאלת פה שאלה מאוד מאוד עמוקה למה התרופות האלה באמת באמת באמת עושות לנו, אוקיי? עכשיו בואו נדבר עוד טיפה על הסכיזופניה, אז אמרתי שיש קשר גנטי די חזק, אז כמו בהרבה דברים אחרים שדיברנו, כמו אישיות, כמו אינטליגנציה, יש עוד הרבה גורמים שאף אחד אחר לא באמת מבין עד הסוף, ובהקשר הזה חשוב להגיד אין איזשהו גן ספציפי וברור לשום תסמין או מחלת פסיכולוגית פסיכיאטרית ידוע וגדולה ומשמעותית. יש קשרים. מה זה אומר קשרים? זה אומר שאם יש את הגן הזה אז יש יותר סיכוי, אם יש את הסיום אז זאת היא לגן הזה, אז יכול להיות שיש יותר סיכוי או משהו כזה, אבל זה אף פעם לא יש את הגן, יש את המחלה, אין את הגן, אין את המחלה. תמיד יכול להיות שגם אם אין את הגן, יש את המחלה, וגם אם יש את הגן, אין את המחלה ואת כל הדבר הזה, אוקיי? אגב, עוד נקודה אחרונה שמאוד מעניינת לגבי שחיזופרניה במדעי המוח, זה שהאנשים האלה שהם שחיזופרנים והם שומעים קולות ועושים להם SMRI, האזור השמיעתי במוח עובד. דיברנו על זה בשיעור על תפיסה ובשיעור על מיניוריוביולוגיה, על זה שבעצם התפיסה שלנו את המציאות היא לא עוברת דרך החושים, היא עוברת דרך העיניים והאוזניים וכן הלאה, אבל משהו באמת מציג לנו את התמונה הזה במוח. אז אם האזורים האודיטוריים, האזורים השמיעתיים במוח שלהם עובדים, זה הסיבה שהם מאמינים לגמרי, כי זה נשמע להם במוח בדיוק אותו דבר כמו קולות אמיתיים. הם ממש שומעים את זה ככה, אוקיי? אז כמו שאמרנו, בשחיזופרניה יש טיפול תרופתי, יש לטיפול התרופתי כל מיני תופעות לוואי לא טובות, כמו להרבה תרופות פסיכיאטריות שבה, 15 שנים האחרונות, או 15 שנים האחרונות יש פריצות דרך מאוד מאוד גדולות לדבר שנקרא ספציפיקציה של תרופות פסיכיאטריות, כי אני אסביר את זה בכללי. עד לפני 20 שנה או משהו כזה, רוב התרופות הפסיכיאטריות גולו במקרה. מה זה אומר גולו במקרה? זאת אומרת כל מיני דברים שחוקרים ניסו לבדוק מה הם עושים על כל מיני דברים וגילו שהם עוזרים לאנשים כל מיני מחלות נפש. הבעיה היא שלמשל אם נגיד בסכיזופרניה יש יותר מדי דופמין, סתם דוגמה, באזור מסוים במוח, אז התרופה היא לא יכלה, הוא לא ידע להוריד את הפעילות של הדופמין רק באזור הזה במוח ובעצם לנטרל את הסכיזופרניה בלי כל השאר, אלא הייתה מנטרלת, מורידה את רמת הפעילות של הדופמין בכל האזורים במוח וגם יש את התופעות בשאר חלקי הגוף. ב-10-15 שנים האחרונות באמת הייתה התפתחות מאוד משמעותית בדבר הזה בתופעות הלוואי של התרופות האלה נהיו פחות חזקות אבל עדיין הן מאוד מאוד מאוד קיימות ושוב הרבה אנשים היום לוקחים כל מיני תרופות נוגדי חרדה, נוגדי דיכאון, כן, לא אגיד שמות אבל כל מיני סוגים של תרופות וחורבים את התופעות האלה, תופעות הלוואי האלה שהן הרבה פעמים לא נעימות, אוקיי? הטיפול התרופתי הוא גם מה שהוביל עליה הרבה תיאוריות לגבי המחלה, אוקיי? בהקשר של דופמין וסכיזופרניה זה דוגמה טובה כי גם לא רק שהצליחו בעזרת הפחתה של הדופמין, שוב אני לא אכנס לסיום כדי שישים את זה, אולי נעשה קורס שלם על פסיכופתולוגיה וקורס שלם על מדעי המוח אז אפשר אבל בקורס הזה לא נתייחס כמה לעומק אבל זה כאילו מפחיד את העצירה של הדופמין אז זה יוצא מהפסיכורדורד, את ההזיות וכל הדברים האלה ומהצד השני הצליחו בעזרת זריקות או כדורים של אמפטמין שזה שוב עובד בצורה כדי להגביל את הדופמין, לא ניכנס שוב לעומק, אז אפשר לייצר לבן אדם שאין לו סכיזופרניה את אותן תופעות, תופעות דומות לדבר הזה, אוקיי? עכשיו, בהרבה מאוד תחומים והפרעות נפשיות אחרות זה קרה בצורה דומה, בין אם זה OCD או ADHD או כל מיני כאלה שעוברים לאנשים, יש לך יותר מדי, ההורמון הזה לא נפרש טוב ההורמון הזה לא, כאילו היום זה מאוד בשיחה להגיד שכל המחלות נפש זה חוסר איזון של כימיקליות במוח ויש נקרא לזה חלק מהקהילה המדעית שמאוד תומכת בגישה הזאת אבל חלק לא מבוטל בא ואומר בצורה מאוד בעיניי שיש בה משהו, אני לא יודע לגמרי אם אני מסכים אבל שאומרת משהו מאוד מאוד קורה אצלי שכאילו זה שהחומר הזה מפחית משהו מסוים ועוזר במשהו, לא אומר שזה באמת קשור לשורש המחלה והדוגמה שהאהובה מאוד זה שאם עכשיו אתם לא שתיתם מים הרבה זמן ויש לכם כאב ראש אז אם אתם תקראו הכמול, נגיד תערכיב פרסט המול, אז הכאב ראש שלכם ירד, לא יכאב לכם הראש האם בפועל ואם אתם תמשיכו לקחת, שוב כמו הרבה תרופות פסיכיאטות שלוקחים אותן תרופה ממושכת, אם אתם תמשיכו לקחת 3 פעמים ביום הכמול אז לא יכאב לכם הראש, אבל האם זה אומר שהסיבה של הכאב ראש הייתה מחסור בדם שלכם בפרסט המול אני חושב שזה די ברור שהתשובה היא לא ולכן זה שיש משהו שהוא מהלחש את הבעיה, עוזר עם הבעיה, שוב אני לא אומר לא להשתמש בזה אבל השאלה היא האם זה באמת באמת פותר את הבעיה או שזה רק ממסך אותה, האם באמת הבנו את שורש הבעיה, האם אנחנו באמת יודעים ברמת מדעי המוח מה שורש הבעיה הסוג השלישי של טיפול פסיכולוגי הוא משהו שאנחנו נקרא פסיכותרפיה, כן טיפול בשיחה ויש כל מיני חוקים או כל מיני עקרונות אבל יש מלא גישות שונות, מלא מלא מלא גישות שונות נכון יש טיפול CBT ויש טיפול פסיכודינמי והיום גם יש עוד מיליון דברים כמו טיפול באומנויות וטיפול בלא יודע שירה ורכיבה על סוסים טיפולית בסדר, העניין המדהים הוא שאם אני מגדיר בכללים מה זה פסיכותרפיה, אנחנו נגדיר את זה כאינטראקציה חברתית, כן? שיחה, כן? או משהו חברתי שאנחנו עושים ביחד, שבה איש מקצוע מנסה לעזור למישהו אחר להתנהג ולהרגיש טוב יותר. אוקיי? אז פסיכותרפיה זה משהו שכאילו אנשי מקצוע מוסמכים עושים, אבל גם, לא יודע, אפשר ללכת לקבוצות של מדיטציה, זה גם סוג של פסיכותרפיה, או ספרים של התפתחות אישית, כן? זה גם יכול להיות סוג של פסיכותרפיה. והמדע מאחורי זה, מאחורי כל הנושא של כל השיטות של פסיכותרפיה, הוא מאוד מאוד מאוד מאוד, איך נקרא לזה? פאזי, לא מאוד מסודר. למה? בגלל שרוב התיאוריות האלה, הן כל כך גדולות ומשמעותיות, שמאוד מאוד קשה לייצר מחקרים קונקרטיים עליהן. יש לי דוגמה את דוקטור יפעד ויינשטיין, שהייתה מורה שלי ל-NLP, שעשתה עכשיו מחקר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, על איזושהי שיטה של פרוטוקול לטראומה בעזרת NLP, והשיטה והפרוטוקול הזה הובאה לאנשים שהיה להם טראומה של אחרי לידה, לא ניכנס לזה בדיוק, והראה תוצאות מאוד מאוד טובות. אבל האם בזה שהצלחנו בעזרת הפרוטוקול הזה לייצר עזרה לנשים שהייתה להם טראומה, האם זה אומר שכל הגישות והתפיסה והפילוסופיה והזה של NLP, שוב אני מחור ל-NLP, אני מת על זה, כן? האם זה אומר שזה נכון? לא, זה לא אומר שזה נכון, זה פשוט אומר שהטיפול הזה ספציפית, תדעי עכשיו משהו שם עבד. ואחד הדברים האזויים, אזויים אזויים, שרוב האנשים לא יודעים, זה שיש המון המון מחקרים שניסו להוכיח, אוקיי? מה עובד בפסיכותרפיה. כדי שפסיכותרפיה עובדת, זאת אומרת עוזדת בהרבה מקומות, ועוד שאני אדבר אולי איפה יותר ואיפה פחות, זה די מוכח, אוקיי? שוב, לא בכל דבר, אפשר עם פסיכותרפיה לעזור, אבל בהמון דברים, ועזרה משמעותית, עוד שאני אדבר על זה, אבל מה שאף אחד לא הצליח להוכיח, זה איזו שיטה עובדת יותר. מעבר לזה, לא רק שקשה מאוד להוכיח ששיטה אחת יותר טובה מאחרת, זאת אומרת נגיד אפילו בין CBT לשיטה פסיכודינמית, לבין לא יודע, ריפוי בעיסוק, בסדר? מה יותר טוב, מה יותר יעיל, מה מביא תוצאות יותר טובות, לא מצליחים להראות את זה. מעבר לזה, לא מצליחים להראות שככל שהמטפל יותר מנוסה, או שיש לו יותר ידע, או שיש לו יותר תעודות, זה עובד יותר. זאת אומרת, מה שלוקחים פרוטוקולים, או השוואות של תהליכי טיפול מול אנשים, נגיד פרופסורים מהאוניברסיטה שהם פסיכולוגים קליניים ולמדו הכל ושוב יש להם הכשרה, וואו, ולוקחים סטודנט שנה שנייה, מסבירים לו בגדול מה הוא צריך לעשות, והוא עושה את אותו מה שצריך לעשות, לא רואים הבדלים. לא בממוצע לפחות. בממוצע לא רואים הבדל בין התוצאות בין האדם המקצועי, המוסמך או פחות מוסמך, כן? והדבר הזה הוא דבר שהוא פשוט מרתק. למה? כי במיוחד בעידן של היום, שבו כולם מדברים על כמה העבודה הטיפולית היא חשובה, ושזה אני יכול להיות מאוד להסכים, כמה היא מסוכנת וכמה אני צריך להיות זהירים, וכי מתעסקים נפש האדם, ושוב במידה מסוימת אני יכול להסכים עם זה, ואז הם ישר קופצים לזה שצריך איזשהו שיטה טיפול מאוד מאוד מאוד מיוחדת, או צריך איזה איש מקצוע מאוד מאוד מאוד מיוחד, או שצריך איזה משהו מאוד מאוד שונה כדי לפתור איזושהי בעיה, זה פשוט לא נכון, אוקיי? בוא נגיד ככה... זה פשוט לא נכון. בוא נגיד ככה, זה פשוט משהו שלמרות שניסו המון המון פעמים להוכיח אותו מדעית, לא הצליחו בשום צורה. ואני אתן כמה דוגמאות למתי פסיכותרפיה יכולה לעבוד יותר טוב, למתי פחות טוב. דוגמה למשל ב-OCD, זה שהצליחו להראות שנגיד טיפול תרופתי מצליח לעזור בסימפטומים יותר, קצת יותר מאשר טיפול שיחתי, אבל טיפול שיחתי ביחד וטיפול תרופתי עוזר עוד יותר, ורק טיפול תרופתי ברגע שאנחנו מפסיקים לקחת את התרופה, ההשפעות נעלמות והרבה אנשים חוזרים לאותם מצב שמיו לפני התרופה, ואם משלבים טיפול תרופתי עם טיפול שיחתי, אז הבן אדם אחר כך יכול גם להמשיך לסעוד חיים יותר תקינים גם אחרי שהוא מפסיק את התרופה. סטנדו, אוקיי? שזה דבר מאוד מאוד מאוד חזק, אוקיי? יש פה את הסטטיסטיקה, 40% חוו נסיגה, withdrawal, כלומר חזרו לאותם סופים של ה-OCD אחרי תרופות, רק 20% אם גם עשו איתם אינטראקציה של לימוד מיומניות, ואם עשו איתם גם מיומניות וגם עשו איתם CBT, אז כי פחות או יותר 0, כן? בודדים, אבל סטטיסטי זה כאילו 0% חזרו לבעיה, שזה דבר מדהים. דבר נוסף שהוא מרתק בהקשר של ה-OCD, זה שאפשר לראות שתמונות, צילומי מוח של אנשים לפני ואחרי הטיפול התרופתי, יש הבדלים מסוימים באזורים מסוימים במוח, והעניין במוח מטורף הוא שאנשים שעוברים CBT או איזשהו טיפול פסיכולוגי נפשי שיחתי, מקבלים את אותו שינוי במוח. זאת אומרת, זה פסיכי, כן? הבן אדם קיבל איזושהי תרופה. התרופה לא רק עשתה איזשהו דחוש רגעי, כן, אלה שהצליחו לחוות איזושהי הקלה בעקבות התרופה, יוצר להם איזשהו שינוי באזור מסוים במוח. והסטיסה בטיפול השיחתי שאחרים עברו יצרה את אותו שינוי במוח כמו התרופה. וזה דבר שהוא פשוט מרתק בעיניי. אגב, מסביר כמה אנחנו לא יודעים מספיק על מדעי המוח, בדיכאון זה לא עובד ככה. בדיכאון שוב, גם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור, גם, כאילו נאמר, טיפול שיחתי יכול לעזור, גם טיפול תרופתי יכול לעזור, והמוח משתנה בצורות שונות, צורה שונה מטיפול תרופתי, צורה שונה מטיפול שיחתי. למה ב-OCD זה ככה ובדיכאון זה ככה? זה לא שאלהי דאגה, לא יודע, זה שיש כל מיני תיאוריות, אבל אף אחד לא באמת יודע. זה מה שאני רוצה להעביר לכם. אני רוצה להעביר לכם פה, אחד, לפתוח לכם את הראש, להראות לכם מלא דברים חדשים שלא ידעתם. אולי, אני מקווה שכבר זה המיק את הידע שלכם בתוך פסיכולוגיה, אבל גם להישאר עם חשיבה ביקורתית, כי עוד הרבה הרבה דברים, אף אחד, אף אחד לא באמת יודע. וכשניגשים לדברים האלה, כשאני לא יכול באמת לסרוק מוח של בן אדם ולדעת מה יש שם, אני לא יכול באמת לעשות את הדברים האלה, אוקיי? אז אני יכול להסתכל על כל מיני דברים שקורים במציאות. למשל, שיש עכשיו, לעומת לפני 50 שנה, הרבה הרבה יותר הבחון של אוטיזם. יש הרבה יותר הבחון של חרדה והרבה יותר הבחון של ADHD. למה? האם יש משהו חברתי שצריך לתקן אותו, כי יש לנו יותר חרדה מאי פעם, יותר דיכאון מאי פעם, שזה מה שהרבה פעמים שומעים במדיה, יותר אוטיזם מאי פעם, או שאולי פשוט לפני 50 שנה אף גננת או מורה לא ידע מה זה אוטיזם, אז זה לא היה מאובחן, ואנשים עם חרדה ודיכאון היו מסתירים את זה בלב, והיום פשוט אנחנו מאבחנים את זה בצורה טובה יותר, והדבר הזה תמיד היה קיים. האם יש משהו חברתי שצריך לשנות אותו, או האם זה משהו פנימי שאנחנו פשוט לא ממודעים שקיים אצלנו? אוקיי, זו שאלה מאוד מאוד רצינית. קנה לגבי ADHD, אוקיי? יותר ויותר אנשים מאובחנים עם ADHD, כן? כל מיני שנקרא הפרעות קשב וכאלה. ויש פה דיבייט מאוד מאוד רציני בנושא הזה, ויש ויכוח מאוד מאוד רציני. האם סתם מסממים ילדים? שזה נשאר מאוד רציני, שוב, זה לא גישה רק של קונספירטורים ביוטיוב, גם, אבל זה גם גישה של הרבה אנשים מקצוע. ומהצד השני, הרבה אנשים מקצוע אומרים, לא, מצילים פה את הילדים, כי יש פה ילדים, יש ילדים שעל הסקל של ה-ADHD נמצאים בכזה מקום, שהם סובלים בטירוף. מצד שני, יש איזה מחקר מאוד מאוד מעניין שעשו, שהוא מבחינת ביצועים אקדמיים נטו, מבחינת החוויה של הילד נטו, ומבחינת הערכה של מורים והורים, מה המינון המתאים של ריטלין לילדים, אוקיי? ממש ככה. והראו שמורים וההורים, ממש כמעט תמיד, מעריכים שכמה שהילד מקבל מינון יותר גבוה, כן, בעזרת ניסויים, הם יותר מבסוטים ממנו, אוקיי? למה? אולי כי הוא יותר מקשיב, כי הוא פחות משתולל, כי הקשב שלו יותר מרוכז, כי הוא יותר שקט, כי הוא לא עושה מהלגן בכיתה, כן? זה התיאוריה. מצד שני, הביצועים האקדמיים של ילד, והסביבות רוצון שלו, אני מדבר על ילד של תלמיד ישלי מאוד מאוד חמור, כשיש קצת ריטלין, או כמות מסוימת של ריטלין, מרגישים הרבה הרבה יותר טוב, והביצועים שלהם עולים, מרגישים יותר טובים את עצמם, אבל כשממשיכים לתת להם יותר ריטלין, אז הם מציעים ליסוג ולהיות מצב גם לימודי וגם אישי יותר גרוע. ואז נשאלת השאלה, מי קובע מה המינון? כי הרבה פעמים המינון נקבע על ידי התייעצות עם המורה, התייעצות עם ההורים, כן? ולא רק את מה שמתנהל. ויש פה שאלות מאוד מאוד עקותיות לגבי כל הנושא הזה. יש פה איזשהו מצב של החברה שלנו, אוקיי? מצב של החברה שלנו, שבו אנחנו לא באמת יודעים, ואנחנו לא באמת יודעים מתוך המקום הזה שאנחנו רוצים לטפל באנשים ולעזור להם, מה באמת יעזור להם? מה לא באמת עוזר להם? וצריך להיות מאוד מאוד זהירים לגבי הדבר הזה. עוד נקודה נוספת שקשורה לטיפול, כן? והבחון, זה הנושא של אפקט פלסבו, אוקיי? הרבה שמעו עליו. יש את האפקט הזה שאומר שאם אני, או ככה חושבים, כן? שאם אני מאמין שמשהו יעזור לי, בין אם זה תרופה ובין אם זה לא תרופה, אוקיי? נגיד טיפול שיחתי, אז יש יותר סיכוי שזה יעזור לו, אוקיי? יש גם ביקורת על הדבר הזה שנקרא פלסבו, אנשים מסוימים אומרים שזה פשוט מחקר הרגשה של תודמין, חזרה לממוצע, חזרה למרכז, אבל אני שנייה אשים את זה בצד, כי יש במיוחד בהפרעות פסיכולוגיות מסוימות מדע די טוב שמראה שהפלסבו רוחן פלסבו, ובעצם מה שאנחנו רואים פה זה שכשבן אדם מאמין שמשהו עוזר לו, בין אם זה כדור אמיתי או כדור סוכר שאין בו כלום, הוא מרגיש יותר טוב. בין אם השיחה הזאת שהוא עשה, הוא שיחה, לא יודע, לפי פרוטוקול מסוים שזה מישהו אמצעי, או סתם שיחה שאין בה איזה פרוטוקול טיפולי מטורף, אנשים חווים שיפור משמעותי או שיפור לפעמים מאוד מאוד משמעותי במצב שלהם. ונכנס לתוך אותו מקום שהרבה פעמים אנחנו דואגים לאנשים להם, לא אל תלך למטפל על זה, אל תלך למטפל על זה, אל תלך למטפל על זה, במקום להבין שזה דווקא ככל שמניחו לטיפול, לא משנה אפילו אצל איזה משהו עזוי שאנחנו לא מדעיים ואנחנו לא מאמינים בו אולי, עדיין זה יכול לעזור לבן אדם, כי שוב, המרכז של הרכיב של עזרה בפסיכות תרפיה, אנחנו מזהים את זה, שזה אולי חלקית פלסבו, ואולי ששוב, עוד שנדבר על זה, על העניין של פלסבו, זה שהוא אפקט טיפולי בפסיכולוגיה עובד כל זה אפקט הטיפול, שאנחנו לא באמת יודעים לייחס אותו לשום דבר. ואגב לגבי פלסבו, אני לגמרי בעד להיות שיפוטי כלפי שיטות שמשתמשות שזה רק פלסבו, שאין שם שום דבר חוץ מפלסבו, אבל יש הבדל בין גל כמדען, נגיד שהוא חוקר, שמעניין אותי לדעת מה אמיתי ומה פלסבו, מה באמת עושה הבדל ומה זה רק האמונה הפנימית של הבן אדם, לבין גל כחבר וכבן משפחה. אם למשל בן משפחה קרוב שלי היה אומר לי תקשיב גל הלכתי לאיזה, לא יודע, משהו שאני לא מאמין בו, וזה ממש עזר לי. יכול להיות שהחלק הפנימי שלי יגיד לו מה זה פלסבו, זה סתם, זה לא אמיתי, אבל אם אני באמת רוצה את טובתו של הצד השני, אני כדאי לי לעשות את זה או לא כדאי לי לעשות את זה. אם אני יודע שמחלות נפש או הפרעות הלכות יגרום לאנשים הרבה מאוד סבל, ואני יודע שבזכות, בין אם זה פלסבו ובין אם לא, עכשיו הוא מרגיש יותר טוב, האם אני צריך להוריד אותו או לא להוריד אותו? זה שאלה. אם מדובר פה בסקאלה גם, כן? של קצת טיפול וקצת פלסבו וקצת תרופה וקצת מוח וקצת עוד מאה דברים שאנחנו לא מבינים וקצת גנטיקה, ונשאלת כל הזמן השאלה איפה עובר הקו. יש גישה היום שאומרת אוקיי, ילדים שלא מצליחים לגבוה למשל, שממש ממש ממש לא גובעים, אז מעל סקאלה מסוימת נותנים להם אורמון גדילה ואני חושב שרוב האנשים יקבלו את זה כדבר סבבה והגיוני וסביר, נכון? למשל, שאם ילד לא גדל יצאו לו אורמון גדילה. אבל מה דעתכם על סיטואציה שבה נותנים אורמון גדילה לילד שהוא בגובה סביר, פשוט בגלל שהוא מאוד רוצה להיות שחקן לכדורסל? או ספורטאי באיזושהי צורה, פשוט רוצה להיות גדול יותר. מה דעתכם על זה? אוקיי? יש פה שאלה מאוד מאוד מאוד מעניינת. איפה עובר הסקאלה בין הוא קצת יותר גבוה, הוא קצת יותר נמוך, הוא בגובה הממוצע, לבין יש פה איזושהי בעיה שצריך לטפל בטרופתי? איפה להיות עצוב זה בסדר, ואיפה עובר הגבול של זה עצב שהוא תומץ וצריך טיפול טרופתי? איפה ביישנות מול חרדה חברתית? איפה להיות עם אנרגיה ולרצות לעשות דברים אל מול ADHD? ואני רוצה לסיים את השיעור הזה עם שאלה מאוד מאוד גדולה בשבילכם, ואולי אם אתם רוצים לענות לי בתגובה, בתגובות, שוב, בין אם זה בספוטיפיי, ובספוטיפיי נפתוח ואני אשמח אם תדרגו את הפודקאסט לחמישה כוכבים, ובין אם זה ביוטיוב, אם הייתה תרופה, נגיד שהייתה תרופה, שהייתם יכולים לקחת אותה והייתם שמחים כל הזמן, האם הייתם רוצים לקחת אותה או לא הייתם רוצים לקחת אותה ולמה? אגב, אני אעשה בוא נעשה אפילו משהו מגניב, אני אחכה שלושה שבועות או עד סוף הקורס, כשאני אסיים את הקורס, שזה ייקח עוד בטח שישה, שבעה שבועות, התגובה שאני הכי אוהב ושזה לדעתי תהיה הכי עמוקה ומעניינת, הבן אדם הזה יקבל בניפרס שווה בשווי כמה מאות שקלים לפחות. תודה רבה על היום ונתראה בשיעור הבא.