שיעור 03: איך חוויות הילדות שלנו משפיעות עלינו?

בשיעור של היום אנחנו נבין למה ואיך אירועים מהילדות שלנו משפיעים על האישיות ועל החיים שלנו כבני אדם. בנוסף תהיה לנו ההזדמנות המדהימה לזכור וללמוד כמה מהתיאוריות הפסיכולוגיות המרתקות ביותר שקיימות מכל התחומים של פסיכולוגיה כי בשיעור של היום שזה שיעור שלוש בקורס מבוא לפסיכולוגיה אנחנו נדבר קצת על פסיכולוגיה התפתחותית שזה הערוץ בפסיכולוגיה או הזלם בפסיכולוגיה שחוקר את ההתפתחות של המוח והנפש שלנו מגיל צעיר ממש מהלידה או אולי אפילו קצת לפני ועד שאנחנו נהיים מבוגרים. יש תחום שלם שנקרא פסיכולוגיה התפתחותית של המבוגר שמדבר על איך אנחנו מתבגרים ומזדקנים אבל בזה אנחנו פחות ניגע היום. אז אם עדיין לא ראיתם את השיעור הראשון ואת השיעור השני בקורס הזה קורס מבוא לפסיכולוגיה אני מזמין אתכם לעשות את זה עכשיו. כמובן שאתם יכולים לצפות וליהנות מהשיעור הזה בלי קשר לשיעורים האחרים אבל ההמלצה החמה שלי אליכם אם אתם באמת רוצים ללמוד פסיכולוגיה ולהעביל את העולם הזה של נפש האדם ברמה עמוקה וטובה זה לצפות בכל השיעורים מההתחלה ועד הסוף. כמובן לשים סאבסקרייב או עוקב לערוץ כדי שבכל פעם שיעלה שיעור חדש או קורס חדש אתם תוכלו להיות מעודכנים ולצפות אני יודע שלשיעור הזה לא מעט אנשים חיכו קיבלתי הודעות ואני שמח סוף סוף לצלם אותו ומקווה שהוא ממש יעלה בגדל. אז אנחנו עכשיו הולכים לדבר היום על פסיכולוגיה התפתחותית שזה מה שאנחנו נזכור די לעומק את הנושא הזה של ההתפתחות של ילדים שלנו כבני אדם מגיל ילדות או מגיל תינוקות ועד גיל שאנחנו כבר בוגרים ואנחנו נעזר בארבע תיאורטיקנים מדהימים ומפורסמים חלקם אנחנו נראה שיש דברים מעניינים בתיאוריות שלהם אבל אנחנו יש גם דברים שאנחנו פחות מתחברים אליהם וחלקם נראה שאולי אנחנו יכולים ללמוד מהם יותר אנחנו נדבר היום קצת על פרויד על התיאוריה שלו שבטח שמעתם עליה לא מעט אם אתם קצת מתעניינים אפילו פסיכולוגיה של בנדורה בולבי ואריקסון שלושה אנשים סופר משמעותיים שחלקם גם נפגוש בשלבים מתקדמים יותר פה בקורס דגש אחד חשוב למי שמכיר אותי וזו הפעם הראשונה שהוא צופה בשיעור מהקורס הזה זה שבניגוד לה הרבה הרצאות והדרכות וסדנאות אחרות שמצולמות פה ביוטיוב ובצורה שונה מהפודקאסט שלי תכלס התפתחות אישית בלי קלישאות הקורס הזה הרבה יותר ממוקד בידע מעמיק מה שאומר שהוא גם הרבה יותר תיאורטי המקומות לקבל יותר טיפים ויותר פרקטיקה להתמודדות עם כל מיני דברים להשגת תוצאות ודברים מהסוג הזה זה דווקא בדברים האחרים שלי אתם מוזמנים לגשת לערוץ או לפודקאסט וליהנות מזה שם אבל שוב פה יש לנו מקום וזמן ביחש אנחנו לא צריכים לערוץ קדימה ישר לפרקטיקה לשקוע בידע וביוני ובתיאוריה וזה מה שהופך את הקורס הזה לכל כך מרתק וכל כך הרבה אנשים מחכים באמת לפרקים החדשים מה היו השאלות הגדולות שאנחנו ננסה לגעת בהן כשאנחנו מדברים עכשיו במסגרת קורס המבוא לפסיכולוגיה ופסיכולוגיה התפתחותית אגב אני חושב שהנושא הזה הוא כל כך מעניין ומרתק שכשחשבתי לעצמי מיד אחרי שאסיים את הקורס במבוא לפסיכולוגיה איזה קורס הבא אני אעשה בפסיכולוגיה התפתחותית הוא נלחם על המקום הראשון ביחד עם חברתית שאולי נגיע לזה אחר כך אז השאלה הראשונה זה בעצם מה מולד עם איזה סוג של תכונות או אישיות או אופי או התנהגויות או דפוסים אנחנו מולדים ומה אנחנו לומדים מהסביבה שלנו יש עוד ערוצים בפסיכולוגיה שנוגעים או עוד נקרא זה זרמים בפסיכולוגיה שנוגעים בשאלה הזאתי כמו באמת חברתית וכמו באמת תיאוריות של אישיות אבל גם פה אנחנו מתחילים לזכור את זה כי אם אני יכול לחקור תינוק ולראות שכבר יש לו איזשהו ידע מסוים כבר יש לו צורת התנהגות מסוימת אולי זה מרמז לי שהדבר הזה הוא מולד אולי לא ואנחנו נבין גם את זה איך אנחנו לומדים את הסביבה שלנו ואיך הסביבה שלנו משפיעה עלינו זה גם שאלה גדולה שננסה לגעת בה היום והאם יש דברים מסוימים שילד צריך בשביל להתפתח כמו שצריך ואיזה אירועים בילדות או איזה סוג של חוויות יכולות לפגוע בהתפתחות התקינה של ילד אנחנו נראה שבעולם של היום אולי יש לנו המון המון המון ביקורתיות לגבי הורות ולגבי כל מיני דברים אבל שיש כמה פסיכולוגים שטענו שבאמת לא צריך כל כך הרבה כדי שילד יצא בסדר וגם אחרים שטענו דברים אחרים לגמרי ונדבר טיפה על זה ואנחנו נדבר גם על איזושהי גישה שלהם האם בעצם ילדים הם סוג של מבוגר קטן שבצורה דרגתית הדרגתית הדרגתית מתפתח להיות הבוגר שהוא שזה לחשב איך שרוב האנשים חווים את עצמם נכון? אם אני אשאל אתכם תזכרו באירוע מגיל 13 או 14 או 12 או 10 ונגיד שאתם זוכרים אתם לא תרגישו שכאילו הפכתם להיות סוג של בן אדם שונה, שעברתם ממש איזשהם שלבים קיצוניים, אתה יודע שפשוט עברה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, זה נתבן לך שבוע, חרה של רוב האנשים, שאנחנו מתפתחים כשלבים. ומצד שני יש נתונים נקרא לזה ככה, או מסקרים שמצביעים, שיכול להיות שם פשוט ממש עוברים שלבים מאוד מאוד ברורים, ושילדים הם לא בדיוק מבוגרים קטנים, אלא הם יצור שונה בצורה מהותית, ונדבר גם על הנושא הזה. אז בואו נדבר שנייה על הנושא הזה של מה קורה במוח שלנו כשאנחנו מתפתחים מילדות או מלידה או משלב ההיריון, ועד שאנחנו נהיים בוגרים, כי אני חושב שכשאנחנו מבינים את זה ברמת המוח, אז אחר כך אנחנו מבינים הרבה יותר את החשיבות של ההתפתחות של הילד. ושוב, אם לא ראיתם את השיעור של שבוע שעבר, או של השיעור קודם, שיעור 2, על איך בנוי המוח שלנו, אז אולי יהיה פה כמה דברים שיהיה לכם טיפ טיפה יותר קשה לתפוס, אבל ננסה להשתדל שזה יהיה כמה שיותר ברור בכל זאת. אז כמו שדיברנו בשיעור הקודם, מה שאנחנו קוראים לו נפש, או איך שאנחנו מגדירים את כל התהליכי חשיבה ורגש וכל הדבר הזה, בעצם מתנהל לפי מה שאנחנו יודעים ברמה הפיזית, בתוך מערכת העצבים, בעיקר במוח, קצת מעמוד שדרה, ואולי גם בכל שאר הגוף במידה מסוימת, אבל באמת בתוך מערכת העצבים שהמרכז שלה זה במוח. עם זאת, יש פה משהו מאוד מאוד מאוד מעניין. הנוירונים, התאים, שדיברנו עליהם משהו בשבוע שעבר, שמתפתחים אצלנו במוח, שבעצם על הנוירונים האלה רצים כל תהליכי החשיבה, דרך השמאל והכימיה והכל, הם מתחילים להיווצר כבר בשבוע השני של ההיריון. זאת אומרת, בשבוע השני של ההיריון, שהתינוק הוא עוד דבר סופר סופר סופר סופר פצפון, לא יודע אם אפשר בכלל לקרוא לזה תינוק מבחינה רפואית, מתחילים להיווצר נוירונים בתוך המוח של העובר. בשבוע השביעי, היצירה של הנוירונים היא בסוג של C, ושימו לב, נוצרים במוח של התינוק ובגוף של התינוק, של עובר, משהו כמו 500 אלף נוירונים בכל דקה. שתבינו את הקצב המטורף שהמוח בעצם ומערכת העצבים שלנו מתפתחת, כבר שאנחנו בסך הכל בשבוע השביעי להיריון. זאת אומרת, בשלב הזה רק מצילים, לא יודע, לעשות את בדיקות דופק אני חושב, ואולי את הדברים הראשונים, ראשונים ראשונים, כדי לראות שבכלל תינוק חי, ובשלב הזה לא רק שהוא חי, אם הוא חי כמובן, המוח שלו מתפתח בקצב מטאורי ומסחרי. ואז, משהו כמו 11 שבועות אחר כך, קורה משהו מטורף. אחרי משבוע 18, שוב בתוך הבטן, לא נוצרים יותר נוירונים במוח שלנו לכל החיים. שימו לב, מגיל שבועיים בבטן עד גיל 7 שבועות, עד גיל סליחה 18 שבועות בבטן, במשך 11 שבועות נוצרים משהו כמו 10 טריליון נוירונים, אם אני זוכר נכון, לפני עשיתי את המספר הזה, פה זה כתוב, לא סליחה, 10 מיליארד נוירונים, סליחה לא טריליארד, 10 מיליארד נוירונים, זה עדיין גמות מטורפת, ועל כל נוירון כזה יש משהו כמו 1,000 סינאפסות, 1,000 חיבורים, זה שם המספר טריליון, זה 10 טריליון סינאפסות. ושוב, כשאני אומר שלא נוצרים יותר נוירונים, יש שתי הסתייגויות לדבר הזה, מקום אחד בהיפוקמפוס, ששוב, אזור שאחראי על זה זיכרונות בצורה מסוימת, ונדבר אולי קצת על הנושא הזה של איך זה קשור להפרות זיכרון של אנשים מבוגרים, אז אנחנו אומרים שבאיזשהו גיל חלק מהאנשים, אני מקווה שלנו זה לא יקרה, לא צלולים יותר, הזיכרון שלהם לא עובד כל כך טוב, אז שוב, יש אזור ששם כן יש אפשרות לשחזר נוירונים, שאולי זה קשור, מראים קשרים מסוימים קורלטיביים עם אלציימר וכל מיני כאלה, לכל מיני סוגים של אימונים, נדבר על זה טיפה אחר כך, ויש את האזור שאחראי על איבוד חוש הריח בתוך העונה הטמפרלית שלנו, אז גם שם נוצרים נוירונים, אבל במובן הכללי, ברוב המוח שלנו, החל מהשבוע ה-18 בהיריון, לא נוצרים יותר נוירונים, וזה דבר מטורף להבין אותו. ועוד דבר מטורף להבין אותו, זה שלילדים בגיל שנתיים, שנתיים, זאת אומרת ילד בגיל שנתיים, לא יודע אם אתם יודעים, הוא בדרך כלל קצת יכול לדבר, לא בטירוף, הוא הציל עלסת, לא יודע, לא מזמן, ילד ממש ממש ממש פצפון, יש לו 55% יותר נוירונים מאשר מה שיהיה לו בגיל 16. זאת אומרת שעד גיל 16 הוא הולך לאבד כמות מטורפת, מטורפת, מטורפת, מטורפת של נוירונים, ובגיל 7 יש לו רק 10% יותר מלמבוגרים, זאת אומרת יש איזשהו תהליך ממש ממש מהיר של אובדן של נוירונים, באמת עובדה של סינאפסות בין הגילאים האלה, בין גיל 0 לשנתיים, בין שנתיים לשבע, ובין שבע לשש עשרה או שמונה עשרה, ובעצם זה משהו מטורף להבין אותו, אוקיי? זה מטורף להבין אותו שבעצם כשאנחנו הגענו לעולם, הגענו עם מוח עם הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מורכבות, כן? ממה שבפועל אנחנו נחיה איתו רוב החיים. ואם תחשבו על זה ברמה אבולוציונית זה מרתק, זה מעניין, אוקיי? אגב, הדבר הזה או בשלב הזה יש איזו תופעה שפסיכולוגים קוראים לה use it or lose it, מה זה אומר? ילדים בגילאים האלה הרבה פעמים, אם הם נחשפים לגירויים מסוגים מסוימים או לדברים מסוימים, עוד שנייה נדבר על איך זה עובד ואיך חוקרים את זה ומה עושים עם זה ואיך זה עובד והכל, יכולים לפתח מיומנויות שבגיל מבוגר יותר בלתי אפשרי לפתח אותם. יש איזה ניסוי ממש ממש ממש מעניין, שמראים שילדים בגיל שנתיים, אם אני זוכר נכון, יכולים להבדיל בין כופים מזן מסוים שמבוגרים לא מסוגרים להבדיל ביניהם. למבוגר הכופים האלה יראו בדיוק בדיוק אותו דבר, זאת אומרת אפילו אנשי גן חיות שמטפלים בכופים האלה לא יודעים להבדיל ביניהם, אז הם מסמנים אותם או לא יודע איפה הם עושים את זה, אבל יש להם איזשהו סימון כדי להבדיל ביניהם, ככה אי אפשר להבדיל ביניהם, תינוקות בגיל שנתיים יודעים להבדיל בין הכופים האלה. ובעצם את היכולת הזאת אנחנו מאבדים ביחד עם הרבה נירונים והרבה סינאפסות והרבה דברים שאנחנו מאבדים מהילדות. אז זה נושא מאוד מאוד מעניין. עכשיו אתם תשאלו אותי שאלה, אם אתם נכנסתם למיינד שאני רוצה שתיכנסו אליו, שזה מיינד של חשיבה ביקורתית, שלא כל דבר שאומרים לי ישר אני מסכים איתו, אתם אמורים לשאול אותי שאלה, אני מקווה שקפצה לכם בראש השאלה, איך להזזל מדענים יודעים האם תינוק בן שנתיים מזהה כופים שונים או לא? או באופן כללי, איך אפשר לעשות ניסויים קוגנטיביים? ניסויים שבודקים את ההתפתחות הפסיכולוגית של ילד בגיל חצי שנה, שנה, שנתיים, איך אפשר בכלל לעשות את זה? הם לא מתקשרים, וגם כשהם מתקשרים לפעמים מדברים סתם מה שבא להם, בלי קשר בהכרח למה שבאמת קורה או מה שהם באמת חושבים, ואנחנו יודעים את זה. אז איך בכלל חוקרים את זה? והתשובה היא שמדענים ממש פיתחו כל מיני מתודות, כל מיני שיטות כדי לעשות את המשקרים האלה. דוגמה אחת בהקשר למשל של הכופים, ועשוי זה גם סוגים שונים של גירויים, ועוד שנייה אתן לכם עוד כמה דוגמאות למשקרים שפשוט יפוצצו לכם את המוח. תינוק או ילד או גם מבוגר, ותסליחו ראה גירוי עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם, הוא רוצי להשתעמם. אז למשל בדוגמה של הכוף, יראו לילד בן שנה וחצי או שנתיים תמונה של כוף, אוקיי? או סרטון של כוף, ואז יעשו קאט ויראו לו עוד סרטון של אותו כוף. ואז יעשו קאט ויראו לו עוד סרטון של אותו כוף. ואז יעשו עוד קאט ויראו לו עוד סרטון של אותו כוף וכן הלאה. וכל פעם מחדש שיראו סרטון של כוף אחד ושל אותו כוף, יהיה כמה זמן הילד מסתכל על הכוף עד שהוא השתעמם. ורואים שמאוד מאוד מהר הילד משתעמם, משתעמם, משתעמם, משתעמם, והזמן הצפייה שלו בכוף יורדים, יורדים, יורדים, יורדים. פתאום ישימו לו תמונה של משהו אחר, בדוגמה הזאתי של כוף אחר מאותו שבט, מאותו קבוצה, ואז ירו שהזמן צפייה פתאום עולה משמעותית, כי הוא פתאום מסתכרן, פתאום הוא מזהה שיש פה משהו אחר, משהו חדש, משהו שלא היה שם מקודם. ומבוגרים לא יכולים לעשות את ההבדלה הזאת. למבוגר זה היה פשוט עוד סרטון של אותו כוף בדיוק אותו דבר, אין הבדל. אז דרך למשל להסתכל על זמן הצפייה של תינוקות, אפשר להבין שהם מזהים שיש פה משהו רגיל, שונה, מוזר וכן הלאה. עוד ניסויים שעשו בהקשר הזה זה כל מיני ניסויים עם קביעות של אובייקט. למשל הראו לילד סוכריה או דמות, ואז מחביאים אותה מאחורי איזשהו דף נייר בסרטון, כן? ואז מסבירים לראות את זה. ואם הילד מופתע שיש שם סוכריה אז הוא לא ציפה שיש שם אותה. אם פתאום אני מוריד את זה ויש שתיים, אז הילד מופתע, הוא יראה יותר זמן. אם אני מאבד את זה ועדיין יש סוכריה אחת, אז זה פחות זמן. וככה אפשר לראות שבאמת ילדים, אפשר לבדוק מה הם מצפים, מה הם לא מצפים, מה הם מבינים, מה הם לא מבינים, מה הם חושבים, מה הם לא חושבים, יש להם עוד כל מיני שיטות ודרכים. אבל אם שאלתם את השאלה הזאת, זה סימן שאתם מפתחים חשיבה ביקורתית, וזה הדרך שבה צריך לחשוב. ואני מקווה שגם קיבלתם קצת את הרושם, איפה עושים או איפה עושים סוג מסוים של ניסויים בפסיכולוגיה התפתחותית. מגניב. אז מה עוד מעניין? סבבה. אז כמו שאמרתי, במוח שלנו יש 20 מיליארד נוירונים, ופי אלף יותר סינאפסות, זאת אומרת 10 פריליון סינאפסות, שרובן נוצרות, רוב הדבר הזה נוצר עד גיל שנתיים, ומגיל שנתיים עד גיל 16, כמו שאמרנו, חצי מהם נהרסות, ו20 מיליארד, זה נתון מטורף, ויש 20 מיליארד סינאפסות נהרסות ביום בגיל ההתבגרות. עכשיו אנחנו מבינים למה ילדים בגיל ההתבוטות תמיד כן, סתם אני צוחק כמובן, אבל זה באמת משהו מאוד מאוד מעניין. עם זאת, הייתם מצפים, שימו לב למה שאני יכול להגיד לכם, היינו מצפים שאם כל כך הרבה מהתאים במוח של ילד מגיל שנתיים עד גיל 16, מגיל 4 עד גיל 16, כל כך הרבה תאים נהרסים, כל כך הרבה תאים מושמדים, היינו מצפים שהמסה, המשקל של המוח שלו ירד, אבל זה לא קורה. המשקל של המוח של ילדים מגיל 4 עד גיל 16 נשאר פחות או יותר קבוע. למה? איך זה יכול להיות? בגלל שבמקביל לזה שנהרסים המון נוירונים, שהרבה מאוד נוירונים הולכים בצידה, או מושמדים, מה שנקרא מושמדים, המוח מייצר הרבה מאלין. מאלין זה דבר שאולי באמת לא דיברנו עליו בשבוע שעבר, וחבל, או אולי דיברנו על זה ממש בקצרה, זה חומר שעוטף חלקים מסוימים בנוירון כדי לשפר את ההולכה החשמלית שלו, כדי להפוך בעצם את הפעילות שלו ליותר אפקטיבית. זאת אומרת, בגדול תחשבו על זה ככה, אם יש לנו כמות מטורפת של מורכבות בנוירונים, כמות אינסופית אדירה של אפשרויות, בעצם בשנים האלה, בין גיל שנתיים ל-4, בין גיל 4 ל-8, ל-16 וכן הלאה, אנחנו כל הזמן מבטרים ומבטרים ומבטרים ומבטרים על הרבה נוירונים שאנחנו לא משתמשים בהם, אבל הקווים המרכזיים של הדברים שאנחנו כן משתמשים בהם, אנחנו מיעלים אותם, ממלאים את זה במעלים, ובעצם ככה המסה של המוח שלנו נשארת די קבועה, פשוט במקום המון אפשרויות והמון פתיחות, נהיה לנו יותר ויותר יעילות על הערוצים המרכזיים שהמוח שלנו בתכלס באמת עובד בהם ובאמת משתמש בהם. אז זה דבר לדעתי שהוא מרתק. עכשיו, אם אנחנו נסתכל על דרך נוספת שבה אפשר לחקור את כל הנושא של פסיכולוגיה התפתחותית, אז אמרנו שיש דרך אחת, דרך ניסויים עם ילדים ותינוקות, ולנסות דרך דברים לא ישירים כמו המבט שלהם וכמו דברים כאלה, לנסות להבין משהו על התפיסה שלהם. יש עוד דבר, שוב דיברתי על זה שבוע שעבר ואמרתי שגם בשיעור ראשון, ואמרתי שיש לי הסתייגויות מסוימות מזה, אני לא מת על זה שעושים את זה, אבל זה בתכלס איך שזה מתבצע. יש המון המון המון ניסויים על עכברים. עכברים מהעבדה יש להם DNA דומה בצורה מאוד מאוד מאוד מאוד חזקה לבני אדם, ולא יודע, בגלל שהם קטנים או לא יודע מה הסיבה, אנשים מרגישים הרבה יותר בנוח לעשות עליהם ניסויים מחזרים מאשר נגיד על קופים, שגם דומים מאוד לבני אדם, גם מאוד במשקל בני אדם. והרעיון הזה שילד או תינוק חושב בסדר תמיד מבוגר או מתנהג בסדר מבוגר, יש לו כל מיני הוכחות וחיזוקים דרך מחקרים, למשל עכברים. אתן לכם דוגמה. עכברים קטנים, גורי עכברים, עד גיל תשע ימים וזה נתון מדויק בקטע מטורף, עד גיל תשע ימים, אם יתנו להם להריח משהו, ריח מסוים, אז הם יתקרבו לבדוק מה זה. גם אם כשהם יתקרבו לשם הם יקבלו שוק חשמלי. כן, התעללות בעכברים קטנים אני יודע, אבל זה הניסוי שעשו אותו. אז העכבר מתקרב, נותנים לו ריח, הוא מתקרב לריח וחשמלים אותו. יום למחרת, שוב נותנים לו את אותו ריח. מה היינו מצפים שיקרה? שהעכבר לא יתקרב, נכון? הפני הקלאסית, כן, לא דיברנו על זה עדיין פה בקורס, אבל הכלבים של פאבלוב עם הסטייקים והצלצולי פעמונים. לא, העכבר ממשיך להתקרב. יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום, העכבר יתקרב ויתקרב ויתקרב ויתקרב ולא משנה כמה פעמים יעשו לו את החזרה הזאת של ריח שוק, ריח שוק, ריח שוק, הוא ימשיך להתקרב לריח. עכברים בני עשרה ימים, אחרי שוק אחד או שניים, שלושה או לא יודע, יפסיקו להתקרב. זאת אומרת, יש פה ממש איזו תפיסה מסוימת, שאולי להסיק לזה מסקנות לבני אדם זה קצת רחוק, אבל שעד שלב התפתחותי מסוים של הגור העכברים הזה, עדיף לו לקחת את הסיכון, לבדוק את העולם, לזכור את העולם, גם אם זה אומר להסתכן, ומשלב מסוים משהו מתהפך במוח, הוא אומר לא, אם זה סיכון אז עדיף לי לא לחקור את העולם. עכשיו אני רוצה שתשקלו את זה, שוב מי שיש לו ילדים בבית, אולי הוא מכיר את זה, שהרבה פעמים ילדים עד גיל מסוים יכולים לעלות למקומות גבוהים ולא לפחד, לעשות כל מיני דברים מסוכנים ולא לפחד, ופתאום יומיים אחר כך, שבוע אחר כך, חודש אחר כך, הם לא יסכימו ללאות יותר למקום הגבוה הזה, כי פתאום הם יפחדו. אז אפשר להסתכל על זה בשתי מובנים, אפשר להגיד אוקיי, הילד גדל, הוא התפתח, הוא נהיה שחם יותר, הוא הבין את הסכנה שמקודם הוא לא... ואז עכשיו הוא נמנע ממנה כי מתוך הבנה, ויש דרך להסתכלות בספרת שאומרת לילד היה שלב התפתחות אחד שבו הכירה הייתה כל כך חשובה שהיה שווה להסתכן בשבילה, ובשלב הבא יש פה משהו טיפה אחר. ואני רוצה לספר לכם על ניסוי מעניין ממש ממש ממש ממש שעשו עם ילדים, ויש איזה משהו מעניין שעד גיל מסוים ילדים ממש זוכרים או תופסים או לומדים, בעיקר דרך הפעולה האקטיבית שהם עושים, ולא בהכרח דרך הבנה לוגית. ואחד הדרכים שעושים את זה למשל זה שילדים בגיל צעיר לדוגמה ייתנו להם לפתוח קופסה מסוימת ויהיה בפנים סוכריה. אוקיי, יש להם נגיד שתי קופסאות בפני הילד, תדמיינו את הניסוי, שתי קופסאות בפני הילד, בקופסה בצד ימין נותנים להם לפתוח אותה, הם רואים סוכריה, סוגרים את הקופסה. פותחים את הקופסה בצד שמאל, אין כלום, פותחים את הקופסה בצד ימין, יש סוכריה. אז נותנים להם לפתוח את הקופסה בצד ימין, לקחת את הסוכריה, להחזיר. פותחים את הקופסה, נותנים לו לקחת את הקופסה בצד ימין, להחזיר. כן הלאה, הילד כל פעם פותח את הקופסה הימנית ומחזיר. עכשיו באותו רגע לוקחים ילד, אני חושב שזה עד גיל תשעה חודשים, משהו כזה, יפתחו לילד את הקופסה, ייקחו את הסוכריה, יסגרו את הקופסה, יפתחו את הקופסה השנייה, ישימו אותה בקופסה ויסגרו. זאת אומרת מול הפרצוף של הילד, העברנו את הסוכריה מהקופסה הימנית לקופסה השמאלית, מה הילד יעשה? אתם צפים שהוא יפתח את הקופסה השמאלית כי הוא ראה שהסוכריה שם, אבל לא. עד גיל מסוים הילד יפתח את הימנית, למה? כי הוא רגיל לפתוח את הימנית והוא למד שכשהוא פותח את הימנית יש שם את הסוכריה. אמייזינג. עכשיו באיזשהו גיל כמובן זה משתנה, באיזשהו גיל הילד מבין שהסוכריה נמצאת בצד שמאל, כי הוא ראה את זה מול העיניים שלו, אז הוא יפתח את צד שמאל. בניסוי פסיכי ומדהים, כאילו הוא לא ניסוי פסיכי, הוא ניסוי די פשוט האמת, אבל התוצאות שלו בעיניים פסיכיות, לקחו ילדים שהם בדיוק בשלבי המעבר, וממש חוקרים הצליחו לראות שהילד מסתכל, שימו לב, הוא מסתכל על הקופסה השמאלית, למה? כי הוא לפני שנייה ראה שהעבירו את הסוכריה לקופסה השמאלית, אבל היד, כשהוא לוקח את היד שלו ומושיט אותה לפתוח את אחת הקופסאות, הוא פותח את הקופסה הימנית. זאת אומרת, יש פה איזשהו, אולי איזו השערה, כן, זה לא, אי אפשר להוכיח את זה לגמרי, אבל יש פה כאילו בתפיסה שלנו של החוקרים, זה מה שהם הסיקו מזה, שיש פה חלק במוח של הילד שהוא כבר התבגר, שהוא חלק שמבין אולי בצורה יותר לוגית, אולי יותר מנתח את הסיטואציה וכן הלאה, אולי מקושר יותר לפרי פרונטל קורטקס, מה שנקרא, שלמדנו בשיעור קודם, והחלק הזה יודע שהסוכריה היא בצד שמאל, אז הוא רוצה לפתוח, אבל החלק המוטורי שאחראי על התנועות שהילד עושה, והוא לומד בצורה מוטורית וזה החלק שהיה הכי דומיננטי עד לפני מספר שבועות, במקרה של התינוקות האלה, עדיין רגיל לפתוח את הימני כי הוא חושב בצורה הישנה, זאת אומרת, הילד חושב מצד אחד החלק במוח לכאורה חושב בצורה חדשה ושכל המוח חושב בצורה ישנה. אגב, יש על זה ניסויים מטריפים פסיכיים מהתקופה ששוב סיפרתי לכם בשיעור הראשון או השני על תקופות שבהן אנשים לטיפול באפילפסיה היו חותכים להם את הקוסוס קלוסו, זאת אומרת היו חותכים להם את האמצע של המוח כדי לתת את התקשורת בין הצדדים השונים של המוח, שהיה אפשר להגיד לבן אדם לעשות משהו באוזן אחת, אז הוא היה יכול להגיד מה הוא צריך לעשות אבל היד לא הייתה כותבת את זה ואם אומרים לו באוזן השנייה הוא לא היה יכול להגיד מה אמרו לו אבל הוא היה יכול לכתוב מה אמרו לו. זאת אומרת ממש חלקים שונים במוח שאחראים על הפעולות השונות, אז זה הדוגמה של ילדים. עכשיו אם אנחנו רוצים להסתכל על התהליך הזה של התפתחות כילדים אני אוכל מבט טיפה יותר תיאורטי, פחות עכשיו מה קורה במוח זה הבנו יש מלא נוירונים, הרבה מהם פשוט מתבטלים כן נרצחים נעלמים מנתקים אותם ונוצרים במקום הרבה נוירונים האלה הרבה אפיקים של מעלים זאת אומרת במקום שאני אוכל תאורטית להפעיל את המוח במיליון אפשרויות אני יכול להפעיל את המוח בפחות אפשרויות אבל בצורה יותר יעילה אז זה נסמד ומעניין אבל בואו שנייה נעלה לרמת הכללה גבוהה יותר מהמוח לרמת תפיסה או הסתכלות אחרת דרך מספר תיאוריות פסיכולוגיות סופר סופר סופר מעניינות ואנחנו נתחיל דווקא עם פרויד עכשיו לגבי התיאוריה ההתפתחותית של פרויד יש עליה המון המון המון המון ביקורת ואני אגיד אותה בקצרה אבל אני פשוט חושב שלעשות קורס בואו לפסיכולוגיה. ופרדבר על פסיכולוגיה התפתחותית. בלי לדבר על שלבי התפתחות של פרויד, זה קצת לעשות כזה עוול לכל מה שאנחנו חושבים על פסיכולוגיה. שוב, אני אגיד בכללי שהשתי ביקורות הכי מרכזיות על התיאוריות של פרויד, שעוד שנייה אני אסביר לשם אותם בקצרה, זה אחד שבשום שלב פרויד לא סיפק שום הוכחה אמפירית או שום הוכחה מדעית או מחקרית בשום צורה על מה שהוא אומר. זאת אומרת, זה 100 אחוז מה שנקרא פרויד הלך בעולם, מסתכל על ילדים, פרויד הלך בעולם, מסתכל על מבוגרים וטיפל באנשים בקליניקה שלו, ומתוך ההבחנות שלו והתובנות שלו יצאה התיאוריה. אז שוב, יש בזה גם משהו טוב, אבל יש בזה גם שיש שזה יכול להיות מאוד כללי ולהראות לנו דברים מאוד יפים, אבל להגיד שזה משהו מאוד מדעי, זה לא. אז זה דבר ראשון. ודבר השני, יש משהו במה שפרויד טוען, ואחר כך שנבין מה הטענות שלו, לגבי שלבים מסוימים בהתפתחות של הילד, שאם הוא לא ישלים את השלבים האלה כמובצריך, שוב עוד שנייה נבין מה זה, זה ייצור תופעות לוואי ארוכות טווח בעתיד שלו. וזה דבר שמאוד קשה או אולי אפילו כמעט בלתי אפשרי לבדוק בסל ברמה המדעית. זאת אומרת, איך אני יכול לבדוק עכשיו מה אני צריך לעשות? אני צריך לקחת ילד בגיל שנה שלא ישלים את השלב האורלי למשל, ואז לנסות להבין מה קורה איתו בגיל חמישי? זה מאוד מאוד קשה, המעקבים האלה, לעשות על זה מסקר זה דבר מאוד מורכב, ולהבנתיאדה שם ואף אחד לא באמת עשה מסקר טוב כזה, יכול להיות שיש, אבל לא משהו שמאוד מאוד התפרסם ונעשה בצורה מאוד מאוד יסודית. אז עם ההסתייגויות האלה, שוב, כמו שדיברנו בשיעור הראשון, יש עדיין סיבות מאוד להריס את פרויד על כל מיני תובנות והנחות יסוד מאוד עמוקות שהוא עניח עבורנו כטשתית לעיסוק בפסיכולוגיה. אז אני חושב שכן שווה בכל זאת לדבר על זה. אז פרויד בעצם מחלק את ההתפתחות של הילד או של הילד המבוגר לחמישה שלבים בסיסיים. השלב הראשון זה מגיל 0 עד גיל שנה, הוא קורא לזה השלב האורלי. באמת זה מתחבר לזה שבשלב הזה הרבה פעמים אפשר לראות שילדים מכניסים המון דברים לפה, כל דבר חדש שהם רוצים לחקור, הם מכניסים אותו לפה. ופרויד מקשר את העניין של האורלי, את השלב האורלי, לשלב שבו הילד באמת רק מקבל, רק מקבל מהסביבה שלו, וצריך לקבל כל הזמן מהסביבה שלו, ולהיות פלוטי באשרים. פרויד מדבר על זה שאם הילד לא יעבור את השלב הזה בצורת תקינה, אז הוא יכול בעתיד שיהיו לו כל מיני דברים, כמו לא יודע מה, אישון וקסיסת ציפורניים וכל מיני דברים כאלה, אבל מעבר לזה הוא מייצר גם כל מיני קשרים לדברים פסיכולוגיים יותר, נפשיים יותר. השלב השני שהוא מתאר זה בעצם משגיל שנה עד שלוש, שלב האורלי, כן, אורלי מלשון אורל פה, כן, שלב זה השלב האנלי, אנלי, כן, אנל פיית הבעת שלנו, כן, מגיל שנה עד שלוש, זה מקושר דרך אגב, אצל לא מעט פסיכולוגים שדוברו על התפתחות הילד, כשלב מאוד מאוד משמעותי, לא בכך מתייחס אליו ככה, אבל בהקשר של האימון של הילד לשלוט בצרכים שלו, אוקיי? אז יש פה את העניין של השליטה, יש פה את העניין של הצרכים שיוצאים בצורה אנלית, כן, ופרויד נותן לזה חיבור, הוא אומר שאנשים שלא מצליחים להשלים את השלב הזה כמו שצריך, בין אם זה שליטה בצרכים שלהם, אז אחר כך יכולות להיות להם כל מיני בעיה של אובר צורך בשליטה, או שהם יהיו אובססיביים לגבי דברים, או שיהיה להם דייקנות יתר, כל מיני דברים כאלה, קשיחות מסוימת, אז פרויד ממש מצביע על קשר בין השלב האנלי הזה ושוב, הוא מדבר על זה קצת, שיש איזשהו חיבור בין איך ההורים של הילד מאמנים אותו בשלב הזה, האם הם עוזרים לו לעבור את השלב הזה או לא עוזרים לו, שזה בעיה אדירה בפני עצמה, או האם הם עוזרים לו לעשות את האימון פודי טריינינג, אני לא יודע איך להגיד את זה בעברית, אימון סיר, כן, בצורה כסוכה מדי, ואז זה יכול להיות ממש כיבאון אנלי, וזה באמת ההשפעות של זה כמו שדיברנו. בשלב הבא זה השלב אולי יסיעי מפורסם ושנוי במחלוקת לפי פרויד, שזה גיר 3 עד 6, זה השלב הפאלי, שוב, בגילאים האלה, אבל בתכל'ס גם לפני, אפשר לראות אצל בנים ובנות הרבה סקרנות לגבי עבר המין שלהם, יכול מאוד להיות שזה קשור לזה, מה שפרויד אומר, ובעצם הוא מדבר פה על התיאוריה המפורסמת שלו, של תסביס אדיפוס ותסביס אלקטרה, בעצם מה שפרויד אומר, זה שבשלב הזה הילד מגלה את, הילד או ילדה מגלים את עבר המין שלהם, ואז הם חושקים בצורה מאוד מאוד מאוד חזקה בנוכחות ובתשום את הלב של ההורי מהאמינה, הפוך, זאת אומרת, בצורך העניין, בן מאוד מאוד ירצה את הנוכחות של אמא שלו, בת מאוד מאוד תרצה את הנוכחות של אבא שלה, והם בעצם יתחילו לראות בהורי מהאמין שלהם, זאת אומרת, הבת תראה באמא, הבן יראה באבא, كتחרות. , זאת אומרת מה שהבן יראה זה תספיכת דיפוס, כן? אני רוצה, אני ילד בן ארבע, אני רוצה את אמא שלי, אני רוצה שאמא שלי תהיה שלי, לא של אבא, נכון? בקריאת המשפטים האלה שזה ניתן לי, לא אבא, אמא לא שלך, אמא שלי, לא אמא, אבא לא שלך, אבא שלי, כן? כל הדבר הזה, אז זה התופעה שבאמת קורית במציאות, שפרויד מסתמך עליה לתיאוריה שלו, ובעצם מה שהוא אומר זה שזה סוג של קרב במרכאות שמתנהל בתוך הפסיכו, בתוך המיינד של הילד, קרב על מי שולט באמא, אני או אבא, קרב על מי שולט או מי יש לו בעלות על האבא, אני או אמא, של מי זה האבא הזה, של מי זה האמא הזאת, ובשלב הזה לפי פרויד הילד צריך להפסיד. זאת אומרת, הילד צריך להבין שאמא לצורך העניין היא קודם כל של אבא ואז שלו, או שאבא הוא קודם כל של אמא ואז שלה, כדי שהילד יבין, אוקיי, אני הפסדתי בקרב על אמא, אמא היא קודם כל של אבא ולכן אני צריך בעצמי לפתח תכונות במרכאות גבריות לפי פרויד כמו אבא. וזה מה שגורם לילד לרצות להתפתח בתוך המגדר שלו, בתוך המין שלו, בתוך ההסללה החברתית של הדבר הזה. שוב, בעולם של היום אני חושב שזה עוד יותר לא היה עובר עם כל הג'נדר פלויד וכל הרצון של כולנו להיות חופשיים לגבי מגדר וכל הדברים האלה, אבל זה התיאוריה של פרויד מזמנו. הוא גם ממש ראה הומוסקסואליות כאיזושהי בעיה או חוסר תפקוד ברמה כזאת או אחרת ואמר שבעיות בשלב הפאלי יכולות לגרום לזה. אבל זה הבסיס של השלב הפאלי. עכשיו, אחרי השלב הפאלי בעצם יש את השלב שמגיל 6 עד 12 ולפי פרויד השלב הזה זה השלב שבו כל האנרגיה המינית שלנו היא מאוד מוצנעת, היא מאוד מוסתרת. ובשלב הזה, ושוב יש לזה כל מיני הסברים, בואו למשל בגיל 6 עד 12 בדרך כלל ילדים הרבה יותר משחקים עם ילדים מהמין שלהם. תראו, שוב, לא תמיד כמובן, אבל הרבה פעמים ילדים בגילאים האלה, בנים משחקים עם בנים, בנות משחקות עם בנות, פחות מתערבבים וזה דבר אחד שקורה. ועוד סיבות, פתאום הם עסוקים בבית ספר, צריכים להתרגל למקומות חדשים, קיצר פרויד שם את זה על כל מיני דברים, אבל בסופו של דבר מה שהוא אומר זה שהאנרגיה המינית פה היא מאוד מוסתרת, הוא קורא לזה שלב ההסתרה. ובגיל 12 פלוס בעצם מגיעה השלב של ההתבגרות או הבגרות קדימה וילדים מתחילים להתנהל כמו במירכאות מבוגרים קטנים. אגב, יש תופעה שפרויד ממש מסביר אותה, דרך התיאוריה הזאת, שאני לא יודע שוב אם התיאוריה באמת יש עליהם המון ביקורות, אין שום דרך להוכיח שהיא נכונה, אבל אחד התופעות שבאמת קיימות במציאות והוא מסביר דרך התיאוריה הזאת זה שיש נשים בעיקר אבל גם גברים שחוו כל מיני אתרדות או תקיפות מיניות בילדות שלהם, ובאמת פתאום בגיל ההתבגרות הם נזכרים בזה. זאת אומרת מגיל 6 עד 12 הם שכחו מזה, ופרויד מסביר שזה בגלל שבשלב הזה כל האנרגיה הזאת היא בכלל מוסתרת ומוכבט, ואז שהאנרגיה הזאת חוזרת להציף אותנו, אנחנו נזכרים בחבלות מהעבר שלנו. אז זה פרויד בקצרה. ופרויד באמת שוב הוא, אני חושב שהוא מת לפני ששאר החבר'ה פה עשו את המודלים שלהם, אבל הוא הראשון שבא ואמר לנו רגע, מה שקורה עם ילדים זה מעניין, אוקיי? כרגע שהסברתי לכם את כל מה שהסברתי לכם על כל הנאירונים וכל הטירוף של מה שקורה במוח בגילאים הצעירים, זה ברור לנו פיזית, או לפחות לא יודע אם ברור, מרגיש לנו, אוקיי? פיזית שזה סופר קריטי השלבים האלה. זה סופר קריטי במה נשתמש ומה נאבד, איפה ניצור את המיילין הזה, איזה נאירונים ייעלמו לנו מהחיים ברגיל המוקדם הזה, זה מרגיש מאוד מאוד ברור וחשוב. מעבר לזה, כל מי שגדל בתקופה הזאתי, שאחרי פרויד, אני חושב ברור לו שהחוויות ילדות שלנו מעצבות אותן. אבל מה שחשוב להדגיש זה שלפני פרויד, ואולי צריך להגיד את זה בתחילת השיעור הזה על פסיכולוגיה התפתחותית, שלפני פרויד, רוב האנשים הסתכלו, כל האנשים שדיברו על פסיכולוגיה, בין אם זה אריסטו ואנשים מהעבר היותר רחוב והכל, התייחסו לילדים כמשהו לא כל כך מעניין. אולי היה פה ושם התעניינות קלה, אבל רוב העניין היה, טוב יאללה, אחי, תלמד לדבר, תלמד לגדול, תהיה גבר, ואז נדבר על הפסיכולוגיה שלך. כרגע אתה צוציק, אין מה לדבר איתך, אין מה לבדוק את זה בכלל. אז פרויד כשהוא הראשון המרכזי, יכול להיות שאני לפניו כמובן, אבל הוא הראשון שבאמת הצליח להעביר את הפוקוס או לשים הרבה מהפוקוס על מה קורה עם ילדים, על איך השלבי התפתחות שלהם באמת באמת מובילים אותנו קדימה והלאה. והתיאורטיקן הבא שאני רוצה שנדבר עליו, ושוב אני איתו גם נחזור אליו שוב כשנדבר על פסיכולוגיה חברתית באחד השיעורים הבאים, זה אלברט ונדורה. והוא בעצם שאל את השאלה טיפה אחרת, פחות הוא שאל מהם השלבי התפתחות של ילד, ויותר שאל מה ילד צריך כדי להתפתח. איך ילד לומד את הדברים שהוא צריך ללמוד כדי להתפתח, והוא פיתח מודל שנקרא מודל הלמידה החברתית. שוב יש פה עוד כל מיני דברים נוספים שקשורים לביטחון עצמי ודברים מרתקים ששוב נגיע אליהם בהמשך הקורס, אבל כרגע אנחנו מדברים על הנושא של המודל של הלמידה החברתית. ובאמת, ונדורה מה שהוא אומר זה שלילדים יש שלוש רמות של למידה. והלמידה הנמוכה ביותר, זה הלמידה שהרבה פעמים היום אנחנו שמים על הרבה דגש, וזה למידה ממילים והנחיות. תעשה ככה, צריך ככה, לא צריך ככה, אצלנו בבית עושים ככה או לא עושים ככה, מה עושים פה, מה עושים שם. כל מה שקשור להסברים מנותקים או להסברים שהם תיאורטיים או להסברים שצריכים לעשות איזשהו תהליך קוגנטיבי אצל הילד, הלמידה הזאת היא למידה ברמה מאוד מאוד נמוכה, במיוחד אצל ילדים. אגב, יש נתונים די טובים שגם אצל מבוגרים זה ככה, שוב עד גיל מסוים ובהקשרים מסוימים. הרמה הבאה זה למידה דרך מדיה. זאת אומרת, אם עכשיו נשים את הילד, ושוב אני אסביר לכם לכמה ניסויים שהוא עשה בעוד רגע, שמים לו איזושהי טלוויזיה או איזשהו מסך, בדרך מסך הוא יכול לראות התנהגות של מישהו אחר, אז זה רמה גבוהה יותר של למידה. זאת אומרת, אולי אפשר להסיק מזה, אם התיאוריה הזאת נכונה, שזה פחות משנה מה אתם אומרים לילדים שלכם, ויותר משנה מה הילדים שלכם רואים בטלוויזיה או באייפד או בטלפון או ביוטיוב או בכל המקומות האלה, משהו לתשומת לב. והרמה הגבוהה ביותר של למידה של ילדים זה למידה דרך חיקוי מדמות אמיתית. ואחד הניסויים המפורסמים שהוא ערך, באמת זה ניסוי, אני לא יודע אם להגיד שהוא מדהים או מזעזע או מפחיד או חשוב, אבל בעצם לקחו ילדים, וחילקו אני חושב 12 או 15 ילדים, סליחה, קבוצות של 12 או 15 ילדים, ושמו אותם בחדרים שונים, ובחדרים היו מלא משחקים, ואחד המשחקים שהיו בחדר הזה זה בובה שבעברית אנחנו קוראים לה נפום טאקום, אני לא זוכר את השם שלה באנגלית, בעברית קוראים לה נפום טאקום, שזה בעצם הבובה הזאתי המנופחת, אני לא יודע אם היה לכם כזאת בילדות, שזה כמו איזה בובה מנופחת שהלמטה שלה יש שם מים או חול כבד או משהו כזה, ואם מרביצים לבובה אז היא קמה חזרה, אוקיי? אז אני מרביץ לבובה, היא קמה חזרה, זה המשחק, אוקיי? ובכל אחת מהקבוצות שמו עם כל הילדים מבוגר, ובסלק מהקבוצות, חצי מהקבוצות לצורך העניין בגרסה הראשונית של הניסוי, המבוגר התעלם לחלוטין מהבובה, אוקיי? התעלם לחלוטין מהבובה, ושיחק באיזשהו משחק אחר. ורוב, רוב, רוב, רוב, רוב המקרים, או בכל המקרים שם, הילדים או התעלמו מהבובה, או שאם הם שיחקו עם הבובה, הם שיחקו איתה כמו שהם משחקים עם כל משחק בסדר, הם, לא יודע, ריטפו אותה, הזיזו אותה, דחפו אותה, דברים מהסגנון הזה. הצלח השני מהחדרים, המבוגר הרביץ לבובה בכל הכוח, ושוב, יכול להיות שזה המשחק שהאמורים משחק עם הבובה, אבל זה מה שהוא עשה, ובסלק מהקבוצות הוא גם, שוב, וריאציות אחרות של הניסוי, הוא ממש כילל את הבובה, דיבר עליה לא יפה, הקנית אותה, כאילו, והשתמש באלימות המילולית, וממש ראו שברגע שהמבוגר עושה את זה, הילדים גם הם מפגינים את ההתנהגות האלימה הזאת כלפי הבובה, הם פתאום מרביצים לה, וכן הלאה, התנהגות שלא הייתה קיימת כשהמבוגר לא הדגים אותה. זאת אומרת, יש פה איזשהו מחקר שמראה שילדים מסתכלים על מבוגרים, שוב, היום אולי זה נראה לנו אובייס, אבל אני צריך לשחררך חד הסיבות שאתם רואים את הקורס הזה, זה כי אתם רואים, רגע, כל הדברים האלה שאני חושב על פסיכולוגיה, האם הם נכונים, האם הם לא נכונים, אנחנו נראה שבהרבה מאוד מהשיעורים, אנחנו נגלה שכל מיני דברים שאנחנו חושבים על פסיכולוגיה הם פשוט לא נכונים, אוקיי? אבל הרבה מהם הם נכונים, הם התגלו בסך הכל לפני 80 או 100 שנה, ובמקרה הזה 50 שנה פחות או יותר, והם הפכו להיות משהו שכולנו מבינים ומאמינים בו, וזה מדהים, מדהים, מדהים, מדהים, אוקיי? אז קצת דיברנו על אלברד מדורה, ועכשיו אנחנו נדבר על באמת אחד הדמויות המרתקות בהקשר של התפתחות של ילדים, וזה בולבי ותיאורט ההתקשרות שלו, אוקיי? אז בעצם מה שבולבי אומר זה שבשביל שילד יוכל, עכשיו דיברנו על פורויד, על השלבים של ההתפתחות, בעוד שנייה נגיע לאריקסון שממש מתאר שלבי התפתחות שהיום בקהילה המדעית הם הרבה יותר מקובלים, עוד שנייה גם נבין למה, וזה לא בגלל שהם הרבה יותר מורכחים מדעית, אלא מסיבה אחרת, אז עוד שנייה גם נגיע לזה, אז דיברנו קצת על מהם השלבים שאולי ילד עובר, ואז דיברנו על איך הוא בעצם עובר בין השלבים, זאת אומרת, האם ההורא אומר לו, האם הוא רואה את זה בטל... וי זיה, ההורים מדגים לו את זה? ועכשיו אנחנו נבין מה בעצם אולי זה מה שבולבי ניסה לענות, מה בעצם ילד צריך כדי להיות מסוגל לעבור את השלבים האלה. אז לפי בולבי, הילד צריך מההורי העיקרי שלו, כשבולבי עשה את המחקר הזה, הוא אמר מאמא שלו, היום אנחנו אומרים primary caregiver, כאילו ההורי העיקרי או הדמות התקשרות העיקרית שלו, אפשר להגיד שזה יכול להיות שני ההורים, אבל רואים במחקרים, שוב שלא נכנס להם כרגע, שזה כמעט תמיד יהיה להורי אחד, אז כן יכול להיות האמא או האבא, זה אפילו יכול להיות הסאף, אתה או הדודה, אבל זה יהיה בדרך כלל מישהו אחד. והילד כנראה צריך את זה, זאת אומרת אנחנו לא יודעים את זה בוודאות, אבל זה מצטברות להצטבר דעות משמעותיות שזה צריך להיות מישהו אחד. עכשיו, מה הילד צריך מההורי העיקרי הזה, מהאמא שלו, מהאבא שלו, או מהבן אדם המרכזי הזה שמגדל אותו? אז אחד בולבי אומר, הוא צריך מקום בטוח לברוח אליו. זאת אומרת, ההרגשה הזאת היא שגם אם יש כאוס בסביבה, אני יכול לרוץ לאמא, אני יכול לרוץ לאבא, אני יכול לרוץ לאום שנימי, ושמה ישמרו עליי. כמו איזה מבצר שאני יכול להסתתר בו או להיות מוגן בו בעת הצורס כשדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה. אז זה אחד. דבר שני בולבי אומר שהוא צריך שהגורם הזה יהיה מסוגל לתת לו ביטחון מרחוק. מה הכוונה ביטחון מרחוק? זאת אומרת שאם אני עכשיו יושב בפארק, והילד שלי הולך לשחק, נגיד שהוא קטן, הולך לשחק בגן שהשואים, אז אני יושב ואני מסתכל עליו והוא יודע שאני מסוגל לתת לו ביטחון גם אם הוא קצת רחוק ממני. שאם יקרה לו משהו אני אבוא אליו או שהוא יכול לבוא אליי. ההרגשה הזאת היא שגם מרחוק, או שוב לא בהספקט קילומטרים, כן, איזשהו מרחק סביר, עדיין אני יכול לספק לו הרגשה של הגנה והרגשה של ביטחון. ושוב, אם זה פרידה בגן או בכל מיני מסגרות כאלה, אז גם אפילו בהרגשה שאם אני עכשיו בגן, אם אני עכשיו במסגרת, אם אני עכשיו אצל סבתא, אצל הדודה, עדיין אמא או אבא או לא משנה מהדמות המרכזת אותי, שורים עליי מרחוק. וזה דבר מאוד מאוד מרכזי. דבר נוסף זה שיש איזושהי שמירה של קרבה, זאת אומרת שההורא רוצה את הקרבה של הילד, שההורא גם אם הוא מתרחק, גם אם הוא מתנתק, לילד יש ביטחון שההורא יחזור. זאת אומרת אם אני שם את הילד בגן, הילד יודע שאני אבוא לקחת אותו. לא נעלמתי לו, לא ברחתי, אוקיי? או משהו כזה. ורמה סבירה של סטרס כשיש ניתוק. זאת אומרת אם הילד לא מרגיש קצת לחץ, קצת פחד, קצת איזושהי חוויה שלילית כשההורא מתנתק ממנה, נגיד שמותו בגן, נגיד שמותו אצל סבתא, נגיד לא משנה כל דבר כזו או אחר, אז יש פה איזושהי בעיה. שוב, לא אומר שזה צריך להיות איזה משהו קיצוני, אבל זה לפי בולבי, צריך להיות איזו רמה מסוימת של לחץ מניתוק. ובולבי טוען שלפי ה... וזה משהו שהוא די מקובל היום על הרבה מאוד פסיכולוגים, שלפי ההתנהלות של ההורא מול הילד בשנים הראשונות בחיים שלו, הילד יפתח את הסעד מבולבי, צריכים שלושה, והיום יש לכם רביעי שמדברים עליו, נדבר על כל ארבע, תפוסי קשורות מרכזי. אז התפוס הראשון זה שההורא באמת מספק את כל הארבע האלה בצורה עציבה, ואז לילד התפתח תפוס התקשרות שנקרא בטוח ומחובר. זאת אומרת בתפוס הזה התפתחו ילדים עם ביטחון עצמי יותר גבוה, אם יכולת לפתח מערכות יחסים טובות באינטימיות עם אנשים אחרים, יתאפשר להם לפתח מערכות יחסים של חברות, לסמוך אחד על השני וכן הלאה, ובאמת זה המקום שבו אנחנו רוצים במירכאות שהילדים שלנו התפתחו אליו, או שבולבי רוצה שהילדים שלנו התפתחו אליו. הסוג השני נקרא חרד מתנגד, חרד מתנגד זה אומר שזה בדרך כלל נובע מהורא שהוא לא יציב, זאת אומרת לפעמים הוא נותן לילד ביטחון, לפעמים הוא לא נותן לילד ביטחון, לפעמים הוא שם, לפעמים הוא לא שם, ופה הילד נכנס לאיזשהו מצב של סטרס מוגבר, והוא מנסה לעשות כל מיני דברים, גם אם קיצוניים, כדי לקבל את היחס של ההורא שלו, הוא מרגיש עדיין יש לו סיכוי לקבל את הביטחון הזה, אבל הוא בלחץ לא לקבל אותו, ואין לו את הביטחון לכאורה שהוא יקבל את היחס הבטוח הזה מההורא שלו בטוח, ולכן יש לו את החרדה, אבל הוא עדיין מתנגד לזה, הוא מתנגד ללא לקבל לזה, הוא נלחם, בדרך כלל זה ייצור ילדים שהם יותר, נקרא לזה ככה, מופרעים, אולי עניינים של אלימות, אולי בייסים מוגזם בהיפרדות מההורא, וכל מיני דברים מהסגנון הזה, זה תופעות, ובבגרות זה יכול להוביל לדיכאון, לשרדות, זה יכול ליצור התנהגויות קיצוניות וחוסר יציבות רגשית, כל מיני דברים בסגנון הזה. והשלישי, דפוס היקשרות השלישי הוא בעצם נקרא, לפי בולבי, חרד נמנע. זה המצב שבו ההורי לא מספק את הביטחון הזה, לא מספק את הדברים הבסיסיים האלה בכלל. בדרך כלל מדובר על ממשורבים מצבי של חוסר נוכחות הורית משלוגדית. שוב, זה יכול לקרות גם במשפחות טובות ברמה כזאת או אחרת כמובן, אבל גם במשפחות פחות, בבתים שבורים, במצב שבו לילד אין את החוויה שההורי נותן לו את הביטחון הזה בכלל. שוב, יש פה גם משהו סובייקטיבי, אבל עדיין הדבר הזה הוא קורה. ובמצב הזה, הילד בדרך כלל כאילו ויתר על הדבר הזה. יש לו חרדה, אבל החרדה היא פנימית ועמוקה. הוא לא מבטא אותה בדרך כלל לחוצה כי הוא לא חושב שיש טעם. הוא לא חושב שאם הוא מסתולל או יעשה משהו, הוא יקבל את תשומת לב הזאת, הוא יקבל את היחס הזה, הוא יקבל את הביטחון הזה. הוא מרגיש שבכל מקרה הוא לא יקבל את הביטחון הזה ולכן הוא פשוט מקבל דפוס של נמנעות, הוא פשוט מתרחק. אז שמו אותי פה? בסדר. שמו אותי פה? בסדר. והרבה פעמים אצל ילדים זה יכול לראות כמו ילד טוב. זה יכול לראות כמו ילד שבסך הכל הוא עושה מה שצריך, הוא מתנהל כמו שצריך, הוא לא עושה שום דבר לא בסדר. ובבגרות, אנחנו, לפי בולבי, נראה ילדים שיש להם חוסר ביטחון עצמי מאוד מאוד גבוהה, חוויה של נמנעות חזקה מהרבה דברים בחיים, כולל מיחסים חברתיים, יהיה להם קשיים בחרדות חברתיות הרבה פעמים וזה יכול להוביל גם לדיכאונות ולבעיות נוספות בקשות, אוקיי? הדבר האחרון, שזה בעצם דפוסי קשרות שהוסיפו אחר כך, שבעצם אומר, אוקיי, הילד הזה או הבן אדם הזה הוא לא פה ולא פה ולא פה. אז הם קוראו לזה Unorganized, כאילו, אוקיי, זה לא בדיוק שהוא חרד מתנגד וזה לא בדיוק שהוא חרד נמנע, אבל הוא בטח לא בטוח ומחובר, אז הוספנו איזה קטגוריה ריבית, ופה באמת זה יכול להיווצר מגוון מאוד מאוד רחב של בעיות וזה סוג של כותלת על כזאת. אבל אני חושב שהדבר המרכזי להבין זה את הבטוח מחובר, את החרד מתנגד וחרד נמנע. עכשיו, שוב, בגלל שאני כל כך אוהב לסבר דברים לפרקטיקה, אז אני אתן לכם ככה איזו שאלה לעצמכם, אולי ככה תעזור לכם למצוא משהו לחיים שלכם. אם יש את שלושת הדפוסים האלה, האם אתם מסוגלים לראות בעצמכם אפילו קצת, לא בקיצון, אפילו קצת מהחרד מתנגד הזה, אפילו קצת מהחרד נמנע הזה, אם כן, אולי יש פה משהו שאתם יכולים לעשות כדי לשפר את איכות החיים שלכם, כי אתם כבר לא הילד הזה, כן? אתם כבר במקום אחר, אתם יש לכם לגמרי את היכולת להפוך להיות הבן אדם הבטוח ומחובר הזה. בוא נראה איפה הדפוסים האלה נמצאים אצלנו ואולי יש שם מקום לשינוי, אבל זה שוב כבר מחוץ לסקופ של הקורס הזה. לסיום, חשבתי שהדבר הכי כיף והכי טוב והכי נכון לסיים איתו, יהיה אחת התיאוריות ההתפתחותיות הכי מקובלות היום. אני דרך אגב גם ברמה האישית מאוד מאוד אוהב אותה, ושוב, זה לא בגלל שהתיאוריה הזאת היא סופר מוכחת מדעית, ההפך. בעצם מה של אריקסון בא ואומר, שימו לב, אני לא טוען שזה מדעי, שימו לב, אני לא טוען פה לשום השלכות מטורפות וחזקות וארוכות וכמו פרויד, אני בא להגיד דבר כזה. אני אומר שבשלבים שונים בהתפתחות שלנו כבני אדם, יש לנו קונפליקטים שונים, יש לנו בעיות שונות. בוודאי, שמתם לב לזה שאולי היום אתם מסתכלים מאחורה על גיל תשע ורואים, וואי, שהייתי בן תשע לא היה לי בעיות, אבל ילדים בני תשע חווים את החיים שלהם כי יש להם בעיות. הבעיות שלהם פשוט לא מופיעות לנו כבעיות קשות הרבה פעמים, אבל הן עדיין הבעיות של הגיל הזה. וזה מה שבעצם אריקסון בא ואומר, לכל גיל ובכל שלב בהתפתחות שלנו, ברמה הפסיכולוגית והרגשית והקוגנטיבית, אנחנו בעצם מתקשים ממשהו אחר, יש לנו אתגר אחר, ועוד איזה משהו נחמד כזה שהוא מוסיף, זה שבכל פעם שאנחנו מצליחים לצלוח שלב כזה, שאנחנו מצליחים להתבגר עוד שלב בהתפתחות שלנו, ולצלוח איזשהו קונפליקט, לצלוח איזשהו עניין פה, איזשהו קושי פה, איזושהי בעיה פה, אנחנו מפתחים איזושהי יכולת עמוקה שאחר כך מלווה אותנו בהמשך החיים שלנו. שוב, אם הוא היה שם מתחיל לטעון את כל החיבורים בין כל השלבים וכל הזה, אז כנראה המדענים היו מעיפים אותו החוצה כי זה היה טענות חזקות מדי, אז הוא השאיר את זה משהו מאוד כללי כזה. אני חושב שזה עדיין מאוד מאוד מגניב לדעת את זה, זה יכול להיות אחלה צורת מחשבה, כלי כדי לשאול על השלבים השונים בחיים שלנו ומה אפשר לעשות אם אתם הורים אולי איך להתנהג עם הילדים שלכם, אם אתם בשלב מסוים בהתפתחות אולי איך לקבל פרופורציה קצת אחרת, ואם אתם רוצים לחקור משהו או לבדוק משהו או להתעניין במשהו אז זה יכול להיות אחלה פריים, בכלל מסגרת התייחסות לדבר הזה. אז בואו נעבור שנייה על השלבים ושוב אריקסון מחלק אותנו לשמונה שלבים שונים כבר לא חמישה כמו פרויד ובאמת שמתמשכים במשך תקופה הרבה יותר מתמשכת ובעצם אריקסון אומר שאדם עובר משלב התינוקות שלו לילדות מוקדמת דרך גילה יסודי כזה ילדות מאוחרת, התבגרות, בגרות צעירה, בגרות וזקנה. אני חושב שהוא, משהו כזה קטן שאני אגיד, וזה אולי לשיעור של היום, כי לא התמקדנו בזה כל כך, אבל אני חושב שבשנים האחרונות או בעשורים האחרונים, כשהגיל זקנה שלנו הולך ונהיה מבוגר יותר ומבוגר יותר ומבוגר יותר ומבוגר יותר ואנשים מגיעים לגילים יותר ויותר מבוגרים, אני בטוח שיהיו גם הרבה יותר מחקרים ותיאוריות על הגילאים המבוגרים, אבל אריקסון לצורך העניין השלים את המודל שלו בגיל 65. זאת אומרת, גיל 65 או 60 או משהו כזה, זה כבר גיל זקנה, מעל זה אין הבדל. עכשיו זה נשמע לנו היום קצת לא הגיוני, כי כאילו מה, מישהו בין 60 ומישהו בין 90 באותו שלב? זה קצת לא הגיוני, אבל אני בטוח שיהיה עוד מחקר ועוד דברים על הנושא הזה בהמשך. סתם כזה משהו לפתוח את הראש אם בא לכם לחשוב עליו. ויכול להיות שכבר יש ואני לא מכיר, כי שוב, בסי הכנות, פסיכולוגית התפתחותית של מבוגרים זה נושא שפחות העסיק אותי ופחות עניין אותי, אז יכול להיות שגם יש. אם יש ואתם יודעים את זה, אולי תכתבו בתגובות, אוקיי? אז בואו נתחיל בתינוקות. אז מה הקושי של תינוקות? מה המשבר של תינוקות? מה הבעיה של תינוקות? ופה אנחנו מתחברים בצורה מאוד חזקה גם אולי לעניין האורלי של פרויד שאנחנו תלויים באנשים אחרים, וגם בבולביש לעניין של ביטחון ואמון וכל הדבר הזה, ואולי אפילו קצת למדורה. אריקסון אומר, תינוק יש לו קונפליקט. אמון או חוסר אמון. אמא הזאת, אני יכול לסמוך עליה שתספק את הצרכים שלי או אני לא יכול לסמוך עליה שתספק את הצרכים האלה? סליחה. האבא הזה שלי או הדודה או הסבתא הזאת או הבן אדם הזה שלי, אני יכול לסמוך עליו או אני לא יכול לסמוך עליו? בשלב הזה הרבה פעמים חווים שילד שמועבר מיד די שמישהו אחד עדיין שמישהו אחר יכול לבכות, ולפעמים לא. בצורה גם לא כל כך מוסברת, כי זה לפי אריקסון קונפליקטה, הצורת החשיבה המרכזית של התינוק. האם אני סומך או לא סומך? האם אני נותן אמון או לא נותן אמון? ואריקסון אומר שכשילד, או תינוק סליחה, מצליח לעבור את השלב הזה, מצליח להבין על מי הוא יכול לסמוך ועל מי לא, מה זה אומר לסמוך, והוא מצליח לעשות את הדבר הזה של לסמוך, הוא מקבל מתנה לחיים שזה מתנה של סיבור. שוב, זה קצת מתחבר לבולבי, אם תחשבו על זה, ולטפוסי קשרות הבטוח, שברגע שילד או תינוק מקבל את הביטחון הזה, מקבל את המקום הזה שהוא יכול להרגיש את הביטחון הזה, את המקום הזה של רוגע וחיבור, אז זה יכול להטיב את היכולת שלו להתחבר עם אנשים אחר כך כל החיים שלו, וזה משהו מאוד מאוד משמעותי. אריקסון לוקח אותנו קדימה משלב התינוקות גם לשלב הילדות המוקדמת, והוא אומר, שוב, הוא מתחבר קצת אולי לעניין האנאלי של פרויד, בהקשר של החשיבות והמשמעות של השליטה בצרכים, ופה אריקסון אומר, הקונפליקט הוא עצמאות מול בושה. האם אני יכול לעשות לבד, או האם אני נשאל ומתבייש בעצמי? שימו לב, שוב, אני לא יודע אם אתם מכירים את זה, אבל הרבה מאוד ילדים, גם בצורה לחלוטין ספונטנית, גם אם ההורים שלהם לא מפעילים עליהם שום לחסה, יש את זה משהו שנראה לפחות מהצד טבעי כזה, של קצת להתבייש בעשייה של הצרכים, של קצת אולי להילחץ מזה, שוב, אפשר להרגיע אותם אולי, וווטאבר, אבל יש פה איזה משהו שנראה כאילו ממש כמעט מולד, או שנוצר מתוך איזשהו משהו חברתי שאני לא יודע. ויש פה רצון מצד אחד של הילדים בגילאים האלה להיות עצמאים כמה שיותר, ומצד שני, שוב, יש את החוויה הזאת שהם לא מצליחים, הם רוצים, לא יודע מה, למזוג לעצמם כוס מים ונופל להם מים, הם רוצים ללכת מפה לשם אבל הם נופלים, הם רוצים לשלוט בצרכים שלהם ולא מצליחים. כל הדבר הזה, יש פה את הקונפליקט הזה בין האם אני יכול להיות עצמאי, או האם אני מתבייש בכישלונות שלי. איך אני חי מול הדבר הזה, איך אני נמצא בתוך העולם הזה שאני מנסה ונכשל, שזה חלק מהחיים, אוקיי? ולפי אריקסון, ילד שמצליח לעבור את השלב הזה בצורה בריאה, זאת אומרת, הוא מצליח להיות עצמאי, להתגבר על עניין הבושה מול הכישלונות שלו, שוב, קצת בושה זה טוב, אנחנו לא רוצים לגמרי לנטרל את הרגש הזה, כי זה סוג של מנגנון של ויסות עצמי לפי אריקסון, וברגע שאני מסוגל לעשות את זה, אז אני מקבל מתנה של שליטה ועצמאות. לפי אריקסון יכול להיות, כן, שילד שלא יעבור את השלב הזה בצורה טובה, יצטרך אחר כך לעשות איזושהי השלמה, או שאחרת תיפגע לו היכולת להיות בשליטה עצמית, או היכולת להיות בעצמאות בחיים שלו, אוקיי? זה נושא מאוד מאוד מעניין. אחר כך בואו ניקח את העניין הזה של גיל היסודי, בהתחלה של היסודי אולי חמש, שש, שבע. ובשלב הזה הבעיה המרכזית לפי אריקסון, או הקונפליקט המרכזי, זה יוזמה אל מול אשמה. ופה נכנס העניין שילדים האלה דרך כלל נכנסים לגיל בית ספר, או לאיזשהו עולם של למידה. כן, היום גם בגן מלמדים ילדים פתאום מספרים ואותיות וחוקים. פתאום מה שנדרש מילד הופך להיות משמעותית יותר גדול ממה שנדרש מנו עד עכשיו. פתאום נועמס עליו איזשהו אומס הרבה יותר גדול ומשמעותי. עדיין הוא עושה את זה בצורה דוריתית עדיין, ונדרש ממנו גם להבין משהו או ללמוד דברים שהם פתאום גם קוגנטיבית שונים מהותית. יש מחקרים מרתקים, אולי נדבר על זה בשיעור על קוגנטיבית, שיש משהו מאוד מאוד טבעי למוח שלנו בלספור עד שלוש או ארבע או חמש, אבל לספור עד יותר מארבע או חמש זה כבר משהו הרבה פחות טבעי, והרבה יותר דורש את החלקים המתקדמים יותר במוח שלנו, שזה דבר מטורף ומדהים, אוקיי? למשל, בדרך כלל זה סתם משהו קטנטן, מחקר מעניין, שכשעושים שתי נקישות, נגיד עשו מסקר, נתנו לילד שתי צלחות, אחד צלחת עם תמונה של צלחת, כן, עם שלושה אובייקטים, אחד צלחת עם שתי אובייקטים, ועשו שתי נקישות, ככה כאילו, אוקיי? שתי נקישות. והילד מסתכל על הצלחת עם השתי אובייקטים, זאת אומרת, יש איזה תינוק, ממש בין כמה חודשים, זאת אומרת, יש איזה משהו אינטואיטיבי בכמויות עד מספר מסוים, שאפשר לדבר על זה יותר ממשך, אבל כמובן 27 או 72, כן, זה כבר לא במסגרת החשיבה של הילד. והדרישה הקוגניטיבית על הילד שהוא בקיצור בשלב הזה נהיה הרבה יותר גבוהה, ונדרש ממנו ללמוד ולהבין דברים שדורשים ממנו להפעיל חלקים שונים לגמרי במוח, מאשר, לא יודע, לשלוט על הצרכים, או ללכת מקצה עד לקצה, או לבלגוע כוס מים. ופה בעצם מקווה האם הילד יוזם בלמידה שלו, האם הילד ממשיך להיות סקרן, זה השלב גם שנכון, לילדים יש המון המון המון שאלות, אריקסון מדגיש בעבודה שלו את החשיבות של לא להתייחס לשאלות של הילדים בגילאים האלה כזלזול או בצורה טריוויאלית, אלא לאפשר להם להרגיש שמותר להם לשאול את השאלות ושזה רלוונטי, או מהצד השני, האם הם אשמים בזה שהם לא יודעים, האם הם היו כבר צריכים לדעת, זו תחושה של אשמה כזאת שיכולה להציף אותם. אז אריקסון אומר שילד שמצליח לעבור את הקונפליקט הזה שבין יוזמה לאשמה, שבין סקרנות לאשמה, בעצם מקבל מתנה של להיות מסוגל ללמוד בצורה טובה יותר וליצור חברויות טובות יותר עם ילדים בגילו, זה גם משהו שמאוד מעסיק ילדים בשלב הזה. השלב הבא לפי אריקסון, ואני אשלח ואצרף לכם גם טבלה ויזואלית למטה או שאולי אפילו יהיה תמונה כאן, ילדות מאוחרת, ובילדות מאוחרת זה קצת בשלב טיפה יותר מאוחר יש את השאלה של התאמה מול נכיתות. האם אני יכול להתחבר לקבוצה שאני נמצא בה, לקבוצת השווים שלי, שוב אני לא מדבר עכשיו על המשפחה או משהו כזה, אולי קצת אחים, אם יש אחים בגיל קרוב, אבל בעיקר על הסביבה בבית הספר. האם אני מצליח להתחבר, האם אני מצליח להיות חלק, האם אני מתאים או האם אני לא מספיק טוב. אריקסון אומר שהרבה מהחוויות של הלא מספיק טוב מתחילות מהגיל הזה, שיש את ההשוואה הזאתי, כן, בין אם זה בבית ספר שיש ציונים או אפילו אם אין ציונים, כן, יש את הילד הזה שמבין מהר ומצליח את הכל מהר בששבון, ויש את הילד הזה שלא מצליח כל כך בששבון, וההשוואתיות הזאתי בין היכולת שלי ליכולת של אחרים, בין אם ברמה האקדמית במרכאות, כן, אקדמית לימודית כלומר של ילדים, או בהשוואה החברתית, למה לא יש הרבה חברים, לא יש קצת חברים, למה הם מקובלים, אני לא מקובל, בוחרים אותם ראשון לתופסת או לכדורגלות, אני בוחרים אחרון, או כל מיני דברים כאלה, האם אני חלק מהסביבה שלי, האם אני מתאים לאיפה שאני נמצא או האם אני נחות, זה השאלה המרכזית שנמצאת לפי אריקסון במוח של ילדים בגיל הזה, ומי שמצליח לעבור את השלב הזה בעצם לומד גם להיות מסוגל ללמוד דברים מורכבים יותר, כמו פסיכולוגיה, כאילו בשביל לנווט את הסיטואציה המורכבת הזאת, כן כבר צריך ללמוד דברים גם מורכבים יותר ברמה האקדמית, כאילו הלימודית, אבל גם ברמה החברתית, כדי שיהיה לי רשת של חברים, אני צריך להבין אולי קצת נאמנות, אני צריך אולי להבין אינטראקציות של יש בין ילדים אחרים שאני לא נמצא שם, אז איך אני מתעסק עם זה, איך אני מצליח ליצור חברים שאולי חברים של אחד של השני או לא חברים אחד של השני, אז כל היכולת הזאת ליצור רשת חברתית ולמידה מורכבת בעצם נמצא ממש בשלב הזה, כן לפי אריקסון. השלב הבא זה שלב ההתבגרות שלנו, גיל ההתבגרות, ופה הקונפליקט זה זהות מול בלבול. האם אני או אני צריך לפתח מצד אחד את לדעת מי אני, להבין מה חשוב לי ומה הזהות שלי וחלק ממה אני ושאני מגדיר את עצמי וכל הדברים האלה, ומהצד השני הבעיה הגדולה פה היא בעיה של בלבול, כי כשאני פתאום מבין שאני זה לא אמא שלי, אני זה לא אבא שלי, אולי הבנתי את זה בגיל חמש, ואני זה גם לא החברים שלי, ואני גם זה לא הבית ספר, אז מי אני? ופה מצילה השאלה הזאת, השאלת זהות מול בלבול הזאת וסלק מאיזה קבוצות אני רוצה להיות, כן? הזהות שלנו הרבה פעמים מוגדרת דרך הקבוצות שאנחנו נמצאים בהן, כן אם תחשבו על זה אנשים מגדירים את עצמם דרך הדת ודרך המדינה, אני ישראלי, אני יהודי, אני... נוצרי, אני מוסלמי, אני אמריקאי, אני ווטאבר, וגם דרך קבוצות השייכות של חברות אחרות, אני אוהד מחבי חיפה, אני אוהד ברצלונה, אני חבר במועדון השחמט האינטרגלקטי, ווטאבר, אוקיי? אז כל הדברים האלה הם בעצם חלק מהזהות שלנו ואיפה אנחנו חברים. ובעצם לפי אריקסון, המתנה של השלב הזה, כשאני עוד לומד לסזק את הזהות שלי, אני לומד נאמנות מי. אני מסוגל לקבל חברות אמיתית. אם בשלבים המוקדמים, אריקסון מדבר על חברות במובן של כזה מישהו שאני יכול, שיהיה בן חמש שיכול לשחק איתו ולהעביר איתו זמן משחק ביחד ולהתפתח ביחד, ואולי בילדות המאוחרת הוא מדבר טיפה יותר על הנושא הזה של כאילו רשת חברים וכזה כל מיני ילדים שמשחקים ביחד והכל. פה בשלב של הבגרות, אריקסון באמת מדבר על חברות, על משהו שהוא יותר נראה ידומה להגדרה שלפשוט רוב המבוגרים מגדירים חברות. מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שנמצא שם אחד בשביל השני איזושהי חוויה של נאמנות ושל שותפות בדסק ברמה כזאת או אחרת. וזה המתנה של גיל ההתבגרות לפי אריקסון. בשלב הבגרות הצעירה, אריקסון מדבר על העניין הזה של אינטימיות מול בדידות. מצד אחד אנחנו רוצים לפתח אינטימיות, מצד שני כשאנחנו אינטימיים אנחנו פגיעים, יש לנו כל מיני קשיים בלהיות אינטימיים, בלהיות מסוגלים לפתוח את עצמנו בצורה כזאת מול אנשים. אבל הצד השני זה שזה בדידות. עכשיו בין אם בדידות ברמה של אני לא נפתח לאף אחד אז אני נשאר לבד פיזית, בין אם אני כן נמצא בכל מיני מערכות יחסים עם אנשים, אבל אני לא מביא את עצמי בצורה אינטימית לתוך המערכת יחסים הזאת, ועד אני מרגיש בודד. אוקיי? אז זה יכול להיות בדידות פיזית או בדידות רגשית, ובאמת אריקסון אומר שבגיל הבגרות הצעירה אנחנו צריכים להתנסות בזה, ללמוד את זה, כשאנחנו צולחים את השלב הזה, המתנה שאנחנו מקבלים זה היכולת שלנו להתאהב, אוקיי? והיכולת שלנו לנהל יחסים עמוקים עם אנשים. הוא מדבר על יחסים בעיקר בעיקר בהקשר הזוגי, אבל לא לגמרי רק, אבל שם הפוקוס שלו מגיע לזה. בגיל הבגרות, זאת אומרת כבר נגיד 20 פלוס, 18 פלוס, 16 פלוס, זה גם משתנה כמובן, אני חושב שבשנים האחרונות הגיל הזה של בגרות נהיה מאוחר יותר קצת, ברוב העולם לפחות, אנחנו רואים ילדים בני 35 עדיין בשלב היסודי, כן? לא יודעים מה לעשות במרטף של ההורים שלהם, אבל זה ליום אחר. אז בשלב הבגרות, הקונפליקט הוא יצירה מול תקיעות. האם אני מצליח לעשות יותר? האם אני מצליח להיות פרודוקטיבי? האם אני מצליח להתקדם בעבודה? האם אני מצליח לממש את עצמי בקריירה שלי? האם אני מצליח לתחזק את הבית שלי? או לא משנה מה, האם אני מצליח ליצור את הדברים שאני באמת באמת רוצה? או האם אני מרגיש שאני תקוע? אני חושב שרוב מי ששומע את זה כנראה באזור הגיל הזה, שוב, או בגיל הבגרות הצעירה, או בגיל הבגרות, או בגיל הזקנה, אז אולי זה משהו שאתם יכולים לזהות בעצמכם, יצירה מול תקיעות. ואחד המתנות לפי אריקסון של השלב הזה, זה שכשאני מצליח להיות בין המקום הזה של יצירה לתקיעות, זה המקום שבו אני מצליח לקחת אחריות על אנשים אחרים. אריקסון מדבר על זה המון בהקשר של מבוגרים במרפאות שלוקחים אחריות על הילדים שלהם, אבל הדבר הזה הוא לגמרי קיים גם בעבודה שלנו. אם אני מצליח דרך העבודה שלי לעזור לאנשים אחרים, או לתרום לאנשים אחרים, אם אני מצליח לקחת אחריות על המשפחה הצמודה שלי, אם אני מצליח לקחת אחריות על הצוות שלי בעבודה, אם אני שוב בעל הסכום או משהו כזה, אז לא יודע, על החברה שלי, או על כל מיני קבוצות שאנחנו נמצאים, או אנחנו לוקחים חלק מהם, או שוב בהקשר של קהילתיות, אם אני מצליח לקחת אחריות בקהילה שלי, לעזור לאנשים וכן הלאה, אז זה המפתח מאסטר לפי אריקסון לקונפליקט הזה של בין יצירה לתקיעות, לתת יותר ולעזוב על אנשים, ממש לקחת אחריות על אנשים אחרים. לא רק לעזור להם בלי לקחת אחריות, אלא ממש להרגיש לקיחת אחריות של זה, האחריות שלי לעזור להם, אני צריך לעזור להם, החוויה הזאתי היא חוויה משמעותית מאוד לפי אריקסון. ובזקנה בעצם אריקסון מדבר על קונפליקט של בין השלמה לייאוש. זאת אומרת האם אני שמח בחיים שלי, האם אני טוב לי עם כל מה שעשיתי ואני משלים עם הסופיות של החיים שלי, או האם אני באיזשהו מקום של יאוש וחרטה על כל מה שלא הספקתי ולא עשיתי, והמתנה של השלב הזה, אם יש את ההשלמה הזאת, לפי אריקסון זה היכולת שלי באמת לעזור לאנשים אחרים ולקנות משהו מהידע ומהניסיון שלי לעולם. אז אני מקווה שגם דרך כמה מהתיאוריות המרתקות ביותר שיש בפסיכולוגיה בין אם זה אריקסון, בנדורה, פרויד או בולבי וגם קצת דרך מה שדיברנו על המוח, הצלחתם לקבל איזושהי פרספקטיבה חדשה לגבי איך אנחנו כבני אדם מתפתחים, איך הפסיכולוגיה, איך המיינד שלנו, איך הנפש שלנו מתפתחת על מהלך החיים שלנו, איך אנחנו חווים קונפליקטים שונים, איך אנחנו חושבים בצורה אחרת, איך אנחנו אולי פועלים בצורה אחרת. יש עוד המון להרחיב על זה, אבל אני מקווה שהשיעור הזה פתח לכם את הראש. הפרק הבא שלנו, השיעור הבא שלנו יהיה על פסיכולוגיה קוגניטיבית, על איך אנחנו קולטים דברים עם החושים שלנו, איך הדבר הזה קורה בתוך המיינד שלנו, איך זה עובד, מה אנחנו זוכרים, מה אנחנו לא זוכרים, אולי ניגע גם קצת... אהלן! ברוכים הבאים לאימגויה של קוגניציה. אני מקווה שנהנתם מהשיעור הזה. אם לא ראיתם את השיעורים הקודמים, אתם מוזמנים. אם אתם רוצים לוודא שאתם לא מפספסים את השיעור הבא, תעשצו על הסאבסקרייב או כבע על הכפתור של הפעמון. אם אתם רוצים לנהל איתי שיחה טיפה יותר אישית מעבר למה שאפשר פה בתגובות, אתם יכולים גם לבוא לאינסטגרם, יש שם שאלות תשובות וכיף גדול שם. קיצור, כלים יותר פרקטיים בפודקאסט שלי שנקרא תכלס, התפחות אישית בלי קלישות. וזהו, תיהנו, מקווה שנהנתם, נתראה בשיעור הבא.