למה אסור לנו לתת לכישלון לעצור אותנו

הפוסט הזה לא בא ממקום של מוטיבציה עילאית, וגם לא יהיה בו סיפור הצלחה גדול אחרי רצף כישלונות. אם אתם מחפשים כזה, חפשו במקום אחר. קיבלתי לאחרונה ביקורת מאדם קרוב שאני סומך עליו מאוד, שהנוכחות שלי ברשת משדרת משהו כמו "טוב מכדי להיות אמיתי", משהו שמרגיש מזויף. אני מבין מאיפה זה בא: אני כותב בבלוג, באופן כללי, כשאני במוטיבציה גבוהה ומתוך כוונה להעצים אחרים. אז אני מנצל את ההזדמנות שנוצרה לי עכשיו, ישר אחרי סיטואציה מאוד לא נעימה, לכתוב פוסט מנקודת מבט קצת אחרת.

הפוסט הזה נועד בראש ובראשונה לעצמי. אני צריך זריקת מוטיבציה, כי אני מרגיש שאחרת אני עלול ליפול. אז סלחו לי על כל דבר שקשור לסגנון הכתיבה כאן. לא מחקתי וכתבתי, כתבתי כל מה שהיה לי בראש כמות שהוא. לא הייתי בטוח שאפרסם אותו, אבל הנה הוא מולכם: התמודדות עם משבר בזמן אמת.

למה לא לוותר, גם כשכואב בגוף ראשון

כי לא הגעתי לפה בשביל לוותר. הגעתי לפה בשביל לעשות את מה שאני רוצה, ובגדול. קשה לי להזיז את עצמי מהנקודה של המשבר הזה. זה אחד הדברים הכי חשובים לי, ואני לא מצליח להתקדם בו: כל פעם שאני מתקדם קצת, אני מגלה שבעצם אני באותו מקום ולא זז.

אבל בתכלס אני לא באמת מאמין בזה. אני יודע שאני יכול להתקדם, זה הרי חייב להיות אפשרי. הטמטום שלי (לא בקטע רע) הוא שאני לוקח את המשברים האלה ללב. זה מאוד לא אפקטיבי מצידי: אם במקום להתעצבן ולהתרגז אשב באופן מסודר ואשתמש בכלים שיש לי כדי לנתח את המצב, אגיע לתוצאה טובה יותר, ובפעם הבאה בטוח אלמד ואצליח יותר. כשאני יושב ב"באסה" או מרוגז, אני לא תורם בכלום לאף אחד.

הרעיון הוא להפוך נקודת שבר לפריצת דרך: לזהות איפה הייתי לא אמיתי, או איפה אני לא אמיתי לגבי המשבר הזה, ולבחור במשהו חדש. אז יאללה, אני הולך לעשות את זה איתכם עכשיו, עדיין בלי מחיקות. מעניין אם אני בכלל אפרסם את הפוסט הזה.

איפה אני לא אמיתי?

דבר ראשון: אמרתי שאני כן במערכת היחסים הזו, ובגלל זה אני לא עומד להשאיר את מה שיש לי לומר לעצמי. אני הולך לומר מה שאני חושב, אבל זה לא נכון עד הסוף, כי יש לי הרבה דברים שלא אמרתי, שלא פתחתי, שמשפיעים באופן משמעותי על מערכת היחסים הזו.

דבר שני: כשהתעצבנתי הייתי לא אמיתי עם עצמי, כי כביכול הייתי "מופתע" מהתגובה של הצד השני. אבל גם זה לא נכון. אני מכיר את התגובות האלה, פשוט הן נהיו יותר ויותר חזקות ככל שעבר הזמן בשיחה. בהתחלה הכלתי את זה, ולקראת הסוף פתאום "הופתעתי", כאילו ציפיתי שיהיה משהו אחר, ואז התאכזבתי. אני יכול לקבל את האדם השני בשלמותו, גם עם ההתנהגויות האלה. אני הרי מכיר אותן, ואין לי בעיה להתמודד איתן.

דבר שלישי: הנחתי שאני יודע דברים שאני לא בהכרח יודע. יכולתי לשאול את האדם שמולי את השאלות, ולא להניח מראש שאני יודע את כל התשובות.

אני בוחר במשהו חדש

אני בוחר לקבל את האחר כמו שהוא, לאהוב את האדם בלי תנאים. אני בוחר להיות פתוח, ואם אני פתוח אז לפתוח הכל ולא חצי. לא להשאיר מחוץ לשיחה דברים שבראש שלי קשורים אליה, ושאני פועל מתוכם משום סיבה שהיא. אם אני נפתח, אז נפתח. לא להניח שאני יודע, לתת לאדם השני מקום לתת מעצמו את מה שבאמת יש שם.

שתי מילים: קבלה ופתיחות.