גישה פרודוקטיבית למבחנים ואבחונים

אנחנו חיים בעולם ששופט, מקטלג, בוחן ונותן לנו ציונים בלי הפסקה, לפחות במסגרות הפורמליות ובמסלול החיים ה"סטנדרטי". אני שם לב שאנשים רבים לוקחים את הרעיון של אבחונים ומבחנים למקום לא אפקטיבי: נותנים לתוצאה חד-פעמית להפוך להגדרה קבועה של מי הם. וכמה שלדבר מסוים יש יותר משמעות בעינינו ובעיני הסביבה שלנו, כך שינוי הגישה שלנו אליו ישפיע באופן עוצמתי יותר על החיים.

מה נחשב מבחן או אבחון

לצורך הפוסט הזה, כל סיטואציה שבה אנחנו מדורגים או מקבלים תגיות של ציונים או תכונות היא מבחן או אבחון. כן, מבחן ואבחון הם לא אותו דבר במהותם, אבל לצורך העיקרון הזה יש להם ערך משותף חזק מספיק כדי להתייחס אליהם יחד.

הגישה הרווחת, ולמה היא מגבילה

הגישה הרווחת היא שהמבחן או האבחון באים לבדוק מי אני, כמה אני שווה או טוב, אילו תכונות מאפיינות אותי. כלומר, התוצאה מייצגת אותי כאדם, את ה"אני" ה"עצמי" שלי. אם ניקח דוגמה של מבחן באוניברסיטה בסטטיסטיקה (אותו דבר בדיוק, אגב, לגבי אבחון של לקויות למידה), אנשים שכבר מנתקים ציון נמוך מ"אני לא טוב" נשארים עם ההבנה "אני לא טוב בסטטיסטיקה".

וכאן מתחילה ההגבלה. אם אני "לא טוב בסטטיסטיקה" ורוצה ללמוד פסיכולוגיה, זו בעיה קטנה יחסית. אבל אם ללמוד מתמטיקה לתארים מתקדמים, לחקור מכניקה של אטומים, זה הרצון העמוק שלי, ייתכן שכבר יש בעיה גדולה יותר. אנשים מוותרים על חלומות ימינה ושמאלה כי הם "לא טובים בזה": מתמטיקה, שירה, ריקוד, ולפעמים אפילו שיווק ומכירות, מה שמונע מהם לפתוח עסק עצמאי.

כשמגיעים לאבחונים, המצב אפילו יותר גרוע. תגית כמו אוטיזם קל, דיסלקציה או דיכאון מגבילה הרבה יותר: יש דברים שאני אפילו לא אחלום לעשות או להגשים. ולא פחות גרוע מחוסר ההגשמה: התגיות האלה, במידה רבה או מועטה, יושבות על ההערכה העצמית והדימוי העצמי ומורידות אותם לכיוון השלילי. פתאום לא הכל נראה אפשרי.

הגישה הפרודוקטיבית: "ברגע המבחן"

בשביל שגישה תהיה פרודוקטיבית היא חייבת להיות פשוטה וקלה ליישום, ומעבר לכך קרובה מספיק למערכת האמונות הקיימת שלכם. אפשר לומר שמבחנים ואבחונים הם דבר חלש שטועה הרבה, סטטיסטי שלא באמת בודק את מה שהוא אמור לבדוק, אבל יש בזה שתי בעיות:

1. הרבה מהמבחנים והאבחונים אכן טובים ומייצגים.
2. מה עם המקרים שבהם קיבלתם ציון טוב או אבחון מפרגן? מגיע לכם לחגוג אותם, לא לבטל גם אותם.

אז מהי הגישה? פשוט להוסיף לתוצאה את הצירוף "ברגע המבחן" או "ברגע האבחון". אם נכשלתי בסטטיסטיקה, הייתי גרוע בסטטיסטיקה ברגע המבחן. אם לא עברתי אודישן או ראיון עבודה, לא הייתי מספיק טוב בשביל לעבור אותו ברגע המבחן. אם אובחנתי עם דיסלקציה, אוטיזם קל או דיכאון, הייתי דיסלקט, אוטיסט או מדוכא ברגע האבחון.

ההבדל הזה לא מבטל את התוצאה ולא מתחמק ממנה. הוא רק מונע ממנה להפוך מתיאור של רגע מסוים לתיאור קבוע של הזהות.

הכל אפשרי, כל שינוי בר השגה

לצד הגישה הזאת חשוב לאמץ עיקרון נוסף: הכל אפשרי, כל שינוי הוא בר השגה.

באופן אישי, אחרי כמה התקפים כתינוק הרופאים אמרו לאמא שלי שלעולם לא תהיה לי קואורדינציה, שאני לעולם לא אהיה טוב בספורט, ומעבר לכך, שאני כנראה לא אהיה הילד הכי "חד" בכיתה. בכיתה ג', כשעשו מבחנים לילדים מחוננים (אז גרתי בצפון), קיבלתי את הציון הטוב ביותר בהיסטוריה של המקום שבו נבחנתי. העניין של הספורט רדף אותי עוד כמה שנים, עד שבגיל 15 החלטתי שנמאס לי, עשיתי הכל, ובגיל 17 ניצחתי בתחרות קרבות אגרסיבית למדי. הכל אפשרי.

דוגמה נוספת: כל חיי היו לי שגיאות כתיב, לא הייתי מסוגל לשבת ולהתרכז בכיתה, לא הייתי מסוגל לכתוב יותר מכמה משפטים בלי להתבלבל במילים. היום אלפים קוראים את הבלוג שלי כל חודש, וכשצריך אני יושב ולומד גם 14 שעות ביום. הכל אפשרי.

כל חיי אמרו לי שאני ילד ביישן, האמנתי להם, הייתי סגור ולא סיפרתי מה עובר עליי לאף אחד במשך שנים. היום אני כותב באתר ובפייסבוק את הדברים הכי אישיים שלי, ואני עומד על במה ומרצה בפני אנשים לפחות פעם בשבוע.

אם לא חזרתי על זה מספיק פעמים: הכל אפשרי. באמת שהכל אפשרי.

סיכום

התגית שקיבלתי, בין אם היא ציון, אבחון או משפט ששמעתי על עצמי מספיק פעמים, לא חייבת להיות תיאור קבוע של מי אני. היא תיאור של מה שהיה נכון ברגע מסוים, בתנאים מסוימים. אפשר לקחת אותה ברצינות, ללמוד ממנה, ועדיין לא לתת לה להחליט מה אפשרי לי מכאן והלאה.