נטוורקינג לאנשים שמפחדים מסמול-טוק

רוב האנשים שונאים נטוורקינג לא כי הם ביישנים. הם שונאים אותו כי מלמדים אותם לעשות אותו לא נכון.

חלוקת כרטיסי ביקור, שיחת חולין על מזג האוויר, חיוך מנומס עד שאפשר לברוח לפינה אחרת. זה לא נטוורקינג. זה תיאטרון של נטוורקינג. ואם אתה מתעייף ממנו, זה לא כי משהו לא בסדר איתך. זה כי אתה מרגיש בדיוק כמה שהוא ריק.

הבעיה היא לא הביישנות, היא המטרה

כשהמטרה של השיחה היא "לצאת עם כמה שיותר קשרים חדשים", המוח שלך מתייחס לכל אדם שאתה פוגש כמו למשימה. וכשמישהו מרגיש שהוא משימה, הוא מסתגר. גם אתה מרגיש את זה כשמישהו מדבר איתך כדי "לנטוורק", לא כי הוא מעוניין בך.

הגישה השונה מתחילה בשינוי המטרה. במקום לצאת עם הרבה קשרים שטחיים, המטרה היא לצאת עם שיחה אחת אמיתית. אחת. זה הכל. אם מתוך אירוע שלם יצאה שיחה אחת שבה מישהו הרגיש שרואים אותו, זה יותר שווה מעשרים כרטיסי ביקור שייזרקו בדרך הביתה.

שאלה אחת טובה שווה יותר מעשר משפטי פתיחה

מי שמתקשה בסמול-טוק בדרך כלל מנסה למצוא את המשפט הנכון לפתוח איתו. הבעיה היא שכל משפט פתיחה שנועד "לפתוח שיחה" מרגיש מלאכותי, כי המטרה שלו גלויה.

הכלי הכי פשוט הוא לזרוק את הפתיחות ולעבור ישר לשאלה שמזמינה תשובה אמיתית. לא "מה שלומך", אלא משהו שדורש מהצד השני לחשוב רגע לפני שהוא עונה. "מה הביא אותך דווקא לתחום הזה" עובד הרבה יותר טוב מ"במה אתה עוסק", כי התשובה לשאלה השנייה היא משפט שיווקי שכולם כבר שיננו. התשובה לשאלה הראשונה היא סיפור אמיתי.

וברגע שמישהו מספר סיפור אמיתי, השיחה כבר לא סמול-טוק. היא נטוורקינג אמיתי, גם אם אף אחד לא הזכיר עדיין את מה שהוא מוכר.

תפקידך הוא להקשיב, לא להרשים

מי שמפחד מנטוורקינג בדרך כלל נכנס לאירוע עם עומס: איך אני נשמע, מה אני אומר על עצמי, האם אני מספיק מעניין. כל האנרגיה מופנית פנימה, לכיוון איך אני נראה כלפי חוץ.

הדרך לצאת מזה היא להחליף תפקיד. במקום לנסות להרשים, המטרה היא להיות זה שמקשיב הכי טוב בחדר. זה נשמע כמו ויתור, אבל זה בדיוק ההפך. אנשים זוכרים מי שגרם להם להרגיש מוקשבים הרבה יותר משהם זוכרים מי שדיבר יפה על עצמו. וכשאתה מקשיב באמת, אתה גם מפסיק לחשוב על עצמך כל הזמן, וזה בדיוק מה שמעייף בסמול-טוק: השיחה על עצמך, מול עצמך, בזמן שאתה מדבר עם מישהו אחר.

הטריגר, לא ההתלהבות

הרבה אנשים חושבים שנטוורקינג טוב אומר שהצד השני יצא מהשיחה נלהב ממך. זו מטרה גבוהה מדי, וגם קשה למדוד. מה שבאמת עוזר הוא משהו אחר: לוודא שהצד השני יודע בדיוק באיזה מצב הוא יחשוב עליך שוב.

זה אומר לספר משהו ספציפי על מה שאתה עושה, לא כותרת כללית. לא "אני מלווה אנשים", אלא משהו שיוצר תמונה במוח: מי בדיוק פונה אליך, ובאיזה שלב בחיים שלו. ככה, כשמישהו במעגל שלו יגיע לאותו שלב, השם שלך יעלה. לא כי הוא היה מרשים, אלא כי הוא היה ברור.

איך יוצאים מהחדר בלי לזכור לחזור

אחרי שיחה אחת אמיתית, קשה לפעמים לדעת איך לצאת ממנה בלי שזה ירגיש כמו בריחה. הפתרון הפשוט: לסגור את השיחה במשפט שמכיר בה כשיחה, לא כמנגנון. "שמחתי לשמוע את זה, בוא נמשיך את זה בהזדמנות" מספיק. אין צורך במחווה גדולה או בהבטחה שלא תקוים.

ואם יצאת מאירוע עם שיחה אחת כזאת, השאלה הבאה היא לא "כמה קשרים עשיתי", אלא "עם מי כדאי לי לחזור ולדבר עוד פעם". רוב הערך בנטוורקינג לא נוצר באירוע עצמו. הוא נוצר בהמשך, בשיחה השנייה והשלישית, אחרי שהראשונה כבר לא הרגישה כמו מבחן.

נטוורקינג לא צריך להיות משהו שגובה ממך אנרגיה כדי לצאת ממנו בתחושה שהצלחת. כשהוא בנוי על שיחה אחת אמיתית במקום על עשרים שיחות שטחיות, הוא מפסיק להיות תפקיד שאתה משחק, והופך לדבר שאתה יכול לעשות שוב ושוב בלי להתעייף ממנו.