שיעור 04: איך אנחנו תופסים את המציאות?

רוב בני אדם חיים כאילו מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים ומה שאנחנו מרגישים זו האמת. אבל מסקרים חדשים וישנים בתחום הפסיכולוגיה מראים לנו ומלמדים אותנו שזה רחוק מאוד מהמציאות. בשיעור הזה אנחנו נבין איך המציאות הפיזית נקלטת דרך החושים שלנו לתוך המוח שלנו ואיך היא משפיעה על ההתנהגות שלנו בצורה הרבה הרבה יותר מורכבת ממה שהרוב המופלא של האנשים יכולים אפילו לדמיין. אז ברוכים הבאים, מדובר בשיעור מספר 4 בקורס מבוא לפסיכולוגיה. אם עדיין לא ראיתם את השיעורים הראשון, השני והשלישי אני ממליץ לכם בחום לעשות זאת. בנוסף אני ממליץ לכם ללחוץ על כפתור הסאבסקרייב או העוקב כדי לקבל התראות בכל פעם שיעלו השיעורים הבאים והקורסים הבאים במסגרת הפרויקט המדהים הזה. אני מזכיר, המטרה שלי בפרויקט הזה זה לעשות משהו שונה ממה שאני עושה בדרך כלל, שבדרך כלל אני מתעדף להיות קצר עם התיאוריה ולתת המון המון פרקטיקה וכלים. ובקורס הזה אנחנו נכנסים לעומק של הצד התיאורטי וזה מה שהופך את הקורס הזה לכל כך מרתק וכל כך מגניב. אם אתם מחפשים דברים יותר פרקטיים, כלים יותר מעשיים, איך להשתפר בחיים האישיים שלכם ואתם לא רוצים להשקיע כל כך הרבה שעות, אתם יכולים ללכת לפודקאסט שלי תכל'ס התפתחות אישית בלי קלישאות, או ליוטיוב שלי יש הרבה הרצאות וסדנאות אחרים, אבל שוב, אם בא לכם להעמיק לעומק של עולם הפסיכולוגיה, הגעתם לגמרי למקום הנכון, ובשיעור של היום אנחנו הולכים לדבר על הקליטה החושית שלנו, על התהליכים שעוברים לנו במוח וקורים לנו ברמת הנפש, בכל מה שקשור לתפיסה, ובנוסף לזה אנחנו יכולים לדבר קצת על קשב ועל מודעות ואיך כל התהליכים הגבוהים יותר האלה קורים בתוך המוח שלנו. אז אנחנו נתחיל בלדבר קודם כל על החושים שלנו, ובמהלך כל הרוב השיעורי היום אנחנו נתמקד בעיקר בחוש הראייה שלנו, פשוט כדוגמה אחת מאוד מאוד מעניינת וכשקל להמחיש אותה, אני אשים כל מיני תמונות כאן כדי לעזור לכם להמחיש את הדבר שאנחנו עומדים ולהבין איך זה עובד ולהרגיש את זה ולחוות את זה, אבל בסופו של דבר זה די נכון על כל שאר החושים שלנו. וקודם כל הדבר הראשון שחשוב להבין זה שהחושים שלנו והיכולת של העיבוד של המוח שלנו היא פשוט מדהימה. אנחנו בני האדם יכולים לראות להבה קטנה בחושך מוחלט ממרחק של עשרות קילומטרים, אנחנו מסוגלים לטעון כפית סוכר או כמה כפיות של מלח בתוך כמה ליטרים טובים של מים, אנחנו מסוגלים להריח טיפה אחת של בוסם בתוך דירה ענקית ויש עוד הרבה הרבה דברים כמו היכולת שלנו ברפוש הראייה לזהות פרצופים שונים של אלפי אנשים, לראות ולדעת אם זה בן אדם, אותו בן אדם לא אותו בן אדם גם אם אור צל אם הוא מסתובב אם הוא עצור הוא שמח כל הפרצוף שלנו הוא יכול לראות אחרת, יכול להיות לעבור שנים ועדיין אנחנו לזהה שזה אותו בן אדם לפחות ברמה הטובה מאוד. בנוסף לזה אנחנו יודעים בין 50 רובם בני אדם יודעים בין 50 ל100 אלף מילים ואנחנו יכולים לזהות מילה שאנחנו רואים לא משנה כמעט באיזה פונט לא משנה כמעט באיזה גודל לא משנה כמעט באיזה צורה בתוך משהו כמו חמש מיות שנייה. אז היכולת שלנו לעשות את הדברים האלה היא פשוט מדהימה ועדיין או יותר נכון בגלל שהיא כזאת מדהימה רוב האנשים חושבים שהם יכולים לסמוך על הדבר הזה על התהליך הזה ב100% ולכן הם חיים כאילו מה שהם רואים זה האמת. בגלל שהראייה שלנו מושאה כאלה קסמים וכאלה פלאים מדהימים הם פשוט חושבים שמה שאנחנו רואים זה האמת ושוב זה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מורכב מזה. ואם אנחנו נדבר שנייה על גישות שונות או על פילוסופיות שונות לגבי הנושא הזה של חושים ולגבי הנושא הזה של תפיסה אז בעצם ג'ון לוק שהוא היה פילוסוף בכלל במאה ה-16 שהוא דיברנו על זה שפסיכולוגיקה כמדע רציני קיימת משהו כמו 100 שנה אבל אמרנו שלפני זה הרבה פילוסופים והרבה אנשים אחרים התעניינו בפסיכולוגיה ועשו כל מיני טענו כל מיני טענות בפסיכולוגיה ובעצם ג'ון לוק אומר לנו אנחנו נולדים בלי ידע איזושהי תפיסת דף נקי כזאתי כן קצת אולי נדבר על זה בהמשך הקורס אבל אנחנו נולדים בלי ידע בלי שום דבר ודרך החושים שלנו דרך החוויה של המציאות שלנו אנחנו לומדים לאבד את הכל ובעצם מה שהוא טוען זה שמה שאנחנו רואים זה המציאות ודרך היכולת שלנו לראות את המציאות אנחנו מפתחים את המוח שלנו ושוב יש בזה אמת ועוד שנייה אני אגע בזה אל מול זה כמה אנשים שבאו ואמרו לא העולם מבולגן הכל זה כאוס ורק המוח שלנו זה אני נקרא את הגישה הסובייקטיבית רק דרך המוח שלנו אנחנו יוצרים איזשהו משהו שהוא כאילו האמת אנחנו קופים איזשהו סדר על הבלאגן אם ניקח את זה למשהו שהוא טיפה יותר יומיומי אני חושב שאפשר לקחת את הגישות האלה שמדברות בהתחלה שלנו על תפיסה למשפטים שכולנו היום חיים אותם ומדברים אותם לגבי האם יש אמת אחת או מה זה האמת שלי מה זה אין אמת אחת יש אמת סובייקטיבית זה האמת שלי כל הביטויים האלה הם סביב העולם הפילוסופי הזה ובעצם דרך כל מיני מסקרים היום שאני אספר לכם עליהם ודרך כל מיני תובנות אני הולך לספר לכם ולנסות להוביל אתכם לנסות לשכנע אתכם לנסות להראות לכם שבעצם בעוד שהראייה שלנו או החושים שלנו לגמרי לגמרי לגמרי לא תופסים את המציאות בצורה מושלמת ובטח שמה שאני רואה זה לא האמת המוחלטת אבל מהצד השני גם להגיד שיש אמיתות שונות ושאנשים שונים רואים דברים אחרת זה גם לא כל כך מדויק ואנחנו ננסה לראות את הגישה המשולבת הגישה שבאה ואומרת יש איזושהי מציאות מסוימת יש לנו יכולת נפלאה ומדהימה לראות את המציאות הזאתי אבל בתוך היכולת המופלאה הזאתי אנחנו לא תמיד קולטים הכל כמו שצריך יש לנו יכולות מסוימות שהן מולדות ואנחנו נחושים אותם ישר מדהים יש יכולות מסוימות שאנחנו מאבדים עם הגיל בשיעור 3 על פסיכולוגיה התפתחותית שדיברנו על זה יש יכולות מסוימות שאנחנו יכולים לפתח עם הגיל ונדבר קצת איך ובקיצור אנחנו יכולים להיכנס מאוד מאוד מאוד לעומק לנושא הזה אבל קודם כל אני רוצה להראות לכם פה כמה תמונות או כמה תרגילים שימחישו לכם עד כמה המוח שלנו והיכולת שלנו בתפיסה היא פשוט יוצאת דופן אז קודם כל תראו את הבן אדם הזה פה בתמונה והאם אתם יכולים לזהות שזה אותו בן אדם ושגם זה אותו בן אדם עכשיו רובכם תוכלו להגיד באמת גל ברור שזה אותו בן אדם ברור שאני יודע מי זה ועדיין יש פה משהו מדהים אם תחשבו על זה שאנחנו ניכנס יותר לעומק לאיך עובדת מערכת הראייה שלנו ואנחנו נדבר על זה אני מניח שברמה בסיסית רובכם יודעים את זה שיש אור שמוחזר מסוחפצים אלינו אז כשהמסך מחזיר לכם אור פה ואור פה ואור פה אנחנו בעצם רואים שהאור שמוחזר לכם זה נתונים שונים לגמרי בעצם יכול להיות שאנשים שונים שהייתי מציג לכם תמונות שלהם בתוך סצנות דומות או בתוך בגיל דומה יותר או בזווית דומה יותר המידע הפנימי, המידע של האור שהיה פוגע לכם בעיניים היה הרבה יותר דומה אחד לשני והייתם יודעים להבדיל שזה לא אותו בן אדם שזה דבר פשוט מדהים מעבר לזה שימו לב לזה כשאני מראה לכם את התמונה הזאת אתם יודעים מה זה, זה ברור אבל גם אם אני מראה לכם את התמונה הזאת אתם עדיין יכולים להגיד לי מה זה ואפילו אם אני מראה לכם את התמונה הזאת אתם עדיין יכולים לדעת מה זה כי המוח שלכם מסוגל להשלים את מה שחסר אפילו מעבר לזה אם אני אראה לכם תמונה כזאת שזה דבר שאתם לא ראיתם בחיים שלכם עדיין אתם יכולים להגיד זה משהו רק ש... הוא משהו, נכון? אתם יודעים שלמרות שהדבר הזה לא קיים במציאות למרות שלא ראיתם דבר כזה מעולם אתם יודעים לשייף אותו לכל מיני קטגוריות המשימות האלה הם משימות סופר מורכבות ועכשיו בעידן של AI וראייה ממושבת כן, כל הסירי הזאת והזהוי פנים בטלפונים כל הדברים האלה אנחנו בכלל נשים לב לזה. ופה נכנסים כל מיני דברים מאוד מאוד מעניינים. לדוגמה לזה, אני יכול להראות לכם כמה דוגמאות, שהמוח שלכם ממש שם פילטרים. אני רוצה שתראו את התמונה הזאת, תסתכלו על הצבע שמופיע פה והצבע שמופיע פה שמסומנים בעיגול, וזה נראה לנו כאילו הצבעים הם שונים לגמרי בגלל העניין של האור והצל, ואולי אתם מכירים את זה ואולי לא, אבל ברגע שנצמיד אותם, אתם תראו שזה בדיוק אותו צבע. עכשיו כשאתם מסתכלים על הדבר הזה, צריך להיות לכם מחשבה בראש, אוקיי רגע, המוח שלי בצורה אוטומטית שם פילטר ואמר לי זה יותר בעיר, זה יותר כהה? הנה עוד דוגמה של משהו דומה בצבע, אתם רואים עכשיו את הצבע הזה והצבע הזה נראים שונים לגמרי, אבל זה רק בגלל הצבעים שמקיפים אותם, וברגע שנצמיד אותם, אתם יכולים לראות שזה בדיוק אותו צבע, זאת אומרת החוש הראייה שלנו והתפיסה שלנו, זאת אומרת שנייהם להבין איך היא עובדת, עושה את הכל בצורה כל כך אוטומטית, כל כך מהירה, כל כך חזקה, שגורמת לנו לחשוב שלמרות שאנחנו רואים את אותו דאטה, את אותו מידע, את אותו דבר פיזיק במציאות, מתוך הסביבה שלה אנחנו מבינים על זה דברים אחרים, ואנחנו מייצרים כל מיני עיוותים וכל מיני דברים. דוגמה פשוטה לזה מסייעה יומיום, לא דרך כל מיני אשליות פיזואליות, זה שאם אני אביא לכם מטריה שחורה, כן, וישים אותה בחוץ ביום של שמש, אתם תדעו שהיא כהה. אני אגידו מה הבעיה, כי זה פשוט אומר שנכון, כמו שלמדו אותנו בגן, שכל האור של השמש נשאב לתוך המטריה ולא שום דבר מופרש, אז זה נראה לי שחור, אוקיי? ואז אני אגיד לכם, אוקיי, דף לבן ואני אשים אותו בצל במקום לא כל כך מואר, ותגידו, דו, זה דף לבן, למדנו בגן או בבית ספר שבגלל שהוא לבן, אז כל האור שמגיע אליו מוחזר אלינו לעיניים, ואז אנחנו יודעים שזה לבן, זה שחור, אנחנו יודעים שזה בעיר וזה כהה, וזה שטויות. בגלל שהמטריה השחורה בשמש מחזירה בערך פי שמאש יותר אור אל תוך העיניים שלנו מאשר הדף הלבן בצל. אז אם המוח שלנו, אם הראייה שלנו, אם היינו רואים דרך העיניים, אז המטריה בשמש הייתה נראית לנו הרבה יותר בהירה מהדף הלבן בצל. אבל הסיבה שאנחנו יודעים שהמטריה או שהמטריה השחורה, כן, בשמש נראית לנו כהה יותר, כן, מאשר הדף הלבן בצל, זה בגלל שהמסך שעל פניו אנחנו רואים את המציאות, זה המוח שלנו וזה לא העיניים. ושם יש איזה שהם מגוון די רחב של חישובים, דרך מאוד מאוד מורכבת שהדבר הזה עובד, ואני אנסה טיפה להסביר לכם איך זה עובד כמובן, שוב, במסגרת מה שהתאפשר בשיעור אחד, אבל להסביר לכם קצת איך המערכת הזאת של הראייה עובדת, ואתם תוכו כבר לבד להבין שבצורה דומה עובדות מערכות שונות, כי אפשר להגיד שהשמיעה שלנו היא טיפה פחות מורכבת, וחוש המשוש שלנו הוא טיפה פחות מורכב, וחוש הראייה שהוא ככה באמת חלק מאוד מאוד גדול מהכלל תוך שיש לנו, אבל עדיין בצורה דומה, גם אם לא באותה רמת מורכבות. אגב, אם שנייה לפני שאני עובר הלאה, פתאום נזכרתי, אני רואה פה בדף, שזה לא רק עניין של בהירות או לא בהירות. אתם תגידו, טוב, המוח שלי דפוק משהו בבהירות. לא, זה לא רק זה. אם אתם תראו את הציור הזה, אתם יכולים להשאור שהקווים האלה הם לא ישרים. אבל אני אומר לכם שהקווים האלה הם כולם לגמרי ישרים, ורק בגלל המלבנים והריבועים שנמצאים בצורה לא מסובבת, זה נראה לנו שהקו בקוקס. זאת אומרת, המוח שלנו לא רק משנה, נקרא לזה ככה, את הגוון של משהו כמו שראינו בצבעים, או את הבהירות של משהו כמו שניתן לו בדוגמה, וגם ראינו דוגמאות פה, וגם הדוגמה של המטריה והדף, אלא הוא ממש יכול להזיז אובייקטים. דברים יפויים לגמרי לראות אחרת במוח שלנו מאשר הגירוי החושי הפיזיה, הדבר האמפירי שאפשר למדוד בעזרת מצלמה. העיניים שלנו רואות את זה מדויק. המוח שלנו מעביד את זה איזשהו איבוד כמו פילטר, שגורם לנו לראות את זה לגמרי אחרת. אני חושב שהדוגמה הכי מעניינת, שזה ככה הייתה הדוגמה האחרונה שניגע בה לפני שניכנס לעומק של איך הדבר הזה עובד בתוך מערכת העצבים שלנו, זה הדוגמה של זיהוי פנים. זיהוי פנים זה משימה סופר סופר סופר מורכבת שהמערכת ראייה שלנו נעושה. אוקיי, אנחנו יודעים לזהות גם אנשים שונים, נכון? אנחנו יודעים להגיד, אוקיי, גל זה לא יוסי ויוסי זה לא גל, ודנה זה לא רופמה ווטאבר, וגם אנחנו יודעים לזהות שאנשים האלה הם אנשים שונים, שוב, כמו שאמרתי, בתנאי תיאורה שונים, מזוויות שונות של מבט על הגוף שלהם, הרבה פעמים גם אם הם יעשים איפור, אנחנו נדע לשים לב להבדל בין אנשים, בנוסף לזה, גם אם הם הזדקנו, יהיו צעירים יותר, ישנו דברים בשיער, עדיין אני אוכל לזהות אותם. מעבר לזה, גם אם הם יעשו פרצופים עצובים, פרצופים שמחים, משהו שישנה לגמרי את כל הפרופורציות, נכון? תחשבו כשאני עושה פרצופים כאלה ואחרים, אני מזיז את כל העברים שלי בגוף, אני מזיז את כל המרחקים, את כל העברים שלי בפנים, אני משנה את הפרופורציות והמרחקים שיש לי בפנים, אחד מהשני ועדיין אתם יכולים לזהות שזה אני, אל מול אנשים אחרים, שאולי יהיו במצב רגיל יותר, ואז יראו לכם עדיין שונה. אז המשימה הזאת היא משימה סופר סופר מעניינת, מסתבר דרך אגב שהמוח שלנו ממש ברמה גנטית, ובני אדם ברמה גנטית, בני אדם וגם קופים, אולי אפילו עוד חיים, אבל שאני אדבר על זה, אבל כל מיני ניסויים מעניינים בהקשר הזה, ממש בנויים מלידה להיות טובים מאוד מאוד מאוד במשימה הזאת. וככה, אחד הדברים המעניינים הראשונים זה שאפשר לראות על תינוקות, שהוא דיברנו שיעור הקודם על איך עושים מחקרים על תינוקות ומה מעניין אותם ומה לא, לפי הזמנת צפייה שלהם וכל הדבר הזה, אבל בקצרה אני יכול להגיד לכם שאפשר ממש לראות שתינוקות במובן הרחב, מתוך אובייקטים שונים שיערו להם, צעצוע, משחק, או פנים, הם כמעט תמיד התעניינו יותר בפנים. התינוקות, תינוקות נמשכים לצורה הזאת של פנים, עוד שנייה נדבר על מה זה בכלל פנים ואיך הם יודעים מה זה, ונראה איך גילו של הדבר הזה כנראה יש ממש משהו נולד מאוד מאוד מאוד חזק, ואפשר ממש לשים לב שחלקים שלמים בהתפתחות מעיף את הרעייה שלנו כאילו נוצרו בשביל זה. ויש איזה סיפור מפורסם של חוקר מ-MIT, שאמר שהוא ישים, אני לא יודע אם הם שם באמת כל הזמן, אבל שהוא שם מצלמה, הדביק מצלמה קטנה לראש של התינוק שלו, שהוא נולד, יש שם איזה סיפור שהוא רב ומשתול זה וכל מיני כאלה, אני לא יודע אם זה נכון לא, אבל שממש הוא עשה פילטר על המצלמה ממש בעזרת מחשב, שמותאם לגיל של הילד. אוקיי, זאת אומרת, ילדים עד גיל חודש או חודשיים, לא יודע אם אתם יודעים, לא יודע אם דיברנו על זה גם בשיעור הקודם או לא, הם לא יכולים לראות חורגף משהו רחוק מהם, בעיקר בעיקר רואים מה שקרוב אליהם. וכשהוא שם את המצלמה ועברו על התמונות והצילומים שחודש שלם, ראו שבעיקר מה שהתינוק רואה זה כלום, זה הכל מטושטש, ואז משהו מתקרב אליו. ורוב הדברים שמתקרבים לתינוקות למרחק כזה בחודש או בחודשים הראשונים של החיים שלהם, תשמעו מה זה? זה פרצופים. זה מישהו בא ואומר, איי תינוק חמוד, מתקרב אליו, עושה לו בוצ'ו בוצ'ו קוצ'ו בוצ'ו, ומתקרב אליו, והתינוק מאוד מאוד מאוד מעניין בזה. זה משהו שהוא כאילו מאבדים באיזשהו מובן את היכולת הזאת, וזה דבר מאוד מאוד מעניין על העניין שאנחנו יוזיט או לוזיט מה שנקרא בפסיכולוגיה התפתחותית קצת ואיך שאנחנו מתפתחים, שוב אם לא ראיתם את השיעור הזה אני מזמין אתכם לחזור אליו. אבל יש פה משהו שהמשיכו את הניסוי הזה ולא סיפרתי לכם עליו שהוא לא פחות מעניין. מה שבעצם עשו זה הם לקחו תינוקות והראו להם את הפרצופים של הקופים, והם ראו שהם מזהים טוב יותר. לאורך זמן הם זיהו פחות טוב את הקופים אבל זיהו יותר ויותר טוב את הפני האדם. עלה רעיון במוחם של החוקרים ואמרו רגע כנראה שזה בגלל שהילדים האלה כל הזמן מסתובבים עם אנשים ולא מסתובבים כל הזמן עם קופים ואז הם שיפרו את היכולת שלהם לזהות פרצופים של בני אדם והאיבדו את היכולת שלהם לזהות פרצופים של קופים. ואז הם עשו ניסוי, שוב ניסוי שבחיים אפשר לעשות עם תינוקות, כמו שדיברנו על זה אלף פעמים אני לא אעשה עוד פעם את ההסתייגות על המוסר של ניסויים בחיות, אבל בגדול לקחו קופים, הפרידו אותם לגמרי מהלהקה שלהם, זאת אומרת יצרו מצב שמי שמטפל בהם אפילו בא עם מסכה כזאת שלא רואים פנים ובעצם הקוף במשך שישה חודשים או אפילו במשך שנתיים לא ראה פרצופים בכלל. מה שגילו שמשך גם אחרי חצי שנה וגם אחרי שנתיים עדיין נשמרה הסקרנות של הקוף הזה לראות פרצופים חדשים ברגע שהוא ראה אותם. מעבר לזה לקחו קופים מסוימים, נתנו להם שוב משהו דומה כזה לבפור בין הפרדה של פרצופים, כן דומה לי קצת לאיך שעושים את הניסויים על תינוקות, ונתנו לסולי לאוכלוסייה מסוימת של קופים לא לראות קופים, לא להסתובב עם קופים. זאת אומרת מהרגע שהם נולדו הפרידו אותם, כן סליחה, לא אני עשיתי את הניסוי ולא יודע איך שמרשר אותו הייתי, אבל הפרידו את הקוף מהמשפחה שלו ושמו את הקוף רק בסביבה של בני אדם ושמו קוף אחר בסביבה של קופים וראו שלמרות שבהתחלה שוב קופים קצת כמו תינוקות מזהים בצורה די דומה קופים ובני אדם, ראו שקופים שגדלו עם בני אדם מזהים טוב בני אדם ולא מזהים טוב קופים וקופים שגדלו עם קופים מזהים טוב קופים ולא מזהים טוב בני אדם. בעצם מה שמראים לנו זה שההופעות האלה הן לגמרי לגמרי נרקשות. זאת אומרת יש פה רכיב גנטי מולד, תקראו לזה איך אתם רוצים, שמושך אותנו ללמוד לזהות פרצופים, המוח שלנו גם בנוי, אני מדבר על זה בצורה מדהימה לזיהוי של פנים, אבל נדרש פה איזשהו אימון סביבתי שיוצר לו את המיומנות הזאת לרמה הגבוהה שהוא מגיע. דרך אגב, משהו מעניין, יש אזור ממש שלם במוח, שהתפקיד המרכזי שלו זה לזהות פרצופים, זה כל מה שקשור לאיבוד של תמונות של פרצופים. וקבלו משהו מעניין. אם אני אראה לכם תמונה, כן? עשו את זה בניסויים, איפה הם הרי, כן? צילום של מוח, על סטודנטים ואנשים אחרים, והראו שככשנותנים להם לראות תמונה או להסתכל על תמונה של מישהו שיקר להם, ושאומרים להם לדמיין את אותו אדם, לדמיין את התמונה של אותו אדם, ממש אותם אזורים במוח מופעלים. עכשיו, לא באותה עוצמה, אבל בעוצמה מאוד מאוד דומה, וממש אותם אזורים במוח מופעלים. זאת אומרת, המוח שלנו יודע אחד מה עובר בחוש הראייה, אבל כשאנחנו מדמיינים, אנחנו במידה מסוימת כאילו מקרינים על המסך שהוא המוח שלנו, שזה כל מה שאנחנו רואים, משהו בלי שהוא יעבור בעיניים, וזו תופעה מאוד מאוד מעניינת, שיש לי הרבה מה להגיד עליה, אבל זה לא יהיה במסגרת הקורס הזה, אוקיי? אז זה הדוגמה של זיהוי פרצופים, ובואו שנייה נבין יותר לעומק איך זה עובד. עכשיו, מערכת הראייה שלנו עובדת בצורה שבעיניי היא פשוט עזויה, סופר מוזרה, סופר מעניינת, ופשוט גאונית. אז שימו לב, קודם כל, דבר ראשון, ברגע שהאור, אוקיי? מגיע, כל האור, כן? מגיע לחלק הסיצוני, לעדשה של העין בקיצור. הדבר הראשון שהעדשה הזאת עושה, הופכת אותו. זאת אומרת, כל דבר שאנחנו רואים בעצם, העיניים שלנו במרכאות רואות את כל העולם אפור. אחר כך במוח, הוא נהפך חזרה, שזה דבר בכלל מטורף, כן? ממעלה למטה, הכוונה. היא הופכת אותו. אחר כך שם, יש שתי סוגים של תאי עצב, אוקיי? יש את הקונס והרודש, אני רוצה שנייה לראות איך קוראים לזה בעברית, אז הרודש שלנו קוראים להם קנים, והרודש שלנו קוראים להם מדוכים או משהו כזה, אוקיי? זה שתי סוגים שונים של תאי עצב שנמצאים לנו בחלק האחורי של העין, אוקיי? סוג אחד של תאי עצב הוא, מה שנקרא, עובד בצורה שהיא עברת צבעים, כן? הוא קולט רק אורך גל מסוים, ומה שזה מאפשר, כן? לנו זה לראות בצורה טובה גם כשאין הרבה אור, והסוג השני שנמצא יותר בחלק הפריפריאלי של החורש של העין, הם בעצם רגישים לצבעים, לכחול, ירוק ואדום, אבל הם דורשים הרבה יותר אור. זאת אומרת, רוב האנשים, או חלק אנשים לא יודעים את זה, שכשאתם רואים בחושך, אתם לא רואים בצבע, אתם רואים בשחור לבן, אוקיי? המוח שלנו לעתים מצליח בעזרת זה שהוא יודע מראש מה הצבעים של דברים, להראות לנו בחושך כאילו צבעוני, אבל במציאות, כשאנחנו רואים בתאורה חדשה, אנחנו רואים לגמרי שחור לבן, לא הרבה אנשים יודעים את זה, אוקיי? והסוגים האלה של הנאירונים ממש פועלים בצורה שונה, אוקיי? הסוג הצבעוני, נקרא לזה ככה, אוקיי? מחובר לנאירונים שמאפוריו שעוברים לציבור אחורי עוד יותר, בחיבורים של אחד לאחד, זאת אומרת, נאירון אחד שקולט צבע, בסוף העניין, מחובר לנאירון אחד שיקח את זה עוד יותר אחורה לחלקים האפורים של המוח לצורך חישובים. והחלקים שרואים בשחור לבן, מחוברים הרבה נאירונים כאלה להרבה נאירונים כאלה, זאת אומרת, יש לו כבר חישוב אחר לגמרי לגמרי, זאת אומרת, יש לנו ממש שתי מערכות ראייה שונות, שעוברות חישובים שונים לגמרי, כבר בסלק האחורי של העין. כבר שם מתחיל להיות שוני בצורת העיבוד, בצורת החישוב. בעצם, באזורים הטיפה מאפורי החלק הזה, זאת אומרת, ממש מיד אחר כך, יש בערך שתי מיליון נאירונים שמתחילים לחשב את כל הדבר הזה, מיליון בכל צד. אגב, העיניים שלנו, אחרי ששוב הופכים את זה למעלה למטה, העיניים, אחרי שהמידע הזו עוברת דרך העיניים, עוברת לחלקים ההפוכים של המוח. זאת אומרת, מה שנמצא בצד ימין של העולם, המוח השמאלי שלנו מאבד, ומה שנמצא בצד השמאלי של העולם, המוח הימני שלנו, ותשוב הפוך על הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, וזה דבר שזה עזוי ומטורף ומדהים. ומשתי מיליון הנאירונים שם, זה עובר למשהו כמו 250 מיליון נאירונים שמתחילים לעשות עיבוד ויזואלי יותר חזק, ולאחר כך עוד 400 מיליון נאירונים שאחריהם על עיבוד עוד יותר מורכב וגבוה של הדברים האלה. וממש אפשר לראות דאגות שונות שהחלקם נדבר, במערכת הראייה שנמצאת בתוך המוח, קורים כל מיני תופעות מאוד מאוד מעניינות ומוזרות. הערכה היא שיש בתוך החלק שאחראי על הראייה במוח שלנו, בערך 32 חלקים שונים לגמרי שלכל אחד מהם יש תפקיד יטר, והוא עושה עיבוד של סוג אחר של תמונות וסוג אחר של חפצים בצורה אחרת, שזה דבר פשוט פסיכי בעיניי. עכשיו שימו לב לדבר מטורף הבא. חוקרים הצליחו לזהות אצל אנשים בסיינים שיש להם פגיעה די נדירה בחלק מסוים בסלק הראייתי במוח בכלל בכלל בכלל מטורף ממש אפשר להבין שוב מה שדיברנו אולי בשיעור השני על המולטיפונקציונלית של המוח שלנו על היכולת של המוח שלנו להשתמש באותן פיסות מידע בהקשרים שונים בחלקים שונים במוח לכדי עיבוד אחד גדול ומדהים דוגמה נוספת קצרה מחוץ לפושרי ואני לא ארחיב על זה יותר מדי זה לגבי פושע מגע יש איזו תמונה מפורסמת אני לא יודע אם אני אוכל לשים אותה פה או לא כי אני מפחד שיש עליה איזשהם שפטיסרים או משהו כזה אבל אני מבקש לכם מדמיין את זה שניסו לקחת את כמות הנוירונים במוח שמוקדשת לחוש המגע שלנו לפי הגוף זאת אומרת תחשבו שיש תמונה של בן אדם נכון הראש שלי הוא די גדול החזה והבטן די גדולים כפות הידיים יחסית לילד קטנות כפות הרגליים די קטנות וכן הלאה ובעצם ניסו למתוח את כמות הנוירונים שיש לנו במוח במערכת העצבים בכללי שמקושרות לתנועה ולתחושה באותם מקומות ספציפיים וראו שאם אתה פורס את זה כמו בן אדם אז בעצם יוצא לך בן אדם שנראה כמו חייזר לגאווי אז המוח שלנו כמובן נקי ענקי ענקי הראש נורא הרבה יותר גדול וגם הידיים שלנו כי אנחנו יכולים לעשות יש לנו חוש מישהו מאוד מאוד מפותח בידיים ואנחנו יכולים לעשות פעולות מאוד מאוד עדינות עם הידיים שלנו וכאן בקפות הרגליים כמובן באיזו רוויה מין וכן הלאה אז גם באזור הזה יש לנו את התחושה שכאילו אני מרגיש עם היד אבל אני לא באמת מרגיש עם היד אני מרגיש עם המוח אני מרגיש עם המוח היד זה רק המצלמה שדרכה אני מקבל את המידע החיישן שדרכו אני מקבל את המידע אבל התחושה שלי היא במוח והיא מסונסננת בצורה כזאת שאני מרגיש כאילו אני מרגיש אותה ביד כי אני יודע במרחב שהיא פה דרך אגב זה קשור קצת ואפשר לקשר לזה לתופעה ידועה אבל לא ידוע כולם מכירים אותה של כאבי פנטום של אנשים שלצורך העניין איבדו יד איבדו רגל בין אם זה במלחמה או בתאונה או בכל סיבה אחרת ועדיין מרגישים כאב ביד שאין להם איך אפשר להרגיש כאב ביד שאין לך אנשים חושבים אוקיי יש לי שריטה ביד כואב לי ביד קיבלתי מכה ביד כואב לי ביד והאמת היא שזה לא נכון קיבלתי מכה ביד אז הנוירונים ביד משדרים למוח על מוח מפרש את זה בצורה של כאב והוא מסננן את זה ליד אני לא חייב שתהיה לי יד כדי שהמוח שלי יאמין שכואב לי ליד וזה עוד דוגמה אני חושב מאוד מאוד חזקה לדבר הזה אז דיברנו קצת על ראייה דיברנו על החושים דיברנו איך אנחנו תופסים דברים ועכשיו בואו נדבר על שומר הסף של בכלל מה אני תופס ומה אני לא תופס מה אני רואה מה אני לא רואה למה אני שם לב למה אני לא שם לב הדבר שנקרא קשב או תשומת לב כולנו בעצם בנוסף לזה שהמערכות האלה פועלות בצורה הזו אנחנו הרי אני חושב שדיברנו על זה באחד השיעורים מקומים מסננים את רוב מה שאנחנו רואים רוב מה שאנחנו רואים אנחנו לא שמים לב אליו אם אני אשאל אתכם מה הקולגה שלכם שעובד אצלכם בעבודה או מישהו שעבר בבית קפה אתמול לא יודע לבש מה היה הצבע של החולצה שלו רובכם לא תדעו להגיד את זה כי אתם לא הפניתם לזה שום קשב ויש עוד הרבה הרבה דוגמאות לזה אז בעצם יש איזה שומר סף לתודעה שלנו למיינד שלנו בגלל שעל כל פיסת מידע קטנה על כל פרצוף על כל לא יודע חיה על כל אובייקט אני רוצה לבצע כל כך הרבה חישובים וסובכים בתוך המים שלי שוב המוח שלי או הידיים שלי זה לא המסך זה מה שחשוב להבין כי אם הידיים שלי לא מסך אז כל האובייקטים על המסך הם בעלי אותה חשיבות המוח שלי מבצע כל כך הרבה חישובים וכל כך הרבה המשך עיבוד על דברים מסוימים שהידיים שלי קולטות ופרקטיקלי כמעט אפס על דברים אחרים וזו הסיבה שאנחנו רואים כל מיני תופעות שאנחנו מכירים והקשב שלנו הוא דבר מאוד מאוד מוגבל אנחנו מפספסים הרבה דברים מתוך הצורך שלנו לדבר אותם ויש דברים וזה מה שאולי נדבר עליו לקראת סוף השיעור היום שלמרות שאנחנו לא קשובים אליהם למרות שלא שמנו לב אליהם למרות שלא ראינו אותם הם עדיין איפשהו חדרו לתוך תת המודע שלנו וגם על זה נדבר ממש עוד מעט אז בואו נדבר על מה בעצם גורם לקשב שלנו מה בעצם קובע על מה אנחנו נתמקד ועל מה אנחנו נתרכז ומדובר בעיקר על שתי מערכות מרכזיות אחת נקראת Top Down והשנייה נקראת Bottom Up אבל אני חושב שיותר מעניין או יותר נכון לקרוא על זה מבחוץ פנימה או מבפנים מפוצה המערכת של מבחוץ פנימה או שנקראת Bottom Up מבחוץ פנימה זה בעצם מערכת שאומרת אוקיי קורה פה משהו בחוץ בעולם החיצוני שמושכת תשומת הלב שלי אם עכשיו יהיה איזה צליל חזק אז גם אם אתם שנייה לא שמתם לב למה שאמרתי ואיבדתם קשב אוקיי הקשב שלכם חזר אליי כי אוקיי קרה פה משהו אם פתאום יהיה איזה אור חזק שיעווה ממנכם או משמאלכם אם יקרה פתאום איזה משהו הקשב הוויזואלי שלכם מיד יחזור לזה וזה דבר שנקרא מיקוד קשב מבחוץ פנימה או מה שנקרא Bottom Up אבל יש גם מיקוד קשב שנקרא Top Down או במילים יותר פשוטות לדעתי בצורה יותר קלה להבנת מבפנים בחוצה בהתאם גם למטרות שלי בהתאם ליעדים שלי בהתאם לערכים שלי לצורת חשבה שלי אני יכול לחלק את הקשב שלי אוקיי דוגמאות הכי פשוטות לזה זה שאנשים שהם נמצאות בהיריון או שאם אתם מכירים אישים בהיריון פתאום אתם רואים הרבה יותר נשים רעיוניות בעל חום רציתם לקנות חולצה מסוימת או בגד מסוים פתאום אתם רואים הרבה אנשים מבשימים את הבגד הזה ראיתם אתם מעוניינים במכונית מסוימת או מישהו שאתם מכירים כאן במכונית מסוימת פתאום אתם רואים אותה בבריחור וכן הלאה זה לא שהמכוניות לא היו שם קודם זה לא שהרעיוניות לא היו שם קודם זה לא שהחולצות לא היו שם קודם זה פשוט שהמיינד שלהם לא מצא בהם חשיבות ועכשיו פשוט מוצא בהם חשיבות ומרכז את הקשב שלכם אליהם ואני חושב שיש דוגמה מאוד מאוד מאוד מעניינת לגבי הדבר הזה של קשב לגבי מה שאנחנו מצליחים לקלוט מה שאנחנו לא מצליחים לקלוט וזה דווקא מתוך ניסיון שביצעו ב-MIT ואלפוס השמיעה דווקא אני חושב שזה דווקא מעניין ומה שהם עשו זה הם שמו לאנשים אוזניות והם ביקשו מהם לשמוע באוזניה אחת הם ישמעו עליהם משהו אחד באוזניה אחת הם ישמעו עליהם משהו אחר והם ביקשו מהם נתנו להם איזושהי מטרה שקשורה למה ששומעים באחת האוזניות למשל לא יודע היה שם איזשהו סיפור באחת האוזניות והם היו צריכים ממש להקשיב לו או לבדוק שם איזה משהו באוזניה לשמיעה היה מישהו שדיבר על משהו אחר שפשוט לא קשור אז כל הקשב שלי נמצא בצד אחד ובצד השני אני לא בקשב אני לא בצומת לב אז אם עשו כל מיני שינויים במה שאנחנו לא בקשב אליו בצד שאנחנו לא בקשב אליו למשל אם שינו מקול של גבר לקול של נשאר אם היה פתאום שקט או לא או פתאום היה דיבורים אם היה קול או היה צליל כאילו אם זה היה בן אדם שמדבר או שזה היה פתאום טופים או מוזיקה או משהו כזה אז אנשים יכלו להגיד שהיה הבדל אבל לגבי התוכן של מה שהבן אדם הזה אמר הם לא ידעו להגיד כלום אפילו אם הבן אדם שדיבר באוזן שלא הקשיבו לה שינה שפה עבר לג'יבריש דיבר שטויות כל הדבר הזה פשוט לא עבר את המודעות אני חושב שאחד הכי מדהימים זה הנושא של המעבר לג'יבריש ומעבר שפה אני לא שם לב בכלל למה שקורה שם דוגמה נוספת לאותו דבר אני חושב זה כשאתם נמצאים באיזשהו אני חושב שזה חוויה שיש פה פה באנשים כשנמצאים באיזשהו אירוע חברתי באיזשהו מקום מסיבת יום הולדת ואתם לא משנה מה אתם יכולים להיות בתוך שיחה עם מישהו אחד ואתם שמים לב רק לשיחה הזאת נכון אתם לא שמים לב לכל השיחות שכרגע מתעברות מכולם אם אני אם יש פה עיוורון, פיגור. מעולה, פה, מעולה, פה, מעולה, יכול לעשות את זה מצוין. זאת אומרת, אם יש לי צבע בנפרד מעולה, אם יש לי רק צורה בנפרד מעולה, יש לי גם צבע בצורה מעורבבת, זה הרבה הרבה יותר קשה. זאת אומרת, היכולת שלנו לריכוז היא מצד אחד מדהימה ומטורפת ופסיכית, ובמקומות מסוימים היא כושלת, במקומות מסוימים זה הרבה הרבה יותר קשה לנו, והיכולת הזאתי לארגן מידע כנראה מתוך חלקים שונים ועזרת מערכות שונות במוח, מקשה עלינו או מקל עלינו את היכולת שלנו להתמקד. עכשיו, אחת השאלות הכי לפעמים נשאלות, אני לא בהקשר של קשב, בטח עם זה שכל הזמן כולם לאחרונה מתלוננים שיש להם הפרעות קשב וריכוז, זה האם ניתן לשפר את הקשב שלנו. ויש כל מיני מחקרים בפסיכולוגיה שמראים שחלק מהדברים, או בחלק מהדברים אי אפשר לשפר, ובחלק מהדברים ועוד איך שאפשר לשפר. שוב, יש לי פרק שלם בפודקאסט על דברים שהם פחות מוכרחים מחקרית, אבל כל מיני דברים שמניסיון שלי ומניסיון של אנשים שעבדתי איתם כן עשו איפה לעזור להם, ושוב, בפרק, בפודקאסט תכלס התפתחות שלי בלי קלישאות, יש שם את זה, אבל פה אנחנו נשאר שוב, סופר ממוקדים על הנושא של מה יש במחקר ומה מוסכם מדעית. אז למשל, דוגמה טובה לזה היא היכולת שלנו לעקוב אחרי אובייקטים. עושים כל מיני ניסויים, אני לא אראה לכם את זה עכשיו, על כל מיני נקודות שזזות, אוקיי? במרחב, אתם צריכים לעקוב אחרי נקודות מסוימות ולדעת איפה הנקודות האלה ומה נקודות אחרות שמבגעות אתכם וכן הלאה, וזו יכולת קומינטיבית שדורשת ריכוז. יש אנשים שיותר טובים בזה, יש אנשים שפחות טובים בזה. ומה שגילו זה כשנותנים לאנשים שהם לא שיחקו במחשב כל כך הרבה לפני זה, לשחק במחשב, משחקים מסוימים, עוד נדבר על זה, אוקיי? הם יופלים תוך 30 שעות משחק להשתפר בזה בצורה מטורפת. זאת אומרת, סוגים מסוימים של משחקי מחשב יכולים לשפר את הריכוז שלנו בצורה מאוד מאוד משמעותית. ואם אני אשאל אתכם איזה משחקים עכשיו, ועכשיו אני אגיד לכם איזה, אתם כנראה זה היה הדבר האחרון שחשבתם עליו, אוקיי? דווקא גילו שמשחקים כמו טטריס וכל המשחקים האלה לא משפרים את יכולת הריכוז שלנו, אבל משחקים דווקא בסגנון של משחקי יריות, אלה שאתם רואים את החברה הציירים עם הערובים יורים אחד בשני וזה, דווקא אלה דורשים הרבה יותר ריכוז לשים לב להרבה יותר דברים בסביבה, והם משפרים את יכולת הריכוז שלנו בצורה שאפשר להראות אותה מדעית ומבקרית, וזה פשוט בעיניי מרתק. עכשיו בואו נדבר על מה שלא נמצא בקשב שלנו, על מה שאנחנו לא מצליחים להתמקד בו, מה שאנחנו לא מצליחים לראות. ואני קודם כל אדבר על זה במובן הכללי יותר, ואחר כך אני אמשיך לכם דרך שתי סוגים של פגיעות במוח, איך הדבר הזה אולי יכול לראות ומה אולי אפשר ללמוד דווקא מהמצבים היותר נדירים האלה. אז קודם כל יש הרבה מאוד מחקרים מאוד מאוד יפים על מסרים סמויים, מסרים תת-הכרתיים, כל הדבר הזה, כל הנושא הזה, אוקיי? אבל בשום מחקר לא הצליחו להוכיח שאפשר בעזרת מסרים תת-הכרתיים לשנות התנהגות קיצונית. זאת אומרת למשל דברים כמו לגרום למישהו ללכת לקנות משהו, לגרום למישהו ללכת לעשות איזו פעולה מסוימת, לא מצליחים ממש לעשות את זה. כן מצליחים רגעית באותו רגע להפעיל אזורים מסוימים במוח בצורה לא מודעת. זאת אומרת למשל נתנו לאנשים מחקר, נתנו לאנשים מילה, אוקיי? לקרוא אותה. בסדר? המילה הייתה דוקטור באנגלית, נגיד רופא בעברית, אוקיי? ומדדו כמה זמן לוקח להם לקרוא את המילה. בסבבה? אחר כך עשו מחקר, נעשו להם עוד משימה. פעם אחת או לחלק מהאנשים נתנו את המילה, קודם כל אמרו להם כנסייה, כן? ואז אמרו להם רופא. וראו שלא לקח להם פחות זמן לקרוא את הרופא ולא יותר זמן, עדיין לקח להם את אותו כמות זמן לקרוא את המילה רופא. ולאחרים נתנו את המילה אחות. ואז נתנו את המילה רופא. אבל אחות באנגלית לא סיסטר נרס, כן? שזה מאותו עולם תוכן. זאת אומרת, המסר הזה בצורה מודעת כרגע הדליק אולי חלק מסוים במוח, שאף אחד לא באמת עדיין יודע, ואז זה עזר לי ליצור, לעשות בצורה יעילה יותר או מהירה יותר משימה שהיא דומה, שהיא באותו עולם תוכן. זה פשוט מרתק. אבל עוד יותר מרתק מזה, זה שנתנו לאנשים להתרכז, שוב כמו שדיברנו מקודם, על משימה אחרת, ובמקביל השמיעו להם את המילה נרס, אחות או צ'רצ' כנסייה, בצורה שהיא לא מודעת. ממש נתנו להם להגיד האם שמעת איזה מילה, איזה מילה זה היה יכול להיות. ניסו ממש לדחוף אותם, והאנשים לא שמרו את המילה הזאת, לא ידעו את הקיום שלה, היא לא הייתה שם, אוקיי? ועדיין הם הצליחו לעבוד את המילה רופא מהר יותר, כאילו, או כמעט כאילו, אמרו להם את המילה קודם. עוד דרך שעשו את זה זה ממש בדרך ויזואלית, הראו להם את המילים האלה, פשוט לפריים כל כך קצר שהמייד שלהם פשוט לא מסוגל לתפוס, זה המייד שלהם לא מסוגל לתפוס, זה לא ראינו, זה היה פריים אחד, אבל עדיין זה הדליק באיזושהי מידה קטנה יותר אמנם את האזור הזה במוח וגרם לנו לעשות את הדבר הזה מהר יותר. אני חושב שזה מרתק. עכשיו, יש תופעה די נדירה, סוג של עיוורון מוחי נדיר, שאנשים, החוש הראייה שלהם, העיניים שלהם עובדות מצוין, כאילו אין שום בעיה בעיניים, אין שום בעיה בהולכת, משהו במוח גורם להם להגיע למצב שהם פשוט לא רואים. עם זאת, הם הולכים ברחוב או בבית והם לא נתקעים בשום דבר, אוקיי? הם לא נתקעים בשום דבר. אם ייתנו להם עכשיו כוס ויגידו לו להניח את ההלשפן, הם יצליחו להניח את ההלשפן. זאת אומרת, כל מיני משימות מוטוריות פשוטות, הם מצליחים לעשות אותן, למרות שאם יגידו להם עכשיו, למשל, יש פה מילה בפניך, יש פה בן אדם בפניך, תזהה אותו, הם לא יופלו. הם לא יופלו לזהות בן אדם, לא יופלו לזהות מילים, הם לא יופלו, לא יודע מה, לקפוץ על השלט בטלוויזיה, כל משימה שהיא טיפ טיפה מורכבת הם לא יופלו לעשות. אבל משימות מאוד מאוד פשוטות, כמו ניווט, כמו דברים כאלה, הם מצליחים לעשות אותן בלי ליפול. שזה דבר פשוט מטורף ופסיכולוגי, זאת אומרת, ברמה מודעת, ברמת המודעות שלהם, ברמת הקשב שלהם, הם לא רואים כלום. אבל הגוף שלהם, האזורים המוטוריים שלהם, מצליחים לתפקד כאילו בצורה סבירה. סוג אחר זה נקרא נגלקט או התעלמות, ושוב, יש מסוימים על זה, אני לא רופא ולא מכיר את זה ואני לא נמצא בבית החולים, אבל אומרים שזה לא כזה נדיר, זאת אומרת שזה קורה ללא מעט אנשים שהופפים כל מיני סוגים של שמץ או דברים מופיעים כאלה ואחרים, שוב, לא מבין בזה יותר מדי. אבל ממש יש תיאורים של נגיד אנשים שמגישים להם אוכל והם מצלוננים שלא הגישו להם מספיק אוכל, וכשמסתכלים על הצלחה שלהם הם אכלו רק את מה שבצד ימין. האנשים האלה ממש ישימו איפור, אם הם מתאפרים, על צד ימין שלהם, יתלבשו, ישימו חולצה את ה... איך נקרא לזה? את היד שלהם בתוך חולצה, אבל את יד שמאל לא. זה ממש יתנהג אותי בצורה מאוד מאוד חזקה, אבל הם יתעלמו לגמרי מהבעיה. אם ישאלו אותם האם יש לך בעיה, הם יגידו לא. אם ישאלו אותם האם אתה יכול להז