ניהול ומנהיגות: מה ההבדל בין מנהל למנהיג, 5 הבדלים ולמה צריך גם וגם
ניהול ומנהיגות הם לא אותו דבר, ואף אחד מהם לא ״טוב יותר״ מהשני. ניהול דואג שהמערכת תעבוד. מנהיגות קובעת לאן המערכת הולכת ומעוררת באנשים את הרצון ללכת לשם. בלי ניהול אין ארגונים, אין חברות ואין דרך לקבוצה גדולה של אנשים להתקדם יחד למטרה משותפת. עד היום לא נמצא תחליף לניהול יעיל. ובלי מנהיגות, המערכת עובדת מצוין ולא מגיעה לשום מקום.
ניהול ומנהיגות: הרכב שמסביר את ההבדל
אם המנהיגות היא ההגה, הניווט והדלק, הניהול הוא כל השאר: המנוע, הגיר, הגלגלים, והחלקים שמחברים את הכל אחד לשני. בלי החלקים האלה הרכב לא זז לשום מקום. את העבודה המשמעותית ביותר שלי על השילוב בין השניים כתבתי בספר מנהיגות בטישרט, ספר על מנהיגות פשוטה ועוצמתית, כזו שעובדת בחיי היומיום, עם החברים והמשפחה, בדיוק כמו בחדר המנהלים.
5 הבדלים בין מנהל למנהיג
1. סמכות בקבלת החלטות
מנהלים אחראים לקבל את ההחלטות שמשפיעות על הצוות או הארגון. מנהיגים לא בהכרח מחזיקים בסמכות הזו. סגנונות שונים של מנהיגות ישתמשו בה במידות שונות: מנהיג אוטוקרטי ייקח אותה לעצמו, ובפועל ילבש גם את כובע המנהל, לפעמים עד רמת ההתערבות בכל פרט. מנהיג שלא מחזיק בסמכות מעצים את הצוות שלו לקבל החלטות בעצמו. לזה יש יתרונות עצומים, וגם סיכונים משמעותיים. (
בסגנון טד שהעלאתי ליוטיוב)
2. מיקוד תשומת הלב
ניהול מתמקד בשמירה על המצב הקיים ובשיפור של מערכות ותהליכים. מנהיגות מתמקדת בהנעת שינוי. החזון הוא מה שמוביל את המנהיג להוביל את הצוות בכיוון מסוים. תוכניות עבודה ותוכניות עסקיות הן הכלים המקבילים של עולם הניהול: הן דואגות שהדרך למימוש היעדים תהיה חלקה ככל האפשר.
3. סגנון
סגנון המנהיגות של אדם יכול להיות שונה מסגנון הניהול שלו. מנהל יכול להיות ממוקד משימה ומכוון מאוד, ובאותו זמן להפגין סגנון מנהיגות שיתופי ומעצים. זה שילוב יעיל. אנשים שמגיעים לעבוד בצוות שאני מנהל מופתעים לא פעם מסגנון הניהול שלי, שהוא שונה מאוד מהאופן שבו אני מוביל צוותים בעסקים שאני שותף בהם או קבוצות שאני מנחה. (לפרטים על הרצאות וסדנאות בארגונים)
4. היקף ההשפעה
ההשפעה של ניהול מוגבלת מטבעה: היא ממוקדת בהשגת יעדים ספציפיים בתוך צוות או ארגון. למנהיגות יש פוטנציאל להניע אנשים וקבוצות הרבה מעבר לצוות המיידי, עד כדי השפעה על החברה כולה. (
בסגנון טד שהעלאתי ליוטיוב)
5. לקיחת אחריות
מנהלים אחראים לכך שהצוות פועל ביעילות. מנהיגים אחראים לעורר השראה ולהוביל אנשים לעבר חזון משותף. וגם כאן, סגנונות שונים יובילו לסוגים שונים של אחריות. מנהיגות אותנטית, למשל, לוקחת אחריות על תוצאות הקבוצה גם בלי לקבל שליטה עליה.
מנהיג חלש מתקשה לקחת אחריות חלקית גם על דברים שתחת שליטתו המלאה. מנהיג עוצמתי לוקח אחריות מלאה גם על דברים שאין לו עליהם שום שליטה.
סגנונות ניהול ומנהיגות: מי מתאים למה
כמו שאין סגנון אחד של מנהיגות, אין גם סגנון אחד של ניהול. סוגי אישיות שונים מתאימים לניהול או למנהיגות, ורובנו נמשכים באופן טבעי לאחד הצדדים.
מנהיגים ומנהלים מופנמים
אנשים מניחים שמי שמופנם, סגור או ביישן לא יכול להיות מנהיג או מנהל טוב. זו טעות חמורה. למנהיגים מופנמים יש יתרונות אדירים, וככל שעובר הזמן אני משוכנע יותר שכל ארגון חייב לשלב בהנהלה שלו גם מנהלים מופנמים ומוכשרים. הם תורמים בצורה שונה מאוד מהעמיתים המוחצנים שלהם, ובדיוק בגלל זה.
למרות הקשר ההדוק בין ניהול ומנהיגות, מה שנדרש ממנהל טוב שונה ממה שנדרש ממנהיג טוב, ולפעמים נוצר ביניהם מתח של ממש. המנהיג שואף לשינוי, ושינוי מביא איתו אי ודאות ולפעמים בלגן. המנהל שואף לוודאות ולסדר. אדם אחד יכול להיות גם מנהל מעולה וגם מנהיג מצוין, וזה הסוג הנדיר ביותר. אבל לרוב שווה לאסוף אנשים שונים סביב אותו שולחן, ולתת לכל אחד ליהנות מהיתרונות של השני.
אם המנהיגות היא הצד שאתם רוצים לחזק, הספר מנהיגות בטישרט נכתב בדיוק בשביל זה: מנהיגות פשוטה שעובדת בלי תפקיד, בלי תואר ובלי חדר מנהלים.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין מנהל למנהיג?
מנהל אחראי שהמערכת תעבוד: תהליכים, החלטות, יעדים, יעילות. מנהיג אחראי לאן המערכת הולכת ולמה אנשים ירצו ללכת לשם. מנהל מקבל את הסמכות שלו מהתפקיד, מנהיג מקבל אותה מהאנשים שבוחרים ללכת אחריו. אפשר להיות אחד בלי השני, והצוותים הכי טובים מקבלים את שניהם.
מהם סגנונות ניהול ומנהיגות?
בסגנונות מנהיגות מדברים בדרך כלל על אוטוקרטית, דמוקרטית, טרנספורמטיבית, משימתית ואותנטית. סגנון הניהול הוא דבר נפרד: כמה סמכות המנהל שומר לעצמו, כמה הוא מאציל, וכמה הוא נכנס לפרטים. אותו אדם יכול להיות מנהל ממוקד משימה ומנהיג משתף בו זמנית, וזה שילוב שעובד.
מהי מנהיגות ניהולית?
מנהל שגם מוביל. הוא מחזיק בסמכות הפורמלית ובאחריות על התהליכים, ובנוסף נותן לאנשים כיוון וסיבה להאמין בו. לדעתי זה הסוג הנדיר והיקר ביותר בארגונים, כי רוב האנשים נמשכים באופן טבעי לאחד משני הצדדים.
האם אדם מופנם יכול להיות מנהל או מנהיג טוב?
בהחלט. ההנחה שמנהיג חייב להיות קולני היא טעות חמורה. למנהיגים מופנמים יש יתרונות אדירים בהקשבה, בחשיבה לעומק ובנתינת מקום לאחרים, וארגון שאין בו מנהלים מופנמים מאבד משהו.
תמלול מלא
תמלול אוטומטי (AI) — ייתכנו אי-דיוקים.
גל צחייק בהרצאה פרקטית ייתן לכם את האסטרטגיה לקבלת החלטות משמעותיות וגם איך לקבל החלטות יומיומיות פשוטות בלי לבזבז זמן ואנרגיה. גל צחייק הוא מייסד ומנכל מכללת תוצאות. גל צחייק מנהל עשרות מרצים, מאות תלמידים ועושה עסקאות בהיקפים מאוד גדולים של מיליונים. הוא צריך לקבל החלטות כל רגע נתון בהיקפים האלה. הוא מצליח והוא עוד לא בן שלושים. יעלה ויבוא האחד היחיד והמיוחד, קבלו את גל צחייק. שלום לכולם, איזה כיף לראות אתכם. תראו, כל דבר מעניין משמעותי, כל דבר שקיים במציאות בעולם שאנחנו חיים בו, נוצר בעקבות זה שמישהו, לפחות אחד, קיבל החלטה. וכל דבר שנמצא בחיים שלי או בחיים שלכם, נמצא שם, קיים שם, בגלל שאני או אתם קיבלנו החלטה או החלטות. ולצד זה שיש המון נסיבות בחיים שלנו שהרבה פעמים אין לנו שליטה בהן, שגם הן ללא כל צל של ספק משפיעות על החיים שלנו. נכון? לפעמים יש נסיבות שמשפיעות על החיים שלנו ואין לנו שליטה בהן. אחד הדברים שכן יש לנו שליטה בהם ובלי שום צל של ספק משפיע בצורה מאוד מאוד מאוד משמעותית על התוצאות שלנו בחיים, על המקומות שאנחנו מגיעים אליהם בחיים, על המקומות שאנחנו היינו רוצים להגיע אליהם בחיים ואנחנו לא מצליחים להגיע אליהם, זה האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות. כשאני הייתי בן 18 הייתי כמו פחות או יותר כל בן אדם בן 18 במדינת ישראל, לקראת הגיוס שלי לצבא. למזלי, לשמחתי, נתנו לי בחירה. נכון, יש הרבה אנשים שפשוט מגיעים לצבא ומגייסים אותם, ולי היה לי מזל, נתנו לי בחירה. באותה תקופה לא היה לי שום כלי לקבלת החלטות, לא ידעתי איך אני בכלל אמור לעשות את זה, ואני בטוח שאתם מכירים את זה שנותנים לכם בחירה, נותנים לכם החלטה לקבל, אבל ההחלטה היא כל כך קשה, כל כך מסובכת, אתם לא יודעים, כל כך לא יודעים מה לעשות איתה, כשאתם אומרים הלוואי שמישהו כבר היה מחליט בשבילי. ולשמחתי, או לצערי, המסלול שהכי רציתי להתקבל עליו בצבא לא התקבלתי אליו. אגב, פסיכולוגית פסלה אותי. אבל שתי מסלולים אחרים כן קיבלו אותי, ואני הייתי צריך להחליט. אופציה ראשונה, אני מתגייס למסלול שכולל לימודים, תואר שני, מצטיינות של הטכניון ללמוד הנדסה, ולהתקבל למסלול של עשר שנים. אגב, חבר טוב שלי השתחרר מהמסלול הזה לפני חודשים בודדים, זה שהיה איתי מיטה לידי בצבא, ועכשיו מציעים לו בחברות הגדולות במשק, חברות ההייטק הגדולות במשק, מזכורות של בין חמש, הגבוה הגבוה הגבוה של החמש, ועד הנמוך של שש ספרות בחודש כמזכורת. האופציה השנייה שהייתה מונחת לי על השולחן, קורס טייס, המסלול הכי במרכאות כפולות יוקרתי שיש לצבא, ואמרו לי, אתה צריך לבחור בין שתי אלה. וכשאין לנו מודל, אנחנו לא יודעים איך לקבל החלטות, האם אנחנו נהנים מזה שיש לנו ריבוי בחירות? חד משמעית לא. אני זוכר את עצמי יושב שם, בחמישה חודשים שאמורים להיות הזמן הכי כיף בחיים, בחור צעיר, אינטליגנט, משכיל, חתיך, כביכול בלי שום מחויבויות בעולם, יש לי חמישה חודשים עד הגיוס, סיימתי תיכון, בגרויות מצוינות, הכל סבבה, אמור מה? ליהנות מהחיים ורק לחגוג. אבל מה? וכמו שאני הייתי אז בגיל 18, פחות או יותר כל הדור של מי שבן 20 היום, לא כולם, אבל 90% נמצאים בדיוק בפוזיציה הזאת, סובל ומתוסכל מזה שאני לא יודע מה להחליט, אני לא יודע מה לעשות עם העתיד שלי, אני לא יודע לאן אני הולך, אני לא יודע לאן אני מתקדם, במקום ליהנות אני רק סובל. רק סובל. עכשיו כשאנחנו לא יודעים איך לקבל החלטות, מתפתחות לנו שתי מחלות. שתי מחלות קשות שפוגעות באושר שלנו, בתפקוד שלנו, בתוצאות שלנו, בהתקדמות שלנו, במקומות שאליהם אנחנו שואפים ומגיעים אליהם בחיים שלנו. המחלה הראשונה זה מה שהתחלתי איתו, זה דחיינות. אנחנו דוחים לקבל החלטות. אנחנו אומרים לעצמנו את המשפט השקר העצמי מספר אחד שאנשים משקרים לעצמם בהקשר הזה, ואני אומר את זה כי גם אני הייתי אלוף ישראל בלשקר את זה לעצמו, ואני בטוח שהרבה מכם גם עושים את זה, ואם לא אתם אז הילדים שלכם, החברים שלכם, ההורים שלכם ואנשים מהסביבה שלכם, וזה אני צריך עוד זמן לחשוב על זה. רק שבזמן הזה אנחנו לא חושבים על זה. ואם אנחנו חושבים על זה אנחנו חושבים את אותם לולאות שכבר חשבנו אלף פעם. אנחנו לא אוספים כמעט שום מידע חדש. אנחנו תקועים בתוך התהליך של קבלת החלטה. אנחנו בעצם מחליטים מה? שלא להחליט. עכשיו, מילה אם היינו מחליטים שלא להחליט והיינו מבסוטים והיינו שמחים, אז הייתי אומר, נהיגה, סבבה, סלמתק, לא חייב לרוץ מהר. אני אוהב לרוץ מהר, אבל אם יש אנשים שלא רוצים לרוץ מהר, הכל בסדר, אין שיפוטיות, נכון? כל אחד רץ בקצב שלו. אוקיי? לא כל אחד חייב להגיע לאן שהוא רוצה להגיע בגיל מסוים, כאילו כל אחד בקצב שלו והכל בסדר. אבל אם אני דוחה משהו ותוך כדי שאני דוחה אותו אני סובל, אז בטוח לא עשיתי עבודה טובה. וזו המחלה הראשונה ואני סבלתי ממנה קשות בהקשר הזה. הסוג השני, או המחלה השנייה, זה חרתה. והחרתה הזאת היא לא מגיעה סתם. היא לא מגיעה סתם, היא מגיעה בגלל שאם אין לי מודל, אם אני לא יודע איך אני מקבל את ההחלטות, אם אני לא עושה את זה בצורה מאורגנת, מסודרת, בצורה שאני שלם איתה, אני מקבל החלטות בדרך כלל מתוך מוטיב אחד מרכזי. לחץ. בום. צודקת. לחץ. מה שקרה זה דבר מאוד מעניין, אני הייתי בן 18, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות מהחיים שלי, ובעוד שהחבר'ה מהטכניון אמרו לי, תקשיב, כאילו, הכל סבבה, אתה יכול ללכת לקורס טייס, מקסימום, אתה יודע, רוב האנשים לא מסיים את הקורס, אז כאילו יעיפו אותך מתי שהוא. תחזור לטכניון, הכל טוב, כאילו, אין לחץ. והקצינת מיון שהייתה שם בקורס טייס אמרה לי, תקשיב גל, אין לך באמת בחירה, אתה בא לפה, נקודה. והיא שיגה אותי בטלפון. לאן התגייסתי? לקורס טייס. למה? כי זה מה שהיה. כי זה מה שאמרו לי, כי לשם אפילו עליי את הלחץ. כי זה מה שהיה נדמה נכון רגשית באותו רגע, כי לשם כל המציאות או הנסיבות דחפו אותי. וכמה פעמים אנחנו מקבלים החלטות גדולות אוקטנוץ דרך אגב בחיים שלנו, רק בגלל שהמציאות דוחפת אותנו לשם. כי התואר הזה היה שם, ורציתי לעשות תואר. כי העבודה הזאת הציעו לי אותה, והייתי צריך כסף. והבחורה הזאת או הבחור הזה, פשוט היו שם, אז התחתנתי. ובצדק אנחנו אחר כך מתחרטים על זה, כי לא קיבלנו החלטה נכונה. לי אז, אמנם התחלתי כבר אז להתעסק עם NLP, אבל הייתי ממש בהתחלה שלי. היה לי פחד גוועים. סיפור אמיתי. הקשר ביני לבין זיכרון ויזואלי, או אני הייתי מפחד, כאילו היה לי רישיון נהיגה, אבל הייתי מפחד קצת לנוג. לא בקטע שכאילו פחדתי לנוג, אז לא הייתי נוהג, אבל כאילו, אמרתי וואלה, לטפל רכב זה דבר די מורכב, אני מפחד מזה, אני אסע לאט. ואז העלו אותי על מטוס. אני לא אשכח את האירוע הזה בחיים שלי. מגיע איזה מישהו שטעס בעלל, יושב לידי באיזה מטוס קטן כזה מסריח, אני יושב במטוס, הייתי אמור לדעת את כל המפה של אזור הדרום בעל פה. אנחנו מרים, והוא שואל אותי מה זה העיר הזאתי. עכשיו אני בכזה סטרס, שאם הוא היה מראה לי תמונה של אמא שלי ושואל אותי מזה, הייתי אומרת לו שאני לא יודע. ואני עשה את הדבר הבא. אם המטוס טס ככה, הוא אמר לי, מה זה? מה זה העיר הזאתי? עכשיו אני אמרתי לו, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי. לקחתי את הסק שם, סובבתי אותו ככה, העפתי לו את הראש, הוא נתקע עם הראש בחופה של המטוס ונשברו לו האוזניות שהוא הביא מאלל. פה הסתבכתי עם הצבא. והרבה פעמים זה קורה שבגלל שכשאנחנו מקבלים החלטות אנחנו מקבלים אותן מתוך לחץ, אנחנו לא שוקלים את הבסיס ההגיוני של ההחלטה. אנחנו לא בכלל שמים לב למה בכלל אנחנו מחליטים, כי אנחנו פשוט זורמים, כי אנחנו פשוט לא יודעים איך לקבל את ההחלטה. אין לנו מושג איך לעשות את זה, אז אנחנו פשוט הולכים עם מה שהכי מלחיץ אותנו, עם האנשים שהכי דוחפים אותנו. ואנחנו מקבלים החלטות הזויות ומפגרות בגדול ובקטן. אנשים הולכים ללמוד תואר שהם יודעים שהם לא יעסקו בו. אנשים מתחתנים עם אנשים שהם יודעים שהם בחיים לא יסברו איתם לאורך זמן. מתוך תקווה שאולי הם יצליחו מתישהו לשנות אותם. אני לא אומר שכולם, אני אומר שהרבה. אומרים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל אומרת שבאזור המרכז קצת יותר מ-50% מהזוגות מתגרשים. הסיבה מספר אחד לגירושים לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה זה ויכוחים על כסף. אתם רוצים לדעת מה לדעתי הסיבה האמיתית? הם לא בחרו נכון. הם בחרו בן אדם שמראש אין להם את אותם אמונות, את אותם ערכים, את אותם תפיסות על כסף. אז ברור שהם ידבקרו על כסף, וברור שהם ידבקרו על גידול ילדים, וברור שהם ידבקרו על דת ועל כל שאר הדברים. אם הייתי בוחר מישהו, ברוב המקרים, שיש לו תפיסות דומות על כסף, אז אני לא אומר שאין גירושים אף פעם או שזה לא היה קורה, אבל זה היה קורה הרבה פחות. עכשיו, אנחנו הולכים, או אני הולך להעמד אתכם גישה מעניינת, שלושה שלבים פשוטים, שבעזרתם אתם תוכלו לקבל כל החלטה שרק תרצו באיזה תחום שאתם רוצים. החלטות גדולות, החלטות קטנות, אבל בעיקר בעיקר את ההחלטות המשמעותיות בחיים. ושוב, יש לנו אותה עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם. לאיזה עבודה ללכת, איך לקדם את החיים שלי, לאיזה כיוון להתקדם, האם לעבור דירה, לא לעבור דירה, לעשות דבר כזה, לא לעשות דבר כזה, לעשות כיוון כזה או כיוון אחר. כל החלטה שמשמעותית בחיים שלכם אתם יכולים להשתמש במודל הזה כדי לקבל אותה, זו החלטה מאוד פשוטה. זה מודל מאוד פשוט, והרעיון הבסיסי שלו הוא הבסיס של הדילמה שלנו בקבלת החלטות. הבסיס של הדילמה של כולנו בקבלת החלטות זה התלבטות בין שני גורמים בכל החלטה. הגורם הראשון בכל החלטה זה הגורם שאנחנו קוראים לו ה- ראש, המוח. השכל שלנו אומר לנו שאנחנו צריכים ללכת לכיוון אחד. ההיגיון אומר שאנחנו צריכים ללכת לכיוון אחד. הלוגיקה שלנו אומרת שהגיוני שנלך לכיוון אחד. ומהצד השני יש את ה- לב, את הרגש. שאומר לנו לפעמים שאנחנו צריכים ללכת למקום אחר. ואז מה אנחנו? נקראים בין לבין. בעזרת המודל הזה אני אלמד אתכם איך אני משתמש גם בראש שלי וגם בלב שלי כי אני מאמין שחייב להשתמש בשתיהם. מי שמשתמש רק בזה אולי יגיע לתוצאות מעניינות בחיים אבל יכול להיות מתוסכל, מבואס, עצוב. תסכימו איתי שכל הכסף בעולם לא קונה עושר. כסף זה אחלה, כסף זה נחמד, אני אוהב כסף. אבל הוא לא קונה עושר. ותסכימו איתי שלא משנה כמה בפנים אני אסתכל אלא אם כן אני אהיה איזה בודה או משהו כזה. אם אני רק אלך עם הלב והחיים שלי יתנו לי עוד ועוד ועוד סתירות לפנים יהיה לי קשה לשמר את העושר הזה. זאת אומרת אני חייב גם וגם. אז השלב הראשון במודל שלנו, השלב הראשון, הדבר הראשון שאני חייב לעשות לפני כל קבלת החלטה זה לאסוף מידע רלוונטי. זה אובייס, זה אובייס, אבל אנשים לא עושים את זה. אנשים בדרך כלל אומרים מה? אני אחשוב על זה. אני אחשוב על זה, אבל איך הם חושבים? הם לא כל כך חושבים, אנחנו לא כל כך חושבים. אנחנו אולי בקטנה, בקטנה, בקטנה מתעסקים עם זה, אבל לא יותר מדי. אשתי לפני שנתיים וחודשיים ילדה את הבן הגדול שלנו, קוראים לו רוי. ואחרי עשרים ומשהו שעות בחדר לידה, לא הייתה ברירה, הכניסו אותה לניתוח קיסרי. לא סוף העולם, אבל לא החוויה הכי נעימה. ויצא לנו בן מהמם, מקסים, חמוד, אחלה ילד שבעולם, אנחנו מפסודים עליו. כמובן שאנחנו אובייקטיבים ואנחנו צודקים שהוא הכי חכם בעולם והכי יפה, כן? אז רק שתדעו, אוקיי? לפני כמה חודשים, תשעה חודשים פחות או יותר, היא נכנסה שוב להיריון. ואז עלתה דילמה, עלתה שאלה, עלתה החלטה לקבל. האם את הלידה הזאתי היא גם עושה בניתוח קיסרי? או האם את הלידה הזאתי היא מנסה ללדת? לידה, מה שממרכאות כפולות, לידה רגילה אחרי ניתוח קיסרי. לשתי הצדדים יש יתרונות וחסרונות, אני לא הולך להיכנס לזה, אני לא מומחה בתחום, אוקיי? ויש אנשים שיש להם ככה דעות חזקות על זה, אז אני לא אחד מהם. ובמשך כמה חודשים חשבנו על זה. מה זה חשבנו על זה? התייעצנו, שמענו, קראנו סיפורים. אבל האם באמת אספנו מידע אמיתי, קונקרטי, רלוונטי? לא, רק הבנו מה הדברים בגדול. עד שלא אספנו מידע, לתפיסתי לא היה אחראי לקבל החלטה רצינית. חודשים של התלבטות, סבל, כן? מה נעשה, איך נעשה, שואב אנרגיה. אתם מכירים את זה, שהתלבטות גדולה זה שואב אנרגיה? יום אחד אמרתי, די, יש לי את המודל, אני יודע איך עושים את זה, בואי נשב ונעשה את זה. נכנסנו לאתרים אקדמיים, מחקריים, בדקנו מה בדיוק הסיכונים, מה ההסתברויות הסטטיסטיות, מה הקבוצות סיכון, איך בדיוק זה עובד. עשינו אשכרה בדיקה סטטיסטית של מה הסיכונים לפה ולפה. והגענו למסקנה, שבגלל שהיא אמרה לי, גל תקשיב, עד שאתה לא מביא לי בת, אני לא מפסיקה לעשות ילדים, אז כנראה עוד ילדים, החלטנו, לפחות, איך להתא, אני תמכתי בהחלטה, שהיא תלך על מה? על ידע רגילה, אחרי הניתוח הקיסרי. על הלידה הרגילה אחרי הניתוח הקיסרי. עכשיו תראו, שוב, כמה זמן עוד יכנו להמשיך להתלבט? לנצח. כמה זמן במציאות לוקח לאסוף מידע? לקח שלוש ארבע שעות. זה הכל. כשמישהו מתלבט לגבי איזה תואר הוא הולך לעשות באוניברסיטה, הוא מדבר עם עשרים אלף אנשים שלמדו תארים שונים באוניברסיטה. כמה אנשים באמת נכנסים לאתר של האוניברסיטה, מורידים את הפאקינג, סליחה על המילה, סילאבוס, בודקים מהם כל הקורסים שיש בתואר הזה, לעומת מהם כל הקורסים שיש בתואר הזה, משווים, איזה קורסים באמת נשמעים לי מעניינים ואיזה קורסים לא. זה לא עבודה כזאת קשה, אבל זה לוקח כמה שעות של איסוף מידע. זה השלב הראשון, ההכרחי, הכי בסיסי שיש. השלב השני, וזה השלב של הרבה אנשים מאוד קשה איתו, זה שאנחנו צריכים לקבל את ההחלטה דווקא עם הלב שלנו. עכשיו, מה מעניין בלב שלנו? שימו לב. הלב שלנו הוא דבר מפגר. מה זה אומר מפגר? קל להסיט אותו. אם עכשיו, אם עכשיו, אני אספר לכם סיפור, אוקיי? על מישהו שהלך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, ולא מצא עבודה, ושנא את זה, ומתוסכל מזה, והוא יספר לכם איך הוא סבל כל התואר ואיך היה לו קשה, ולמה עכשיו הוא אומלל ואיך הוא מצטער שהוא לא הלך ללמוד ספרות, אתם תרגישו באותו רגע, אתם תרגישו, רובנו, רובנו, לא כולם, אבל רובנו, נרגיש שמתמטיקה זה עכשיו את ממש סובלת. את יכולה תוך חמש דקות להיות בניתוח קיסרי. ואת יודעת, כאילו, גם בניתוח יש סכנות, אבל יש סכנה מאוד מאוד ממשית ללדת לידה רגילה אחרי ניתוח, שזה... לא נחסוך מכם את הפרטים, אבל זה סכנות משמעותיות. באותו רגע היא באה אליו ואומרת לו, אני רוצה ניתוח קיסרי. ואני אמרתי לה, ליאל, את תעשי מה שאת בוחרת. זה הגוף שלך, זה החיים שלך. זה הבחירה שלך. אבל את קיבלת החלטה. תזכרי שנייה למה קיבלת אותה. ותחליטי עכשיו עם עצמך האם את רוצה לשנות את ההחלטה או ללכת איתה בכל הכוח. עם החלום שלך, עם מה שרצית, עם איך שחיוונת, עם איך שדמיינתי, עם ההכנה שעשית. היום בשש וחצי בבוקר נולד הבן שלי היום בשש וחצי בבוקר. בלידה טבעית, בלי אפידורל, בלי שום דבר. והיא אומרת לי, גל תזכיר לי מה היה בלידה, לא זוכרת כלום, לא הרגשתי כלום, פשוט הוצאתי אותו ככה. והרופא הסתכל עליה ואמר, אה, כל הכבוד הצלחת ללדת. וזה מה שיקרה לכם הרבה פעמים וזה מה שקורה לי הרבה פעמים וזה מה שיקרה לכולם המון פעמים. כולם ינסו להזיז אותנו מההחלטות שלנו. כולם ינסו להראות לנו מה אי אפשר, מה קשה, מה מורכב, מה מסובך, מה לא אפשרי. אני לא פה כדי להגיד לכם מה חלום טוב לכם ומה חלום גרוע. אני לא פה כדי להגיד לכם מה אתם צריכים לעשות ומה לא. מה ההחלטה הנכונה בשבילכם. קטונתי, אני פצפון בשביל זה. אני פה כדי להגיד לכם דבר מאוד פשוט. אם החלטתם משהו שמשהו החלום שלכם, אם עשיתם את הבדיקה הלוגית הבסיסית, אם חקרתם ואמרתם וואלה זה מה שאני רוצה, אם הלב שלכם בוער על משהו, אם תלכו איתו עד הסוף, שום דבר, אבל שום דבר לא יוכל לעצור אתכם. אני אוהב אתכם מלא ואני חוזר לאשתי, היא בבית חולים להתראות. תודה.