איך להעלות את ההערכה העצמית

הערכה עצמית לא בנויה מחשיבה חיובית. היא בנויה ממה שעושים.

הרבה מאיתנו מנסים לשפר את ההרגשה לגבי עצמנו דרך מחשבות, דרך אישורים, דרך ספרים של פסיכולוגיה חיובית. אלה לא שיטות רעות. הבעיה היא שהן עובדות בכיוון הלא נכון. ביטחון לא מגיע כדי שנצליח. הוא מגיע כי הצלחנו. המנגנון עובד מבחוץ פנימה, ולא הפוך.

שתי רמות של ביטחון עצמי

הרמה הראשונה עובדת ככה: נותנים לעצמנו אתגר קטן, עומדים בו, ומרגישים שינוי. ואז עושים את זה שוב. ושוב. לא בגדול, לא בדרמה. מצב אחד אחרי מצב, ביטחון מתבסס לאט לאט, ממטה למעלה, מהמעשה החוצה.

זה לא תאוריה.

המנגנון הפסיכולוגי הזה עובד דרך הצלחות מצטברות. לא דמיון של הצלחה. לא אמירה של הצלחה. סדרה של הצלחות ממשיות, קטנות ככל שיהיו.

הדרך שעובדת: הצלחות קטנות שמצטברות

הדרך לבנות ביטחון עמיד היא לתת לעצמנו מטרה, להשיג אותה, ולתת מטרה נוספת. שוב ושוב. האפקט המצטבר של הצלחות קטנות יוצר ביטחון עמיד בהרבה מכל עבודה מנטלית שאין אחריה מעשה.

מי שרוצה להרגיש אחרת לגבי עצמו, צריך לשאול שאלה אחת: מה האתגר הכי קטן שאפשר להציב לעצמי היום שאוכל לעמוד בו?

לא "מה אני רוצה להשיג בשנה הבאה". שאלה אחת. אתגר אחד. עוד היום.

מי שאני רוצה להיות בתוך המצב

כאן מגיעה הרמה הגבוהה יותר.

הרמה הראשונה של ביטחון עצמי היא לגרום לדברים לעבוד. זה טוב. אבל הרמה השנייה היא שאלה אחרת לגמרי: מי אני רוצה להיות בתוך המצב הזה?

כשיודעים מה חשוב לנו, מה נכון לנו, ומתנהגים בהתאם לזה גם כשזה לא נוח, קורה משהו עמוק יותר מהצלחה רגילה. האוטוביוגרפיה הפנימית שלנו מתחזקת. "אני הוא מישהו שעומד על העקרונות שלו" הופך למשהו שמרגישים, לא רק אומרים. ולזה אי אפשר לחכות שמישהו אחר ייתן לנו מבחוץ.

מודעות עצמית: לראות את עצמנו בזמן אמת

קל לזהות איך אחרים חוסמים את עצמם.

מסתכלים מהצד ומיד רואים את הדפוס. מהצד זה פשוט.

הקושי האמיתי הוא לאתר את הנקודות שבהן אנחנו עצמנו עושים את אותו הדבר. המיומנות לראות את עצמנו בזמן אמת, מבלי להגן על עצמנו מיד, היא אחת מהמיומנויות שמשנות הכי הרבה לאורך זמן. הצעד הראשון הוא לא לתקן את ההתנהגות. הצעד הראשון הוא להבחין בה. ואז להוסיף אפשרויות.

לתת לרגשות לעלות, לא לנעול אותם

רגש שמורשה לעלות פשוט עובר.

מה שפוגע בהערכה העצמית לאורך זמן הוא לא הרגש עצמו. הפגיעה מגיעה מהנטייה לנעול אותו, לסגור אותו, לדחוק אותו. "לא עכשיו", "אני לא כזה", "זה לא ממני". ולאט לאט, הצבר של הרגשות הנעולים נחווה כחולשה אישית, כחוסר ביטחון, כ"אני פשוט ככה".

נוכחות ברגע עם מה שעולה, בלי לשפוט ובלי למהר לנהל, פשוטה להבנה אבל לא קלה לביצוע. וזה בדיוק למה שווה לתרגל אותה.

עבודה עצמית ברצינות

עבודה עצמית דורשת בדיוק אותה רצינות שדורש טיפול אמיתי.

כלומר: לשריין זמן. לא לברוח מהפגישה עם עצמנו. לגשת לתהליך בסבלנות ובחמלה, לא בביקורת ולא בחיפזון. אנחנו הלקוח שלנו עצמנו. ואם היינו מטפלים, לא היינו נכנסים לפגישה עם לקוח בלי הכנה, תוך כדי הסחת דעת, בקצב שלא מאפשר עומק. אז למה לעשות את זה לעצמנו?

לפרק את הפחדים בכתיבה

כשעומדים מול פחד שמסרב לזוז, יש צעד פשוט שכדאי לעשות לפני כל עבודה עמוקה יותר: לרשום אותו.

לא לחשוב עליו. לרשום. לכתוב את כל מה שיכול לקרות. ואז לעבור פריט פריט ולשאול: האם זה פחד רציונלי או לא? פחדים רציונליים מטופלים בהכנה, בתכנון, במזעור סיכונים. פחדים שאינם רציונליים, כאלה שאין להם בסיס ממשי ובכל זאת גורמים לשיתוק, מטופלים בעבודה פנימית. לפעמים בעבודת עומק שמגיעה למקורות שבהם נוצר הפחד ברמה הלא מודעת.

פרס עצמי: פרקטיקה מכוונת

יש נטייה לחכות לפרס מבחוץ.

אבל מה קורה כשהפרס לא מגיע? מה קורה כשמגיעים ליעד ואף אחד לא שם לב?

פרס עצמי הוא פרקטיקה מכוונת ולא מקרית. לתת לעצמנו משהו שבאמת בא לנו ושאנחנו בדרך כלל לא עושים, שלא "כי מגיע לנו" בהגדרה מעורפלת, אלא כי עמדנו ביעד שהצבנו. אפשר לשריין את הפרס ביומן מראש, מותנה ביעד. כשמגיעים ליעד, הפרס מחכה. זה לא ילדותי. זה פסיכולוגיה.

ליוויתי מאמנת שסיימה קמפיין מכירות מאומץ במצב אנרגטי נמוך. הגיעה לתוצאות, אבל הרגישה ריקה. הצעתי לה שלושה דברים: ראשית, להפריש לעצמה ימים ספורים של מנוחה מיד לאחר סגירת המכירות, סגורים ביומן מפגישות ומכל משימה. שנית, לבחור פרס מוגדר שהיא מרשה לעצמה לעתים רחוקות, ולקשור אותו ישירות לעמידה ביעד שהציבה. ושלישית, בשבוע שלאחר מכן, לשבת כמה שעות על חזון ומטרות חדשות, כי להגיע ליעד בלי המשך שמחכה, גם כשמצליחים, מוביל לאכזבה.

אחרי ההצלחה: לא להישאר בלי מטרה

כשמגיעים ליעד ואין מטרה חדשה שמחכה, ההתאכזבות כמעט בלתי נמנעת.

שמחה ראשונית. ואחריה ריקנות. ואחריה בעיות חדשות בלי כיוון.

זה לא אומר שמשהו לא בסדר. זה אומר שצריך משהו להניע.

חלק מהטיפול בהערכה העצמית לאורך זמן הוא לצאת מ"אוטומט" ולהגדיר חזון ומטרות חדשות לפני שהאנרגיה מתרוקנת. לא אחרי. לפני. להסתכל אחורה על מה שהשגנו ולשאול: ומה אחרי זה? לאן רוצים ללכת? עם מה שיש עכשיו, מה אפשר לבנות?

סיכום

ביטחון עצמי והערכה עצמית לא מגיעים כמתנה.

בונים אותם. מצב אחרי מצב, מטרה אחרי מטרה, החלטה אחרי החלטה שעולה בקנה אחד עם מי שרוצים להיות. גם כשזה לא נוח. גם כשאין מי שמסתכל.

זה לא תהליך מהיר.

אבל הוא עובד. וכל מי שהלך בו יספר שהשינוי שבא מבפנים, הביטחון שנבנה ממעשים ולא מאישורים, הוא הסוג שלא נעלם.

הביטחון שנבנה מבפנים מוצא את ביטויו גם בגוף, באופן שעומדים, באופן שמדברים, בנוכחות שמשדרים. למי שרוצה להבין איך שפת הגוף עובדת ומה היא מעבירה, קורס שפת גוף חינמי הוא מקום טוב להתחיל.