פרק 90: תובנות מגובה 270 מטר

ממש כמו שזה נשמע, אני יושב באוויר, השמש מעליי, מאחורי אולי כמה עננים, ומתחתיי 270 מטר של כלום, לפני שמגיעים לעיירה יוונית ציורית. ואני בסך הכל מחובר לאיזה צוק בשתי ברגים קטנים וחבל. הרוח הקרירה עוברת לי בין האצבעות, והשקט. השקט מאפשר לי לראות את הדברים מזווית אחרת לגמרי. אז היום בפודקאסט אני אנסה משהו חדש, משהו שונה. אני רוצה לתת לכם חמישה תובנות, עקרונות, רעיונות משמעותיים, שלקחתי מהשנים האחרונות שבהם אני מטפס על צוקים. אז שלום חברים וברוכים הבאים לתכלס, פודקאסט התפתחות אישית בלי קלישאות. השם שלי זה גל צחייק, והמטרה שלי היא להביא לכם את הכלים הכי פרקטיים שיש להצלחה בחיים, כלים מעשיים, כלים שבאמת באמת עובדים, בלי תיאוריות ובלי חרטה. ובאמת בשנים האחרונות טיפוס צוקים זה אחד התחביבים הגדולים שלי, הדברים שאני יותר נהנה ואוהב לעשות. ועדיין אני רחוק מלהיות מקצוען, הייתי אומר שאני אפילו לא כל כך טוב בזה. ולכן כאילו היה לי איזו תחושה כזאת שכאילו אסור לי או לא ראוי שאני אדבר על זה או ידבר על זה בפודקאסט, הרי יש מטפסים כל כך הרבה יותר טובים ממני שיכולים להגיד דברים כל כך הרבה יותר חכמים ממני על התחום. אבל כל פעם שנגעתי בזה באיזו הרצאה או באיזושהי סדנה או בפני כיתה, לא משנה אם היה שם 40 או 400 אנשים, תמיד זה היה נראה לי שזה בכל זאת מעניין אנשים, וחשבתי שאפשר לנסות בפעם הזאת, בפרק הזה לעשות משהו טיפה שונה, וזה פחות יהיה עשר טיפים או עשר כלים או חמש דברים לנושא מסוים. והדבר שבעצם יהגד את החמישה, חמש סליחה, תובנות שיש לי בשבילכם היום, זה בסך הכל הנושא של הטיפוס. אוקיי? אז אני התחלתי לטפס כמו הרבה אחרים בקיר טיפוס קטן, ספציפית עבורי זה היה בפתח תקווה, די קרוב לבית שלי באורד השרון, ודי מהר הבנתי שזה פשוט ספורט מדהים וכיפי, אבל אחד הדברים שבמיוחד משכו אותי בספורט הזה, זה הרעיון שאחרי שאני טיפה אשתפר בו, אני אוכל לצאת החוצה לטבע ולטפס על צוקים אמיתיים. לא עבר הרבה זמן והתחלתי לעשות את זה, ואז גיליתי שאפשר, ויש טכניקות ושיטות מסוימות, לטפס על צוקים באמת באמת באמת גבוהים. למרות שהחבל הוא בסך הכל 60, 70 או 80 מטר, אפשר בעזרת טכניקות מסוימות לטפס גם צוקים גבוהים של מאות מטרים, וזה באמת הפך להיות אולי הדבר שאני הכי הכי אוהב בטיפוס. והרגע הזה, הקסום הזה שככה תיארתי לכם בתחילת הפרק, זה היה הרגע שבו בפעם הראשונה עשיתי את הסוג הזה של הטיפוס, זה נקרא סתם מולטיפיץ' לא שזה כזה אמור לעניין אף אחד, אבל אני זוכר שבמשך כמעט שנה אני ובן דוד שלי חלמנו על לעשות את זה ביחד, טיפוס מצוקים זה ספורט זוגי, חייב לעשות את זה עם עוד מישהו, לא חייב אבל מאוד מאוד מומלץ וכדאי, וחלמנו לעשות את זה ביחד, ותכננו ובנינו וחשבנו והבנו וקנינו ציוד וניסינו להבין איפה בעולם הכי כדאי לעשות את זה, ואז הגענו לנקודה הזאתי שבה אני שוב 270 מטר, מעל כלום מתחתיי יש בערך שום דבר, אני מחובר עם חבל ושני ברגים לצוק ואני לבד חלקים מסוימים מהזמן ואני עם הבן דוד שלי חלקים מסוימים מהזמן, וברגע הזה אני קלטתי מעבר לעניין הרוחני הזה, מעבר לחיבור הזה לטבע, מעבר לשקט ולאקט הכמעט מדיטטיבי הזה, כל מיני דברים שעברו לנו או שעברנו בדרכים האלה, שיש להם תובנות או שהם מטאפורים לדברים משמעותיים ומעניינים בחיים. אז אני חושב שהדבר הראשון או המטאפורה הראשונה לגבי זה, זה שהרבה מאוד פעמים לפני שעושים משהו זה נראה הרבה יותר קשה והרבה יותר מסובך מאשר ברגע שעושים אותו. אני זוכר שבאותה תקופה אני ובן דוד שלי כבר מטפסים לא יודע אולי שנה אולי יותר ביחד בטבע, אנחנו עושים לא מעט דברים זאת אומרת מטפסים בלא מעט מקומות ועדיין לקראת הטיול הזה לקראת האירוע המכונן הזה לכאורה אנחנו הסתכלנו על זה כדבר מאוד מאוד קשה ומאוד מאוד מסובך. עד אז טיפסנו בדרך כלל צוקים של 15, 20, 30 מטר שזה בדרך כלל מה שמטפסים בישראל וזה היה נראה לנו כאילו מאוד מאוד. מאוד מאוד קשה, כן? זה כאילו פי עשר יותר מרחק, יש איזו טכניקה מיוחדת בעצם שצריך ללמוד, וישבנו בצוקים ותרגלנו את זה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, ולא היינו בטוחים איך זה ירגיש ואיך זה יהיה ומה נעשה, ואני חושב שכשהגענו לשם פתאום הכל הלך כל כך חלק, לפחות הטיפוס עצמו, שאני אספר לכם על המקומות שבהם זה התפקשש וזה לא הלך טוב, זה פשוט הלך כל כך כל כך חלק שזה קצת גרם לי לחשוב איזה קטע שסיבכנו את זה כל כך, איזה קטע שזה נראה כל כך מפחיד, איזה קטע שזה נראה כל כך קשה ומסובך. אגב גם, לא יודע, יש הרבה אנשים ששאלים את המחשבה, סתם נאום בהקשר של כסף, על איך זה יהיה והם רוצים להגשים חלומות כאלה, אז כמה יקר זה? והאמת היא שהטיול הזה נחשב עלה לי פחות מארבעת אלפים שקל, כן? לא בגלל שהתקומצנתי, פשוט היינו כל היום בצוק, לא היה לנו כמעט על מה להוציא כסף. ושוב, הרבה פעמים דברים נראים לנו מסובכים, יקרים, קשים, ורק בגלל שאנחנו אף פעם לא עושים אותם. וברגע שבפעם האחת הזאת עשינו את זה, מאז יצא לי לעשות טיולים כאלה עוד לא מעט פעמים נוספים, גם עם בן דוד שלי וגם עם אנשים אחרים, כי הבנתי שזה לא בהכרח כל כך קשה. ואני חושב שזו אנלוגיה מאוד מאוד טובה להמון דברים שאנחנו עושים. אני זוכר את הפעם הראשונה שרציתי לעשות סדנה בהקשר הזה, שרציתי להעביר את הידע שלי או להעביר כלים ואולי למכור כרטיסים לסדנה שלי. ואני זוכר כמה חשבתי על זה וכמה ניסיתי לתכנן את זה וכמה ניסיתי להבין את זה. וכל ההשקעה הזאת מראש וכל הכאבי לב וכל האתגרים האלה לא באמת הפכו את הסדנה הזאת ליותר טובה. היום הרבה פעמים יש לי רעיון לסדנה ואני תוך כמה שעות כותב את הרעיון, כותב מה אני רוצה שיהיה, כותב את השיווק ויוצא לדרך. האמת היא שאפילו היום לפני כמה ימים עשיתי את זה והצעתי היום עם פרסום של הסדנה הזאת ביום שהקלטתי, לא ביום שזה יצא. וזה הלך הרבה יותר טוב והרבה יותר קל מאי פעם ואני חושב שבהרבה מאוד תחומים בחיים יש לנו את העניין הזה. את העניין הזה שלפני שאתה במקום, לפני שאתה עושה את הפעולה אז היא מפחידה, אז היא קשה, אז היא מרגישה מורכבת אבל ברגע שאתה כבר שם, שאתה על הבמה, שאתה על הצוק, שאתה בתוך המים, לא משנה שאתה בדייט, שאתה בפגישה, שאתה ברעיון עבודה, שאתה במקום הזה פתאום הדברים הולכים הרבה הרבה הרבה יותר חלק הרבה יותר קל ממה שדמיינו ואני חושב שיש פה איזשהו מסר כזה שאם החיים הם הרפתקה, אם החיים הם מסע, אם החיים הם דרך, אם החיים יש להם הרבה מה להציע, אחד הדברים הראשונים שצריך לעשות כדי לחיות בפלו, כדי לחיות בחוויה והרגשה טובה יותר זה קודם כל לצאת לדרך, זה קודם כל להרשות לעצמנו לעשות דברים גם אם נראים לנו קשים, גם אם נראים לנו מסובכים ולחוות אותם קודם כל. אגב סתם אני משתף אתכם, לא סתם, אני משתף אתכם שאת התובנה הזאת אני לקחתי להרבה מקומות בחיים, את התובנה הזאת של לפעמים דברים נראים הרבה יותר קשים ומסובכים מהצד וכשעושים אותם הם מתגלים ככליים יותר שאני במשך אני חושב אולי עשר שנים רציתי ממש להוציא ספר, חשבתי שיש לי מה לכתוב, שיש לי רעיונות כן היום אני מסתכל על מי שהייתי לפני עשר שנים ואומר טוב שלא הוצאתי ספר במידה מסוימת לפני עשר שנים כי אז הוא היה יוצא פחות טוב אבל באופן אחר אני חושב שכשהבנתי את התובנה הזאת אמרתי רגע אני תמיד תמיד יוכל להסתבך עוד על הספר, תמיד אני יוכל לחשוב עוד על הספר, תמיד אני צריך עוד יותר לשבור את הראש על הספר אבל מה הדרך הכי טובה והכי קלה ללמוד איך להוציא ספר בקלות, איך לעשות ספר כמו שצריך, איך לוודא שהספר שלי יהיה טוב והבנתי שהדרך הכי טובה ללמוד איך עושים ספר בלי להקשות ולסבך את עצמי זה להוציא ספר ואמרתי לעצמי שברור לי שאני הולך להוציא הרבה ספרים בחיים שלי ולכן הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה להוציא את הספר הראשון פשוט כמה שיותר מהר ומהרגע שהבנתי את זה מהרגע שחזרתי עם אותם טיול הטיפוס והבנתי את המסר הזה לחיים שלי לקח לי פחות מארבעה חודשים עד שהוצא לי את הספר כולל גרפיקה, כולל לימוד, כולל עריכות, כולל הכל כתיבה כתבתי אותו תוך פחות מחודשיים לדעתי ואני חושב שזה משהו שהוא תובנה משמעותית לחיים בוא נדבר על תובנה שנייה תובנה שנייה היא לא בהכרח מהטיפוס עצמו אלא מהגע על הטיפוס שוב אני ובן דוד שלי שהם תופסים המון ביחד יש לנו איזה מסורת בלתי מוסברת ולא אהובה על אף אחד מאיתנו במיוחד שלא משנה כמה אנחנו מתכוננים, כמה אנחנו מתארגנים כמה אנחנו בודקים את המפות אנחנו כמעט תמיד, לא תמיד, אבל כמעט תמיד מסתבכים בהגעה לצוק אוקיי? תחשבו על זה ככה, אם הצוק הזה הוא בגובה 270 מטר לפעמים צריך לטפס עוד איזה 100 או 200 או 300 מטר בעלייה בדרך איזה, כן, בשביל באיזה יער או משהו כזה כדי להגיע לצוק עצמו, לא תמיד זה צוקים שככה נמצאים על הכיוון שאנחנו נשארנו כזה לפעמים ישנו כאלה, אז בדרך כלל יש שבילים והשבילים מאוד מסומנים ועדיין אני ובנות שלי איכשהו מצליחים להסתבך שזה מאוד מאוד לא אופייני לי יש לציין, אני זוכר שגם בתור ילד בנוער עובד וגם בתנועות נוער וגם אחר כך בצבא ובכל מקום שהייתי הייתי מאוד מאוד טוב בניווטים או לפחות ככה אני חשבתי על עצמי ולאחרונה הדבר הזה פשוט כל פעם אנחנו מסתבכים ומעבר לזה תמיד יש איזשהו בלטם, תמיד עם כל הציוד שיש לנו, עם כל הדברים שקורנו תמיד משהו קורה, תמיד משהו משתבש וזה גם כן איזושהי תובנה כזאת, אנשים הרבה פעמים מתכננים, מתארגנים, מכינים את עצמם, עושים המון דברים לקראת משהו, שוב לא משנה, זה יכול להיות דייט או רעיון עבודה או פגישה עסקית, זה יכול להיות משהו שקשור באמת לאיזשהו טיול, משהו שקשור לטבע, משהו שקשור לאיזו חגיגה, ליום הולדת של חבר, אירוע, סדנה, לא משנה כל דבר ואז קורה משהו ויש איזשהו בלטם, איזשהו משהו שמשתבש, משהו שלא הולך כמו שאנחנו רוצים ולהרבה אנשים יש את הנטייה כאילו ממש להתבאס מזה ולהרגיש כאילו בזה שנוצר הבלתם, בזה שנוצר הקושי הזה, בזה שנוצר האתגר הזה, כאילו זה אומר שהם נכשלו בתכנון ושהאירוע נכשל ואין יותר רחוק מהאמת. אני חושב שגם מי שמתכנן ממש ממש טוב, הרבה פעמים יהיה לו בלטמים, יהיה לו דברים שהוא לא יצפה, יהיה לו איזשהם קשלים נקרא לזה ככה בתהליך, אבל אני חושב שזה שבסופו של דבר הצלחנו להגיע למשהו, לא משנה אם אתם תכננתם הרצאה ואתם על הבמה, אם תכננתם דייט ואתם ביחד עם אותו בן בת זוג שרציתם, אם תכננתם רעיון עבודה ואתם שם נמצאים, אם תכננתם איזשהו פרויקט והוא התבצע, אם תכננתם ללכת ללמוד איפשהו ואתם בכיתה, לא משנה כל דבר. התכנון אחראי על להביא אתכם לשם ולפתור את רוב הבלטמים מראש, אבל הרבה פעמים זה בלתי אפשרי לפתור את כל הבלטמים מראש וזה גם לא אפקטיבי. הרבה יותר אפקטיבי לבוא מוכנים, לבוא עם הציוד הדרוש, לבוא עם הדברים הדרושים, לבוא עם רמת הכנה מסוימת, אבל עדיין לסמוך על עצמנו ובאיזה התובנה אולי להיות בגישה חיובית וליות באמונה עצמית שגם אם יהיו בלטמים לסמוך על עצמנו וליהנות מהבלטמים כחלק מהדרך, ליהנות מהבעיות כחלק מהדרך, להבין שזה חלק מהחוויה, להבין שזה חלק מהמסע, להבין שמסע בלי בעיות, מסע בלי אתגרים, מסע בלי בלטמים, יש בו אפילו משהו שהוא קצת יכול להיות משעמם. ובהקשר הזה יש חוק או סוג של חוק שאני מאוד מאוד אוהב להיעזר בו שנקרא חוק פרטו שבעצם גם קוראים לו חוק השמונים עשרים שבעצם מדבר על זה ששמונים אחוז מהפעולות יביאו לנו עשרים אחוז מהתוצאות ועשרים אחוז מהפעולות יביאו לנו שמונים אחוז מהתוצאות זאת אומרת יש רמה מסוימת של תכנון ובואו נדבר על זה יותר לעומק יש רמה מסוימת של תכנון שהיא דורשת עשרים אחוז מהזמן של התוכנית המושלמת והיא תביא לנו שמונים אחוז מהתוצאות של התוכנית המושלמת וזה בעצם אני חושב הדרך הכי טובה לתכנן את רוב הדברים אולי לא הכל אם עכשיו הייתי צריך לבנות מטוס קרב או לבנות חללית שטנטוס לחלל אז אולי הייתי רוצה להשקיע פי חמש יותר זמן כדי לוודא שהתוכנית מושלמת אבל אם אני מתכנן משהו כמו טיול משהו כמו דייט משהו כמו רעיון עבודה משהו כמו פרויקט משהו כמו הרצאה משהו כמו פרק של פרודקאסט משהו כמו סרטון משהו כמו מוצר חדש בעסק משהו כמו הצעה חדשה לפעילות חדשה משהו כמו שיפוץ לבית לא משנה אוקיי אז יכול להיות שמספיק לי שוב בהנחה שיש לי מספיק ביטחון ואני פועל מגל שם מתוך מקום יציב ולא מתוך איזה שהוא מקום מאוד מאורער אולי עדיף לי לעשות את התוכנית המינימלית האפקטיבית להתרכז בדברים הגדולים להבין שיהיו גם בלטעמים לקחת את זה בחשבון מראש אוקיי בהקשר של הטיפוס לדוגמה אז אם אני יודע שתמיד או כמעט תמיד או הרבה פעמים אנחנו מסתבכים בדרך אז אנחנו נצא שעתיים או שעה וחצי יותר מוקדם כדי לוודא שגם אם נסתבך לחצי שעה או שעה עדיין יהיה לנו מספיק זמן לעשות את הכל ולהגיע בזמן לאן שאנחנו רוצים ולסיים לפני החושך למשל או משהו כזה אז להתכונן ברמה מסוימת מראש לבלטעמים אבל להיות בגישה חיובית ולהנות מהבלטעמים להנות מההסתבכות להנות מהדרך להנות מהג'ונגל שבדרך לצוג כן זה התובנה התובנה השלישית זה שהרבה פעמים אם אנחנו נהיה מאורגנים וזה קצת לא בדיוק בניגוד אבל נותן איזשהו זווית נוספת לתובנה הקודמת שאם מגיעים עם פחות מדי תכנון אפשר לפספס הרבה ובאמת בפעם הראשונה שטסנו ליוון שם בטיול המדובר ידענו שאנחנו רוצים לעשות את הצוג הזה ידענו שאנחנו רוצים לעלות את המאתיים שבעים מטר האלה מעל היערה מעל הים וידענו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות ובגלל שידענו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות אמרנו לעצמנו שאנחנו ננסה לעשות את זה ביום הראשון או ביום השני כדי שאם חס וחיילה משהו ישתבש ומשהו לא יקרה או שלא נצליח או שיהיה איזה קשל, אז יהיה לנו עוד ימים ויזמות לעשות את זה כשבסך הכל כל הטיול היה ארבעה ימים. מה שקרה זה שהלכנו לעשות את זה ביום הראשון, הכל הלך שוב, כמו שאמרתי, הרבה יותר קל ממה שחשבנו. שוב, היו בלתמים, אולי שאני גם נספר על עוד כמה מעניינים מהם, אבל כשקצת הסתבכנו בדרך, היה לנו יותר זמן ממה שחשבנו להגיע לצוק וכן הלאה, והיו עוד בלתמים שעוד נדבר עליהם, אבל מה שקרה זה שעדיין הצלחנו את זה. ואז נשארנו בעצם עוד שלושה ימים של טיול ולא היה לנו שום תוכנית מה לעשות. ובגלל שבשום יום לא באמת ממש רצינו לתכנן מה נעשה בכל שאר הימים, שאר הימים שוב היו כיפיים, נהננו מהטבע, נהננו מהטיפוס, אבל שוב שהגענו למקומות שלא בדיוק עטים מולנו, היה כיף בסך הכל, אבל מבחינת היכולת של מה שיכלנו להספיק, אולי הספקנו 20% ממה שהיה אפשרי. פשוט כי לא הייתה לנו תוכנית, פשוט כי לא ידענו מה המקומות, לא התייעצנו עם האנשים האחרונים, לא בנינו תוכנית. לא שהיה צריך לבנות תוכנית מושלמת, לא שהיה צריך להשקיע עכשיו עשרות שעות בשביל זה, אלא מספר מצומצם של שעות הכנה מראש היו מאפשרו לנו להספיק הרבה יותר. לפני חצי שנה אני חושב, משהו כזה, נסענו אני ואותו בן דוד לאיטליה לחופשת טיפוס נוספת, ובאמת הכנתי את עצמי מראש. הסתכלתי על כל המקומות שיש באזור, לא עכשיו עשרות שעות, אבל משהו כמו ארבע-חמש שעות. הסתכלתי על כל המצוקים השווים שיש באזור, הסתכלתי מהם הדברים שיש שם דברים בסגנון שאנחנו אוהבים, בצורה שאנחנו אוהבים, והספקנו באמת הרבה הרבה יותר. הדבר הזה הוא נכון כמובן גם לעסקים, גם לכל דבר אחר. לא לבנות תוכנית יגרום לנו שוב ושוב ושוב לבזבז זמן ולחשוב מחדש. אני חושב שבהקשר של בין אם זה עסקים או התקדמות בכל תחום בחיים, צמיחה בכל תחום בחיים, הרבה מאוד אנשים מבזבזים המון זמן בשלבים של בלבול. כמובן בלי שיפוטיות אני אומר את זה, אבל זה נובע מזה שאין להם מפה. כשאין לנו מפה ואנחנו לא יודעים איזה פעולות אפשר לעשות, אנחנו כל פעם צריכים להיכנס מחדש למצב הזה של תכנון, להבין מחדש מה המטרות שלנו, להבין מחדש לאן אנחנו רוצים ללכת, להבין מחדש מהם הפעולות האפשרויות, לשקול אותן מחדש וכן הלאה. ואחד ההרגלים שאני עשיתי לעצמי, שוב שבעולם העסקים מקדמים אותי מאוד מאוד מאוד מהר, ואחר כך לקחתי את זה גם לתכנון של הטיפוס, זה להבין טוב טוב מה המטרות שלי, להבין טוב טוב למה אני רוצה להשיג את המטרות שלי, זה משהו שזה בייסיק של הצוות מטרות, אני לא הולך להיכנס לזה עכשיו בפרק הזה, יש לי כמה פרקים שמדברים על זה, ואז לבנות לעצמי בנק פעולות. מה זה אומר בנק פעולות? זה אומר שאני בונה לעצמי רשימות של פעולות אסטרטגיות, רשימות של אנשים מפתח, רשימות של הרגלים, רשימות של פעולות נוספות שאני יכול לעשות, שבעצם יאפשרו לי להשיג את אותן מטרות. ואז אם אני הולך לפעולה מסוימת, ובין אם הצלחתי והחלטתי שמצידי את הפעולה הזאת, ובין אם לא הצלחתי והחלטתי לנטוש את הפעולה הזאת כי היא לא טובה, אני לא צריך עכשיו להתבלבל עוד פעם ולחשוב עוד פעם מה אני צריך לעשות, אני פשוט עובר לדבר הבא. אם אני אקח את זה למטאפורה של הצוק, אם אני יודע לאיזה מצוקים אני רוצה להגיע בגדול, אז אני לא חייב לתכנן בהכרח כל יום וגם היינו אירועים של גשם וכאלה, אבל הייתי יכול לדעת אוקיי, יש גשם אני הולך לצוק הזה, אין גשם אני הולך לצוק הזה, יש לי רשימה של כמה צוקים, במקום כל הצוקים האפשריים, יש לי את הרשימה הספציפית שאני הכי אוהב, שנראו לי הכי מתאימים עם היתרונות והחסרונות שלהם, ואז אני יכול בזמן אמת להתאים את התוכנית שלי. אני בעיניי מאוד מאוד מאוד מתוכנן, אני משתדל להיות לפחות, ועם זאת אני בעיניי שמאוד מאוד אוהב חופש וגמישות, ומבחינתי הדרך לשלב תכנון מאוד מאוד אפקטיבי וחופש וגמישות, זה דרך זה שמה שאנחנו נעשה זה בדיוק את זה. אנחנו נכין לעצמנו מפות שבעזרתן אנחנו נוכל בזמן אמת לנווט. אז זו תובנה מספר שלוש, אז אם אני אקח סיכום ביניים קצר, לפני שעושים דברים זה תמיד נראה הרבה יותר קשב מסובך, אז עדיף פשוט לצאת לדרך וללמוד תוך כדי עשייה ברמה מסוימת, או להתכונן קצת, ללמוד קצת ולצאת לדרך. דבר שני זה לא משנה עד כמה מתכוננים תמיד יהיו בלתמים, אז לצפות לבלתמים ולבוא בגישה חיובית לבעיות, להבין שהבעיות זה הדרך. דבר שלישי זה לא להגיע בלי תכנית, זה יהיה בזבוז זמן מאוד מאוד גדול ולא אפקטיבי, שוב ברוב התחומים בחיים, אבל לא גם להיכנס לאיזושהי רמת תכנון שמגבילה לנו את החופש. לייצר מפה ולאפשר לעצמנו לנהל את הדרך שלנו תוך כדי בעזרת המפה שבנינו. התובנה מעניינת נוספת שאפשר לקחת מהעולם הזה של טיפוס, זה שגם אחרי שאנחנו מצליחים משהו לא תמיד ברור מה הצעד הבא, או הרבה פעמים בוא נגיד ככה, להצליח זה מתכון לכאב הבא. ואם אני אקח את זה שנייה לעניין של הטיפוס, אז באותו יום עם בן דוד שלי סיימנו, עלינו את ה-270 מטר, הגענו לקצה של ההר, היה שם נוף מטורף, רוח מהממת, היה שם חוויה של מלא זמן שרצינו לעשות את זה, סוף סוף זה קרה, היה פלאו של איזה שעתיים, שלוש של הטיפוס, ובסוף הגענו לאיזו חוויה של הגשמה. פוגפת פשוט תענוג אדיר, ואז היינו צריכים לרדת. ולא בדיוק החלטנו איך יורדים, ידענו שאפשר לרדת בקלישה, מה שנקרא סנפלינג, אבל זה לא היה מקום אידיאלי לעשות את זה, וגם הסתבכנו בדרך הלוך כדי להגיע לצוק, אז לא רצינו להסתבך את כל הדרך הזאתי חזור. ידענו שאפשר ללכת עיקוף ענקי דרך איזשהו כביש, וידענו שיש עוד איזושהי דרך שם, וואלה, זה הדרך הכי קלה וטובה, אבל לא הכרנו אותה. לא הייתה לנו מפה, לא הכרנו אותה, היה לנו הסבר כללי לאן צריך ללכת, וחשבנו שיהיה בסדר. וזו הייתה, גבירותיי ורבותיי, טעות. מה שנקרא נתנו לשטן לעלות לראש קצת, הרגשנו מוצלחים, הרגשנו שאנחנו יודעים הכל, ואז התחלנו לחפש את הדרך למטה. בדרך למטה היו הרבה קוצים, נפרטנו, אפילו היו אזורים שהיה ממש מפחיד לרדת, היינו צריכים ממש כזה להתעלות על צוק בלי חבל, בלי הבטחה, בלי שום דבר, כי פשוט לא היה כלום. לא ידענו אם אנחנו על המסלול הנכון או לא על המסלול הנכון, לא ידענו אם אנחנו בכיוון או לא בכיוון, אבל התחיל להחשיך ולא היה לנו ממש הרבה אופציות, אז היינו חייבים כאילו כבר נתקענו והגענו לשם. באמת שבאותו אירוע גם אחד מאיתנו בנות שלי נפל, לא בדיוק נפל אבל איבד את השיווי משקל שלו, ובגלל שהיינו עם סנדלים, שתבינו כמה נתנו לשטן לעלות לראש, הורדנו את הנעליים וירדנו עם סנדלים. וממש נפצע לו האצבע, שוב לא קרה מזה איזה אסון גדול אבל זה קצת בייס אותו אחר כך בהמשך הטיפול, הטיפוס סליחה והטיול. אז אחת התובנות מזה אני חושב זה שלא לחשוב שסיימנו לפני שהם מסיימים ואני רואה את זה הרבה פעמים כמשהו שאנשים נופלים בו. הם נופלים בזה בעסקים, למשל סתם דוגמה עושים קמפיין שיווקי אחלה אבל בשלושה ימים האחרונים של הקמפיין השיווקי הם לא משקיעים יותר. הם מגייסים עובד חדש, מכשירים אותו קצת אבל לקראת סוף ההכשרה הם מתחילים לזרוק, לזרוק במובן שלא להשקיע. שוב זה קורה בהמון, עושים פרויקט, משקיעים בהתחלה המון, בסוף כבר לא כל כך. באימוני כושר, בהתחלה באים עם אנרגיות וזה לקראת סוף האימון לא משקיעים אותו דבר. ואני חושב שלא להשקיע בסוף זה אחת התוביות הכי גדולות כי בעצם גם בספורט, גם בעסקים, גם בהרבה הרבה דברים, הסוף הרבה פעמים צובע את כל החוויה. ולמרות שהחוויה הזאת הספציפית של הטיפוס הייתה כל כך עוצמתית וכל כך חיובית שבאמת שהבסס של הלרדת לא צבא את הטיפוס באופן שלילי, אני עדיין חושב שקצת נמנענו מלעשות הרפתקה כזאת במרכאות שוב כמה זמן בגלל זה. אחר כך חווינו את זה ועשינו עוד כמה פעמים כאלה, אבל אני חושב שאם היינו מסיימים את זה באור יותר חיובי ובלי הפציעה הזאתי ובלי הבלגן הזה, אז היינו עושים עוד הרבה יותר חוויות ומסעות כאלה הרבה יותר מהר. כאילו הרגשתי שבאיזשהו מקום אם צריכים להתאושש מהדבר הזה וחבל, חבל, אני חושב שבאמת חבל ואני חושב ששוב זה נכון בכל דבר, זה נכון בלהכשיר עובדים, זה נכון בשוב, בלעשות הרצאה ובסוף לא לסיים את ההרצאה טוב או אחרי ההרצאה לא לשלוח תפסם השוב כמו שצריך ללקוחות או וואטאבר וזה נכון שוב בכל תחום לא משנה במה אתם עוסקים. תשאלו את עצמכם אפילו, איפה אני לא מסיים דברים כמו שצריך, איפה אני מעגל פינות דווקא בסוף, איפה אני יכול לשפר את עצמי בהקשר הזה. התובנה האחרונה מעניינת זה באמת אחרי אותו טיול, עשיתי עם בן דוד שלי עוד כמה טיולים נוספים, היינו באוסטריה, כמו שאמרתי באיטליה ובעוד כל מיני מקומות, שוב פשוט מהממים הכמות של היופי והטבע שהתחביב הזה הוסיף לחיים שלי זה דבר בלתי רגיל, אבל זה שנה וחצי אחר כך שתי חברים הציעו לי להצטרף אליהם שוב לטיול כזה ובדיוק באותו מקום ביוון שהייתי עם אותו בן דוד. אותו מקום שהייתי בפעם הראשונה באותו טיול הציעו לי לבוא אליו שוב לאותו דבר. והאמת היא שהתלבטתי, התלבטתי אם אני רוצה לטוס גם כי בן דוד שלי לא יכל, הוא היה עסוק במשהו אחר ואני אוהב לטפס איתו, גם כי שתי החבר'ה האלה לא היו בדיוק חברים הכי טובים שלי, היום אני מאוד מאוד אוהב אותם אבל לא הכרתי אותם כל כך טוב אז, אז לטוס עם שתי אנשים שאני פחות מכיר, זה גם להיות שלישייה שיש לזה משהו שהוא קצת פחות אידיאלי, וגם שוב זה מקום שכבר הייתי בו ויש כל כך הרבה עוד עולם לבקר בו כשלא הייתי בו, כן? זה הרגיש לי אולי קצת מוזר ללכת מבין כל המקומות בעולם שלא הייתי בהם, שוב למקום שהייתי בו כבר. ובסופו של דבר החלטתי כן לנסוע ואני כל כך שמח שעשיתי את זה. כי למרות שעשינו הרבה מאותם מקומות, היינו בהרבה מאותם מסלולים, חוויתי את זה אחרת לגמרי. קודם כל לא היה את הלחץ של הפעם הראשונה, כן? והרבה פעמים אנחנו בלחץ של הפעם הראשונה, אנחנו לא חווים בדיוק את הדברים לעומק, וזה, הייתה לי חוויה אחרת לחלוטין בפעם השנייה, לא היה את ההסתבכות של הירידה כי כבר ידעתי מה הדרך היותר נכונה לרדת, כן? באנו עם תוכנית הרבה יותר טובה, ובסוף... בסוף אתה מון המון המון דברים מדהימים, וזה היה חוויה יוצא דופן, שגם יצרה לי ביטחון אחר בכל הנושא של טיפוס, כי זה בעצם הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו כזה, כאילו בלי אותו בן דוד, שהוא שפיץ ותותח הרבה יותר ממני, והרבה פעמים כאילו הוביל אותי בדברים האלה, והפעם אני הרגשתי שאני קצת הובלתי שם, אז זה נתן לי המון ביטחון. ואני חושב שהדבר הזה שוב הוא אנלוגי להמון דברים, הוא אנלוגי לקורסים שעשינו, יש לי הרבה קורסים שעשיתי יותר מפעם אחת, קורס הNLP למדתי לא פעם אחת ולא פעמיים ולא שלוש, עשיתי הרבה קורסי NLP אצל הרבה מורים שונים, כל פעם זה טיפה זווית אחרת, כל פעם זה פוגש אותי בחיים במקום אחר, יש כמה סדנאות מאוד טובות בחיים שעשיתי, שעשיתי אותן כמה פעמים כדי לחוות אותן עוד הפעם מזווית שונה. אני חושב שזה לבוא גם סקרן לדברים שהם רפטטיביים, אם אני חושב נגיד על לשבת ביום רביעי או חמישי בבוקר לקפה עם אשתי, אני ואשתי כבר לא נהיה, אני חושב שאנחנו ביחד שמונה שנים, משהו כזה, ובשנים האחרונות שאנחנו גרים בבית הזה, שש שנים בערך, משהו כזה, אולי שש וחצי, היינו המון המון פעמים בבוקר באותו בית קפה, המון פעמים, לדעתי אולי יותר מאלף פעמים. ומאוד מהר אפשר לחשוב שזה יכול להיות משעמם. בסופו של דבר רוב השיחות הן על אותם נושאים פחות או יותר, נכון? הקפה הוא אותו קפה פחות או יותר, אולי אפילו נהיה קצת יותר גרוע מפעם, אם נהיה כנעים. הרחוב הוא אותו רחוב, המכוניות שעוברות זה אותם מכוניות, השכנים זה אותם שכנים. אבל אני חושב שאם אנחנו יודעים לשים את השחצנות שלנו טיפה בצד ולהיות טיפה יותר צנועים ולהגיד רגע, אני לא מכיר את זה, אני לא יודע הכל, בוא נראה איזה דברים חדשים אני יכול לגלות על האישה המאממת הזאת, בוא נראה איזה דברים חדשים אני יכול לחוות במקום הזה, שלמרות שהייתי פה אלף פעמים. אז יש לנו הזדמנות לגלות דברים מוכרים מחדש. אני חושב שאחד הדברים האדירים שיש בלהיות בטבע, זה בעצם לראות שאתה יכול לגלות את אותו דבר כל פעם מחדש, כל פעם מחדש, כל פעם מחדש, גם אם רואים את אותו דבר. וזה גם מה שאני דווקא האמת יותר מאשר בטיפוס, חוויתי את זה בצלילה, ואולי נעשה לכם כמו הפרק הזה תובנות מגובה של 270 מטר, אז תובנות מעומק של 25 מטר, אם בא לכם לשמוע הפרק הזה אז אולי זה גם מעניין לעשות. אבל אני חושב שיש פה איזה משהו של לשים את השחצנות בצד, להבין אני לא יודע הכל, ולעבור את אותה חוויה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, לא מתוך מקום של שיעמום אלא מתוך מקום של סקרנות. שוב אני חושב שזו הסיבה שהרוב האנשים לא מצליחים להתמיד במדיטציה, לא מצליחים להתמיד באימונים בחדר כושר, לא מצליחים להתמיד בריצה, לא מצליחים להתמיד בהרבה דברים שהם יודעים שיעשו להם טוב, כי הם מסתכלים על זה כאילו הם כבר עשו את זה אלף פעם. וזו לא הסתכלות נכונה, כי אם אני יכול להסתכל על זה שבכל פעם שאני אבוא למשהו אני אעשה אותו עוד פעם אחרת, עוד פעם חדש, עוד פעם בצורה שונה, אני יכול לקבל המון המון ערך. אז תזכרו, לפני שעושים דברים הם תמיד נהיים הרבה יותר קשים וסובכים, אז פשוט תתארגנו קצת, תתכוננו קצת, תלמדו קצת ותעשו על הדרך. לא משנה כמה מתכוננים תמיד יש בלתמים, אז בואו נהיה בגישה חיובית לגבי הבלתמים האלה ונזכור שהבעיות הם הדרך ונלמד ליהנות מהן. בואו נבנה מפה עם סדרי העדיפויות שלנו, שמאפשרת לנו להשיג הרבה הרבה יותר. תוכנית כזאת שמאפשרת לנו גמישות, שמאפשרת לנו חופש, אבל הופכת אותנו להרבה יותר פרודוקטיביים. לזכור שגם אחרי שהצלחנו, לא לתת לשטן לעלות לנו לראש, ולא לסיים משהו לפני שבאמת מסיימים אותו כמו שצריך. לתת 100% עד הסוף, להיות כמו שצריך, לא להגל פינות. ודבר אחרון, לזכור שאפשר לחוות את אותו הדבר פעמיים בצורה שונה לגמרי, בצורה חדשה לגמרי, ולקבל מלא מלא תובנות חדשות. אני אשמח לשמוע מכם אם אהבתם את הסוג השונה הזה, את הסגנון החדש של הפרק הזה, אם אהבתם את הכיוון הזה שזה לדעתי מאוד שונה מפרקים אחרים. בלי קשר, אני אשמח שתדרגו את הפודקאסט הזה בחמישה כוכבים אם אתם אוהבים אותו, ותלחצו על פולו, או סאבסקרייב, או לייק ביוטיוב. זה מאוד מאוד מאוד עוזר, כי זה מאפשר לזה שהרבה יותר אנשים ייחשפו לפודקאסט הזה. שמעל פה 300,000 הורדות וצפיות וכאלה, אבל אני חושב תמיד שאם עוד בן אדם יכול לשמוע את הפרק הזה, אם עוד בן אדם יכול לקבל תובנה, זה יכול להיות אחלה ערך מוסף, וגם לי זה עוזר. אז אם אתם יכולים, חמש כוכבים, לייק, סאבסקרייב, עוקב, זה יהיה מדהים. תודה רבה רבה לכם, ונתראה בפרק הבא.