פרק 87: על נפרדות והתמסרות

זה לא סוד שאנחנו חיים בתקופה שמקדשת את האינדיבידואל, מקדשת את ההתעסקות שלנו בעצמנו, מקדשת את זה שאנחנו צריכים קודם כל לדאוג לעצמנו, קודם כל לאהוב את עצמנו, קודם כל לשמור על עצמנו לפני שאנחנו עושים כל דבר אחר. העניין הוא שאותו אינדיבידואל ספציפי, כל אחד ואחד מאיתנו, כן? שכל כך הרבה פעמים סובל כתוצאה מההתעסקות יתר הזאת בעצמנו, ומחוסר היכולת שלנו להתמסר לדברים אחרים, לדברים גדולים יותר, עדיין אנחנו הרבה פעמים מתקשים עם נושא כל כך חשוב כמו נפרדות. אז כן, היום בפרק אנחנו נדבר על מתי אנחנו צריכים ויכולים או כדאי לנו להיות עצמנו, להיות לבד, להפריד את עצמנו מאחרים, ומתי קריטי, חשוב להפוך להיות חלק ממשהו גדול יותר ולהתמסר. אז בואו נתחיל. אז קודם כל שלום חברים וברוכים הבאים לתכל'ס, פודקאסט התפתחות אישית בלי כלישאות. השם שלי זה גל צחייק והמטרה שלי בפודקאסט הזה היא לתת לכם את הכלים הכי פרקטיים שיש להצלחה בחיים, כלים מעשיים שבאמת באמת עובדים, בלי תיאוריות ובלי חרטות. אז קודם כל בואו נבין מה זו בכלל נפרדות ולמה היא חשובה, אוקיי? נפרדות זו היכולת שלנו להבין שאנחנו אחרים ואנחנו קיימים באופן עצמאי מאנשים אחרים. לכם זה נראה אולי ברמה הבסיסית והשטחית של זה מובן מאליו, אבל חשוב להדגיש שתינוקות לא נולדים עם ההבנה הזאת, אוקיי? תינוקות לא מרגישים, לפחות ככל שאנחנו יודעים, נפרדים מדברים אחרים. החוויה של הילד זה שאם הנעלמת חלק ממנו נעלם, המחשבה שלנו זה שכל דבר שאנחנו חושבים או רוצים או מרגישים בילדות, כן? אפילו עד גיל טיפה יותר מבוגר, אנשים אחרים יודעים באופן טבעי מה שאנחנו רואים, אנשים אחרים רואים וכן הלאה. בגלל זה התופעה הזאת של ילד, לא יודע מה, שם משהו על העיניים שלו וחושב שהוא נעלם, חושב שלא רואים אותו. היום בעידן המסכים הרבה פעמים ילדים יגידו למישהו תראה משהו במסך, נגיד יצביעו על טלפון, אייפד, טלוויזיה, כל דבר כזה או אחר, כשהמסך מופנה אליהם ולא לצד השני. כי עדיין נעלמת הבנה המהותית שהחוויה הסובייקטיבית שלהם, החוויה שלהם, מה שהם רואים, מה שהם שומעים, מה שהם מרגישים, הוא נפרד לחוויה של אנשים אחרים. ובעצם כל קפיצה כזאת, כל פעם שבה ההתפתחות שלנו, אנחנו גדלים, מתפתחים ברמה הפסיכולוגית כמובן אני מדבר, אבל גם ברמה הפיזיולוגית. כל מה שאנחנו מייצרים איזו קפיצה כזאת של נפרדות, אנחנו מסוגלים לקלוט את עצמנו כאדם אינדיבידואל נפרד יותר מהסביבה שלו. בתרבות המערבית, בתרבות שאנחנו חיים בה, קוראים לזה מרד, נכון? יש את מרד גיל 3, מרד גיל 9, מרד גיל ההתבגרות וכו' וכו' וכו'. כל פעם יש מרד כזה. מה זה בעצם המרד הזה? כל מרד כזה זה כשאני מבין שאני באיזושהי מידה נפרד יותר, בעיקר מההורים שלי, ואז כשנוצרת ההיפרדות הזאת אני בעצם מגבש רצונות, שאיפות, כל מיני דברים כאלה ואחרים, משל עצמי. וכשיש לי את זה פתאום זה פחות נוח, פתאום זה מתנגש עם רצונות ודברים של דברים אנשים אחרים, ולכן קוראים לזה מרד. אז בעצם אותה חברה, אותה, נקרא לזה ככה, אותה תקופה שבה אנחנו מקדשים כל כך את האינדיבידואל, כל הזמן אומרים למבוגרים בעיקר, אבל גם לילדים, שהם צריכים לדעת מה חשוב להם, שהם צריכים לקדם את הדברים שחשובים לעצמם וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. בכל פעם שהם עושים קפיצה התפתחותית ביכולת שלהם לעשות את זה, אנחנו קוראים לזה מרד, אנחנו כועסים על זה, אנחנו מגיבים לזה בצורה שלילית. אז קודם כל זה דבר שמאוד מאוד חשוב לשים לב אליו. אגב, עם הנושא הזה של פסיכולוגיה התפתחותית והתפתחות של ילדים, אם זה מעניין אתכם, במסגרת הקורס פסיכולוגיה שהעליתי לגמרי בחינם ליוטיוב וגם לספוטיפיי ולכל שאר הרשתות הפודקאסט, יש אחד השיעורים, אני חושב שזה שיעור חמש, ממש סקירה מעניינת של פסיכולוגיה התפתחותית בערך של שעה. אז אתם ממש ממש מוזמנים לחפש מבוא לפסיכולוגיה גל צחייק בפלטפורמה שאתם עכשיו שומעים בה את הפודקאסט הזה או בכל פלטפורמה אחרת. אז אוקיי, נפרדות מאפשרת לנו להיות שלמים או לדעת שאנחנו רוצים דברים מסוימים ואנשים אחרים רוצים דברים אחרים. ברמות שונות של נפרדות אני ממש יכול לתפקד בצורה גבוהה יותר, אפקטיבית יותר מול כל מיני גורמים. לדוגמה, ילדים קטנים, נכון, שיש להם איזושהי רמת נפרדות נמוכה יחסית. לצורך העניין מההורים שלהם, באיזשהו שלב יבינו שהם קצת נפרדים מההורים שלהם אבל עדיין לא לגמרי, ואז תהיה להם תקופת הפדיחות, נכון? יש תקופה כזאת של ילדים, כולכם חוויתם אותה כילדים או כמעט כולכם, וכהורים, אם אתם הורים אז גם חוויתם את זה כהורים, שפתאום הילד שלכם אומר אוי לא אל תעשה ככה, אל תעשי ככה, אל תעשו ככה, אל תעשו ככה, כשאתם עושים ככה זה פדיחות. למה עבור ילד יהיה פדיחה שההורי שלו מתנהל בצורה מסוימת? כי יש את החוויה שמה שההורי שלי עושה זה אומר משהו עליי, נכון? ילדים מייחסים את הכסף של ההורים שלהם או את ההצלחה של ההורים שלהם או את המעמד הסוציו-אקונומי של ההורים שלהם כמעמד שלהם, למרות שהם לא עשו שום דבר כדי לצבור אותו, נכון? אז בילדות זה מאוד מאוד סבבה וזה אחלה להיות עם פחות נפרדות מההורים ספציפית או עם פחות נפרדות מאנשים אחרים. מהסיבה הפשוטה שזה אחד מהמנגנונים שעוזר לנו ללמוד, זה עוזר לנו לחכות את הסביבה שלנו, ללמוד את הערכים של הסביבה שלנו, ללמוד מה חשוב בסביבה שלנו, ללמוד להתנהל מול אנשים אחרים. אבל כשהחוסר הזה בנפרדות עובר או ממשיך לבגרות, מה שקורה הרבה מאוד פעמים, למה? בגלל שכל פעם שאנחנו מנסים ליצור נפרדות הסביבה אומרת לנו שאנחנו לא בסדר, כועסת עלינו, קוראת לזה מרד ואנחנו מנסים להתיישר חזרה למוסכמות, אז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו בגיל מבוגר ועדיין יש לנו איזשהו חוסר מהותי בנפרדות, אוקיי? ואז אנשים לוקחים על עצמם כל מיני קשיים של ההורים שלהם, נכון? בוודאי שמעתם על זה שאנשים אומרים אבא שלי מת בגיל כזה וכזה, אמא שלי מתה בגיל כזה וכזה, אז אני כנראה, לא יודע, יש לי איזו תחושה רעה כזאת שאני מתקרב לגיל הזה, למשל. או אבא שלי מעולם לא התקדם מעל תפקיד מסוים, אבא שלי מעולם לא הצליח מעל דבר מסוים, אמא שלי לא הצליחה מעל דבר מסוים, אז כנראה גם אני לא אצליח, אוקיי? הם קרובים מה אפשרי ומה לא אפשרי עבורם על ידי אנשים אחרים. מעבר לזה, הם ממש יכולים לקחת דברים כמו, אבא שלי, אמא שלי לא אהבו את הדוד הזה, לא אהבו את הדודה הזאתי, ואז גם אני אוטומטית לא אוהב אותם. אבא שלי, אמא שלי האמינו בדברים מסוימים, הרבה מהאנשים שמתחילים להיכנס לעולמות האלה של התפתחות האישית, של התודעה, מתחילים לשאול עצמם, רגע, איך אני אימצתי לעצמי את כל האמונות המגבילות האלה? יכול להיות שההורים שלי אף פעם לא אמרו לי שאני צריך להיות ככה או דבר כזה או דבר אחר? ואנחנו בעצם קולטים שאני הבנתי, או ילדים מבינים בצורה עקיפה, מהם האמונות, מהם התפיסות, מהם המחשבות, מהם גישות החיים של ההורים שלהם, ומתוך חוסר בנפרדות הם אוטומטית מניחים שזה גם צריכים להיות האמונות, התפיסות, נקודת המבט שלהם עצמם. ולכן זה דבר מאוד מאוד בעייתי. עוד תופעה מעצבן ובעייתית שיש לאנשים שיש להם חוסר בנפרדות שממשיכה את המאת גיל מבוגר, זה באמת סיטואציה שבה אנחנו רואים את הנרד גיל ההתבגרות הזה מתמשכת גיל 30 או 40. אני כל פעם מחדש, כאילו מופתע, לא מופתע, אבל אני לא יודע מה המילה המדויקת לזה, אבל כשאני רואה מישהו או מישהי באזור גיל 30 או 40, פתאום באיזשהו מצב, במקום ציבורי ממש כועס על אחד ההורים שלו, מדבר אליהם באגרסיביות ובצורה לא יפה, אז אני אומר לעצמי, לא עשית את זה בגיל 17 כמו שצריך או גיל 20? לא הבנת עדיין שההורים שלך זה לא הדבר שאתה צריך או שאתה אמורה לשלוט בהם? אני לא אומר שאין מקום שבו צריך אולי, לא יודע, להציב גבולות, או לפעמים אולי אפילו להציב גבולות בצורה אסרטיבית, אבל כשיש לנו סיטואציה שבה אנחנו מרגישים שכל דבר שההורים שלנו אומרים לנו זה פוגע לנו או נוגע לנו באיזושהי נקודה רגשיה, סימן שיש לנו פה איזשהו משהו לעבוד עליו. אני מקווה שזה די ברור לכם. אז מצד אחד כדאי לנו לפתח ולהרחיב את היכולת שלנו ואת התפיסה שלנו לגבי נפרדות, להבין שמה שנקרא זה לא שלי זה שלה, זה לא שלי זה שלו, הם בוחרים לעשות פעולה מסוימת, זה שלהם, אני לא חייב להיות אחראי על הפעולות שלהם, מה שהם עושים לא אומר שום דבר עליי, כן? כל העבודה הפנימית הזאתי שכדאי לנו מאוד מאוד מאוד לעשות, אגב אם אתם קולטים שאתם נפגשים בזה שוב ושוב ושוב ושוב, לפני משהו כמו 10 או 20 פרקים העליתי פרק עם השיטה שלי לטיפול עצמי, אני מאוד מאוד ממליץ להשתמש בטכניקות שנמצאות בפרק הזה על מנת להעמיק ולשפר את יכולת או תחושת הנפרדות שלנו ואת חוויית העצמה האישית שלנו כשאנחנו נפרדים מהסביבה הקרובה והרחוקה שלנו. ומהצד השני כשאנחנו מדברים על התמסרות, אנחנו מדברים בעצם על היכולת להקדיש את עצמנו למען אדם אחר או למען משהו אחר באופן כללי. בצורה מאוד מאוד פשוטה, אני חושב שהרבה מאוד אנשים חווים את זה בצורה מאוד מאוד משמעותית, לראשונה בחייהם כשיש להם ילדים, לא כולם חווים את זה כמובן עבור הילדים שלהם, אבל זו תופעה די נפוצה, אחרים יכולים להרגיש חוויה של התמסרות בזוגיות, בעבודה או בכל מיני מקומות. אחרים. אוקיי? עכשיו, קודם כל חשוב להדגיש שהתמסרות זה הבסיס לחיים של משמעות, אוקיי? בסופו של דבר, יש את הניסוי המחשבתי המפורסם הזה, שגם שאלתי אותו באחד השובפרקים בשיעור פסיכולוגיה, וקיבלתי עליו תשובות מאוד מאוד מעניינות ביוטיוב, שאם הייתם יכולים לקבל, אולי אתם יכולים לעשות את הניסוי המחשבתי הזה עכשיו. נגיד שהייתי יכול לתת לכם כדור, כמו הכמול או משהו כזה, רק שבמקום שהוא היה משקך כאבים, מה שהוא עושה זה הוא מייצר לכם חוויה של שמחה. פשוט כיף לכם, אוקיי? כיף לכם כל הזמן, אוקיי? מהרגע שאתם לוקחים את הכדור, אולי אתם יכולים לקחת אותו כל יום או בטבר, או שמספיק שתיקחו אותו פעם אחת, לא משנה, ואתם לנצח, לשאר איתכם פשוט שמחים. האם אתם לוקחים את הכדור הזה או לא לוקחים את הכדור הזה? ולכאורה, לכאורה היינו מצפים שכל בני האדם יגידו, בוודאי שאני לוקח את הכדור הזה. שום בוודאי בחברה, כמו החברה שאנחנו חיים בה, בתקופה כמו בתקופה שאנחנו חיים בה, שכולם אומרים כל הזמן שהכי חשוב זה להיות מאושר, ואנחנו עושים דברים כדי להיות מאושרים או כדי להרגיש טוב, כל הדברים האלה. אם הייתם יכולים להרגיש טוב פשוט כל הזמן, האם הייתם עושים את זה? ובאופן מפתיע או שלא מפתיע, הרוב המוחלט של האנשים אומרים שהם לא היו לוקחים את הכדור הזה, הם לא היו מוכנים לקחת את הכדור הזה. והסיבה לזה, לפחות לדעתי, ודוקטור ויקטור פאנקל ככה עומד בצד שלי, או שאני עומד בצד שלו, זה שאנשים לא באמת רוצים שמחה, ברמה השטחית. זאת אומרת, אנחנו רוצים להיות שמחים ברמה השטחית, אבל זה לא הדבר הכי חשוב לנו. הדבר הכי חשוב לנו זה להרגיש משמעותיים, זה להרגיש שהקיום שלנו הוא בעל ערך. עכשיו, החשש של הרבה אנשים זה שאם הם יהיו מאושרים כל הזמן, או שמחים כל הזמן בעזרת זה שהם ייקחו כדור, זה עלול להרפל את החוויה שלהם ולגרום להם להיות פחות משמעותיים, לייצר חיים פחות של עשייה, פחות של נתינה, פחות של ערך ומשמעות, ולכן הם יגידו שהם לא ייקחו את הכדור הזה. עכשיו, למה אני אומר שהתמסרות זה הבסיס לחיים של משמעות? כי ברגע שאני רוצה להרגיש משמעות, אם אני מתעסק אך ורק בעצמי, מה שקורה זה שאני באופן טבעי הופך להיות פחות ופחות ופחות מאושר. זה אחד הפרדוקסים הידועים, המוכרים, הנחקרים ועדיין, לא יודע, המלכודות הכבועות שאנשים נופלים בהן בהקשר של אושר, וזה שיש דברים מסוימים בחיים שככל שאנחנו יותר רוצים אותם, כך הם יותר מתרחקים איתנו. כאילו ברמה הבסיסית, אם אני רוצה אותם ברמה הבסיסית זה בסדר, אבל מעל רמה מסוימת זה נהיה חולני והופך להיות לא טוב. דוגמה פשוטה לזה, זה בן אדם שמאוד מאוד חשוב לו להיות בריא, מאוד מאוד לא רוצה להיות חולה. אם אנחנו רוצים להיות בריאים, לא רוצים להיות חולים, אז אין שום בעיה, זה בסדר גמור. כולנו רוצים להיות בריאים, כולנו לא רוצים להיות חולים, יופי, ממש כמו שכולנו רוצים להיות מאושרים. אם זאת בן אדם שמתעסק יותר מדי בעניין של הבריאות שלו, הוא הופך להיות סוג של איפוכונדר, נכון? הוא הופך להיות סוג של, זה סוג של מחלה לדאוג יותר מדי לבריאות שלך. ולמחלה הזאת שיכולה להיות מלווה בחרדה, בלחץ, בסטרס, בפעולות כל מיני שמזיקות לבריאות, היא יכולה באמת באמת באמת לפגוע בבריאות שלו. דוקטור ויקטור פאנקל נותן גם דוגמה מתוך העניין של התנהגות מינית, אני לא אכנס לזה כאן בפודקאסט, אבל מי שרוצה לקרוא את הספרים יותר ממומלץ, יותר ממומלץ ויותר ממוזמן. בדוגמה שלנו גם עושר זה ככה, עושר כשאני ברמה הבסיסית רוצה להיות מאושר, אני רוצה שלי כיף, אני רוצה שלי יותר טוב, יופי, סבבה, אחלה, מעולה. אבל אנשים שהולכים כדי לקנות עושר באטרף או בקסח מה שנקרא, אז סמים, אלכוהול, כל מיני דברים אחרים, זה דבר, זה דרך אחת ששוב מייצר את חיים מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד לא מאושרים, אבל גם ניסיון להשיג פשוט עושר רגי כל הזמן, הרצון, לא יודע מה, להיות במערכות יחסים שהצד השני כל הזמן עושה לי רק טוב, הרצון להימנע מהקשרים שרע לי בהם או שלפעמים מאתגרים אותי, הרצון לעשות רק מה שקל לי, לא לעבוד קשה יותר מדי בעבודה שלנו וכן הלאה. ככל שאנחנו עסוקים יותר בלהיות רק שמחים כל הזמן ולעשות דברים רק שעושים לנו טוב, ובעצם אנחנו מונעים מהיכולת שלנו באמת באמת באמת להיות מאושרים, אוקיי? התמסרות זה הבסיס לחיים של משמעות ולחיים של עושר עמוק ואמיתי. עכשיו זה מדבר שהוא ממש ממש ממש לא פופולרי היום, אוקיי? היום ברוב המקרים אם אני עכשיו אהיה בהתמסרות מוחלטת או בהתמסרות ברמה מאוד מאוד מאוד גבוהה, לדוגמה במערכת יחסים הזוגית שלי, מאוד מאוד מהר, הסביבה שלי תתחיל להגיד שבן הזוג שלי, בת הזוג שלי, לא משנה, הם נרקיסיסטים, אוקיי? שהם מנצלים אותי, שאני עושה יותר מדי עבורם, שאני לא שם לב מספיק לעצמי וכן הלאה. הדבר הזה הוא כמובן לא נכון, אין בינו לבין המציאות שום קשר, אבל זה הבעיה או המחלה שיש לנו כרגע. אם ניקח את זה בהקשר של עבודה, אם בן אדם ייקח התמשרות ברמה גבוהה לעבודה, שהוא יאמין שהוא עושה משהו משמעותי, משהו חשוב, משהו שתורם לעולם, לא משנה מה, דבר שיוביל אותו באמת לחיים עמוקים ומאושרים יותר, מאוד מאוד מהר הוא יאשם בהיותו וורקוהוליק, בהיותו מחור לעבודה, יגידו לו שהוא בורח מהבית, בורח מהילדים, בורח מדברים אחרים, העיקר כדי להיות כל היום בעבודה, יגידו לו שזה לא בריא, יגידו לו שהוא צריך לשנות את זה, אוקיי? בן אדם שמתמסר יותר מדי לילדים שלו, אז יגידו לו שהוא מבטר על עצמו, שהוא מבטר על ההגשמה העצמית שלו, שהוא מבטר על הדברים שחשובים לו. כפרה הלחם, מי החליט שההגשמה העצמית שלי חייבת להיות בקריירה, אם אני רוצה להגשים את עצמי וזה שאני אהיה כל היום עם הילדים, מי אמר שזה דבר רע? אם אני רוצה לתת מעצמי מעל ומעבר לבן או בת הזוג שלי, מי אמר שזה דבר רע? אם אני רוצה לתת את כל כולי לפרויקט משמעותי בעבודה שלי, מי אמר שזה דבר רע? בעולם שבו אנחנו כל הזמן מנסים לספור כמה אני נותן וכמה אני מקבל, והאם אני מקבל מספיק ביחס למה שאני נותן, אנחנו תמיד, אבל תמיד מאבדים את אחד הכוחות החשובים והגדולים ביותר, שזה הכוח של החשיבה וההתקדמות לטווח ארוך. כן, יכול להיות שבתקופה מסוימת אני נותן בעבודה שלי כל כך הרבה יותר, והבוס שלי אולי לא מעריך את זה, ואולי אפילו השכר שלי לא משקף את זה. אבל אם אני עושה את זה לאורך מספיק זמן ואני דואג בצורה בריאה לאורך הזמן, כן לעצמי באיזושהי רמה, מאוד מאוד מהר אני אפתח מיומנויות מדהימות ועמוקות. יותר ויותר אנשים ידעו שאני עושה את הדבר המדהים הזה ואת היכולות, יהיו מודעים ליכולות המדהימות שלי. לאורך זמן אני אוכל להיות הרבה יותר מוערך, לאורך זמן אני אוכל לקבל תגמול הרבה יותר גבוה, גם אם זה ייקח שנים. לרוב האנשים יש את החוויה שאם אני עובד ממש קשה היום, אז אני צריך לקבל את זה במשכורת היום, עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה. אבל בעולם האמיתי זה לא עובד ככה, זה לא עובד ככה בעבודה, זה לא עובד ככה בזוגיות. בשביל ליצור חוויה של שותפות אמת, של אהבה עמוקה עם בן או בת הזוג שלך, הזוגות שנמצאים ביחד המון המון המון שנים שוב ושוב יגידו שזה דווקא המשברים הארוכים. לא משבר של שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים עברנו, אלא תקופות קשות וארוכות שאחד הצדדים נטל על עצמו נטל משמעותי יותר מהצד השני. שוב, לפעמים זה צד אחד, לפעמים זה יכול להיות צד אחר, לפעמים במשך כל החיים אף פעם לא יהיה מה שנקרא החזר השקעה. זאת אומרת, לא יהיה מצב שבו אם נגיד היה איזשהו משבר ואני נתתי מעצמי 300% יותר מבן או בת הזוג, לא בטוח שבמשך 70 שנה יהיה מצב שהבן זוג ייתן 300% יותר. הדברים האלה לא מתאזנים במתמטיקה ככה. אבל איך הם מתאזנים? שמתוך זה שאני נותן 300% יותר במשך תקופה ממושכת, אני חווה משהו אחר, אני חווה רמה אחרת של חיבור, של שייכות, של שותפות בתוך המערכת יחסים. ושוב, זה לא נמצא תוך כדי המאמץ הרבה פעמים, הרבה פעמים זה מגיע מהצד השני של המאמץ, אחרי שעברתי אותו, אחרי שעשיתי אותו. כנאל עם ילדים וכנאל עם מקומות אחרים. עכשיו, אז איפה ולמי ולמה אנחנו רוצים ויכולים להתמסר מעבר לילדים שלנו? וזו אולי שאלה מאוד מאוד פשוטה עבור אנשים מסוימים, אבל מאוד מאוד קשה עבור אנשים אחרים. אתם יכולים לשאול את עצמכם, איפה אתם רוצים להתמסר ולמי אתם רוצים להתמסר ולמה אתם רוצים להתמסר? דוגמה מאוד פשוטה זה בשותפות הטריה יחסית, משהו כמו חצי שנה קצת יותר שלי, מדיכרן. יש לנו סינרגיה מדהימה. והסינרגיה שלנו היא לא בהכרח בגלל מיומנויות, יש לנו הרבה מיומנויות חופפות והרבה מיומנויות לא חופפות. וגם כצמד שותפים יש לנו מיומנויות חסרות, אני רואה את זה שוב בעסקים אחרים שלי שיש לי שותפים מסוגים אחרים שהם יכולים להביא דברים מדהימים ושלא אני ולא אידי יודעים להביא. אבל מה שמשלים מאוד מאוד טוב פשוטפות שלנו זה זה שבהתמסרות הבסיסית שלי בכל עסק שאני עושה, ההתמסרות מספר אחד שלי קודם כל היא ללקוח. בגלל זה הרבה מאוד פעמים מה שקורה זה שאנשים שנמצאים צמודים אליי בצוות שאני עובד איתו הם או מקבלים השראה מאוד מאוד חזקה ועובדים מאוד מאוד קשה ונותנים בראש ומשקיעים מעצמם מעל ומעבר ומרגישים מאוד מאוד טוב או שהם נשחקים והולכים לאיבוד. כי אני כשאני עובד ההתמסרות המקסימלית שלי במקום הראשון היא קודם כל ללקוח וזה לא משנה מה אני מוכר, מה אני עושה, מה אני נותן אני קודם כל מתמסר ברמה הגבוהה ביותר ללקוח ושוב זה אומר שבמצב שבו או שאני יוצר עסק שהוא טוב ללקוחות או שאני יוצר עסק שהוא טוב לעובדים תמיד תמיד תמיד תמיד תמיד אני אתעדף עסק שהוא טוב ללקוחות ואני אמצא את העובדים שבכל זאת הדבר הזה יתאים להם. עכשיו זה לא אומר שאני אומר הלקוח תמיד צודק ומי שפעם לא יודע הלקוח שפעם מרימתה כל העובד שלי ממש כזה יודע שזה לא דבר אוקיי, אז בעצם כשאתם יכולים לשאול את עצמכם, אם אתם רוצים לחיות חיים עם יותר עושר, אם אתם רוצים לחיות חיים עם יותר משמעות, אם אתם רוצים לחיות חיים עמוקים יותר. אחד, איפה אתם עדיין לא יצרתם נפרדות? איפה אתם עדיין יש מקומות ואנשים שברגע שהם פועלים בצורה מסוימת זה מפעיל אתכם, זה מפריע לכם? איפה אתם עדיין לא מצליחים להצליח לשים את עצמכם כישות נפרדת שלמה בתור עצמה, לא בהכרח שלמת, אבל שלמה בתור עצמה, שיש לה את היכולת לקבל החלטות לבד, להתקדם לבד ולרוץ קדימה לבד? ואולי איך לעבוד על זה ולטפל בזה? ומהצד השני, איפה אתם יכולים להביא רמה הרבה הרבה יותר גבוהה של התמסרות? כי נפרדות והתמסרות זה לא סותר, ההפך. דווקא בשביל להתמסר ברמה הגבוהה ביותר, אני צריך להבין שאני קודם כל נפרד. מתוך ההיפרדות שלי, מתוך הנפרדות שלי, אני יכול באמת באמת באמת להתמסר. בספר מניגוד בטישרט אני מתאר לעומק את הצורך העמוק שיש לאנשים במשמעות. ואני מסביר איך אנשים שמוכנים לקחת אחריות ולהפוך להיות מנהיגים פשוטים, אותנטיים וחזקים ועוצמתיים בחיים שלהם, יכולים ליצור ולגרום לדברים ענקיים ועצומים לקרות. הם יכולים לפתח לעצמם מקומות שבהם מעריכים אותם מאוד ונותנים להם כל דבר שהם רק רוצים, כי הם מספקים לאחרים משמעות. איך הם יכולים ליצור לאנשים אחרים חזון משמעותי וחזק, שימשוך אותם לעבר מטרות גדולות, ויגרום לזה שהם יוכלו להשפיע על אנשים אחרים בצורה פשוטה, קלה, אותנטית, עמוקה ומהירה. אם חשוב לכם להיות מסוג האנשים שלא רק נותנים משמעות לעצמם דרך העשייה שלהם, אלא אולי משתמשים בזה שאנשים אחרים זקוקים כל כך למשמעות הזאת כדי לקדם פרויקטים ודברים גדולים ומשמעותיים בעולם, בין אם זה בעסקים שלהם, במשפחה שלהם, במקום שהם עובדים בו או בקהילה שלהם, בהתנדבות או בכל מקום אחר, אני ממליץ לכם בחום, בחום, בחום, בחום, תקליקו על הקישור, תזמינו את הספר ואני מבטיח שאתם תיהנו ממנו מאוד. אנחנו נתראה בפרק הבא.