פרק 76 — N.L.P וחיים מלאי אושר

אנחנו נמצאים בתקופה שהיא מאתגרת, תקופה לא פשוטה, תקופה של מלחמה וברוח התקופה הזו החלטתי לפנות אליך גל צחייק ולהציע לך לתקשר את התקופה הזו, לדבר על האתגרים שעומדים בפנינו אנחנו בתקופה של מלחמה, תקופה של טראומות, חרדות, פחדים אז נעים מאוד גל, תודה שבאת ואני אשמח אם ככה תוכל להציג את עצמך ולספר על מי הוא גל צחייק ומה הסיבה שבחרתי לדבר איתך כי אתה בגנם מההיכרות שני מדהים מה הסיבה שאתה בחרת לדבר איתי זה אתה תצטרך להגיד אבל קורא מחשבות זה עדיין לא ברזומה אבל אני כן אגיד שאני מאמן, אני מטפל, סופר, מרצה אני התחלתי לעבוד עם שיטה שנקראת NLP לפני אני חושב שזה ככה בערך 15 שנה, 14 שנה משהו כזה בהתחלה של המסלול הזה שעוד אני יחסית בהתחלה שלו אבל עוד יותר בהתחלה מעכשיו הייתי עושה הרבה סדנאות, קורסים, עובדים עם אנשים הרבה אחד על אחד בעיקר בנושא האמת של טראומות, לא יודע אם אתה יודע את זה ולפני 7 שנים הקמתי את מכללת תוצאות המכללה שנכון להם היא הגדולה בישראל ללימודי NLP ואני מנחש שמתוך המקום הזה אני אסמנתי אותי לפה יש לי עוד כל מיני פעילויות שאני עושה כרגע שעוד בגלל שהמקום הזה של צמיחה אישית זה משהו שאני חי אותו ונושם אותו ומאמין בו אז כשהתחלתי, כשהקמתי את המכללה מתוך מקום של להפיץ את הNLP ולהעביר את זה לכמה שתר אנשים כי ראיתי שהכלים האלה עובדים וכנראה אולי נדבר על זה שינו את החיים שלי אחר כך שינו את החיים של האנשים שעבדתי איתם ואז בסדנאות אז רציתי להפיץ את זה עוד ועוד דרך המכללה אבל כשנכנסתי כבר לשם התלהבתי ונהניתי מעולם העסקים ואז נכנסתי גם למקום הזה ואולי זה גם משהו שאפשר טיפה לגעת בו או שלא? אבל זה בגדול המי אני ולמה אני כאן השתתפתי בקורס לפני 7-8 שנים במכללה שלך ואני יכול להעיד על עצמי שהקורס שניה לי את התפיסת עולם בעצם מאדם שתפס את העולם בצורה מאוד מאוד מסוימת פתאום התחלתי לתפוס את העולם במזוויות שלא הכרתי התחלתי להבין שיש לי פשוט אפשרויות אחרות ממה שאני חושב מאיך שאני תופס את הדברים ולכל אחד יש את הזווית שלו ואת הראייה שלו וכל מה שצריך לעשות הוא פשוט להיחשף לתכנים שעוזרים לך להתפתח ולהפוך להיות אדם טוב יותר או להתמודד עם טראומות פחדים אתגרים ופשוט שינה לי את החיים זה כיף לשמוע תודה ברוח המלחמה אני אשמח לשאול אותך איך המלחמה תפסה אותך? איפה היית? איך זה משפיע עליך? אני אענה תשובה שכבר על ההתחלה לא כזה פוליטיקי קורקט אבל היא האמת שכשהדבר הזה התחיל אני הייתי מאוד בלחץ אני גם פחדתי שהדבר הזה התגלגל לעוד מקומות עוד הרבה יותר חמורים מה שקרה במציאות שמה שקרה במציאות זה מספיק חמור כמובן אבל אתה יודע שלרבים איתנו היו את המחשבות שזה יכול עוד ללכת עוד יותר גרוע בין אם זה בגבולות צפון או מקומות אחרים אז זה מהצד הראשון אבל אחרי משהו כמו שבוע שבועיים זה היה נראה שאתה יודע צהל חזק המדינה שלנו כעם התאחדו בצורה יוצא דופן והנתינה וכל מה שכל מה שהיה חסר ביום הראשון הזה הגיע בעודף וביתר בצורה הכי טובה שאפשר כולם היו תמיד ביחד לאתגר הזה נכון נכון נכון הצלחתי די מהר שוב זה קצת לא פוליטיקי קורקט להגיד את זה וגם אני מבין שאני בר מזל שלא קרה לאף אחד מהמשפחה הצמודה שלי משהו ואני לא חס וחיי לשופט אף אחד אחר אבל מתוך המקום שלי אני הבנתי שאם זכיתי בזה שהדבר הזה לא פגע בי אישית לא פגע אישית באנשים צמודים במשפחה שלי למרות שכן בתלמידים שלי ובאנשים אחרים שהתפקיד שלי כרגע זה לעשות את הכי טוב שאני יכול עם מה שיש משהו כמו שבוע וחצי אחרי הסיטואציה שבועיים אני ושותף עסקי שלי אחד מהעסקים שלי שקוראים לו אידי קרן עשינו כנס גדול הבאנו בערך חמישים מרצים בישראל מכל מיני תחומים שונים לכנס מאה אחוז בחינם שהיה כל יום במשך שבועיים כמעט עשרת אלפים אנשים שמעו לכנס הדיגיטלי הזה הרתמות הייתה מדהימה המרצים היו מדהימים ונתנו את זה ומשם המשכתי לעוד פעילויות של לחשוב איך אני מנצל את טובה את התקופה הזאת בהתאם לסיטואציה גם מהיכרות שלי איתך אני מאמין שאתה משתמש בכלים של NLP כדי עם כל האתגרים לעבור את התקופה הזו בצורה שיותר טובה כלים של יצירת מציאות שהיא יכולה להיות טובה יותר לגמרי אחרי בערך שבוע וחצי ואני זוכר את עצמי יושב עם ידי בטלפון ואני אומר לו תשמע כאילו אני בזוואה והוא שואל אותי מה אתה אומר בכנס שאנחנו עושים לשים הרצאה שלך ואני כזה עזוב אותי אל תשים הרצאה שלי לא בעלי להרצות אין לי מה להגיד ואז אמרתי לו רגע כאילו אם זה תפסתי את עצמי. אם זה מה שאני מתקשר, סימן שאני לא מחובר לעצמי. אמרתי לו, שים ההרצאה שלי עד הכנס, זה היה כאילו כמה ימים אחר כך, אני נטפל בזה. ויום אחר כך, כשקמתי בבוקר, שמתי את הילדים במסגרות וכאלה, הלכתי לאופיס דיפו, קניתי מחברת חדשה, קניתי שתי העתים, הלכתי לבית קפה שהיה, אתה יודע, כזה חצי סגור, חצי לא סגור, וישבתי שלוש שעות בסשן כתיבה עם כל מיני טכניקות וכליים שלי, כדי להבין מה הרגשות העמוקים שעלו לי, מה הדברים שיש שם, מה באמת מפריע לי, איפה הדברים האלה באמת פוגשים אותי, מה הפחדים הרלוונטיים והלא רלוונטיים, מה אני יכול לעשות, מה אני לא יכול לעשות, והצלחתי לנקות את עצמי. יום למחרת באתי לשיחה הבאה עם עדי וכבר באנרגיות גבוהות. ושוב, מאז, שוב, להגיד לך שלא היה לי נקודות של פחד או חרדה או לחץ או, אתה יודע, הסיטואציה האמיתית שאנחנו נמצאים בה, אבל הייתי אומר שלפחות 80-90% מהזמן אני אמת בתפקוד מאוד מאוד גבוה וחשובי בטוח. אני מבין אותך לחלוטין, אני חושב שלפחות בשבוע, שבועיים הראשונים, אני יכול להעיד על עצמי שהייתי פשוט כל יום מול המדטלוויזיה, מול החדשות, מול הפחדים, וזה מרוקן, הרגשתי שהאנרגיות שלי פשוט קורסות, לא תפקדתי. ורק על ידי העשייה, רק על ידי, אני אקרא לזה, יציאה מהפחד הזה, הצלחתי להבין שהחיים ממשיכים. שוב, עבור רובנו החיים ממשיכים וזה בסדר, ואני כן רוצה להדגיש פה משהו שזה בסדר שעבור חלקנו, שנמצאים בכל מיני סיטואציות הרבה יותר מורכבות, החיים לא בדיוק ממשיכים. זאת אומרת, זה צריך להבין שלמרות שזה איזושהי סיטואציה שהיא כלל חברתית של כל המדינה שלנו ושל כולם, עדיין יש דיפרנציאציה, עדיין יש אנשים מסוימים שוואלה, אם הם עכשיו בתוך סיטואציה מסוימת, אפילו לא המקרים הכי קיצוניים, אפילו לא המקרים הכי גרועים שהם בטוח שצריכים משהו אחר לגמרי, כן? אבל אפילו אימא, שיש לה עכשיו חמישה ילדים בבית, ושלושה מהם ממש קטנים, ובעלה שהיא רגילה שהייתה ביחד בתוך כל הדבר הזה, עכשיו נמצא במילואים בתוך עזה, ואח שלה גם במילואים בתוך עזה, ויש לה את כל הבלגן הזה בתוך הזה, אז בסדר גם לא להיות אפקטיבי כמו כל שאר הזמן, ולא להיות במצב רגיל בחיים, אבל אני חושב שיש הרבה מאיתנו שיש לנו את היכולת, ולכן במידה מסוימת את החובה המוסרית להיות בטוב שלנו. כשאני מרים שיחת טלפון, זה לקח לי כמה שבועות שוב, וזה קצת אולי לא מנומס להגיד, אבל כשאני מקבל שיחת טלפון עכשיו מאנשים שנגיד רוצים לעשות איתי משהו, שאולי עסק או מחירות, למכור לי משהו או משהו כזה, אז אני שואל אותי מה שלומך. אני אומר להם, מדהים, סבבה, ואנשים כאילו באלם, אתה יודע, אה, לא ציפיתי לקבל את התשובה הזאת, עכשיו שוב, אם אני הייתי מתקשר למישהו, לא הייתי מתקשר, היי, מה קורה, מה הולך? כי אני לא יודע מה יש מצב לשני, ואני רוצה להיות רגיש כלפי הסיטואציה שהצד השני נמצא בה, אבל אם בן אדם מתקשר אליי עכשיו למכור לי משהו, זאת אומרת שכנראה שהמצב שהוא נמצא בו הוא סבבה, נכון? סביר. אז אני יכול לעבוד לעצמי להיות באנרגיה הטובה שלי, ולהתחיל להפיץ אור וחיוביות ואופטימיות גם בעולם הזה. צריך שוב להיות רגיש מצד אחד, אני חושב, אבל מהצד השני יש לנו את היכולת ואת החובה המוסרית להיות שליחים של אופטימיות ואור. כלומר, למרות שחברים בתקופה שהיא יום מאוד מאוד חשוך, דווקא בזכות... זה לא יום חשוך, זה גם חשוך. אתמול מתו אנשים... זה כל יום, זה כל יום. אז זה תקופה חשוכה, אבל עדיין, גם בתקופה החשוכה יש אור. ביום הזה שחס וחלילה, שוב, אני לא 100% בקיים מספרים, מספר מסוים של חיילים שעשו את ההקרבה הגבוהה ביותר שבאמת יכול לעשות, והמשפחות שלהם בסבל שאי אפשר לדמיין, קרו עוד מאות אלפי דברים מדהימים במדינה הזו. והחיילים האלה נלחמו ושימו בחיים שלהם. כדי שאנחנו נוכל לחיות. כדי שהדבר המדהים הזה ישמר. אז אם אנחנו לא נהיה בהוכרה ובפוקוס גם על הדבר הזה, אז... איבדנו את התכלית. איבדנו את התכלית, בדיוק. הלוואי וכבר כל המלחמה הזאת תהיה מאחורינו. הלוואי. נעבור את זה. אני באופן אישי מכיר כמה אנשים שחוו טראומות בעקבות המלחמה, וחטופים בין היתר, ואני אומר לעצמי, איך אפשר להתמודד עם החוויה המאתגרת הזאת? אני חושב שזה... שצריך שוב לתת תשובה שונה למעגלים שונים של השפעה. מי שקרוב צמוד משפחה שלו, חס וחלילה, נרצח, נחטף, כל דבר כזה, באזה, אז עזרה מקצועית זה דבר שיש להם בשפע. כאילו המדינה מספקת להם את זה, הסביבה מספקת להם את זה, וכדאי להם להיאחז בזה. שוב, אם הם מתלבטים משהו, אז ההמלצה שלי זה תעשו את זה. תשתמשו בכמה שאתה מעזרה המקצועית שאתם יכולים לקבל. ופה אני חושב שדווקא המקום שלנו לדבר זה על אלה שהם טיפה במעגלים היותר רחבים, שגם... גם בסרט כולנו קיבלנו איזה שוק כזה, אתה יודע, לפני כמה ימים, משהו אמיתי. אני מתעורר באיזה שתיים בלילה, ואשתי בהיריון, היא בחודש שמיני, הלכה לשירותים באמצעי לילה, זה כסודה. ואז אני אומר לה, עכשיו במצב תודעתי של חצי הזיה, לך תבדקי בדלת נעולה. עכשיו כאילו אני לא בן אדם שלחוץ על זה שהדלת יהיה נעולה, אתה יודע, זה לא בראש שלי בדרך כלל, אבל הייתי במצב שאני שוב לא מחובר לעצמי, מצב שמתוך הסיטואציה, ואני זוכר את עצמי רץ לי עכשיו בראש, אולי אני אגיד לה גם ללכת למטבח, להביא סכים מטבח, תהיה לידי. אתה יודע, אם מישהו ייכנס לזה משהו. זה משפיע על המחשבות. זה מחשבה שהיא עזויה. זה לא מחשבה שהיא תקינה, שביום רגיל הייתי חושבת על עצמי עם עצמי. וזה אני חושב התשובה הראשונה לשאלה של זה. כששאלת איך אנחנו יכולים להתמודד עם כל מה שקרה פה. והנפשת, צעד הראשון זה להבין שתחת תנאים לא הגיוניים, ותחת סיטואציות קיצוניות, זה בסדר שעולות לי מחשבות מוזרות ולא רגילות, ואולי אפילו קצת קוקו כאלה. כאילו נשים סכים מטבח, זה מחשבה קוקו-קה בין הים. זה בסדר, כי ברגע שאני מבין שזה בסדר והמחשבה עולה, ואני משחרר אותה, אז היא לא נתקעת לי בראש והיא לא עושה לי בעיות. עכשיו, אתה לא מתחזק אותה. בדיוק, אני לא מתחזק אותה. אני לא חושב, אוי מה קרה לי, אני לא נכנס לתוך כל הדרמה הזאת. הייתה לי את המחשבה, זו מחשבה מטומטמת, עברה. נגמר, סוף סיפור. אז זה דבר ראשון. ודבר שני זה באמת כן לחקור קצת יותר לתוך הרגשות. כי מה שהרבה אנשים לא מבינים, זה שעולה לנו איזשהו רגש, ובמיוחד בתקופה כמו עכשיו, עולים לנו מיקס, שילוב, חיבור של הרבה רגשות חזקים ביחד. וכשהרגשות האלה עולים חזקים ביחד, אנחנו גם מתבלבלים מהם, ולא מסוגלים להבין איך אנחנו צריכים להרגיש אותן, ואנחנו מובילים חוויה של כזה אוברווילם, כלומר, הצפה. ואז, אתה יודע, אנשים, אני רואה הרבה אנשים חיים ככה, מהצפה לאפתיות, מהצפה לאפתיות, מהצפה לאפתיות, הצפה ניתוק, הצפה ניתוק. כי יש פה פיקים שהם לא... נכון, שהם לא יודעים לאבד אותן. ואחד הכלים הכי טובים שאפשר לעשות, זה פשוט להתחיל לייצר הבחנה בין הרגשות. הרי למה הרגש עולה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב? כי לא איבדנו. זה אולי משהו ששוב עבור מי שבעולמות התקפול וזה, זה די מובן, מי שאולי לא מהעולמות האלה, זה לא מובן, לא? אבל זה מאוד מובן שרגש שהוא חוזר על עצמו בצורה לולעתית שוב ושוב ושוב, זה בגלל שהוא לא עבר איבוד. וברגע שהוא יעבור איבוד, הוא יכול להשתחרר. איך אפשר לאבד רגשות? או הסיבה שהרגשות נשארים לא מעובדים, זה בגלל שאו, בגלל המורכבות שלהם או בגלל העצימות שלהם. אם רגש הוא מאוד מאוד חזק, כמו במקרה של טראומה, ואני לא מסוגל לאבד אותו, ברמה הרגשית אין לי את העוצמות הרגשיות עכשיו בסוגלות לאבד אותו, אז הוא יודחק ואולי יחזור בהמשך. אם רגש הוא כמו במקרה עכשיו מאוד מורכב, יש בו, שנגיד גם פחד, נכון? וגם כעס וגם ייאוש וגם אתה יודע, כל מיני רגשות נוספים שמעורבבים כרגע לאנשים. אז אין לנו את היכולת לאבד רגשות שמעורבבים אחד בתוך השני. כי הם כל כך עמוק אחד בתוך השני. כן, ואז אי אפשר להבין מה הם רוצים. תחשוב שזה קצת כמו, יש את הסרט הזה של דיסני הכל בראש, נכון? שלא יודע אם ראיתם את זה, שיש איזה חמש רגשות, עצב, כעס, דיסקוס, וכאילו כל אחד מהם מיוצג על ידי דמות והם כולם בתוך הראש של ילדה קטנה. אז תחשוב שאם אני עכשיו יושב בפאנל, כמו בפאנל בחדשות שיש חמישה אנשים, כולם מדברים בבוליום גבוה, מה מבינים? כלום. ואם לא יהיה את המנחה שהגיד להם עצור עכשיו מפסיקים לדבר, אז מה יקרה? הם ימשיכו לדבר ושעה ואף אחד לא יבין כלום. כל אחד צריך את התור שלו. בדיוק. אז מה שאתם רוצים לעשות זה להגיד, אוקיי, מה הרגשות שיש לי עכשיו? להתחיל עם הרגשות הבסיסיים שאתם מרגישים, אולי יש שם פחד, אולי יש שם כעס, אולי יש שם סכול, אולי יש שם ייאוש, אולי יש שם חרדה, לא משנה מה, ולהבין לעומק מה הרגש הזה בא להגיד לכם. כל אחד בתור. יש שיטה, שיש לי גם פרק שלם בפודקאסט שלי, נכבודי לתרד קשר לפודקאסט. השיטה שלי לטיפול עצמי, אני רק שם אסביר שם איך לכתוב את הרגשות השונים, לתת להם מקום להתבטא, להשתמש במנחה הפנימי שלנו כדי לעשות שם תהליך, אז זה באמת משהו שאפשר לעשות אותו, ואז ברגע שאני מאבד את הרגשות שלי בצורה טובה יותר, אז זה לא שהם לא יחזרו, או יותר חודם, למידה המסוימת הם לא יחזרו, פשוט מה שיקרה זה שיש עוד חוויות כל הזמן, אז הם יצאו פה מחדש, אבל הביסות. נכון, ברגע שפעם אחת כבר הרגשתי אותם, פעם אחת כבר איבדתי אותם, אז ההמשך הוא הרבה יותר טוב. כשגעתי לפה, באתי עם הספר שלך, אני עוד לא קראתי אותו, ואני אנסה לבקש ממך לזקק ממש במשפט אחד, איך אתה תופס את הספר? כי אתה מעניק גם פודקסטים, גם קורסים, גם ספרים, אתה האדם שפשוט... מעורר השראה. אז הספר מנהיגות בטי שייר, אחד הדברים שאני הכי מצטער בספר זה הכותרת, כי עבורי מנהיגות זה משהו שהוא יומיומי, כל אחד יכול להיות המנהיג של החיים שלו, כל אחד יכול להיות המנהיג של המשפחה שלו ודברים כאלה, אבל הרבה אנשים הם מוימים מהכותרת ואז הם לא קונים את הספר. אני גם חושב שדווקא שהכותרת גאונית. אני גם חשבתי ככה, אז לפחות אני ואתה באותו ראש. אבל בקיצור, בספר הזה יש באמת תובנות מעולם הפסיכולוגיה שגורמות לנו להבין מה גורם לאנשים מסוימים פשוט ללכת בתלם, לעומת מתי אנשים סומכים, מתי אנשים גדלים, מתי אנשים מתלהבים, מתי אנשים מתעוררים בהשראה, נגיד ככה. ואז מתוך התובנות האלה, איך אני יכול להיות אדם מעורר השראה, בין אם בעצמי או בין אנשים אחרים. והרעיון של הטי-שרט זה שזה לא צריך להיות עם חליפה או בצורה מפונפנת או מפלצנות, זה יכול להיות בצורה מאוד מאוד יומיומית, מאוד מאוד פשוטה. אבל להיות עצמך. אה? להיות עצמך. כן, ולהוביל את עצמך ואת האנשים אחרים לחיים טובים יותר, ויש שם סיפור, איפשהו באמצע הספר, עמוד 160 או משהו כזה, אם אני זוכר נכון, על סבתא שלי, שהיא עיראקית, זכרונה לברכה, כן? הייתה סרסחה בגיל 90 ומשהו, ויש שם סיפור על איך היא הייתה עושה דברים בתוך המשפחה, שוב, עם עברית מאוד פשוטה, עם שפה מאוד פשוטה, אבל עם מנהיגות כל כך חוצמתית, וזה הדבר שמבחינתי רציתי שאנשים יקבלו, שלא צריך להיות עכשיו בקבינט המלחמה כדי להיות מנהיג או איזה רמטכאל, כל אחד מאיתנו יכול להביא מנהיגות, ואגב, אני חושב שאם כבר מדברים על התקופה שעכשיו, אז בתקופה הזאת... יש הרבה דוגמאות. מאות אלפי ישראלים הוכיחו את זה. הוכיחו את זה שלא צריך טייטל ולא צריך חליפה ולא צריך את כל הדברים האלה, כדי להביא מנהיגות מטורפת ולייצר השפעה אדירה ולגרום לאנשים אחרים בסביבה שיהיה להם השראה. אמא שלי היא אישה, אתה יודע, הייתה דוברת של ארגונים, עורכת של כתבי עת, היא עושה עכשיו ויש למשרד פרסום, כאילו, אישה מאוד רצינית ותותחית. אני יכול להבין מאיפה קיבלת את כל התכונות האלה. כן, ואחד המסעדות בעוד השעון, איפה שאנחנו גרים, פתחו את המטבח שלהם כמה פעמים כל בוקר או משהו כזה כדי לשלוח אוכל לחיילים. אז הבן אדם הזה, שוב, יש לו מסעדה, כן? אחלה פותח ומלך והכול, הביא מנהיגות כזאת ותקשר את זה בצורה שהוא גרם לאמא שלי לבוא, לקלף תפוחי אדמה, לקלף גזרים, לקלף פטטות במטבח שלו. בענף שבו כולם אומרים שהעבודה הזאת היא חרא, ואף אחד לא רוצה לעשות את העבודה הזאת, אז חסר עובדים, אז הוא הביא מישהי שהייתה דוברת של הוועד האולימפי ודוברת של בית חולים שתבוא ותקלף תפוחי אדמה בחינם מתוך הוויז'ן, מתוך המנהיגות, מתוך היכולת של התקשורת והדבר הזה, שוב, עכשיו זה קוראי על הסטרואידים, אבל הוא קיים כל הזמן בחיים שלה. ההזדמנות הזאת היא קיימת כל הזמן בחיים שלה. לגרום לסביבה להעניק. ובספר יש ממש את הפרקטיקה של גם איך עושים את זה וגם הרבה דוגמאות מעוררות לשראה. רק על סמך מה שאתה אומר, אני הולך לקרוא אותו גורי היום. כן? יאללה. מדהים, מדהים. איך בכלל הגעת לעולמות הללו של היזמות, עסקים, אין נלפי? הרי התחלת בגיל מאוד מאוד צעיר. אז יש פה שתי שאלות במקביל, אוקיי? נכון. זה דבר שהוא בא לי מהבית. אמא שלי, כמו שאמרתי, הייתה דוברת של ארגונים בהתחלה, אבל היא הייתה אישה שהיא יזמת בדי.אן.איי שלה. זאת אומרת, היא לא עכשיו עשתה תואר שני בתקשורת והחליטה להיות דוברת, אלא היא ממש, זה סיפור מדהים מגניב באמת. היא הייתה עיתונאית בעיתון בצפון שגרנו, וכל הזמן ביקשו ממנה להביא כתבות שליליות, והיא לא אהבה את זה. והרבה פעמים הקולגות שלה עשו כתבות שליליות על הבית חולים שהיה הבית חולים בצפון. ואז היא אמרה, רגע, אבל קוראים הרבה דברים טובים בבית חולים, למה לא מפרסמים את זה? ואז היא הלכה למנהל בית חולים ואמרה לו, אתה צריך דוברת, אני רוצה להתפתח מהעיתון, אני אבוא להיות דוברת. וככה היא הפכה להיות. זאת אומרת, זה גישה מאוד יזמית. אז הנושא הזה שלי, ושוב, ההורים שלי, אמא שלי ובעלה, הורים שלי קושים, היו עובדים שבעה ימים בשבוע כל הזמן. זאת אומרת, זה משהו שאני גדלתי לתוכו בתוך הבית. והנאלפי באה מתוך מקום שבתור ילד, מתוך המופנמות העמוקה שהיא חלק מהאישיות שלי, בתור ילד זה השפיע עליי גם בצורה של ביישנות וחוסר ביטחון וכל מיני דברים מהסוג הזה. והנאלפי והעולם הזה של ההתפחות האישית היו הקפיצת מדרגה שלי החוצה מהקשיים האלה, מהבעיות האלה. תראה, כשמשכלים עליך עכשיו מהצד, לא מרגישים תחושה של חוסר ביטחון, להפך, מרגישים ביטחון מאוד מאוד קנה, תחושה של שליטה. עברו הרבה שנים מאז והיו לי כלים מאוד טובים בידיים שלי, כן? אבל שוב, אתה אומר על זה שכתבתי ספר ויש לי פודקאסט וכל הדברים האלה, אז אתה יכול לראות... או לנחש שעברת מסע. לא, לא. לא רק זה. איך אני בחרתי לעצב את היום שלי. בחרתי לעצב את היום שלי, לסדר את היום שלי בצורה כזאת, שיהיה לי זמן לבד לסתובב. שיהיה לי זמן לבד להקליט פודקאסט. שמתוך כל המחלה, העובדים ועוד עסקים שאני שותף בהם, שיהיה לי גם הרבה זמן לבד. כי זה חלק שאני מאוד אוהב באישיות שלי. לא בצורה של ביישנות או חוסר ביטחון, אלא בצורה של פשוט, זה חלק שאני אוהב באישיות שלי, הלבד שלי והעומק. זאת אומרת, וכשזה אצל ילדים ולא אצל מבוגרים, אני חושב שהרבה מבוגרים היום כבר מתחילים להבין שאם יש להם את הרצון הזה להיות לבד במופנמות, זה לא סימן רע על החיים שלנו. זה יכול להיות זמן טוב. כן, גם בהייטק נגיד זה מאוד מקובל להבין שזו תכונה טובה וכן. אבל בילדות, כולם תופסים את זה כבעיה. על ילד שהוא לא כל כך רוצה להיות עם ילדים כל היום, אז כולם תופסים את זה כבעיה. כאילו לא בסדר, משהו בו מוזר וכן הלאה. אז זה אחד הסיבות שילדים לאחר כך גם אין ביטחון, כי כולם מסתכלים עליהם כי לא בסדר. זה מצחיק שאנחנו הרבה פעמים מאפשרים לסביבה שלנו להגדיר אותנו. בתור ילד אין לך כל כך הרבה ברירה. אתה סומך על הסביבה שלך שתגיד לך מה... אבל זה נשאר איתנו גם בתור מבוגרים. בדרך כלל מה שחוויות שלנו עוברנו בתור ילדים יכולות לעשות לנו את כל החיים. לגמרי. ופה נכנס מה שאתה סיפרת ושיתפת... אתה אמרת פרק. שאתה אמרת, וואו, עשיתי את הקורס ושיניתי את התפיסה שלי. אף אחד לא אמר לך בקורס, תקשיב, אתה לא חושב נכון, תחשוב אחר. פשוט אמרו לך, רגע, אוקיי, בוא תסתכל עם סימן שאלה. בוא תסתכל מתוך נקודת מבט אחרת ותגיד לנו אתה מה אתה רואה. זה ההבדל קצת בגישה בין הרבה דברים שהיום רצים ברשת ומאוד ויראליים, כן? כאילו בטיק טוק ובאינסטגרם ובכל זה שאתה רואה, אל תעשה ככה, כן תעשה ככה. תקום בחמש בבוקר, תקום בשבע בבוקר, תשען ארבע שעות, תשען תשע שעות. תאכל טבעוני, תאכל פלאו, תאכל זה. יפה מוטיבציה, ממה היא נובעה. כל אחד אומר לך מה הוא חושב שצריך לעשות, ששוב, זה בסדר וזה גם טוב וזה גם חלק מהתהליך התפתחות שלנו. באיזשהו שלב בלעדיו צריכה לבוא ולהגיד רגע, רגע, רגע. אם זה אומר לישון ארבע שעות וזה אומר לישון שמונה שעות ושתיהן מאוד מצליחים. זה אומר לאכול טבעוני והוא נראה טוב, זה אומר לאכול רק בשר והוא נראה טוב. אז סימן שיש יותר מדרך אחת להצליח, נכון? ואז אם אתה אפילו טיפ טיפה קנאי עם עצמך ואתה מצליח לבסס את הביטחון העצמי שלך אפילו ברמה מאוד בסיסית, אתה פשוט נותן לך, אוקיי. מה נכון עבורי? אם יש הרבה דרכים להצליח, מה הדרך שנכונה לי ולא רק מתוך החרדה הזאת ששוב, אפשר להבין למה היא קיימת, ללא לעשות טעויות וללכת בדרך שהיא כאילו בטוחה ומישהו אחר סלאל עבורי, אלא היכולת שלי לסלוא לעצמית הדרך ברמה כזאת או אחרת, כן? כל אחד בהתאם למה שמתאים לו. ושוב, זה מאוד הגיוני, בתור ילדים אומרים לנו, אל תעשה את זה, כן תעשה את זה. אל תעשה את זה, כן תעשה את זה. בבית ספר, מה המטרה שלך במבחן? לא לעשות טעויות, נכון? אף אחד לא אומר לך... אומרים לך חפיפתה כי זה משהו... וואו, כתבת ממש יפה. לא, כתבת בלי טעויות, קיבלת מאה, עשית טעויות, לא קיבלת מאה וזה לא משנה אם השאר היה טוב או יפה או לא. ושוב, וזה בסדר, זה חלק מההתפתחות שלנו, אבל באיזשהו גיל צריך לעבור, באיזשהו גיל צריך להגיד יאללה, אני מבין שאני כבר לא ילד, אני מבין שאני רוצה ללכת את הדרך שלי ואת המסלול שלי בחיים, לא בהכרח ללכת רק מה שמישהו אחר אומר, תמיד אני יכול לקבל השראה, אני שומע הרבה ספרים, אני קורא הרבה מאמרים, אני רואה הרבה כלגות. אבל כשאתה נסעת לכיוון יוונה, במהלך הנסיעה שזה משהו כמו אני מאמין 40-50 דקות, העזנת לספר תוך כדי שאתה בנהיגה. כלומר, אין לך דקה שאתה לא משקיע אותה בעצמך. יש לי, לפעמים אני אוהב לשרוג גם בשקט, אבל כן, אבל הרבה מאוד מהזמן שלי אני שוב קורא ספרים, אני משקיע בקורסים דיגיטליים, בקורסי אודיו, אני אוהב את זה, זאת אומרת מבחינתי לשמוע עוד השראה ועוד השראה ועוד השראה, על כולם אני שם סימן שלה. זה עוד דרך מדהימה לעשות משהו, זה לא הדרך. הרבה פעמים אנשים מחפשים את הפתרון. אני עכשיו שאלת אותי על מה עושים עם הרגשות שלנו, ונתתי לך את הרעיון של כתיבה, ואני יכול לצטט לך עכשיו 12 מחקרים על כמה כתיבה זה כלים מדהים ומטורף, ואיך החלק הכתיבתי הזה יכול לשפר את ה... להוריד לנו חרדה אפילו בלי קשר למה כותבים, ויש מלא מחקרים ממש טובים על התחום הזה, ולשכנע שכאילו כתיבה זה היה הדבר. אבל יש אנשים שמעדיפים לשבת ולעשות מדיטציה, ויש אנשים שמעדיפים לעשות את הטיפול שלהם דרך שיחה עם מישהו אחר, וזה מה שצריך לזכור. גל נותן דרך כי זה הדרך שגל מאמין, אבל אם יש סימן שאלה בסוף של אוקיי, זה דרך אחת מדהימה טובה שעובדת, האם זה מתאים לי? אני הולך אחריו בקטע הזה, אם לא, לא. גם זה בסדר לנסות ולבחון האם זה בסדר עבורי, אם זה מתאים לי. במידה וכן מדהים, אז זה יראה לך כלים. היה לי שאלה בסטורי לפני כמה זמן, אני מנסה להיעדר הרבה, אני מנסה לעשות להיעדר הרבה שאלת עובדות. כשקראתי שאלה אותי, אני עכשיו לומד אנגלית, לקחתי קורס אנגלית, ואיך אתה מציע לי להרחיב את האוצר המילים שלי מעבר לקורס? קודם כל, מי עשה מלימודי אנגלית? זה לא המומחיות שלי בשום צורה, ומקליל מאוד שפות. וזה מצחיק שכאילו שאלו את זה, אבל אנשים שואלים כל מיני דברים וזה נחמד, כי הם רוצים גם לשמוע את דעתך בלי קשר. וברור שאני יכול לתת תשובות לשאלה הזאת, ואני חושב שגם אתה וכל אחד מהמאזינים שלנו יכול לחשוב על שש תשובות בחמש עשרה שניות, נכון? תקרא ספרים, תראה סדרות, לא יודע, זה קל, נכון? נכון. אבל התשובה שאני נתתי לו הייתה שונה והיא מבוססת על מה שדיברנו לפני שנייה. אמרתי לו, תראה, אני מאמין בדבר כזה, אתה בחרת לעצמך קורס, אתה בחרת לעצמך מורה. עכשיו, זה לא קורס שנמשך מאה שנה, נכון? זה קורס שיש לו איזה שהוא משך מסוים, יש לו מוגבל בזמן. לדעתי, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות בתוך הזמן המוגבל הזה, זה לשאול את המורה שלך. אל תשאל אותי, יש לי דעות, אל תשאל אותי, בחרת קורס, בחרת מורה. לחצי שנה, לשלושה חודשים, לשנה, לא משנה, לך אחרי המורה הזה. אם אתה רוצה לתת לו צ'אנס לשיטה, תן צ'אנס לשיטה עד הסוף. תשאל אותו מה אתה יכול לעשות, ולא משנה אם מה שיגיד לך נשמע לך מטומטם או לא מטומטם, חכם או לא חכם, תנסה את זה. אם בחרת מורה. אני באופי שלי, בגלל כל מיני סיבות, אני חושב שבהרבה דברים, הגישה שלי יותר עדינה ורקה בהרבה מובנים. אולי היום פחות רואים את זה. אבל לפני איזה שלוש שנים, ארבע שנים, הלכתי לאיזשהו קורס NLP. אני כל כמה שנים עושה גם עוד קורס בNLP ספציפי. עוד יותר להתמחות ועוד יותר להתמקצע. כלומר, לא מספיק שאתה מכיר את התחום הזה על בוריות, אתה ממשיך ללמוד אותו. הם צוחקים עליי, כי זה מורים שהם כאילו המתחרים שלי, ואני בדרך כלל מתחרים שהם יותר קטנים מני בגודל של מחלה, ואז אני בא אליהם למחלה, אבל כשאני בא אליהם למחלה, הרבה פעמים עשר תלמידים או חמש עשרה תלמידים באים איתי ללמוד אצלם, כי זה כאילו, אה, אם גל עומד שם, אני גם רוצה ללמוד. אבל עדיין אני הולך, כי אני אומר, וואלה, זה שווה לי את ההתמקצעות שלי ואת היכולת שלי. קצר, הלכתי לאיזה מישהו... אני רגע, צועם אותך, יש עיקרון מאוד חשוב בNLP, ואני מדקלם אותו בעל פה, חזרתיות היא אם כולם המימנויות. כלומר, אם אתה מבצע משהו מספר פעמים וחוזר עליו שוב ושוב, אתה פשוט נהיה מקצוען בזה. נכון, ושוב, ואם אתה מאמין שיש משהו שיכול לעזור לך ללמוד אותו שוב ושוב, זה דבר חשוב. אז זו בדיוק הסיבה. בקיצור, אז אני מגיע לשם, יש שם מורה שהוא בסגנון, בטון, וואו, כל כך שונה ממני, סליחה, אני אגיד לא בצורה מנומסת, ארס כאילו. מה זה אומר? כאילו, אגרסיבי. הוא אגרסיבי בשיעור באיך שהוא מלמד, הוא אגרסיבי בדוגמאות, וכשהוא מדגים ממש את הטכניקות, הוא אומר לך, לא הבנת, אתה לא עושה נכון, כאילו, אתה יודע, למונחה שלו, כאילו בצורה מאוד אגרסיבית. שוב, לא מאוד אגרסיבי, תקוות עתיד שזה עובד לו, וזה טוב, והמטופלים שלו מרוצים והתלמידים שלו שמחים, כן? אבל אז אני אמרתי, רגע, עכשיו אני פה, אני בחרתי שהוא יהיה המורה שלי. מה יש לייך להמלפסיד? אני עכשיו מתרגל את זה. ולכמה חודשים של הקורס, בקורסים שלי, הבאתי הרבה יותר אגרסיביות, בקליניקה שלי הבאתי הרבה יותר אגרסיביות, השתמשתי במשפטים שהוא משתמש בהם בצורה, אתה יודע, שלא באים לי בטבעיות, וגלגלתי אותם על הלשון שלי, ואת רוב זה בסוף הקורס השארתי בצד, כי הוא לא מתאים לי. כי זה לא בהכרח הולך אולי באישיות שלך. אבל חלקים מסוימים מזה, השארתי. וזה הקטע, בשביל להפוך להיות ממש טוב במשהו, ולמצוא את הדרך שלך, אנשים אומרים, אני צריך למצוא את הדרך שלי, אני לא מושג מה הדרך שלי. אז אתה אומר לבן אדם, תמצא את הדרך שלך, רוב האנשים אומרים, לא יודע מה הדרך שלי. אני מזדהה עם השפט הזה. קצת מה שקרה לנו מקודם, שדיברנו לפני, תפעלנו את המיקרופון, שדיברנו על חזון, אני לא בדיוק יודע מה החזון. אז הרבה אנשים חושבים ככה, אני לא בדיוק יודע מה הדרך שלי. כי יש להם איזה פנטזיה, שיום אחד יתעוררו, והדרך שלהם תהיה להם בעירה מול העיניים בצורה מושלמת. ויש אולי 2-3 אחוז מהאוכלוסייה, שהתברכו בדבר. ממש ככה. יש לי חבר שהיה חבר שלי בתיכון ובחטיבה, שהוא בקיטה, לא יודע, זין חטא, ההורים שלו נתנו לו את המרצף של הבית, כחדר שלו כזה, והוא התחיל לבנות שם מיליון דברים חשמל ודברים, הוא ידע שהוא רוצה לבנות רובוטים, זה מה שהוא ידע. כל החטיבה והתיכון, בתיכון לא התקבל המגמה של מחשבים וזה, אבל הוא נלחם וזה כדי להיות שם וללמוד את זה. היה בצבא בלא משנה מה, יצא מהצבא, הלך ללמוד ומנסה להיות מכונות, והיום הוא עושה משהו שקשור לזה. הוא ידע מה הוא רוצה. אבל הוא ידע שהוא רוצה את זה. אבל זה? נדיר. 3% מהקורס הזה. רוב האנשים, בשביל לראות, אני אומר את זה ככה, בשביל לראות את ההר צריכים להתקרב אליו. גם יש הרבה מקרים שאנשים לומדים איזה שהוא תחום מסוים, עובדים בו, ואחרי שהם עובדים בו הם פשוט אומרים, רגע, זה לא בשבילי יותר. תאים לי תקופה מסוימת, זהו, אני אמסתי. אני יכול גם להעיד על עצמי. זה הרבה יותר נפוץ. עבדתי בהייטק 8 שנים, ופשוט אמרתי לעצמי, די, אני כבר לא רוצה להיות פה. זה לא המשמעות שלי בחיים, אני רוצה לחפש תחום אחר. ועכשיו אני עם כזה מסע של חיפוש עצמי, וזה קשה. ויכול להיות שבשלבים מאוחרים יותר עוד הניסיון שאתה צברת בהייטק עוד יחזור וישרת אותך. זה משמש אותי כל יום. אתה לומד כלים שמשמש אותך לנצח. זה בדיוק העניין, וזה המסע שלנו, זה מה שאני אומר, זה ללמוד עוד, למצוא את הדרך שלנו זה ללמוד עוד משהו וללמוד עוד משהו וללמוד עוד משהו ולאמץ קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה. עד שאתה מגיע למתכון המושלם. עד שאתה, שוב, אני מאמין בזה כך, יש לנו כל כך הרבה חלקים באישיות שאנחנו לא מכירים אותם עדיין. והרבה פעמים הלמידה הכי טובה שלנו בהרבה תחומים היא דרך מודלים לחיקוי, כי אף אחד לא לימד אותנו איך ללכת, היינו ילדים. כי אף אחד לא אמר לנו קודם תזיז את הרגל הזאת, ראינו את כולם סביבנו הולכים, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, ניסינו, נ ולהפוך ככה. ילד בן שנתיים רואה מודל לחיקוי שהולך, אז הוא הולך, אוקיי? ובשביל להאיר, ככה אני מאמין, את החלקים הכי עמוקים והכי מיוחדים באישיות שלנו, אנחנו צריכים מגוון של מודלים לחיקוי שכל אחד יאיר חלק. אני בתקופה מסוימת ראיתי המון טוני רובינס ולמדתי המון טוני רובינס והייתי בזהר אסמנות לא באנגליה. ולקחתי מזה מלא. ובאיזשהו שלב הרגשתי שטוני רובינס הוא יותר מדי טוני רובינס בשבילי. שוב, אני עדיין מקשיב לו ועדיין אולי אני אלך לעוד שנה, כי אני מת עליו וזה. אבל את התשעים אחוז ממה שיש לי לקחת מטוני לקחתי. זה לא אומר שסיימתי ואני לא אומר שאני לא יכול לקחת ממישהו פחות מוצלח מטוני עוד דברים אחרים. אבל זה הקטע, זה להרכיב את הפאזל שלך, כל אחד זה פאזל ולבש להרכיב את הפאזל שלנו אנחנו צריכים ללכת ולאסוף את החלקים. ואני חושב שזה המסע שלנו של התפתחות אישית, זה מסע של לאסוף חלקים, זה לא מסע של מסלול אחד ישר שככה חינכו אותנו, שזה מסלול אחד. א', ב', ג', ד', א', ו', ז', עד יד' עד יד' ושמים יד' ושמים יד' זה ממש לא כך. אז כאילו זה מסלול בקו ישר ובהתפתחות אישית שאנחנו עושים במסלול שלנו זה יותר כמו לאסוף את החלקים. לאסוף כל חלק מכיוון אחר פשוט. איפה מוצאים את המקום לחפש את החלקים? אז אני חושב שבעולם של היום יש כל כך הרבה שפע. והשאלה או הבחירה יותר זה, מרוב שיש כל כך הרבה חלקים, הקושי יותר גדול זה לבחור את החלקים. כי בן אדם שמאזין לך למשל, ויש לך אמרנו 70 ומשהו כבר פרקים בפודקאסט, אז חלקם בטח אני מנחש עשית לבד, נכון? ראיתי כמה לבד שעשית, וחלקם עם עוד אנשים. אז בן אדם שמאזין לפודקאסט שלך, נגיד שהוא החליט שאתה חלק אחד בדרך, יש פה הרבה אנשים כאלה, שאתה חלק אחד בפאזל שלהם. שהם לוקחים ממך משהו משמעותי. אז קודם כל מצאו אחד, מדהים, אמייזיק, כל הכבוד. ואז אתה באופן טבעי מציג להם עוד חלקים בפאזל. לפני כמה שבועות רעיינת מישהו אחר, ולפני כמה שבועות רעיינת מישהו אחר, עכשיו אתה מרעיין אותי, ובעוד כמה שבועות אתה מרעיין מישהו אחר. ואנשים האלה הם באים ומציגים לקהל את האפשרות. ואז בן אדם יכול לבוא ולהגיד, רגע, החלק הזה של הפאזל שגל מסתכל פה לא מתאים לי, יאללה, ביי. אני נשאר עם הפודקאסט הזה, אני ממשיך לזה, ואולי הרעיון הבא יאיר את זה. או הוא יגיד ויגיד, רגע, וואו. יש פה תפוסים, יש פה משהו. משהו במה שגל מדבר, אני אוהב את זה. אני רוצה טיפה יותר לעומק. ואז מה הוא יעשה? הוא ילך לפודקאסט שלי, הוא ילך לקורס פסיכולוגיה שאני מעביר בחינם ביוטיוב, הוא ילך ללא יודע מה, ווטאבר, דברים אחרים שאני אעשה, ואז הוא יראה אם הוא מתחבר יותר לעומק. אולי הוא יקנה קורס, אולי לא, הוא יקנה ספר, ווטאבר. ואז אני גם אציג לו עוד אנשים. וככה זה עובד, ובצורה דרגתית. אני שמעתי על ג'ים רון, כי הוא היה המורה של טוני רובינס. אחרי ששמעתי על ג'ים רון, שמעתי על עוד אנשים. מחבר קווים. מה לדעתך ככה שנעניק למאזינים ומאזינות שלנו את ההנחה על הספר שלך? למה לא נצטער? בוא ניתן להם תמריץ ליהנות מכל השפע הזה. אני איתך, מה שאתה רוצה. שלך. איך אתה רואה את זה? אז מה שדיברנו עליו זה שאין שום בעיה שאפשר להכניס את הקוד קופון שלך, אמרת, המושר, מעולה, ויכולים לקבל 20% הנחה על הספר, בשמחה ובתארה. בעצם הם מקבלים פה הזדמנות להיחשף לשפע ולטיפים שנכתבו על שמחה ניסיון הרב שלך ולאסוף חלק מהפאזל. מעולה, אם הם אוהבים את זה. אם אתם מתחברים לחלק הזה או לחלקים האלה בפאזל שאני הצגתי. אתה כותב ספרים, יש לך פודקסטים, אתה משפיע על הרבה מאוד אנשים. מה שלב הבא? אז תראה, זו שאלה טובה מאוד. ומבחינתי השלב הבא מתחלק לשניים. והחלק הראשון זה לזכור שלפני 5-6 שנים אמרתי, אני רוצה לבנות עסק וזה וזה וזה, אז הכל אחד שהולך להיות השאיפה שלו, זה שיהיה לו עסק וכשיהיה לו את המקום הזה אז הוא ישקיע יותר זמן בדברים שהוא הכי אוהב. ובשנים הראשונות של העסק או של ההצלחה של המכללה, אז לא עשיתי שנים הראשונות של העסק, היה לי עסק של מנחי סדנאות 5-6 שנים לפני שהייתי במכללה. אבל השנים הראשונות של ההצלחה של המכללה, אני הפכתי להיות המנכ'ל של המכללה ולנהל את העסק הזה. וזה היה דבר ששוב. מאוד לא אהב. מנהל זה לא הדנא שלי בשום צורה, והלכתי דווקא עם ההצלחה של העסק למקומות שאני לא אוהב. אז לפני כמה שנים אמרתי די, לא, הקמתי את הדבר הזה כדי לעשות דברים שאני אוהב ואני טוב בהם, ובגלל זה היום, שוב, אני משקיע המון זמן בכתיבה, בקורסים שאני מכניס חינם ליוטיוב, בפודקאסט וכל הדברים האלה, מבחינתי זה הצעד הבא. אני מבחינתי יודע שיש בי, כרגע, עוד לפני מה שאני יודע להמשיך ללמוד, יש בי כרגע עשר ספרים שצריכים להיכתב. אז על זה אני עובד. יש לי פרויקט די גדול של, שאני רוצה להנגיש את כל התואר בפסיכולוגיה בחינם ביוטיוב. כי אני חושב שזה תואר סופר חשוב, לרוב האנשים אין את הזמן ואת הכסף לעשות את זה. אז התחלתי מקורס מבוא לפסיכולוגיה, כבר היום עלה שיעור חמש בקורס הזה. ממש כמו שמלמדים באוניברסיטאות הכי טובות בעולם, זה לא כאילו הדעות של גל על פסיכולוגיה, זה ממש סילבוסים דומים לאוניברסיטאות הכי טובות בעולם. אז זה מאתגר אותי גם. אז זה פרויקט אחד. יש לך תוכנית מסודרת, יש לך כבר ממש... אז העולם הזה אני הולך להמשיך איתו. הצעד השני של זה, זה הצמיחה העסקית שלי והמקום שבו אני רוצה ככה להרחיב את... זה העומק. והרוחב מהצד השני, זה יש לי ויז'ן לעשות עבודה באנגלית ובחול ולהגיע לקריירים הרבה הרבה יותר גדולים. להשפיע, להעמיק מהטוב הזה לעולם. זה הצעד הבא, אני מתכונן לזה כבר הרבה זמן. היה לי גם ניסיון לא מוצלח של זה לפני כמה שנים. שוב, זה גם משהו שבעיניי הוא חשוב אם מדברים על זה, שהרבה אנשים מסתכלים עליך ואומרים וואו איזה תותח הוא עושה 70 פרקים של פודקאסט וכזה טוב. אף אחד לא יודע את כל הטעויות שתתנו לך דרך. בדיוק, אף אחד לא יודע או שחלק יודעים אבל שוכחים מהר את הכישלונות. אני ב-2019 או תחילת 19 כזה החלטתי שזהו אני כבר מוכן לזה, יש לי את הכסף היה לי כמה מאות אלפים מוכנים לזה. אני כאילו יוצא עכשיו באנגלית לחול בשנה הזאת כתבתי איזה 100 מאמרים באנגלית, הוצאתי איזה 100 סרטונים ביוטיוב באנגלית, פניתי קורסים דיגיטליים באנגלית והכל ובסוף השנה הזאת חזרתי חבוץ תחת מה שנקרא, סליחה שאני אומר ועם הקורונה הבנתי שכאילו אני חייב להחליט האם אני זורק את העסק של הארץ ועולין על החול או זורק את החול כרגע והולך על זה, כי גם נולדתי ילד והייתי צריך לבחור, רציתי לעשות עם הרבה פוקוס שם אבל זה הצעד הבא שלי וכשזה יצליח, אני מקווה בין אם עכשיו או בעוד חמש שנים או בעוד עשר שנים אף אחד לא יזוכר, גם אני לא אזכור את כל המסע הזה שעברת אנשים תופסים כישלון בתור משהו שהוא שלי נכשלתי אז אני לא מוצלח אולי נכשלת כי פשוט אתה צריך לעשות דברים אחרת או אם תנסה שוב או להתמיד יותר זמן או לבנות את הדברים בצורה חכמה יותר אתה יודע, אני כשרציתי להתחיל את הפרק הראשון שלי אז אפשרתי לחברים ומשפחה להזין ממש לקטעים מסוימים ואחד האנשים שהזינו פשוט אמר לי תקשיב, אלי זה גרוע, אף אחד לא יקשיב לזה אמרתי לעצמי, רגע אולי הוא באמת צודק, אולי יש פה משהו לשפר התחלתי להזין לזה בלופי המנסופיים אמרתי לעצמי, אוקיי, פה אפשר לשפר התחלתי להזין לפודקאסטים אחרים לראות מה הם עושים ולהבין שאולי באמת זה לא הכי טוב שיש אולי אני יכול לעשות דברים לשפר את התוצר פתאום אתה מתחיל להרכיב את הפאזל כמו שאתה מתאר של ללמוד בלי סוף, להשתפר אז אמרנו שהשלב הבא זה לפרוץ לחול להגיע גם לקהל שהוא דובר אנגלית להמשיך עם הספרים וזה נראה שהמסלול שאתה בוחר לחיים שלך הוא מסלול שהוא שונה מרוב האנשים שאני מכיר לפחות כלומר זה מסלול שהוא הולך נגד העדר ופשוט אתה מגדיר לעצמך תוכניות מאוד מאוד גדולות ואתה גם הולך להגשים אותם אתה לא רואה כיוון אחר בעיניים כאילו שוב אני יכול לענות על זה בצורה שהתחילה להגיד כן וזה אבל אני בוחר שנייה לתת את איך שאני מסתכל על זה בסדר? בסוף נמות אוקיי? כאילו מיוס פלאש ובגיל 21 פחות או יותר עשיתי כבר כמה סדנאות אז זה היה אחרי שלמדתי את הNLP ודברים אחרים גם יותר רוחנים הבנתי שהמשחק שאני רואה את הסביבה שלי משחקת החיים שאני רואה את הסביבה שלי חיים זה חיים שבמידה מסוימת זה חיים של איסוף מה הכוונה? השאלה שרצה לאנשים בראש זה איך אני עושה את עצמי מאושר? איך אני מסתדר בחיים? איך אני מצליח? איך אני לא יודע כל מיני איך אני עושה לעצמי טוב בקיצר בצורה כזאת ובגיל הזה כבר הבנתי שוואלה כל הדברים החומריים שנחמדים וכיפים ואני לא נגדם כן? אני הולך גם כן טס לחול מטפס על צוקים אני רוצה, יש לי חלום לצלול עם קרישים, אני אעשה את זה בכמה שבועות, רבו איתי על הכמות צלילות שאני צריך לפני, לא משנה. לצלול עם קרישים? כן, כן. אז צריך יותר מדי צלילות לפני ולא הספקתי לעשות שנה שעברה, ועכשיו לא משנה, אני קיצר בסוף שכנעתי אותם, אבל זה יקרה בקרוב. אבל מה שאני בא להגיד זה ש... אז אני לא נגד השטחי או החיצוני, אבל אני מודע לחלוטין לזה ששום דבר מהדברים האלה זה לא מה שבאמת עושה. זה עושה לנו טוב רגיעי, זה כיף כי למה לא? אבל זה לא הדבר שעושה את ההבדל. וברגע שהבנתי את זה, והבנתי שאני יכול להיות מאושר ושמח ושלום עם עצמי, כשאני יושב בים לבד, בלי בית, עם אורז ומלפפון, זה המטאפורה שיש לי בראש, הבנתי שאת העושר שלי ואת השמחה שלי ואת החיים הטובים שלי, אף אחד לא יכול לקחת ממני. הוא יכול לקחת ממני, כן, אני מצביע למעלה, למי שלא רואה. הוא יכול לקחת ממני בכל יום, בכל רגע, ואני אף פעם לא יכול לדעת, אבל חוץ ממנו, אף אחד לא יכול לקחת ממני את העושר ואת השלווה שלי. ואז הבנתי שהמשחק הזה, הוא משחק משעמם, זה קצת כמו לשחק במחשב עם צ'יטים. נכון, אתה חושב שיש לך משחק מחשב, אתה משחק, אבל אי אפשר להיפסל, ואי אפשר לעמוד, ואתה כל הזמן מקבל את אינסוף הנקודות בלי לעשות כלום. אז אין לך שום מוטיפציה לשחק. והחלטתי שהמשחק שלי יהיה משחק אחר. שאני ארצה לעשות לכמה שיותר אנשים אחרים טוב. שאני אנסה להביא את החוזקות או את המתנות שאני קיבלתי מלמעלה או מהמשפחה שלי, או מאמא שלי או מההורים שלי או מאותה דבר, לנסות כמה שיותר לעשות טוב לאחרים. וכל השאר זה בונוס. ושוב, אני כן אגיד שהייתי קצת שחצן בגיל 21, ושעכשיו להיות עם משפחה וילדים, זה יותר קשה לדאוג גם לילדים שלך מאשר רק לעצמך. אבל עדיין, גם לדאוג לילדים שלי ולמשפחה שלי וכל זה, עדיין זה לא משימה קשה, אבל עדיין היא לא מספיק קשה. היא לא מספיק מעניינת, היא לא מספיק מרגשת, והיא לא משחק מספיק כיף. המשחק, כאילו אני אוהב לשחק עם הילדים שלי שעתיים שלוש ביום, אני משחק איתם כמעט כל יום. לא כל יום, אבל כמעט כל יום. ובסופה שמעניתם במה. אבל בשאר הזמן אני רוצה לא רק לדאוג לעצמי, לא רק לדאוג להם, זה קל מדי. אני רוצה לדאוג לעשות משהו אחר. לעשות משהו גדול יותר. אני לא מסתכל על זה בהכרח כגדול, כמו... משמעותי? כמו שנוגע באנשים. אני אגיד לך משהו. אני מסתכל נגיד על... יש לי סדנה שהעליתי על השפעה ליוטיוב, זה בחינם, זה היה שעתיים וחצי, כאילו שלמות, ככה ביוטיוב, ככה. מתנה. כן, ככה. ויש על זה, לא זוכר, 15 אלף צפיות. מעניין לי את התחת המספר 15. מה מעניין אותי? לדעת שבאמת... לא, לא, בדיוק. אני מסתכל באנליטיקס ביוטיוב, כמה אנשים ראו עד הסוף. כשאני רואה ש-1500 איש ראו עד הסוף, אני לא אומר לעצמי, יש 15 אלף איש ראו את זה, לא, אני אומר, וואו, 15 אלף איש, 1500 איש ראו עד הסוף, כי מבחינתי המרכז זה לא רק הכמות, שוב, המספרים האלה הם משקרים. גם בכף וגם בקוף. השאלה היא, לכמה אנשים הצלחת לגעת בלב? כי שוב, אם בן אדם ראה שעתיים וחצי ישב מול יוטיוב, סימן שזה נגע בו. עשית כנראה שינוי מסוים. כי נראה שזה נגע בו, אם זה לא היה נוגע בו, הוא לא היה רואה שעתיים וחצי. זה גם הסיבה שאני שוב, מקליט קורס בפסיכולוגיה, שזה לא משהו שתודה, איזה שורט כזה של שלושים שניות שאני מצביע על כותרות, שקבל 15 אלף צפיות, לא, יש לזה חמש תכף צפיות לשיעור הראשון, כרגע לא יודע מהות עבר. מה שאני מעניין זה לראות את ה-600 שהגיעו לשיעור חמש וראו את שיעור אחד וראו את שיעור שתיים וראו את שיעור שלוש וראו את שיעור ארבע וראו את שיעור חמש, ואז אני אומר, אוקיי, האנשים האלה... נגעת להם בלב. הצלחתי לגעת בהם, ועבורי זה הרבה יותר משמעותי. זאת תפיסת עולם שהיא לא רגילה. אני מאזין לך עכשיו, אני פשוט סופג אנרגיה, לא יודע איך להסביר את זה. ברגע שהגעת לפה, אני פשוט מרגיש שאני מתמלא באנרגיה, בגישה חיובית. גם כשפגשתי אותך, אתה פשוט... אתה מגיע לכל חדר שאתה נמצא בו עם חיוך ועם חיבוק. מדהים, מדהים. מולחן יכול להגיד שאני רואה אותך פשוט שותף שלי. כי זה איך שאני מסתכל. דיברנו על זה קצת לפני שפתחו את המיקרופון. אני רואה אותך שותף שלי. אני רואה אותך, אוקיי, אתה, יש לך את כל המקצועיות המדהימה שאתה צברת גם בכל הדברים שאתה עושה. חלקם אני מכיר וחלקם לא. גם עשית כבר עשרות פרקים שחלק מהאנשים האלה שעכשיו מקשיבים לנו שמעו את כולם או ראו את כולם או את הרבה מהם. אתה מכיר אותם דרך המשאבים שהם שולחים לך, האימיילים, התגובות וכאלה. אז אני פה בשביל לשרת אותם, אבל הדרך שלי לשרת אותם זה לשרת אותך. ואתה פה ואתה נותן לי מתנה כל כך גדולה את היכולת שלך להגיע לעוד 1, 2, 5, 10, 500, 5,000, לא משנה כמה זה, אף אחד לא יכוחם לדעת. ומבחינתי אני אעשה תודה על זה, אז אני מסתכל עליך כשותף שלי. אני ואתה ביחד יכולים לייצר משהו יותר טוב. באים לשנות את העולם במובן של לתת ערך לאנשים. ושוב, יש לנו הרבה שותפים. זה הקטע היפה. במדינת ישראל ובעולם. ויש לנו אלפים, אלפי אלפי אנשים שמשותפים שלנו לדרך, שהם עושים פודקסטים, הם עושים קורסים, עושים סדנאות, עושים אינסטגרם, עושים לא משנה מה, וכל אחד בדרך שלו רוצה לתת חתיכה מהפאזל, ובסוף הפאזל הוא לא מייק סנס אם הפאזל לא שלם. ואני בחיים לא יכול לתת את כל הפאזל השלם, ולא אתה ולא אף אחד. רק האדם יכול להרכיב אותו עבור עצמו, על ידי אסף חלקים, כמו שתיארת. יש איזשהו אירוע חוויה שעברת בחיים שפשוט אתה אומר, ברשנייה הזו, בחוויה הזו, החיים שלי פשוט... שיניתי תפיסה, החיים שלי השתנו מקצה לקצה, התחלתי לראות דברים שונה? אז יש הרבה כאלה, כן? יש הרבה כאלה. אחת מהן באמת זה מה שתיארתי לך בערך בגיל 21, שוב באותו נקודה שבה הבנתי שאני לא צריך כלום בשביל להיות מאושר, אז חשבתי שהייתי בחוף הצוק הזה. אחד החופים היפים בארץ. למעלה בצוק, ואמרתי, כאילו, יכול לך, כאילו תיאורטית, כן, מטאפורית, לקפוץ מהצוק, למות ולא יקרה שום דבר, אמא שלי תהיה עצובה, וכל הבורקסים גם ממשיך לחיים שלה, כאילו, אתה יודע, במובן מסוים. ואם אני כבר לא קופץ וחי, אז צריך שיהיה פה כיף, צריך שיהיה פה משהו. ואז באמת הגעתי לתובנות ששיתפתי מקודם. אבל יש עוד המון כאלה. סתם אני אתן איזה משהו קטן, במסגרת זה שלמדתי קורס מאסטר ב-NLP, חזרתי לאיזשהו אירוע מהעבר שלי בעזרת טכניקת NLP מאוד עמוקה, לאירוע מגיל שנתיים, שכמובן לא זכרתי, שלא ידעתי שבכלל קרה, שבו באותו רגע אני הבנתי שאני חייב להיות חזק. ואז פתאום בנקודת זמן ספציפית אחת, פתאום קלטתי איך כל החיים שלי אני מנסה להיות חזק. קלטתי איך למדתי MMA ועשיתי גרוף טיילנדי, ואיך למדתי התפתחות אישית כדי להיות חזק מנטלית, ואיך עשיתי את כל הדברים בחיים שלי כדי תמיד להיות חזק, ואיך הדבר הזה שאלת בחיים שלי, ואיך ברגע שקלטתי שזה משהו מגיל שנתיים, פשוט התחלתי לשחרר את זה ולהוסיף עוד מימד של חופש בחיים שלי. אני חושב שבגלל כל מיני, כמו שאמרתי, חוויות ואירועים בילדות שלנו, אנחנו סוללים לעצמנו מסלולים שהם או חד מימדיים, כן, אפשר קדימה או אחורה, או אולי דו מימדיים, כן, אפשר קדימה, אחורה, ימין, שמאלה קצת, אבל עדיין אותו כיוון. אבל החיים הרבה יותר תלת מימדיים. ברגע שאנחנו לומדים להבין איפה בעבר שלנו אנחנו למדנו שיש תקרה, איפה בעבר שלנו למדנו שיש קירות שאי אפשר לעבור, מחסמים כאלה, ואנחנו מבינים שהקירות האלה לא קיימים, או שהתקרה הזאת לא קיימת, פתאום יש לנו הרבה יותר אפשרות בפנינו. ורוב האנשים מסתכלים ואומרים, אני לא אוהב שום דבר. שואלים אותם על קריירה, מה אתה רוצה לעשות בקריירה, איך אתה רוצה להצליח, אין שום דבר שאני אוהב. כשבן אדם אומר אין שום דבר שאני אוהב, או אני לא מוצא מישהי שהיא טובה עבורי, או מישהו שהוא טוב עבורי לזוגיות, לא משנה, בכל תחום. זה בדרך כלל בגלל שהוא רואה סאבסט, רואה חלק מאוד קטן מהאפשרויות הקיימות, כי כל השאר כאילו בחוץ הסקופ שלו. הוא לא חושב שהדברים האלה בכלל קיימים, הוא לא נוכח לזה. כי השפע האינסופי שקיים מאפשר לכל אחד למצוא משהו. אני יכול להגיד על עצמי שאני כרגע מחפש זוגיות. ואני אומר לעצמי, אם אני רוצה למצוא בת זוג שהיא נכונה עבורי, אני צריך בעצמי להיות אדם טוב יותר, לחשוב אילו תכונות אני יכול לסגל לעצמי, או מה אני יכול לפתח בעצמי כדי להיות בן זוג טוב יותר, בעל יותר טובה, תד אבא. כלומר, מה אני יכול לעשות כדי להפוך לגרסה טובה יותר של עצמי, כדי שאני אוכל להיחשף לבחורה שתתאים לי. אז פתאום אתה מגלה שאתה מורכב לאנשים שהם נמצאים שם תמיד, אבל אתה פשוט פתאום מזהה את תכונות שאתה מאוד מאוד מעריך באנשים. אתה פשוט אומר, רגע, זה תמיד היה פה. אני פשוט לא בחנתי בזה כי אני לא הייתי כזה. זה לגמרי נכון. זה פשוט לא להאמין איך העולם מעניק לנו הכל. העולם שלנו מכין פשוט שפע שרק צריכים להבחין בו. אנחנו לא נראה אותו. אשתי, כשהכרתי אותה, הייתה שדרנית ברדיו, ברדיו חיפה, זה אחת התחנות התפוסקות לפרק. והייתה מפיקת מסיבות בדי-ג'יי בחתונות. כאילו, שוב, אני עם המופנמות שלי וכאילו לכאורה, כן, כלפי חוץ במרכאות קולות עם העולם עומק, כן, פסיכולוגיה וכל זה. והיא כאילו, מסיבות, די-ג'יי חתונות, בלאגנים, רדיו. לכאורה כאילו, אין קשר. ותיאורטית הייתי יכול לפספס, כן, או שהיא הייתה יכולה לפספס, או שתינו יכולים לפספס. אבל כשאתה מסתכל על אנשים בצורה יותר עמוקה, כשאתה יותר פתוח לאופציות ואתה שואל את עצמך, רגע, מה אני באמת רוצה ומחפש? אני אמרתי, אוקיי, האם אני מחפש מישהי שתהיה פסיכולוגית? לא. מה אני מחפש? מישהי שתהיה בהתלהבות מהעבודה שלה, מישהי שתהיה לה אנרגיות שייעפה על עצמה, מישהי שתהיה, האם אני חייבת שהיא עצמאית? לא, אבל אני חייבת שהיא עוזמתית. אוקיי, אז אם אני מחפש מישהי עוזמתית, בחורה שעובדת בשלוש עבודות, כאילו, לא בגלל שהיא צריכה, חייבת את הכסף, אלא היא נהנית מזה, ונהנית מזה, וכל דבר מרכיב לה את הפאזל, זה בחורה יצירתית, פתוחה, חופשית, כאילו, אז זאת אומרת, ברגע שאתה עושה את העבודת עומק, ואתה מוריד טיפה את הקירות ששמת על עצמך. אז אתה רואה תפיסה הרבה יותר רב-ממדית, והתפיסה שלך הרבה יותר אפשרויות, ואתה מוצא את הדבר שלך הרבה יותר מדהים. אני חושב שאחרי כך קשה ביותר בכל התהליך הזה, זה להגדיר מה אתה באמת רוצה או רוצה מהחיים. כלומר, תשאל עכשיו אדם מסוים, מה אתה רוצה לאכול? פעמים אפילו לענות על שאלה כל כך פשוטה, קשה לענות. יש מבחר. זהו. אז זה מאתגר. אני חושב שזה הפיק. אני חושב שהסיבה שקשה לנו לבחור זה לא בגלל המבחר. ההפך. הסיבה שקשה לנו לבחור זה בגלל שמתוך המבחר המצומצם שאנחנו תופסים, אין אופציה שהיא בולטת לעין. אין אפשרות שהיא בולטת לעין. זה ברור מה שאני אומר. כן, כן. זאת אומרת, למשל, אם אני עכשיו מסתכל ואני אומר, בואי, תיקח דוגמה, אני הייתי בן 20, רציתי ללמוד באוניברסיטה, הורדתי את הקטלוג של האוניברסיטה תל אביב, ממש, אני לא יודע אם זה היה קיים ככה בכלל, אבל אז עוד היה קטלוג כזה, והיה שם את כל התארים שיש באוניברסיטה. אז אני הסתכלתי והסתכלתי והסתכלתי והסתכלתי על כל זה, ופסלתי מלא מן הסתם, וראיתי כמה וכמה תארים, זה יכול לענות, זה יכול לענות, זה יכול לענות, כן, זה כאילו לכאורה שפע בלבל. אבל במציאות, זה לא שהשפע בלבל אותי. זה שמבין האפשרויות שהיו, לא הייתה אופציה שהיא זרחיו וקרנה מעל כולם בטירוף. אוקיי? אז זה לא שהשפע מבלבל אותנו, ההפך, אנשים חושבים שהשפע מבלבל אותם, אז הם מנסים לצמצם, זה לא נכון. ההפך, הם צריכים לפתוח עוד, לראות עוד אפשרויות כדי שאחת האופציות תזרח, תזהר, ותהיה ברורה שזה זה. והרבה פעמים זה בדיוק מה שיקרה לכם. הדוגמה שוב עם אשתי היא כזאת, כן? באותה תקופה הייתי עם זוג שהייתה לי לפני אשתי, היינו ביחד איזה שנה ומשהו, היה מגניב ואחלה, נפרדה ממני בצורה די דרמטית, ממש בגלל שאני עצמאי בחיים לא יציבות כלכלית לילדים שלה, זה לא יכולה לי... פשוט מאוד נעלבתי והתעצבנתי, כי נוחשבתי וואו, כאילו היא לא מאמינה בי, היא לא מאמינה בחלומות שלי והכל, לקחתי את זה אישי. ובחודשים שאחר מכן כבר ראיתי לא הילד הבישן והמופנם, שוב בתור ילד איזה זוגיות ואיזה עניין, לא היה לי שום... היה לי מאוד קשה בתקופה הזאת, אבל בשלב הזה כבר אני עושה הרצאות, אני הבן אדם שיותר דומה למעט קצת למה שאתם רואים היום, והיה לי מאוד קל פתאום. פתאום מה, אוקיי, אני יוצא לזה מזאתי ולמזאתי וזה, וכאילו כל מיני דברים, ומנהל כמה מערכות יחסים מעניינות, והיה לי כיף מאוד ומגוון בתקופה הזאת. וכשהכרתי את אשתי, ברמת הודעות וואטסאפ, ללא הודעות, הודעות בפייסבוק, זה חמש-שש הודעות, קבענו שיחת טלפון ודייט. אחרי השיחת טלפון היה לי ארבעה-חמישה ימים עד הדייט איתה, משהו כזה כי הייתה בחיפה, אני בוא את השרון, לקח זמן וזה. בארבעה-חמישה ימים האלה עשיתי שיחות עם כל הבנות שיצאתי איתם באותה תקופה, ואמרתי להם, אני מצטער זה נגמר. כי אני אמרתי לעצמי שהאישה הזאתי, כשאני אתחתן איתה, או שאני אהיה איתה ביחד המון שנים, אני רוצה להיות מסוגל להגיד לה, שלא מקבלתי, ולא עשיתי את ההתחלה בצורה עקומה, ושלפני הדייט הראשון שלנו, סגרתי הכל. והרגשת ש... ועד היום היא חצי מאמינה לי, חצי לא מאמינה לי שזה מה שקרה, אבל זה אמת. אבל זה אמת. והסיבה לזה שמשהו בה, באיך שהיא דיברה איתי בטלפון, משהו באיך שהיא הציגה את עצמה, משהו באיך שהיא דיברה איתי, ואגב, והדייט הראשון היא הוכיחה את זה מעל ומעבר על כל ספק, שצדקתי, אגב, כמובן הייתי יכול לטעות באותה מידה, שהיא אפשרות שזוררת מעל כל השאר בצורה קיצונית. זה לא שהיה לי כמה אופציות, והייתי צריך לבחור, ובסדר, בחרתי את האופציה הכי טובה. לא. זו אופציה שהיא כל כך זוהרת שהיא גורמת לכל שאר האופציות להיות לא קיימות. ואני חושב שבהרבה מקומות בחיים אנחנו מתפשרים על לא לקבל את האופציה הזאת. כי אנחנו לא מוצאים אותה, כי אנחנו לא רואים אותה. שוב, אנחנו יושבים פה באיזה חדר, גם בווידאו לא כל כך רואים את זה, אבל כשאני מסתכל עליך, מאחוריך יש כזה מעבר, מעבר גדול מרווח כזה, כן? אבל עדיין מעבר. ומתוך המעבר הזה אני רואה חלק מהחדר הבא, כאילו, אוקיי? אבל אני לא רואה את כל החדר הבא, ואני לא רואה את השמיים, ואני לא רואה את זה, ואני לא רואה את כל הרצפה. אנשים אומרים, אוקיי, מתוך האופציה הזאת זה הכי טוב. אבל יש עוד כיוונים שלימים. נכון. וככל שאנחנו נלמד להזיז קצת הקירות, להזיז קצת התקעה, אנחנו נראה אופציות שהן זוהרות, ושוב, הרבה פעמים זה כמו שאמרנו, זה אפשרות שביום רגיל, לפני שהורדתי את הקירות, לא הייתי חושב שהיא זוהרת בכלל. לא הייתי נמשך אליה בכלל. זה גם שלא לקחת את האפשרות בכלל. נכון. כאילו, ראית את ה... נכון, ממש נכון. אז יש שפע בעולם הזה. צריכים לפתוח את העיניים שלנו לאפשרויות נוספות. ושוב, אגב, רק נקודה קטנה על זה, וזה מאוד פרקטי, זה לא רוכניקי, זה לא בשמיים. למצוא את האוד אופציות האלה, זה להבין, אוקיי, מה אני מחפש, כמו שאמרת, ואז מה מפריע לי? ולהגיד, אוקיי, מה שמפריע לי זה שאני לא רוצה שהיא תהיה ככה, ואני לא רוצה שהיא תהיה ככה, ואני לא רוצה שהיא תהיה ככה, אוקיי. מה אתה כן רוצה? איפה למדתי את זה? מעבר לזה, איפה למדתי את זה שאסור שהיא תהיה ככה? מה המשמעות העמקות של זה? איפה זה פוגש אותי? איזה אירועים בילדות היו לי? הנושא של כתיבה פה הוא מאוד מרכזי. בגלל זה אני אמלצתי מאוד על הפרק בפודקאסט, אבל יש עוד הרבה דרכים אחרות לעשות את זה. תלמדו את העומק של הדברים ואז תבינו שאתם יכולים לפורר הרבה מהקירות האלה, וזה פרקטי, זה לא בzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz אני אעשה מדיטציה ויימשוך לעצמי משהו. לא, גם אולי יש כאלה שמאמנים בזה, וזה בסדר, אני לא נגד, אבל אני לא מדבר רק על זה, אני מדבר גם על משהו מאוד מעשה. כדי להיחשף לכל האפשרות בחיים, צריכים לצאת מאזור הנוחות. כלומר, אם אתה עכשיו רוצה להיחשף לעולם שנמצא מאחוריה, אתה תהיה חייב לקום מהנוחות שלך, מהכיסא, מהקפה, ולצאת. וגם זה עולם שהוא כנראה לא מוכר אליך, מפחיד, וזה מאתגר לצאת מאזור הנוח הזה, שרגלנו אליו, הוא מוגדר בתור אזור בטוח, ולצאת למסע שידיסוף חלקים בפאזל. ויש את האתגר הזה. אני אימצתי לעצמי גישה שאומרת שבגלל שאני מאוד מאוד סומך על עצמי, אני לא עושה את היציאות האלה מאזור הנוחות בדרך כלל לבד. תסביר. רוב האנשים, נגיד למשל, אומרים אוקיי, אני רוצה להקים עסק, הדבר המתבקש זה או להיות שותף של מישהו שהוא היה בעלי עסק בעבר, נכון? כי אתה לא יודע אין לך ניסיון. או להביא זה יועץ עסקי, נכון? או משהו כזה. משהו בסגנון הזה. אבל רוב האנשים מפחדים שהיועץ העסקי לא יהיה מספיק טוב, ושזה לא יהיה בן אדם הנכון, ושזה משהו ישבר, כל הבעיות האלה, ואז הם הולכים לבד וסובלים, והולכים לאט. אני אומר לא. אני כל כך סומך על עצמי, לא על היועץ. אני כל כך סומך על עצמי שאני אקח יועץ. למה? כי אני אומר, אם היועץ ישמע לי טוב, ויעשתי לי צ'יפי טיפים טובים, וזה יהיה לי מייק סנס, אני אמשיך איתו, ואם לא, אני אחליף אותו. אבל אני לוקח יועץ, כשהבן שלי הגדול לא ישן בלילה, לא אמרתי טוב, אני עכשיו אנסה לחשוב איך לפתור את זה, הבאתי יועצת שינה שלימדה אותי איך לעשות את זה. כשהיה לי ב-2016-17 בעיות תזרים קשות בעסק, ולא ידעתי להתנהל עם כסף, כי פתאום, אתה יודע, הייתי עושה סדנאות, והייתי לבד. אז כשהייתי עושה 40-50 אלף שקל בחודש, או 30 אלף שקל בחודש, 80% מזה זה רווח, ואני, אתה יודע, נוסע עם האוטו שלי, מזכיר קטע, עושה קורס, ויופי. פתאום מכללה. מלא עובדים. היה לי תקופות עם 60-70 ארצים. אוקיי? איך מנהלים את הכסף הזה? מאות אלפים נכנסים, מאות אלפים יוצאים, כל חודש, ואתה כאילו, מאוד קל ליפול שם. לקחתי מישהו, יועץ כלכלי, שילמד אותי את הדברים האלה. אוקיי? השיווק שלי לא עבד, לקחתי יועץ שיווקי. ובכל מקום בחיים, זה גישה של להגיד, אוקיי, אני לא הולך לבד. אני מוצא לי מנטור, או יועץ, או שותף, או מישהו שיעשה את זה איתי, כדי שאני לא אצלח לעשות את זה לבד, מתוך מקום שאני סומך על עצמי, שאני לא הולך שבוי אחריו. אני לא, כמו שאמרנו, יש רק דרך אחת, ואני הולך במסלול כיתה א' עד י' ב'. לא. הבן אדם הזה צריך להביא לי עוד חלק מהפאזל. אז בעצם אתה מאמין שכדי להתקדם ולהסוף חלקים בפאזל, זה בסדר, וזה ראוי גם לעזר באנשים אחרים שהם יודעים לעשות את העבודה שלהם. אני חושב שברמה כזאת או אחרת זה הדרך היחידה. השאלה היא, האם אנחנו נעזרים באנשים אחרים בצורה ענייה או עשירה? אני אסביר מה אני מתכוון. גם כשאתה אומר, אני אלמד לבד איך עושים נגיד פודקאסט, אתה לא באמת לומד לבד. אתה לכל הפחות קורא מאמרים באינטרנט, נכון? נכון. כאילו, אתה לא עכשיו תגבור ותגיד, אוקיי, אני אלך לחנות, ויקנה את כל המיקרופונים, לא, נכון? אפילו אם אתה לא בדקת, אתה מתייעץ עם הבן אדם בחנות, אתה קורא את תיאור מוצר. התיאור מוצר הזה, מישהו כתב אותו. אתה כבר נעזר במישהו אחר. אז השאלה האם אתה נעזר באנשים בצורה ענייה, ענייה כלומר לא עשירה, לא רחבה. זאת אומרת, אתה קורא מאמר באינטרנט, שזה, בן אדם נגיד שכותב מאמר באינטרנט, יש לו 100% מהידע, כמה אחוז מהידע שלו הוא שם במאמר? 1%? 2%? נכון? לא מתוך רוע, לא מתוך קמצנות. כי הוא מוגבל בפלטפורמה. כי הוא מוגבל בפלטפורמה. או שאתה אומר, אוקיי, אני לא רוצה לקבל ידע מבן אדם בצורה ענייה, אני רוצה לקבל ידע מבן אדם בצורה עשירה. אז אני אתייעץ איתו, אני אקח איתו שיחה, אני אסביר לבן אדם את הקונטקסט של החיים שלי, כדי שהוא יוכל להסביר לי מה לדעתו אני יכול לעשות בצורה הזאת, היא הכי מדויקת. ושוב, זה הסיבה שפודקאסטים בשנים האחרונות כל כך מצליחים. כי בפודקאסט יש לך יכולת לקבל מבן אדם את הגישה שלו בצורה הרבה יותר עשירה מאשר במאמר או באינסטגרם. שוב, אני מת על האינסטגרם, אני מעלה רילס לאינסטגרם, אני עושה שאלות תשובות באינסטגרם. אבל כשאני עושה שאלות תשובות באינסטגרם, מלא פעמים, אנשים שואלים אותי שאלה, שיש לי פרק בפודקאסט של 40 דקות עליה, ועכשיו אני צריך לענות עליה בדקה בסטורי. אבל זה שיחות שהן עמוקות. אז בסדר, אז אני נותן דקה בסטורי. אז הבן אדם שרוצה דקה בסטורי, יקבל דקה בסטורי והוא יקבל תשובה, שוב, אולי ביחס לדברים אחרים כן עשירה, כאילו ביחס למלות יותר עניות, אבל בן אדם שיסכים לקחת את אותה שאלה ולהיכנס לפרק בפודקאסט, שזה 20 דקות או 30 דקות או 40 דקות, יקבל תשובה הרבה יותר עשירה על אותה שאלה, נכון? ואם הבן אדם הזה יבוא, שוב, לא תמיד אני זמין ליוט, אבל נגיד שהוא, ייקח ממני פיסת יוצר, ממישהו אחר, לא משנה, בסדר? לצורך העניין. אז הוא יקבל משהו עוד יותר עשיר, נכון? ואם אתה סומך על עצמך ואתה אומר, יש לי מטרה ואני רוצה להגיע לאנשהו ואני צריך ללכת מאזור הנוחות, אז לצאת מאזור הנוחות, אז למה שאני אעשה את זה לבד ולמה שאני אסתפק בעזרה ענייה מאחרים כשאני יכול לקבל עזרה עשירה מאחרים? בעצם להשתמש בכל המשאבים שעומדים לרשותנו. שוב, זה שוב נכנס לתודעה שפע, כן? תודעה שפע. יש לי המון אפשרות לעזר בהרבה אנשים אחרים, כן? אז למה לא? בטח בתקופה הזאתי היום שיש כל כך הרבה... אפשרויות. כן, אפילו עזבו את הפגישות ייעוץ ב-2,000 שקל, כן? כאילו, פודקאסטים, יוטיוב, כאילו, יש כל כך הרבה שפע. ספרים. מה שהרבה אנשים לא יודעים, אני אישית חובב כתיבה ומתוך המופנמות שלי וזה, אז אני גם כתבתי את הספר, כן? אבל המון אנשים מהתחום שלנו, כן? לא כותבים את הספרים שלהם, אוקיי? מה הם עושים? לוקחים קורס דיגיטלי, שבדרך כלל עולה 1,000, 2,000, 3,000 שקל, כן? קורס קטן זה לא מספיק. נותנים לסופר צללים, בן אדם שהמקצוע שלו זה לכתוב, הבן אדם רואה את הקורס שלהם והופך את הקורס לספר. עכשיו, זה מדהים. למה? כי בעצם אתה מקבל ידע שיש בקורס של 2,000 שקל... ב-80 שקלים. ב-80 שקלים, 100 שקל, 120 שקל, 70 שקל, לא משנה, מה זה משנה כמה, כן? העלות של ספר הזמיחה ביחס... לתועלת. כן, כשבן אדם חושב על לקנות ספר, הוא לא חושב על האם זה שווה את ה-100 שקל, לא, לא, הוא חושב על האם אני אקרא את זה או לא, האם זה שווה את הזמן שלי, כן? הזמן שלנו שווה הרבה יותר מהעלות של הספר. אבל עדיין, כן, כאילו, תחשוב, אתם מקבלים קורס שלם לכמה שעות, אתם קוראים ספר, זה פסיכי. אני יכול להעיד על עצמי שבמגילים מסוימים התנהגתי בצורה שהיא טיפה יעירה בסיטטות. כלומר, הלכתי ללמוד איזשהו קורס, ואמרתי לעצמי, אה, את זה אני כבר יודע, את זה אני כבר יודע, וחסמתי מעצמי את האפשרות להיפתח לדברים שאולי ידעתי אותם, אבל מזוויות שלא הכרתי. ועם משהו שאני יכול להגיד על עצמי, שגם חוויתי מנהלפי, זה פשוט לאפשר לך להכיר את העולם מזוויות שונות, כי אתה לא יודע הכל. אתה רואה דברים שאתה לא יודע, ויש הרבה אנשים שכבר מבינים הרבה יותר ממך, אז תשתמש בזה. לגמרי. תשתמש בזה. לגמרי. זה עניין של קצת, כאילו, להיות מחובר לזה שאני וכל השאר בסך הכל בני אדם. כשפתחתי את הקורס הראשון במכללה, 2016, הצטרפו לקורסים שלי משהו כמו שישה או שבעה אנשים שהיו כבר לפני זה מורים לאימון, לקואוצ'ינג. כאילו, היה להם את הספר או מורים לאימון וכן הלאה. ובאיזשהו שלב רציתי לפתוח קורס קואוצ'ינג במכללה שלי, כי רציתי גם ללמוד את זה בעצמי, וגם, זה בכלל, פניתי גם אליהם וגם לאנשים בחוץ. וכך הכרתי את מייקל בן דוד. מייקל בן דוד היה תלמיד שלי בקורס פרטישנר, ותלמיד שלי בקורס המאסטרנפי. ומיד אחר כך הלכתי אני ללמוד אצלו את הקורס אימון, קורס מאמנים. והגישה שלו משלי אז הייתה קיצון שונה. שתי עולמות שונים. שתי עולמות שונים. אימון ו-NLP, גישות שיש להם הרבה דמיון בבסיס שלהם. הטכניקות שונות, הגישה, הפרקטיקה שונה, אבל הנחות יסוד והבסיס מאוד דומה. קצת כמו CBT, וגם בסיסים דומים. אז הופתעתי לגלות כמה זה שונה, הופתעתי לגלות כמה הגישה שלנו לגבי המקצוע שונה. ובהתחלה אמרתי, טוב, הוא ככה, הוא ככה, הוא ככה, אבל מאוד מהר אמרתי, רגע, יש מה ללמוד, נכון? הוא בן אדם מקצוען. והיום, שש-שבע שנים אחר כך, אני לפעמים העברתי איתו כמה קורסים ביחד, בנינו ביחד קורסים וכן הלאה, ועד היום הוא עובד איתי במחלף. ואני רואה שהגישה שלי זזה לכיוון הגישה שלו. הגישה שלו זזה לכיוון הגישה שלי, כי עבורי, אני לא אגיד על מה עבורו, אבל עבורי, הוא היה חלק בפאזל. עוד חלק בפאזל שהיה חסר לי לפני שהכרתי אותו. לא חסר, הייתי בסדר, אבל כאילו, שהוא הוסיף לי עוד משהו, כן? עוד שירות. הסיבה שאני אומר לא חסר, זה לא מתוך מקום של, להיות שחצן או משהו כזה, אלא זה מתוך מקום של להבין שאם אני מתייחס לחלקים בפאזל חסרים, אז אני תמיד ארגיש חסר, כי הפאזל הוא אינסופי. אז בגלל שהפאזל הוא אינסופי, אז תמיד זה רק להוסיף עוד חלקים. אז הוא היה עוד חלק בפאזל שהתאסף לי, ואני מאוד אסיר תודה לו על זה, ושפיתח אותי למקום אחר לגמרי, ברמה המקצועית והשיט. עם כל זה שיש לך ניסיון רעב, ואתה אדם מלא בשפע, אתה אומר, אני בכל יום, אני מבין שאני חייב ללמוד, אני חייב להיעזר בכל האגו שלי, להיעזר באנשים שמתחרים שלך באיזשהו מקום, ואני, אתה קם כל בוקר ואתה אומר, אני רוצה ללמוד מהם כי אני לא מושלם, אני רוצה להשלים את הפאזל שלי. נכון, ממש ככה. זאת תפיסת עולם שהיא לא ברורה מאליה, קשה מאוד לפתח אותה, זה מאתגר לאפשר לתת לחשוב שזה... אני חושב שיש אנשים שמגיעים לתחום שלנו מתוך מקום של אגו, לא בקטרה, אני אומר את זה לא בקטרה שלילי, כאילו אני לא שיפוטי גם כל כך, אני חושב שהדבר הזה גם חשוב. אגב, גם לי ולגם לכל מי שעוסק בתחום יש אגו, אחרת לא היינו מול המצלמה, נכון? היינו עושים את מה שאנחנו עושים בשקט בבית, כן? אז אני לא אומר את זה במובן שלילי, אבל במובן המסוים של המילה, יש אנשים שכאילו, אתה יודע, רואים את המרצה, אני גם רוצה להיות המרצה הזה, וזה המרכז והעיקר. ויש אנשים שאומרים, אני רואה את המרצה הזה, אני גם רוצה להיות כמו המרצה הזה, כי יש לי משהו אחר להגיד, ואני רוצה שהדברים שלי ישמעו. זה שתי מוטיבציות מאוד מאוד שונות, ובאמת אחד הפרויקטים שאני בזמן האחרון מריץ מאוד מאוד חזק, זה המועדון של המרצים שלנו, אנחנו ממש מועדון של אנשים, שהם מהגישה השנייה. הם מסתכלים על מרצים אחרים, אומרים, אני גם רוצה להיות בעמדה הזאת, אבל לא רק בשביל הבמה והמחיאות כפיים והכיף, גם אין בעיה עם זה, כן? אבל גם בגלל שאני באמת מאמין שיש לי משהו להגיד, ושאני מאמין שאם אני אגיד אותו, זה ייתן ערך לאחרים, ולכן אני מאמין שיש לי מקום בעולם הזה, מהבחינה הזאת, בתחום הזה, לא בעולם כדור הארץ, בתחום הזה, והעבודה איתם היא מאוד מאוד מאוד מרגשת עבורי. אפשר להגיע להרבה אנשים בצורה מטיפה, עם מסרים שונים, חלקים שונים בפעם. אנחנו ממש לקראת הסיום של הפרק, גל. אני אשמח ממך ככה, ממש לקראת הסיום, שניקח איזשהו כלי מה-NLP, כלי מאוד מאוד פשוט, אבל הוא עושה שינויים משמעותיים, ונציג אותו. אני יכול להגיד על כלי שמאוד מאוד חשוב, עבורי זה השימוש במילה לא. אוקיי. הרי אם עכשיו אנחנו נציג את המשפט הבא, אל תחשוב על פיל כחול, אתה אוטומטי תחשוב על פיל כחול. איך המילה לא יכולה לפגוע בנו? איך אפשר להשתמש במילה הזו, או בגישה הזו, בצורה שהיא יותר חכמה? מעולה. אז אני אגיד משהו קטן. קודם כל, בספר שדיברנו עליו כבר קצת הרבה בפרק, יש פרק שלם שמסביר למה מנהיג חייב לדעת להגיד לא, ולדעת להגיד הרבה לא, ולמה המילה לא היא מילה סופר חשובה, כשמשתמשים בה בהקשרים נכונים ובצורה נכונה. מה שאתה תיארת זה באמת שימוש לא אפקטיבי במילה לא, ובמקום הזה זה באמת כמו שאתה אומר, זה לדעת להגדיר מה אני כן רוצה. זה לדעת להבין מה הדברים שחשובים לי. זה לדעת לשאול את עצמי מה המקומות שבהם הייתי רוצה להיות, איפה הייתי רוצה לפעול, לאן הייתי רוצה להגיע. ולפעמים שוב, כמו שאמרתי, יש שתי אחוז שיוצאים מהבית ורואים את ההר. ההר זה נגיד המטרה או החזון או הוויז'ן. ו-98% מהאנשים צריכים להתחיל ללכת על השביל, להתחיל ללכת על המדרכה, להתחיל ללכת על הכביש, כדי שרק כשהם יתקרבו הם יתחילו לראות בצורה מתושטשת את ההר, ואז הם צריכים להתקרב עוד יותר להר כדי לראות אותו. וזה אומר שצריך לצאת לדרך. פשוט להתחיל ללכת. פשוט להתחיל ללכת, ושוב, לכיוון פחות או יותר הנכון, כן? יש איזה משפט שטוני רובינס, שאומר, אם אתה רוצה, אם אתה הולך מערבה ואתה רוצה לראות זריחה, לא משנה כמה אתה תלך, אתה בחיים לא תלך לזריחה, כי אם אתה הולך מערבה, אבל בטח פה בישראל, אם אתה תלך יותר מדי מערבה, אתה תגיע למקומות לא טובים, אבל לא משנה, אבל בסדר. אבל גם בארצות הברית הם מקומות אחרים. בקיצור, הבוט אומליין ברור. אז אני צריך לדעת מה אני כן רוצה, אני צריך לדעת מה הכיוון הכללי, אבל אני לא צריך לדעת בדיוק, אני לא צריך לדעת בצורה מדויקת. ההרצאה הראשונה שלי הייתה על אפקטיביות, פרודוקטיביות ודברים כאלה, אחר כך היה לי הרצאות על מציאת יהוד, עד שהגעתי למקום שאני מרמד ננפילה כך הרבה שנים, וכל כמה שנים האישה שלי טיפה מתחדדת וטיפה משתנה, והדברים שאני מדבר עליהם מקבלים אופי טיפה אחר, ואני לא מאלה שהתברכו במתנה של לדעת מראש מה הם רוצים לעשות בחיים, ואני אוהב את זה דווקא, כי זה מאפשר לי חיים הרבה יותר מגוונים וטובים. כי אתה בעצם שולט את הדרך שלך תוך כדי שאתה צועד בה. נכון, ואני הולך גם בזיגזג קצת, ואני אוהב את זה. כן, כי זה מאפשר לי לחוות דברים שאחרת לא הייתי חווה בחיים. חיים הרבה יותר עשירים. אז קצת לשחרר את הלאו ולמצוא את מה כן אני רוצה, גם אם זה לא מושלם וגם אם זה לא מדויק. כלומר, להשתמש יותר במילה כן, מאשר בלא. למשל, מה אני כן רוצה מהחיים האלה, מאשר מה אני לא רוצה? בדיוק. גל צחייק, תודה ענקית. תודה רבה. אדם מרשים. שמחתי מאוד. היה לי ממש כיף לראות אותך, ותודה רבה לכם שעזרתם. תודה רבה, גל.