איך לבטא את עצמי בחופשיות בלי לפחד: שיחה בפודקאסט לנשום ולאהוב

אז הוא מספר לי על איך הוא היה מכוער ואיך הוא היה מכוער ואני כזה מענהן ועושה את העבודה עכשיו אז הוא אומר לי גל תגיד לי אתה לא כזה מכוער ככה אתה לא כזה מכוער כאילו למה אין לך חברה וכאילו הייתי כזה חושב לזה כן זה לא קשור למכוער אני פשוט אין לי ביטחון עצמי אני לא מסוגל לדבר עם בנות כן ואחרי זה ואז הוא הביא לי ספר אוהב לדבר על הספר הזה כי אני חושב שזה ספר גרוע אבל הספר הזה זה היה פעם ראשונה שנחשפתי לעולמות של התפתחות אישית והספר הזה בעצם לצד הרבה דברים לא טובים שהייתי צריך לתקן שלקחתי מהספר הזה הוא כן הביא לי את הרעיון שאני חושב שרוב המאזינים שלנו מבינים אותו כבר שמה שהייתי עד עכשיו זה לא מה שאני חייב להיות בעתיד אני יכול להסתכל על דברים אחרת לשנות דברים בתפיסה שלי ושהעתיד שלי לא ייראה כמו העבר שלי ברוכים הבאים לפודקאסט לנשום ולאהוב רגע לפני שמתחילים שמי בנצי גולדשטיין אני מטפל ומלווה אנשים דרך גוף ולשימה ומנחה סדנאות ריברסינג ומעגלי ריפוי וצמיחה בפודקאסט הזה אני פוגש אנשים לשיחות כנות על החיים על כאב ועל ריפוי בכל פרק יש סיפורים אישיים וכלים שתוכלו לקחת אתכם הלאה אם הפרק נוגע בכם שתפו וכתבו לי בתגובות אני קורא כל תגובה אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ השקטה לנשום מחדש שם תקבלו כלים ותכנים מעולם הנשימה והריפוי תודה שאתם כאן מתחילים בזה שמצאתי את הסודות שלי במירכאות ואני ראיתי שברגע שאני חושף אותם אז הכל משתחרר בדרך אגב כאילו איך שאני מסתכל על זה זה כמו כאילו הביטוי העצמי שלנו זה כמו כזה צינור של מים בסדר שבטבעי הוא פשוט זורם כן והוא פשוט ייצר רגיל בלי מאמץ כן ויש נקודות מסוימות או דברים מסוימים כמו אבנים בצינור מים שסותמות אותו או חוסמות אותו וגורמות לצאת לזרם כזה מדורדל כזה כן אז כאילו לנסות לחשוב איך אני מזריים יותר מים מחוצה זה בסדר ובמצב מסוים אולי זה הדרך הנכונה אבל אני מוצא את זה שהרבה פעמים הרבה יותר קל למצוא את האבן וברגע שאנחנו משחררים אותה ועוד שאני אתן דוגמה אז המים כולם יוצאים אחר כך יותר טוב ואני אתן דוגמה שלמשל אני זוכר שבגיל 24-25 משהו כזה הייתי עושה כזה סדנאות של 100 ומשהו אנשים פעמיים בחודש סדנאות גדולות בצדם אמריקה כל מיני מקומות כאלה בתקופה הזאת העברתי הרבה הרצאות על כזה תקשורת ומערכות יחסים וכאילו על כזה התפתחות אישית וכל הדבר הזה ובאותה תקופה עשיתי גם כמה טעויות והיה לי את הבעיות גם שלי כמובן ונוצר לי איזשהו ריב עמוק כזה או איזשהו משבר עמוק במערכת יחסים עם חבר טוב שלי שהוא היה חבר נפש ברמת אח ממש והקשר הזה התפוצץ ונשבר וזה היה כאילו משהו שלי היה מאוד קשה איתו וגם ידעתי שיש לי אחריות בזה כאילו לא יכלתי בצורה קנה לבוא ולהגיד הוא דביל הוא מטומטם זה אשמתו אלא מאוד ראיתי איפה אני הייתי לו בסדר וקלטתי שהדבר הזה לא מופיע בתכנים שלי כאילו לא מדבר על זה ובאחת הסדנאות שלי ממש שיתפתי את הקהל בצד שלי באיפה אני לא הייתי בסדר ובכאב שאני חווה סביב הנקודה הזאתי אני קורא לזה ממש לשתף פצעים פתוחים ואז אני יודע שאחרי אותו נקודה שממש בכיתי שם הייתי כזה אני זוכר זו הסדנה של שלושה ימים היה שם איזה 120 משהו אנשים כזה אולם גדול בכפר סבא ואני זוכר שאני יושב שם לפני ההפסקה זה היה חמש דקות לפני ההפסקה ואני כאילו בוכה שם על הטעות ועל הכאב כן כאילו ואחר כך אני זוכר שיכלתי להעביר רמה חדשה של חופש ורמה חדשה של ביטוי עצמי בחיים שלי כי פתאום יש כאילו משהו פחות שהמוח מתעסק בלהסתיר עכשיו לא ששמתי לב שאני מסתיר את זה זה לא שזה נמצא לנו בתת מודעה אבל כשאנחנו מוצאים את הדברים האלה ומשתפים אותם אני מוצא שהרבה פעמים זה מביא לנו איזושהי רמה חדשה של חופש ויש לי עוד כמה דוגמאות כאלה בחיים ואני חושב שהרבה אנשים מתבלבלים בין מה שכל המנטורי אינטרנט עושים כן שזה לא דבר רע כן שזה משתפים צלקות מהעבר כן שזה כאילו להגיד אה הייתי צעיר אז הייתי אני ומסכן ואומלל ודפוק ומסומם ועכשיו אני כזה מוכשר ומוצלח ועשיר ומדהים אז שוב הסיפורים האלה הם כן טובים וחשובים והם יכולים לתת השראה ואין לי משהו נגדם אבל יש פער מאוד מאוד מאוד גדול בין לשתף או לספר על צלקת שעברה מזמן וכבר התמודדתי איתה ואז היום זה מה זה מראה עלי איזה גיבור אני נכון כאילו זאת אומרת איך הצלחתי איך הצלחתי להתמודד זאת אומרת, זה מראה כמה אני טוב עכשיו, אל מול לשתף בכאב שיש לי עכשיו,שזה דבר שהרבה אנשים, כולל אותי, מאוד מתקשים לעשות אותו,אבל הקושי בלעשות אותו זה בצורה ישירה לכמות הערך שמקבלים על הפעולה הזאתי. וואו, אז אני רגע רוצה לאסוף את מה שאתה אומר ולהקשות עליך ולהוסיף על זה. אתה אומר, דבר ראשון בביטוי עצמי, זה קודם כל אל תחמץר את מה אני יכול להשפיע, תמצא את האבן שחוסמת את מה שכבר יש בך, כי בכל אחד יש משהו. יש איזה אבן תמיד קטנה שיושבת שם. עכשיו האבן, הרבה פעמים זה דבר כבר היום שנמצא לא בהכרח בעבר, משהו שנמצא שאתה לא מספר, שאתה לא חולק. נכון. וזו תובנה מדהימה, קודם כל זה מתחבר לי לעמון נקודות בחיים שלי, שרק עכשיו תוך כדי שאתה אומר את זה, אני מבין את זה. לדוגמה, היה רגע כזה שאני התגרשתי, והיה רגע אחרי זה שפתאום אמרתי לאבא שלי, אתה לא מכיר אותי. אתה לא באמת מכיר אותי, אני רוצה לספר לך מי אני. וסיפרתי לו את הכאבים של היום. כמו סיפרתי לו דברים שלא שיתפתי אותה שקורה לי, וכבר שם זה יצר לי שינוי בחיים. וכל פעם אני מספר עוד משהו, נגיד אני יכול היום לספר שאני, היה לי סדנה אחת שהייתי שם והרגשתי מאוד לחוץ, וזה היה, סיפרתי את זה. אמרתי, אני מרגיש ככה. אז כאילו שאתה מספר משהו, זה משחרר את האבן הזאת, ואז מה שנמצא שם כבר משתחרר. מה יכול לאפשר לאנשים באמת לספר צלקת שקורית להם? מה יכול לתת להם את הביטחון לעשות את זה? אני חושב שאפשר להתחיל, או נכון אפילו להתחיל, עבור אלה שזה יותר קשה להם, בפשוט דברים יותר קטנים. זאת אומרת, אני כן חושב, שוב, אם תשאל אותי את דעתי הקנה, אז אני אגיד שלדעתי לגעת בכאבים הכי גדולים ובדברים שהכי מדממים וזה, יש בזה הכי הרבה ערך. אבל זה לא מוריד את הערך מלגעת בדברים הקטנים יותר. לדוגמה, הסדנאות הראשונות שהעברתי, הייתי בן 20, כן? אז זה לא שהסתרתי את זה שאני בן 20, נכון? אבל לבשתי מקדים נחויתים, ואתה יודע, זה, וקצת זקן, וזה, כאילו... זאת אומרת, לא ברמה של להסתיר, אבל כן ניסיתי להיראות כאילו... עשיתי את החליפה המטאפורית, החליפה. גם פיזית וגם מטאפורית. וגם מטאפורית. ומתוך המקום של באמת לייצר איזשהו משהו פיזי, שזה דבר טוב, כן? כי זה מבחינת תדמיתית ומיתוגית, וזה בסדר, זה דבר נכון לעשות. אבל ברגע שהתחלתי פשוט גם להגיד את הגיל שלי בהרצאה, אז זה נהייתי פתוח יותר. כי פתאום, שוב, זה דבר שאנחנו לא מרגישים אותו ברמות הנמוכות. יש לנו בראש עוד ועוד ועוד דברים שאנחנו לא מודעים לזה שאנחנו מנהלים את התדמית שלנו. וככל שאנחנו מסירים יותר את השכבות האלה, יש לנו יותר מקום. זה כמו, לא יודע, כשאתה במחשב ויש לך כזה מלא מלא כרטיסיות, או כשאתה בטלפון שלך הרבה הרבה אפליקציות פתוחות, ואז אתה לא מבין למה הדברים זזים לאט, או למה האינטרנט זז לאט, או למה הבטריה נגמרת מהר. אתה יודע, להרבה אנשים שעומדים מול קהל יש את החוויה הזאת ששעה או שעתיים או שלוש שעות מול קהל מעייף אותם יותר מהעבודה הפיזית. עכשיו, לכאורה, אתה מכיר את הדבר הזה? כן. כן. אז לכאורה, אין בזה היגיון, כי הרי מה אתה עושה כשאתה עומד מול קהל? אתה יושב, מדבר, עומד, מדבר, זה לא מאמץ פיזי קשה. ורוב המרצים זה גם לא מאמץ קוגנטיבי גדול בשבילם. אם תחשוב על זה, לכאורה, כי זה חומר שאתה יודע, זה דברים שאתה מבין, כאילו זה לא עכשיו איזה מאמץ מטורף, ועדיין אנשים יוצאים מזה זכותם. ואחת המורות הראשונות שלי, קראו לה מיכל, והיא הייתה מעבירה סדנאות, ככה למדתי מנה לעשות את זה, סדנאות של שלושה ימים, מתשע בבוקר עד תשע בערב, ועם הפסקות מינימליות. והיא הייתה מסיימת את הסדנה בתשע בערב, ביום השני נגיד, או שלישי, לא משנה, ונשארת עוד שעתיים לענות על השאלות של האנשים אחד אחרי השני, ועם אנרגיה. ואני זוכר את עצמי בסדנאות הראשונות שלי אומר, מה זה, אחרי שלוש או ארבע שעות אני הולך להשניץ, אני הולך לנוח, אני נגמר. ובאתי אליה ואני אמרתי לה, איך זה יכול להיות, מה הסוד, כאילו. ואמרה לי, ככל שאתה תגלה, שאתה מסתיר יותר דברים ותחשוף אותם, אתה לא תהיה עייף. כאילו, העייפות מהמידע מול קהל היא נובעת מזה שאני מנהל את התדמית שלי. שוב, אני מולך עכשיו, מנהל את התדמית שלי, נכון? יושב ככה, אני לא יושב ככה, כאילו לא יודע, דברים קטנים כאלה שאנחנו לא כל כך שמים לב אליהם, אני בוחר מה להגיד ומה לא להגיד, גם אם אני לא עושה את זה בצורה שוב מודעת, כן? אני לא עכשיו בכוונה בונה איזה דמות שאני לא, אבל עדיין בצורה לא מודעת אני מנהל את התדמית. וכשאנחנו מול הרבה אנשים, המוח שלנו על סוג של אוברדרייב כזה או פעילות יתר, הוא אומר לעצמו, אוקיי, יש עכשיו הרבה אנשים שיכולים לגלות מי אני באמת, אז הניהול תדמית שלי צריך להיות יותר מדויק, וזה כאילו הדבר שבאמת מעייף אותנו. אז ככל שאנחנו פותחים יותר מהדברים האלה, אז בין אם זה הדוגמה שנתתי מקודם על הגיל, בין אם זה על כל מיני נקודות של אנשים היה ביקורת וזה, אז פשוט התחלתי לפתוח אותם יותר, וכל דברים שחשבתי שבהם אני לא מספיק טוב או לא עושה מספיק טוב, אז פשוט ככל שהתחלתי לפתוח אותם ולשתף אותם ולשחרר אותם, פתאום קלטתי שאני גם יכול להרצות שלוש פעמים 12 שעות ביום בלי להתאייף. אז אתה אומר שהחשיפה העצמית, השחרור של האבן הזאת מהצינור, היא גם מאפשרת לך בעצם להביא יותר את עצמך בעולם, הרבה דברים ככה יותר יבואו, וגם היא מורידה המון משקל שאנחנו סוחבים. לגמרי. אני חושב שהרבה פעמים אנשים לא מביאים את עצמם, ואני אתן אפילו דוגמה מעצמי, מתוך חשש שזה דווקא ידכה אנשים או ירחיק או יגיד לאנשים, אני לא רוצה לעבוד איתו. לדוגמה, אני רוצה לתת דוגמה משלי כמטפל, אם אני אגיד שאני מתמודד נגיד עם חרדה, אני אומר לעצמי מי יבוא אליי? מי יבוא אליי לעזור? אפילו לעצמו לא מצליח לעזור. כן. אז אני אתן את התשובה בכמה רבדים, כי אני חושב שזו שאלה מאוד מאוד רלוונטית, אוקיי? השכבה הממש ממש ראשונה, זה שלא משנה כמה תעשה את שאר הדברים שאני אומר שהם הזהרו את זה, עדיין יהיו אנשים שישפטו אותך, ויהיו אנשים שכאילו לא יבואו אליך בגלל זה, אוקיי? עוד שניה נדבר על איך אפשר אולי למזהר את זה ולמה זה קורה ואיך אפשר לבוא ממקום עמוק יותר, נגיע גם לאלה, אבל בבסיס בוא נסכים שזה תמיד יקרה. אבל עדיין אני חושב שאם אני מעביר סדנה, נגיד, בסדר? ואני מאוד חופשי כי כולם יודעים שאני בן 20, רעיונית, כן? אבל יש לי שמונה אנשים בסדנה, אלמול יש לי עשרה אנשים בסדנה, אבל אני מסתיר משהו בעצמי. אז הסדנה מול השמונה תהיה טובה יותר, ואז הסדנה הבאה שלי תהיה מלאה יותר, אוקיי? הרבה פעמים זה ככה, הרבה פעמים לוותר על מי שלא מתאים לי, שוב, לא לא מתאים לי ברמה של כאילו, אתה יודע, דברים שטחיים, אתה לא מספיק גבוה, עוף מפה, כן? אבל כאילו, ברמה העמוקה, אם יש איזושהי אי התאמה עמוקה ביני לבין הלקוח, אז הרבה פעמים בזה שאני מבטר עליו, ואז אני יכול להביא יותר חופש ויותר ערך למי שכן נמצא, בטח כמנחי קבוצות יצא לך, בכל בין מה שמנחי קבוצות יודע את זה, שלפעמים מספיק בין אדם אחד או שתיים או שלוש, תלוי לגמרי גדולה קבוצה, כן? שהם פחות מחוברים, שהם פחות קשים, כל הקבוצה מתקדמת לאט יותר. כי השיפוטיות שלו נמצאת שם, שוב, אני לא אומר לאעיף אותו, אבל אם מראש הם לא באים, זה לא בהכרח דבר רע. כי בהסתכלות ארוכת טווח על הקריירה שלי, דווקא ככל שיגיעו יותר אנשים שהם יותר מתאימים, כנראה שאני יותר אצליח והגיע לעוד יותר אנשים, זה הדבר הראשון. דבר שני, ברמת התכלס, אני חושב שהטרנד הזה של השלמות, של כאילו, אני הגורו המושלם שיודע הכל ולכן אתה תעשה מה שאני אומר לך, ביחד עם בוא תלחץ שתי קליקים באינטרנט ותעשה עוד 50 אלף שקל בחודש, כאילו כל ההבטחות שטוט הזאת, הם בדעיכה מתמדת, זה עדיין קיים, אבל זה בדעיכה מתמדת. והיום יותר ויותר אנשים שמבינים של דברים יש מורכבויות, ושהם לוקחים זמן, ושהם דורשים תהליך, ואנשים מבינים את זה. דוגמה שאני יכול לחשוב עליה זה כל מיני, תסתכל על כל מיני מומחים מאוד גדולים בעולם. אז שים שנייה את טוני רובינס או כל אלה בצד, כי שוב הם באמת מהדור הקודם, אבל שים את אלה של הדור הנוכחי בפרונט, ואתה תראה שרובם מדברים בצורה פתוחה על הבעיות שלהם, גם כשהן קשורות לתחום שהם עוסקים בו והכל, שזה כן לכאורה רגע, אז למה לבוא אליהם, אבל התשובה היא שעדיין באים אליהם, כי זו הסיטואציה. ולפני כמה שנים היה לי קורס, במכללה היה קורס מטפלים, והייתי מעביר להם שיעור מיוחד על טראומה, והייתי מראה להם סרטון מתוך מה שעה בחדשות 12, זה סיפור קטלני נראה לי למאזינים. והכתבה הייתה על איזושהי עמותה שמכשירה, או לא יודע איך לקרוא זה, מאמנת, מאלפת כלבים, שהם יהפכו להיות כלפי תמיכה נפשית, במתמודד הנפש וספציפית עלומי קרב. כלבים? כלבים. אז כל הכתבה מספרת סיפור של, אני לא זוכר בדיוק, אבל זה אדם די מבוגר, נגיד 60-70, משהו כזה, אולי 50, לא, לא 50, 60-70, והוא בעצם ניסה פסיכולוג, והוא ניסה תרופות וזה, שום דבר לא עזר לו, והוא באמת היה מתעורר באמצע הלילה, וחרדות כפה חרדה, ולא מסוגל ללכת למקומות, ומתבודד ולא הולך לאירועים חברתיים, וכאילו מתאר תמונה כזאת מאוד מאוד קשה. ואז הגיע כלב לחיים שלו. ורואים איך הכלב בהדרגה עוזר לו, ואיך אשתו מספרת שפתאום, כשיש לו התקף חרדה, פוסט-טרומטי כאילו, אז הכלב עולה עליו ומלקק אותו עד שהוא נרגע. או איך בלילה כשהוא... רואה רב בלילה בסיוטים, הכלב יוצא איתו החוצה ויושב איתו ומדבר עם הכלב. ובסוף הכתבה אומרים שזה כזה כתבה, אומרים סתם או מומנת או יחס הטיבור שכאילו יאללה תתרמו לעמותיו וזהו, שמשרד הביטחון צריך לממן את זה או משהו כזה. אבל אז הם דיברו על זה שלהכשיר כלב אחד כזה עולה 90 אלף שקל. ואני שואל את הקבוצה בחדר, 40 חבר'ה, כולם מטפלים, ואני אומר להם האם הכלב שווה 90 אלף שקל? פה אחד, כל מטפל יגיד מה? חד משמעית שכן. כאילו, אמרים בסוף שהסבא בא לנכד שלו שסיים קורס בצבא, קורס מהקיפוצים, והיה בטקס בצבא, והוא היה לו קצת התקף חרדה והכלבה קצת גרדה אותו וכאילו הוציאה אותו מהתקף חרדה. ואז הם אמרו, אוקיי, אז כולכם אומרים שהכלב שווה 90 אלף שקל. וכן, ברור, והצבא צריך לממן את זה, ואנשים צריכים לתרום, אתה יודע, כאילו מה 90 אלף שקל, אבל זה החיים שלו. ואני אומר, אוקיי, האם הכלב פטר לבן אדם את הטראומה? לא. נכון? זאת אומרת, זה לא היה טיפול שורש שהעלים את הטראומה. עכשיו אני לא אומר אם אפשר או אי אפשר, זה לא שיפוטי, זה פשוט התבוננות. האם הכלב צמצם את התקפי החרדה שלו? תשובה, לא. עדיין יש לו אותם התקפי חרדה. האם הוא גרם לזה שהתקפי חרדה יהיו פחות קשים? תשובה, לא. מה הכלב עוזר? שהתקפי חרדה יהיו קצרים יותר. וכולם פה חושבים שלקצר את התקפי חרדה משעה, כל פעם, סתם אני אומר, אני לא יודע בדיוק, לחמש דקות או לעשר דקות, שווה 90 אלף שקל בקלות, וזה הרבה יותר מ-90 אלף שקל, נכון? כי צריך להכיל את הכלב וללכת עם הכלב, והכלב, אני אוהב כלבים, כן, אין לי משהו, אבל עדיין הוא מסריח, צריך לנקוט אותו, כאילו, כל ההתעסקות של הכלב. כל הבלאגן הזה שווה את זה. ואז כשמישהו מגיע לקליניקה, אני מצפה מעצמי שבעשר פגישות של 400 שקל, הבן אדם לא יהיה לו טראומה בכלל, והוא יהיה מרופא לחלוטין. ואם לא, אז אני מטפל לו מספיק טוב, אז אני אעשי עבודה לו מספיק טוב. זה שטויות. ואני נותן את המטאפורה הזאת, כי אני קודם כל מסכים שהכלב עושה עבודה מציינת. אבל אני חושב שיש הרבה מטפלים בהרבה שיטות שעושים עבודה, איך אני אומר להם, לא פחות טובה עם כלב. אז אם הכלב שווה 90 אלף, אולי העבודה שלכם שווה 4,000. אולי אתם יכולים להרשות לעצמכם להרגיש שאתם שווים את ה-4,000 שקל, או, לא יודע, 8,000, אתם עושים 20 טיפולים. כאילו, המקום הזה של לשים על עצמי איזשהו סטנדרט לא סביר ולא הגיוני, הוא בדיוק יושב על הדברים שדיברנו עליהם. כי הרי למה הבן אדם רוצה להרגיש שכשמישהו בא אליו לטיפול הוא פותר את הכל בצורה מושלמת, בצורה אידיאלית? כי לא, יש לו איזה משהו שהוא כאילו, שוב, לא חס וחי למקום של שקר ומניפולציה, אבל בפנים שלו לא נעים לו להגיד שזה תהליך ושזה ארוך, ושהוא מתמודד עם משהו, ושהטיפול שלו ייקח אותך משלוש לחמש. כי בפנים זה מרגיש לי כאילו זה לא מספיק טוב. אבל זה מספיק טוב. לעבור משלוש לחמש בחרדה שווה אלפי שקלים. וואו. בכלל, בהתפתחות, כל נקודה. נכון, נכון, נתתי את זה כמובן כדוגמה. אז בא לי לקחת שנייה את הדברים שאתה מדבר, גם לאנשים שהם לא עוסקים בתחומים של השפעה וטיפול ואימון של אחרים. אנשים שעובדים וסכירים והכל, והם מתמודדים עם זה שהם לא מצליחים להביא את עצמם, נגיד בדייטים, בזוגיות, במקום עבודה, בתוך המשפחה. אם נגיד המשפחה חושבים אחרת ממך. בחיים עצמם, בן אדם בא ואומר, תשמע, אני לא מביא את עצמי, אני לא... אין אותי. אני תמיד שקוף, אני תמיד נעלם. איזה דרך אתה רואה לבן אדם כזה של ריפוי? של איך הוא חי יותר את מי שהוא, איך הוא נותן למה שאמרנו לה, מים האלה לזרום את הבנות. אז שוב, אז אני אגיד קודם כל שהתפיסה שלי על הנושא הזה, שאני חושב שצריך להתערבב פה גם בעניין של קצת ביטחון עצמי, ויש פה עוד כמה דברים שמתערבבים פנימה. אז אני חושב קודם כל שנכון לעבוד גם מה שאני קורא לו מבפנים החוצה, שזה מה שדיברנו עכשיו, ואפשר אולי להרחיב על זה עוד טיפה, יש לי עוד כמה דברים מעניינים להגיד, ולתת אולי דוגמה על זה בעולם של משפחה. מבפנים החוצה, זאת אומרת שאני עובד על עצמי, על הפנימיות שלי, אני משחרר אבן, אני פותח איזה משהו בשינוי את החשיבה שלי, והכל, ואז המציאות שלי משתנה, כי אני פשוט פועל אחרת, כי המוח שלי עובד אחרת. אבל אני חושב שבדרך כלל כדאי גם לשלב עבודה שהיא מבחוץ פנימה. זאת אומרת, אם אני מרגיש שלא יודע, אני בעבודה וקשה לי לבטא את עצמי בישיבה או צוות, אז אולי שווה לדייק גם איך אני מתכונן לישיבה צוות, איזה סוג של דברים אני הייתי רוצה להגיד בישיבה צוות. דברים שהם כאילו יותר חיצוניים, לא קשורים לפנימיות, אבל הרבה פעמים ברגע שאני עושה אותם, זה מחלחל פנימה. כי אתה יודע, כש... אני היה לי פחד קהל מטורף, כי אני יודע שזה לא נשמע, אבל כאילו ממש הייתי ילד מאוד מאוד ביישן, וגם מאוד חסר ביטחון, והפעם הראשונה שעמדתי על הבמה, זה היה באיזה סדנה שהייתי בשיתוף פעולה עם מי שאז שותף שלי, הוא היה כזה מדריך מחירות, מאוד קריזמטי, מאוד חזק, מישהו באמת מדהים, ואני זוכר שאני הייתי מקשיב כל הזמן לסדנאות שלו ולא זה, ואני באדם שאוהב תוכן ואוהב עומק, אז מצאתי איזשהו מחקר מעניין שמאוד מחזק את אחת הטענות שלו, אז באתי אליו לפני הסדנה ואמרתי לו תקשיב, אני חושב שזה יהיה טוב אם בחלק הזה של הסדנה תספר ככה וככה וסיפרתי לו, והוא כזה אמר לי בסדר בסדר בסדר ואני כאילו אמרתי זה מעצבן, למה הוא לא מקשיב לי, ואז יצאתי טמבל כי הוא אמר לי, הוא כאילו עצר את הסדנה ואמר, בנקודה הזאת יש מחקר מאוד מאוד מעניין, לא הבנתי אותו, אז גל יבוא להסביר לכם, ובוא נגיד שאני יודע שהיה שם 200 איש כי אני עשיתי את הרשימות, אבל אני זוכר רק איך נראית הרצפה, ברמה שעמדתי שם כנראה שלוש דקות זה הרגיש לי כמו נצח, הסתכלתי על הרצפה, הזעתי, זה היה פשוט נוראי וחוויה מאוד מאוד מאוד קשה, אז זה לא משהו שבא לי בטבעיות, זה לא משהו שבא לי בקלות, אבל אני עשיתי את זה באמת מתוך זה שהדברים האלה ממש עזרו לי ושינו לי את החיים ורציתי להעביר את זה הלאה, אז זה הייתה הנקודה שהגעתי ממנה במקום הזה, ושכחתי לאן רציתי, אה לקטע של המשפחה וכל הדבר הזה, אז במקומות שונים בחיים אני חושב שפשוט בדיוק אותו דבר קורה, הבמה זה פשוט, איך התגברת על הפחד קהל הזה כהמשך לסיפור? אז שוב אני חושב שההתגברות שלי הייתה קודם כל מאוד הדרגתית, גם היום כשאני עולה על במה יש לי את ההתרגשות הזאת ואת החשש הזה ואת הזה, למרות שעשיתי כבר פעם או כך בדקתי מעל 1200 הרצאות, אבל ההתגברות הדרגתית הייתה בזה שהתחלתי מקבוצות קטנות ומאוד פחדתי ובהדרגה פתחתי את הדברים שכרגע דיברתי עליהם, בהתחלה הייתי צריך את זה ואת הבגדים ואת הדברים ואת המצגת ואת זה, ולאט לאט שיתפתי את הדברים שחשמו אותי ובצורה מאוד מאוד מדורגת הפכתי להיות יותר חופשי ויותר פתוח ומשהו שהוא יותר דומה למה שרואים היום, זה היה תהליך מדורג. מה דחף אותך כל הזמן לרפא את המקום הזה? אתה יודע כי יש אנשים שהם יגידו יש לי פחד קהל אני לא עושה את זה, כל החיים הוא אומר אני לא... אז אני אגיד, אוקיי הבנתי את השאלה שלך, הדבר שהכי הפריע לי בחוסר ביטחון שלי לא היה קשור לבמה ולא היה קשור לדברים האלה בכלל, הייתי בן 16 כל החברים שלי היה להם כזה דייטים נקרא לזה ככה, כיוונים של זוגיות וזה, ואני הייתי רחוק מזה שנות אור, וזה מאוד הפריע לי, זאת אומרת אני אמרתי אני חייב לפתוח את הביטחון שלי שאני אוכל לדבר עם אדם ממין נקבה, כן זה היה דבר שהבלתי אפשרי בעיניי לדבר עם אדם ממין נקבה, אז הדבר הזה, כן אני אומר כאילו כמובן כבדיחה, אבל זה היה הדבר שאני תפסתי כבלתי אפשרי. אפילו אני זוכר שהיה לי חבר טוב שהיינו עושים ביחד, למדנו ביחד מחשבים ועשינו ביחד קראטה ואומנות לחימה וזה, והסידור היה שאני עושה את העבודה במחשבים ואז אנחנו עושים קרבות ביחד, ואני זוכר שאני יושב כזה מתקתק על המחשב ועושה את העבודה שלנו וזה ואז הוא שאלתי כזה מספר לי על איך הוא היה מאוחר הזאתי ואיך הוא היה מאוחר הזאתי ואיך הוא היה מאוחר הזאתי ואני כזה מענהן מענהן מענהן ועושה את העבודה במחשב ואז לא יודע אם אתה מכיר את זה שאתה כל כך מרוכז במשהו שכל המנגנוני ביקורת שלך יורדים ואז כששואלים אותך שאלה אתה עונה בצורה מפתיעה כנעך כזאתי, ואז שואלתי, כן בדיוק אז הוא אומר לי גל תגיד לי אתה לא כזה מכוער ככה אני לא אשכר לך בשביל זה במחקר שלי, אתה לא כזה מכוער למה אין לך חברה וכאילו אני כזה קצת מתחשב במחשב, כן זה לא קשור למכוער אני פשוט אין לי ביטחון עצמי אני זוכר שאתה מסתכל על דברים בנוט.ואז הוא הביא לי ספר.הוא אמר לי חכה שנייה,הביא לי ספר, אמר לי שזה כאילו ספר שלי.זה, אני לא אוהב לדבר על הספר הזהכי אני חושב שזה ספר גרוע,אבל הספר הזה היה פעם ראשונהשנחשפתי לעולם שלי פתחות אישית, והספר הזה בעצם לצד הרבה דברים לא טוביםשהייתי צריך אחר כך לתקן שלקחתי מהספר הזה,הוא כן הביא לי את הרעיון שאני חושב שרוב המאזינים שלנו מבינים אותו כבר, שמה שהייתי עד עכשיו זה לא מה שאני חייב להיות בעתיד.אני יכול להסתכל על דברים אחרת,לשנות דברים בתפיסה שלי,ושהעתיד שלי לא יראה כמו העבר שלי.שמי שהייתי זה לא חייב להיות מי שאני אהיה. ולא מתוך מקום של אשמה, אלא מתוך מקום של בא לי משהו חדש.אז הספר הזה גרוע ככל שיהיה, פתח לי את זה,אני חושב שהמון ספרים יכולים לפתוח את זה,כמעט כל ספר של פתחות אישי יכול לפתוח את זה,ויש ספרים טובים יותר.אז כאילו זה, אבל אני זוכר שזה פתח לי את זה,ומשם הגיעה המוטיבציה שלי, מהמקום הזה. אחר כך, כשראיתי שזה עובד לי, כל הכלים והמדיטציות וזה, זה עובד לי,והיה לי עוד כמה, אז התחלתי להכניס חברים שלי לזה. וכשהתחלתי להכניס חברים שלי לזה, התחלנו לעשות משחקים בבית ספר.כשילונים בבית ספר יש הרבה זמן, אז למשל עשינו תחרות בינינו, מי מצליח לקבל בבגרויות ציוני מגן יותר גבוהים מהממוצע שלו. זאת אומרת, אם יש לך ממוצע מסוים, אתה צריך כמה שיותר נקודות מעל הממוצע במגן. הדרך היחידה זה לשכנע את המורה שיש לך יותר פוטנציאל ממשהו חשוב,אז היה לנו ממש תחרות על זה, על מי מצליח לשכנע יותר מורים לעלות לו את הציונים יותר.אז ברגע שקלטתי שזה עובד לי במובן של הבחורה שחלמתי להיות איתה ולא יכלתי לדמיין, וזה ניתן חברה שלי. ובבית ספר הביאו לי ציונים מצוינים למרות שלא עשיתי שיעורי בית, כן? ואחר כך נפתח לי דברים בקשר שלי עם אמא שלי ובקשר שלי עם אבא שלי. אמרתי, רגע, הדבר הזה הוא שינה לי את החיים בצורה כל כך עמוקה. רציתי להעביר את זה לעוד אנשים, ושוב, בגל של גיל 20 היה לו את החוצפה הזאתי, את היעירות הזאתי, את ההתנסות הזאתי, החצי אולי בעייתית וחצי טובה, אפילו הייתי אומרת, היית משהו יותר מחצי טוב. היה לה גם בעייתיות, כן? אבל היה לה יותר מחצי טוב, שהיה לי את האמונה ואת המחשבה שמשהו באיך שאני מבין את הפסיכולוגיה הזאתי הוא יותר טוב מאנשים אחרים. שיש לי איזו יכולת להבין או להסביר או לראות דברים בצורה יותר טובה מאחרים. היה לי כל מיני הוכחות לזה, כן? כאילו חוויתי שנגיד הייתי באיזה מקום שלמדתי בו קואוצ'ינג, ואז היה כזה תוכנית מנטורשיפ כזה של סיוע, והלקוחות שלי השיגו תוצאות מאוד טובות, יותר טובות מאנשים אחרים. וראיתי איך אני מסתכל על המרצה שם ואמרתי, אני יכול להעביר את זה יותר טוב. אז כאילו שוב, יש בזה אלמנט של התנסות והיום אני כאילו לא שלם עם החלק הזה בזה, אבל אני חושב שזה חלק שהוא קצת הכרחי לתחום הזה. שהוא לא צריך להיות שחצן, לא צריך להיות מתנשא, אבל קצת להאמין שיש לך משהו מיוחד שיכול לתת ערך נוסף לאנשים. וזה כאילו מה שדחף אותי לבמה. ההבנה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, אז הבנתי שאני פשוט חייב להתמודד עם זה. הבנתי. אז אני גם אסוף את מה שאתה אומר. אתה אומר דבר אחד זה שקיבלת תוצאות שאתה לא מרוצה מהן בחיים, זוגיות, לא הצלחת לצאת עם הבנות שרצית. לא, בכלל הייתי מסוגל בכלל לדבר. זאת אומרת, אני לא מצליח לדבר. אז להבין איפה זה תוקע אתכם בחיים. אז תסתכלו אם אתם לא מבטאים את הסרט, תתחילו לשים לב איפה זה מגביל אתכם ואז יהיה לכם מנוע לשנות את זה. ולהבין שמה שהיה זה לא אומר שמה שיהיה שזה יכול. עכשיו שאתה הדוגמה הכי טובה לזה. אתה אומר ממישהו שהתחבא מתחת לספה בשביל לא להגיד שלום, הוא בא ועומד מול אלפי אנשים ומדבר, מביא את עצמו. מביא גם את הפגיעות שלו ומביא את מישהו על מלא. אני זוכר גם ששוב באותו גיל פחות או יותר, זה הסיבה שנכנס לזה כל כך חולים, באותו גיל אני זוכר, אמא שלי עשתה לי מתנה מאוד גדולה. ולמרות שההורים שלי היו גושים והיה שם אתגרים כלכליים, אבא שלי לא היה משלם, היה להם ריבים וכאילו באמת היה קושי מאוד גדול. אימא שלי היא בנאדם עם המון אמביציה, מאוד חזק, אבל זה הייתה תקופה מאוד קשה גם בשבילה וגם בשבילנו. לא היה חשמל בבית פעם אחת, היה חסר לנו באמת, זה היה תקופה לא פשוטה כלכלית. ואני זוכר שאני אמרתי, אני רוצה חיים אחרים, אני רוצה לקנות בית, אני רוצה שיהיה לי שפע כלכלי, אני רוצה לעזור להורים שלי, כל מיני דברים כאלה. ואחד הדברים במתנות הגדולות שאמא שלי נתנה לנו זה שהיא שמה אותנו, לקחה אותנו לגור בעוד השרון. עכשיו לא היה לה כסף, זאת אומרת היא הייתה יכולה לחיות יותר ברווחת רוח או במקום יותר בפריפריה כאילו, אבל הניק שלה או הרצון שלה של להביא אווירה של מצוינות לילדים, אני חייבת אותם במקום שהחינוך נחשב הכי טוב. לא חושב, לא יודע מה החינוך הכי טוב, אבל זו הייתה התפיסה שלה, ששם זה החינוך הכי טוב. ואני זוכר שאני מסתכל סביבי, ואני אומר, אוקיי, הבית של החבר הזה עולה 4 מיליון, היום זה בתים של 16 מיליון. כן, בהסתכלות שלפני 20 שנה זה היה בתים של 4 מיליון. אז זה בית של 4 מיליון, וזה בית של 4 מיליון, וזה בית של 6 מיליון. אז אוקיי, גם אם אני הייתי אז בקטע של מחשבים, אז אמרתי, גם אם אני מתכנת או מהנדס, אז אני ארוויח 20 אלף. איך מ-20 אלף שקל בחודש מגיעים ל-4 מיליון? תשובה, לא מגיעים. אולי מגיעים בגיל 60, אבל זה לא טעם את המטרות שלי. אז אמרתי, אוקיי, הסתכלתי על ההורים של חברים שלי. מי הם האנשים שגרים בבתים האלה? והם היו אנשים נחמדים, והכניסו אותי לבית שלהם, אז כאילו לא היה לי איזה אמונות מגבילות על כסף, יש הרבה אנשים שחושבים שכסף זה לאנשים רעים. לא היה לי את זה, כי זה ההורים של חברים שלי. זה היה המתנה של להיות באזור הזה. ואני קולט שרובם היו מנהלים. והסתכלתי על עצמי ואמרתי, לא משנה כמה מהנדס טוב אני אהיה, אני בחיים לא אהיה מנהל. אני לא יכול להיות מנהל, כי אף אחד לא יקשיב לי. כי אני לא מדבר, כי אני לא יכול לבטא את עצמי, כי אני לא יכול להביע את עצמי. אז לא יקדמו אותי. גם היום מחקרים מראים שהיכולת לבטא את עצמך והמדה מול קהל וכל זה, זה אחד הדברים עם הקורלציה הכי גבוהה למשכורות יותר גבוהות וקידום בעבודה. גם מישהו לא עובד בלהרצות, גם מישהו שרוצה איזשהו תפקיד ניהולי, הרי בסוף הרבה פעמים מנהלים בהרבה תחומים, הם לא יותר טובים מקצועית מהעובדים שלהם במה שהם עושים. לפעמים כן, בדברים מסוימים כן, אבל בהרבה מקומות לא. פשוט יש להם את היכולת מה? תקשורת, נכון? אז זה היה לי הרבה מוטיבציות שגרמו לי ביחד לרצות לפתח את המיומניות האלה. מדהים. וואו. אתה פותח לי כל כך הרבה שאלות. יש סעיף שלך. אז אני אזרום ממה שעולה לי. יש איזו אמירה שאומרת שאנשים דווקא שיש להם את החוסר ביטחון להביא את עצמם עם קהל, הם אלו שיש להם הכי הרבה מה לתת. או יש להם איזושהי יכולת להגיע למקום הזה יותר מהאנשים שאין להם סיפור סביב הנושא הזה. אתה מסכים עם זה? אני מאוד נזהר מלהכליל, אבל זה הרבה פעמים נכון משתי סיבות. במקביל, אחד, יש את אלה, וזה דבר מדהים, אשתי כזאת, שאוהבים להיות במרכז העניינים. ואז הרבה פעמים העניין שלהם על הבמה, שוב, אני לא אומר שזה תמיד ואני נזהר מלהכליל, אבל הרבה פעמים העניין שלהם בלהיות על הבמה, זה פשוט להיות על הבמה. הם רוצים את זה, זה כיף להם, הם נהנים מזה, אני מרכז תשומת הלב, אתה יודע. ששוב, זה לא בהכרח דבר רע, אבל זה לא בהכרח אינדיקציה לערך. כן? יכול להיות שהם נותנים הרבה ערך, יכול להיות שהם לא נותנים הרבה ערך, כן? כאילו זה לא זה. הרבה פעמים אנשים יותר מופנמים, יש להם רצון לא לעלות על הבמה. אז למה הם כן עולים על הבמה? רק כש, כמו בדוגמה שלי אני חושב שמייצגת את זה, שיש להם אמונה אמיתית, שיש להם משהו להגיד שיש לו ערך. עכשיו, יכול להיות שהם טועים, כן? וזה לא באמת עם ערך, כן? אבל הרבה פעמים המוטיבציה שלהם היא לא להיות על הבמה, הם רוצים לא להיות על הבמה. הם כאילו, לכאורה, על הפעם ועל חמתם, למרות שהם לא רוצים להיות על הבמה, הם עושים את זה כי הם מאמינים באיזה ערך מאוד מאוד גדול שלהם. זה הנקודה שאני חד משמעית הגעתי ממנה. תשוקה אמיתית לאיזה נושא. למה שהם רוצים להעביר. יש נושא מסוים, משהו שהם רוצים ללמד אנשים, והם אומרים, אני מוכן לעשות הכל בשביל ללמד אותך את הדבר הזה שהוא כל כך אמור. גם אם רע לי וקשה לי ולא נעים לי ולא נוח לי וזה דורש מני לצעוד דרך מסע גאינום. אז זו סיבה ראשונה. וסיבה שנייה, זה שאני חושב שהרבה פעמים בשביל להיות מרצה מאוד מאוד טוב או להעביר משהו מאוד מאוד טוב, צריך שיהיה לך הרבה עומק מאחוריו. לכאורה, נכון? תסכים איתי שאתה יכול, נגיד יש לך את המקצועיות הטיפוליות שלך שאתה עושה בצורה מאוד מאוד טובה. אין לי ידע בתחום הזה. לכאורה אתה יכול להגיד גל מרצה טוב, בסדר? בוא, אתה תיתן לי את המערכי שיעור שלך. כן? אני אראה הקלטה שלך מרצה, הוא מעביר את הסדנה או משהו. אני אכתוב מילה במילה, ישננת כמו שחקן ואני אעביר את הסדנה של בנצי. כן? כאילו לכאורה. אני יכול לעשות את זה, נכון? אבל הרבה פעמים כולנו מרגישים שבמיוחד בעולמות של ערך עמוק אנחנו רוצים שאם מישהו מלמד אותנו כיתה א', אנחנו רוצים לדעת שמאחוריו הוא לפחות כיתה ו' ז' נכון? אנחנו רוצים לדעת שהידע שלו הוא יותר עמוק עם מה שהוא מלמד אותי. אני רוצה לדעת שיש לו משהו מאחורי מה שהוא אומר. עכשיו, כמובן שגם אנשים מוחצנים ושאוהבים להיות מרכז העניינים יכולים לחקור ולהעמיק ושיהיה להם ידע עמוק, ברור. אבל הרבה פעמים האנשים המופנמים יותר יש להם את הקטע הזה של ללמוד לעומק, לחקור לעומק, לשבת. הרי איך חוקרים לעומק הרבה פעמים? זה לשבת שעות לבד. זאת אומרת, למה בכיתה שלי שאני למדתי NLP היו 40 אנשים ואחר כך בקורס מורים ל-NLP היה 50 אנשים? למה אני חושב שיש לי הבנה מעניינת על NLP ביחס להרבה אנשים שמלמדים את זה או נגיד לימדו, לימדו את זה בצורה יחסית כאילו לא רוצה להגיד שטחית אבל מאוד סטנדרטית כמו כולם? כי אני לא הסתפקתי בלהקשיב בכיתה, נכון? אני הקשבתי בכיתה ואז קרה... את הספר ואז חקרתי בעוד ספרים ואז ראיתי קורסים של אנשים אחרים. זה כאילו דרש ממני על כל שעת כיתה לעשות 40 שעות לבד בחושך בשקט. כאילו לא באמת בחושך אבל כאילו רעיונית. אז אנשים מופנמים יש להם גם הרבה פעמים את המניעה על הבמה אז אם הם רוצים להגיע זה כי יש להם ערך עמוק לתת זה אחד. ושתיים יש להם את היכולת לשבת לבד ולחקור לעומק ואז המסרים שלהם הרבה פעמים יותר. אז אני מסכים עם האמירה הזאת שוב נזר מלאכליל. אבל כן הרבה פעמים זה ככה. וואו טוב יש לי שאלה אחרונה לפני השאלה האחרונה. ואם יש לך עוד משהו שאתה רוצה להגיד אני אשמח לשמוע. קושי שיש להרבה אנשים שהם מעבירים ידע מלמדים רוצים להביא את עצמם. ששם יש שאלה תמיד כמו שדיברת יש פער בין הידע שאתה מחזיק לבין הידע לבין מי שבא לצרוך את הידע. ופה יש את הסיפור של תיווך אני צריך לתווך לו את זה. איך למצוא את הנקודה הזאת של האיזון של מה אתה מתווך לו וכמה בעיניי זה דבר שהוא קשה שאני כל הזמן לומד אותו. כלומר האם הנטייה שלי לתת כמה שיותר אז אני מציף אותו בידע ואז אני רואה רגע אתה מדבר עם מישהו בכיתה ב' לא שהוא בכיתה ב' בעולם. הוא בכיתה ב' בעולם הספציפי הזה בדבר הספציפי הזה. הוא בכיתה ב' הוא רוצה לדעת כמה שהוא פתוח לשמוע אבל גם אם תשפוך עליו כל כך הרבה הוא לא יגיע לכיתה ו' עכשיו. ואז אתה אומר רגע אז איך אני כמה אני צריך להנמיך ולתווך את הידע ואיך אני עושה את המשחק הזה בשביל באמת לעזור לבן אדם להבין את מה שאני יודע ולקדם אותו. מעולה אז קודם כל יש לי תשובה טובה לזה. אז קודם כל לא הייתי אומר שזה להנמיך את הידע אלא כמו להסליל אותו. כשאני מלמד מתמטיקה כיתה ב' אני לא מנמיך את המתמטיקה אני בונה מסלול אני מבין שנגיד אני רוצה שהילד ידע חדווה בסוף כאילו אלגברה או משהו. ואז אני אומר בשביל שהוא ידע אלגברה מה הוא צריך לדעת ובשביל שהוא ידע את זה מה הוא צריך לדעת ובשביל שהוא ידע את זה מה הוא צריך לדעת ואני מפרק את זה כלפי מטה. ואז אני מסתכל על הבן אדם ואני מבין מה הדברים הבאים שיכולים ללמוד במסלול הזה. אני בונה מהסוף להתחלה. עכשיו בידע שהוא נטו נטו נטו לוגי נגיד מתמטיקה או אפילו אם אתה מלמד פילוסופיה זה בדרך כלל קל לעשות את זה. כי אתה מפרק את זה ואתה מעביר ידע עד שבן אדם מבין ברגע שהוא הבין אתה ממשיך לדבר הבא. זה שוב אני לא אומר שזו עבודה קלה זה דורש שעות של תכנון ומחשבה אבל זה יחסית פשוט. אתה מתחיל ה-ABC אחר כך מתחיל ללמוד וללמד שער מילים. בדיוק בדיוק בדיוק. בעולמות שבהם הבן אדם נדרש גם לעשות מסע כלשהו בחיים האמיתיים אז הידע הרבה פעמים הוא לא מספיק. בעצם איך שאני מסתכל על זה וזה לא מודל שאני המצאתי אבל זה אדם גאון גאון גאון בשם רוברט דילץ פיתח את זה נקרא Neurological Level of Change. העבודה של רוברט דילץ מי שמכיר מוזמן לחקור לעומק יותר. בואו בואו נעלה גם קישור לדבר הזה. כן אפשר לעשות. אז הוא גם NLPיסט גם יש לו מהמקומים של NLP פיתח הרבה מודלי חשיבה מאוד מאוד מעניינים ואני חושב שזה אחד המוצלחים שלו. אני אסביר בקצרה. אז בגדול הוא מדבר על חמש רמות אבל בואו נדבר שנייה על שלוש. בשביל שבן אדם יעשה שינוי או יעשה איזושהי פעולה בחיים שלו צריכים להתיישר לפחות שלושה גורמים. אחד זה הפעולות שלו או הסביבה שלו כאילו שהוא באמת יעשה את הדברים נגיד אם אנחנו עושים תרגילי נשימה אז הוא צריך לנשום בצורה מסוימת. אם אני רוצה שהוא יעמוד על הבמה אז אולי הוא צריך להכין פלייר ולשלוח את הפלייר למפיק אירועים ולא יודע כאילו הוא צריך להתקשר למישהו ולא יודע להכין את המצגת. אז יש את הרמה של הפעולות. בשביל שהוא יפעל הרבה פעמים נדרש השכבה האמצעית של הלדיברת שזה הידע. זה לא מספיק שאתה תגיד לו אם אתה רק תגיד לו איך לנשום בדיוק אז אולי איזושהי סדנה מודרכת וזה גם יש לזה המון ערך אנחנו מסכימים. אבל אם אתה רוצה להעביר אותו איזושהי תליך יותר עמוק אתה רוצה גם להסביר לו את הרעיונות מאחורי זה כדי שהוא יוכל גם להתאים את זה לעצמו הוא יוכל לעשות עם זה דברים הוא יוכל להשתמש בזה בכל מיני סיטואציות בחיים אתה רוצה שתהיה לו איזו יכולת הכללה על הדבר הזה לא לתת לו רק את הדג לא לתת לו רק את הדג לתת לו גם את ההחקה. אז אנחנו רוצים לתת לו את הדג כי אם אני לא נותן לו את הדג אז הרבה פעמים ניתן לו את ההחקה הוא לא ידע איך לדוג אז אני רוצה גם לתת לו את הדג גם לתת לו את ההחקה. וגם ברמה השלישית לוודא שהוא תופס את עצמו כדייג. אז כשאני בונה תהליך לאנשים שצריכים באמת לפעול בעולם ולא רק ידע שבסוף לצורך הידע בלבד נגיד לצורך ההשוואה אז אני תמיד דואג שהתהליך שלי בין אם זה הרצאה סדנה קורס יקדם את האנשים בשלושת הרמות האלה ברמה הבסיסית של הפעולות אני שואל את עצמי אוקיי אם הבן אדם נמצא בנקודה מסוימת מה היו הפעולות הבאות שהוא צריך לעשות כדי להתקדם לשלב הבא שוב ברמת והוא מסתכל, אוקיי, איזה פעולות אני רוצה שהוא יעשה בסוף, כדי להגיע לפעולות האלה, איזה פעולות הוא צריך לעשות עכשיו? ידע. אוקיי, איזה ידע הוא צריך שיהיה לו בסוף, לפי זה איזה ידע הוא צריך שיהיה לו עכשיו? ואיזה תפיסות, רעיונות, אמונות, מחשבות, תודעה הוא צריך שיהיה לו בסוף? ואז איך אני מפרק את זה לעכשיו? ניתן דוגמה ברמה השלישית, אני חושב שהיא יותר מעניינת או יותר דורשת הסבר. אז נגיד אם אני עכשיו כזה בשלב שאני כזה לא יודע מה אני רוצה, ואני מפחד ולא יודע להיבטא את עצמי ואיזה פעולות עבר, אז הרבה פעמים אני לא יכול מיידית לשנות את התפיסה שלי לאיזושהי תפיסה מאוד מאוד מאוד גבוהה, כי זה נראה לי מנותק מהמציאות. אני דורש ללקוחות הצמודים שלי לאמץ גישה מאוד רדיקלית, שאומרת אנשים עוברים תהליך של התפתחות רק מעצם הנוכחות שלהם לצידי. וזה אמונה מאוד חזקה. אם אני מאמין, אם אני באמת מאמין, לא בתיאוריה, לא כמנטרה, אם בתפיסה שלי אני באמת מאמין, שמעצם הנוכחות של אנשים לצידי הם עוברים תהליך של התפתחות, עם איזה חופש אני מגיע לשיחה כמו עכשיו? עם איזה חופש אני מגיע לכל הרצאה או סדנה או קורס? לכל מקום, אני מגיע נטול פחד, כי אני יודע שגם אם אני אשכח את המצגת וגם אם יהיה בעיה בחשמל וגם אם עדיין זה יהיה טוב. אז זה נותן לי המון חופש וזה מאפשר לי להיות אני. אבל בן אדם שיותר בתחילת הדרך, אולי קודם כל בכלל צריך להאמין שלדברים מסוימים שיש לי להגיד יש ערך. אולי שגם להעביר בן אדם בסולם החרדה משלוש לחמש זה משימה ראויה. כל אחד בתחום שלו כמובן. וברגע שאנחנו משנים את התפיסה שלנו זה לקבל דגים, לבנות חכות ולהפוך אנשים לדייגים. זה התפיסה. איזה שיחה מדהימה גל. אני לוקח מפה גם מהנקודה האחרונה משהו שממנה אני אכין לך את השאלה הבאה שהיא תסגור לנו את השיחה הזאת. מה שאני מבין מתוך מה שאתה אומר שהסי בתוך העולם של הנתינה וההשפעה ולבטא את עצמי זה להאמין שמי שאתה מעצם הנוכחות שלו בעולם יש לזה ערך. בהתחלה אתה בא ואומר יש לי תפקיד יש לי משהו לתת כמו שאמרת אני חוזר למה שאמרת ממש בתחילת השיחה יש שם איזה מים שעוברים בצינור שאני בעולם וזה צריך לקרות יש פה משהו שאני יכול להנביע ויכול לתת. מעצם מי שאני מעצם העמדה שלי כצינור זה כבר קורה מאליו. הצינור לא צריך להתאמץ לעזרים מים הוא שם את עצמו כצינור והוא משפיע. אז אני אשאל אותך על זה שאלה אבל לפני זה אני רוצה להגיד למאזינים לצופים תודה שהייתם איתנו תודה שהשקעתם את הזמן הזה בלהקשיב לפרק הזה תודה לך שבאת לפה מרחוק ועל מה שאתה עושה בעולם אני ממליץ לכם לעקוב אחרי הפודקאסט שלך מנהיגות בטישרט בכלל לעשות את הדברים שאתה עושה זה אחד הפודקאסטים הטובים ואני לא אומר סתם בעולם ההתפתחות האישית וגם תעקבו אחרי הפודקאסט לנשון ולאהוב מי שיכול להגיב אני קורא כל תגובה מאוד שמח על התגובות שלכם אז תגיבו תשתפו זה מאוד עוזר להפצה של זה ולקראת סיום אני רוצה לשאול אותך תמיד אני שואל את האורח שני טיפים למשהו אז אני רוצה שתיתן לי תיתן לנו למאזינים שני טיפים איך אני מפתח בתוכי את האמונה שאני צינור שיש לי ערך שיש לי הצדקה למי שאני בעולם במשפחה במערכות יחסים בעבודה בזוגיות כל מקום לפתח את האמונה הזאת שכן יש לי מה לתת יש לי אני לא סתם. הייתי אומר שתי טיפים שלי כטיפ אחד זה יהיה תמיד לעשות עבודה גם וגם גם מבפנים החוצה וגם מבחוץ פנימה. יש בעולם החיצוני אם הייתי עכשיו הולך ברחוב בתל אביב נגיד אז הייתי אומר שרוב האנשים חושבים רק מבחוץ פנימה הם רק חושבים פעולות אני רוצה יותר ביטחון עצמי אז אני אעשה את הטריק הזה ויעשה את הטריק הזה ויעשה את הטריק הזה ויעצים מטרות או יש כל מיני טיפים וטריקים על הנושא הזה וזו אסטרטגיה שבורה היא יכולה לקדם אותנו קצת אבל די מהר מגיעים לאיזושהי תקראת זכוכית כי יש דכיינות ודברים שאני לא מבין למה אני לא עושה ואני נכנע ממחסמים רגשיים והכל והרבה פעמים אנשים שמאזינים לפודקאסט מצוין כמו פודקאסט הזה ונכנסים לעולמות העמוקים האלה שאתה חלק מהם הם נכנסים לעולמות האלה כי משהו נתן להם פעם אחת לעשות עבודה פנימית ואז מה שקורה אחרי חיים שכל הזמן אני עובד בחוץ יחסית או חושב טיפים או חושב פעולות פעם אחת אני מתבונן לפנימה עושה עבודה יותר פנימית אני מקבל פתאום רמה חדשה משהו חדש משתחרר בחיים שלי. ככה אנשים מתאהבים בזה, ככה אני התאהבתי בזה, ככה המון אנשים מתאהבים בזה, כי הם נכנסים לעולמות של נפש ורוח ורגש, ופתאום זה כאילו פותח להם משהו, כן? והסכנה, שוב, זה לא סכנה כי זה לא דבר רע במהות, אבל זה גם אסטרטגיה שבורה, זה שהם נכנסים, שהם חושבים שזה הפתרון היחיד, ואז הם עושים רק עבודה פנימית. ורק עבודה פנימית, שוב, זה גם מצוין וזה גם אחלה וזה גם עובד, אבל גם מאוד מהר אתה מגיע לתקרה צרוכית. בעצם הדרך כל הזמן להמשיך להתפתח ולצמוח זה כל הזמן לעשות את המעבר הזה. בחוץ, בפנים. בחוץ, בפנים. זאת אומרת, זה לא רק ללמוד ולהתפתח ולחקור ולהבין, זה גם לשתף ולעשות ולהוביל, ויש לי, אגב, כשדיברת על הפודקאסט, יש לי שתי פרקים מגניבים, שמי שרוצה באמת טיפ, תשמעו את הפרקים האלה לפודקאסט, יש לי שתי פרקים על ביטחון עצמי א', ביטחון עצמי ב', ביטחון עצמי א', זה מבפנים החוצה, אז יש שם איזה שבע או עשר טיפים לאיך בונים ביטחון עצמי מבפנים החוצה, ואז עוד עשרה פרקים על איך בונים ביטחון עצמי מבחוץ פנים, אז מבחוץ פנימה תתחילו לשתף. כאילו תתחילו לדבר, תתחילו לבטא את עצמכם. ושוב, זה רוב האנשים, וואי, אני הולך להגיד משהו, רוב האנשים תופסים את עצמם ככנים. כי אנחנו, כי רוב האנשים, בטח אנשים שמקשיבים לדברים האלה, הם לא אנשים שבכוונה משתמשים בחוסר כנות, נכון? או הם מנסים להיות כנים, ולכן הם תופסים את עצמם ככנים. עד שהם רואים איך כנות באמת נשמעת, נכון? כשאנחנו באמת אומרים מה באמת קורה במציאות, שאני באמת קולט שבשיחה הזאתי לא אמרתי כי לא נעים לי, ובשיחה הזאתי לא רציתי לפגוע, ובשיחה הזאתי לא, זה לא היה נראה לי הזמן הנכון להגיד את זה. עכשיו, אני לא אומר שצריך להגיד תמיד הכל ישר או וואטאבר, אבל ברגע שאני קולט איך אני יכול בצורה דרגתית, עוד פעם להגיד משהו שהיה לי קשה להגיד, עוד פעם להגיד משהו שהטבעי שלי היה לטטות אותו מתחת לשטיח, שהטבעי שלי היה להסתיר אותו. אז זה עבודה שהיא חיצונית, ואני חושב שכל אחד יכול לקחת את הדבר הזה, ובפעם הבאה שמישהו שואל אתכם שאלה או אומר לכם משהו, ובא לכם לענות, אבל אתם אומרים לא, תחשבו עוד פעם אולי כן. שוב, לא תמיד התשובה היא כן, אבל זה עבודה אחת. בא לי להוסיף רגע גל סוגריים של מה שאתה אומר. גם אנשים שהם כנים ולא כנים זה לא שחור ולבן. אותנטי ולא אותנטי. יש זירות בחיים שלכם, בחיים שלנו, שבהם אנחנו מאוד כנים, ויש זירות שפחות. וזה מאוד תמיד מעניין לחקור איזה זירה שם אני לא מביא את עצמי, ואני יכול יותר להביא את עצמי. והנה אני יכול גם לקבל חיזוק ודוגמה מהזירה שבה אולי עבור מישהו אחר הוא בכלל לא מסוגל להביא את עצמו, ואתה מביא את עצמך שם בחופשיות. כל אחד בדרך כלל יש לו איזה אזורים, כמה אזורים שהם איש יוז כאלה, ששם הוא הרבה יותר מביך אותו להביא את עצמו. אחד זה סביב זהב ואחד... אפשר בעבודה הפנימית הזאת, אפשר לחקור איזה זירה יותר קשה לך להביא את עצמך, ושם אתה אומר אוקיי, אתה יכול לתת... ולהבין שזה 100% סובייקטיבי. כי הרבה פעמים אנחנו חושבים, מה זאת אומרת? יש אנשים שאומרים, מה זאת אומרת? ברור שמול המשפחה שלי קל לי להביא את עצמי, וברור שמול אנשים זרים קשה לי. רק שזה לא ברור, נכון? כי יש אנשים שזה בדיוק הפוך אצלם. אז זה פשוט להבין שזה הכל התפיסה שלנו, את המציאות, וברגע שאני יכול לפתוח את הדבר הזה ולהתחיל לשחרר אותו, זה טיפ מאוד מאוד מאוד מאוד גדול. תודה רבה, תודה גל. תודה רבה בן צהי, תודה רבה לכולם, היה ממש ממש כיף להיות כאן, תודה שהזמנת אותי.