איך לבטא את עצמי בחופשיות בלי לפחד: שיחה בפודקאסט לנשום ולאהוב

כזה מספר לי על איך הוא היה עם הבחורה הזאתי ובחורה עם הבחורה הזאתי וחום בחורה הזאתי ואני כזה מענהן מענהן ועושה עבודה עכשיו אז הוא אומר לי גל תגיד לי אתה לא כזה מכוער ככה לא השכחתי בשבילך זה אתה לא כזה מכוער כאילו למה אין לך חברה וכאילו הייתי כזה כזה במחשבותי ואומר לו כן זה לא קשור למכוער אני פשוט אין לי ביטחון עצמי אני לא מסוגל לדבר עם בנות כן אתה מכיר את זה ואז הוא הביא לי ספר לא אוהב לדבר על הספר הזה כי אני חושב שזה ספר גרוע אבל הספר הזה זה היה פעם ראשונה שנחשפתי על העולם של התפתחות אישית והספר הזה בעצם לצד הרבה דברים לא טובים שהייתי צריך אחר כך לתקן שלקחתי מהספר הזה הוא כן הביא לי את הרעיון שאני חושב שרוב המאזינים שלנו מבינים אותו כבר שמה שהייתי עד עכשיו זה לא מה שאני חייב להיות בעתיד אני יכול להסתכל על דברים אחרת לשנות דברים בתפיסה שלי ושהעתיד שלי לא ייראה כמו העבר שלי רוכים הבאים לפודקאסט לנשום ולאהוב רגע לפני שמתחילים שמי בן ציגולצ'ר אני מטפל ומלווה אנשים דרך גוף ולשימה ומנחה סדנאות ריברסינג ומעגלי ריפוי וצמיחה בפודקאסט הזה אני פוגש אנשים לשיחות כנות על החיים, על כאב, על ריפוי בכל פרק יש סיפורים אישיים וכלים שתוכלו לקחת איתכם הלאה אם הפרק נוגע בכם שתפו וכתבו לי בתגובות אני קורא כל תגובה אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ השקטה לנשום מחדש שם תקבלו כלים ותכנים מעולם הנשימה והריפוי תודה שאתם כאן, מתחילים וזה שמצאתי את הסודות שלי ומרחאות עכשיו אני אצבע מה אני מתכוון וראיתי שברגע שאני חושף אותם אז הכל משתחרר בדרך אגב כאילו איך שאני מסתכל על זה זה כמו כאילו הביטוי העצמי שלנו זה כמו כזה צינור של מים בסדר? שבטבעי הוא פשוט זורם והוא פשוט ייצר רגיל בלי מאמץ ויש נקודות מסוימות או דברים מסוימים כמו אבנים בצינור מים שסותמות אותו או חוסמות אותו וגורמות לה לצאת לזרם כזה מדורדל כזה אז כאילו לנסות לחשוב איך אני מזרים יותר מים מחוצה זה בסדר ובמצב מסוים אולי זה הדרך הנכונה אבל אני מוצא שזה שהרבה פעמים הרבה יותר קל למצוא את האבן וברגע שאנחנו משחררים אותה ועוד שאני אתן דוגמה אז המים כולם יוצאים אחר כך יותר טוב אני אתן דוגמה שלמשל אני זוכר שבגיל עשרים וארבע חמש משהו כזה הייתי עושה כזה סדנאות של מאה ומשהו אנשים פעמיים בחודש סדנאות גדולות בצד אמריקה כל מיני מקומות כאלה בתקופה הזאת העברתי הרבה הרצאות על כזה תקשורת ומערכות יחסים וכאילו על כזה התפתחות אישית וכל הדבר הזה ובאותה תקופה עשיתי גם כמה טעויות והיה לי את הבעיות גם שלי כמובן ונוצר לי איזשהו ריב עמוק כזה או איזשהו משבר עמוק מערכת יחסים חבר טוב שלי שהוא היה חבר נפש ברמת אח ממש והקשר הזה התפוצץ ונשבר וזה היה כאילו משהו שלי היה מאוד קשה איתו וגם ידעתי שיש לי אחריות בזה כאילו לא יכלתי בצורה כינה לבוא ולהגיד הוא דביל הוא מטומטם זה אשמתו אלא מאוד ראיתי את מה איפה אני הייתי לא בסדר וקלטתי שהדבר הזה לא מופיע בתכנים שלי כאילו לא מדבר על זה ובאחת הסדנאות שלי ממש שיתפתי את הקהל בצד שלי באיפה אני לא הייתי בסדר ובכאב שאני חווה סביב הנקודה הזאתי אני קורא לזה ממש לשתף פצעים פתוחים ואז אני יודע שאחרי אותו נקודה שממש בכיתי שם אני זוכר זה היה סדנא של שלושה ימים היה שם איזה 120 משהו אנשים כזה אולם גדול בכפר סבא ואני זוכר שאני יושב שם לפני ההפסקה זה היה איזה חמש דקות לפני ההפסקה ואני כאילו בוכה שם על הטעות ועל הכאב כן כאילו ואחר כך אני זוכר שיכלתי להעביר רמה חדשה של חופש ורמה חדשה של ביטוי עצמי בחיים שלי כי פתאום יש כאילו משהו פחות שהמוח מתעסק בלהסתיר עכשיו לא ששמתי לב שאני מסתיר את זה זה לא שזה זה נמצא לנו בתת מודע אבל שאנחנו מוצאים את הדברים האלה ומשתפים אותם אני מוצא שהרבה פעמים זה מביא לנו איזושהי רמה חדשה של חופש ויש לי עוד כמה דוגמאות כאלה בחיים ואני חושב שהרבה אנשים מתבלבלים בין מה שכל המנטורי אינטרנט עושים שזה לא דבר רע שזה משתפים צלקות מהעבר שזה כאילו להגיד אה הייתי צעיר אז הייתי עני ומסכן ואומלל ודפוק ומסומם ועכשיו אני כזה מוכשר ומוצלח ועשיר ומדהים אז שוב הסיפורים האלה הם כן טובים וחשובים והם יכולים לתת השראה ואין לי משהו נגדם אבל יש פער מאוד מאוד גדול בין לשתף או לספר על צלקת שעברה מזמן וכבר התמודדתי איתה ואז היום זה מה זה מראה עליי איזה גיבור אני נכון? כאילו זאת אומרת איך הצלחתי להתמודד ולהתגבר זאת אומרת זה מראה כמה אני טוב עכשיו אל מול לשתף בכאב שיש לי עכשיו שזה דבר שהרבה אנשים כולל אותי מאוד מתקשים לעשות אותו אבל הקושי בלעשות אותו זה בצורה ישירה לכמות הערך שמקבלים על הפעולה הזאתי וואו אז אני רגע רוצה לאסוף את מה שאתה אומר ולהקשות עליך ולהוסיף על זה אתה אומר דבר ראשון בביטוי עצמי זה קודם כל אל תחמצא את מה אני יכול להשפיע אתה מצא את האבן שחוסמת את מה שכבר יש בך כי בכל אחד יש משהו ויש איזה אבן תמיד קטנה שיושבת שם עכשיו האבן הרבה פעמים זה דבר כבר היום שנמצא לא בהכרח בעבר משהו שנמצא שאתה לא מספר שאתה לא חולק נכון וזו תובנה מדהימה קודם כל זה מתחבר לי להמון נקודות בחיים שלי שרק עכשיו תוך כדי שאתה אומר את זה אני מבין את זה לדוגמה היה רגע כזה שאני התגרשתי והיה רגע אחרי זה שפתאום אמרתי לאבא שלי אתה לא מכיר אותי אתה לא באמת מכיר אותי אני רוצה לספר לך מי אני וסיפרתי לו את הכאבים של היום וסיפרתי לו דברים שלא שיתפתי אותו שכואבים לי וכבר שם זה יצר לי שינוי בחיים וכל פעם אני מספר עוד משהו נגיד אני יכול היום לספר שאני היה לי סדנה אחת שהייתי שם והרגשתי מאוד לחוץ זה היה סיפרתי את זה אמרתי אני מרגיש ככה אז כאילו שאתה מספר משהו זה משחרר את האבן הזאת ואז מה שנמצא שם כבר משתחרר מה יכול לאפשר לאנשים באמת לספר צלקת שקורית להם לא יכול לתת להם את הביטחון לעשות את זה אני חושב שאפשר להתחיל או נכון אפילו להתחיל עבור אלה שזה יותר קשה להם בפשוט דברים יותר קטנים זאת אומרת אני כן חושב שוב אם תשאל אותי דעתי הקנה אז אני אגיד שלדעתי לגעת בכאבים הכי גדולים ובדברים שהכי מדממים וזה יש בזה הכי הרבה ערך אבל זה לא מוריד את הערך מלגעת בדברים הקטנים יותר לדוגמה הסדנאות הראשונות שהעברתי הייתי בין 20 אז זה לא שהסתרתי את זה שאני בין 20 נכון אבל לבשתי מקדים מכויתיים ואתה יודע זה וקצת זקן וזה כאילו זאת אומרת לא ברמה של להסתיר אבל כן ניסיתי להיראות כאילו שמתי את החליפה המטאפורית כן גם פיזית וגם מטאפורית ומתוך המקום של באמת לייצר איזשהו משהו שזה דבר טוב כי זה מבחינת תדמיתית ומיתוגית וזה בסדר זה דבר נכון לעשות אבל ברגע שהתחלתי פשוט גם להגיד את הגיל שלי בהרצאה אז זה נהייתי פתוח יותר כי פתאום שוב זה דבר שאנחנו לא מרגישים אותו ברמות הנמוכות יש לנו בראש עוד ועוד ועוד ועוד דברים שאנחנו לא מודעים לזה שאנחנו מנהלים את התדמית שלנו וככל שאנחנו מסירים יותר את השכבות האלה יש לנו יותר מקום זה כמו לא יודע מה שאתה במחשב ויש לך כזה מלא מלא כרטיסיות או שאתה בטלפון שלך הרבה הרבה אפליקציות פתוחות ואז אתה לא מבין למה הדברים זזים לאט או למה האינטרנט זז לאט או למה הבטריה נגמרת מהר אתה יודע להרבה אנשים שעומדים מול קהל יש את החוויה הזאתי ששעה או שעתיים או שלוש שעות מול קהל מהיף אותם יותר מעבודה פיזית עכשיו לכאורה אתה מכיר את הדבר הזה? כן אז לכאורה אין בזה היגיון כי הרי מה אתה עושה כשאתה עומד מול קהל אתה יושב מדבר עומד מדבר זה לא עכשיו הרבה אנשים שיכולים לגלות מי אני באמת, אז הניהול תדמית שלי צריך להיות יותר מדויק. וזה כאילו הדבר שבאמת מעייף אותנו. אז ככל שאנחנו פותחים יותר מהדברים האלה, אז בין אם זה הדוגמה שנתתי מקודם על הגיל, בין אם זה על כל מיני נקודות של אנשים, היה ביקורת וזה, אז פשוט התחלתי לפתוח אותם יותר, וכל הדברים שחשבתי שבהם אני לא מספיק טוב, או לא עושה מספיק טוב, אז כאילו פשוט ככל שאתה התחלתי לפתוח אותם ולשתף אותם ולשחרר אותם, פתאום קלטתי שאני גם יכול להרצות שלוש פעמים, 12 שעות ביום, בלי להתעייף. אז אתה אומר שהחשיפה העצמית, השחרור של האבן הזאת מהצינור, היא גם מאפשרת לך בעצם להביא יותר את עצמך בעולם, הרבה דברים ככה יותר יבואו, וגם היא מורידה המון משקל שאנחנו סוחבים עליה. לגמרי. אני חושב שהרבה פעמים אנשים לא מביאים את עצמם, ואני אתן אפילו דוגמה מעצמי, מתוך חשש שזה דווקא ידחה אנשים או ירחיק, או יגיד לאנשים, אני לא רוצה לעבוד איתו. לדוגמה, אני רוצה לתת דוגמה משלי כמטפל, אם אני אגיד שאני מתמודד נגיד עם חרדה, אני אומר לעצמי, מי יבוא אליי? מי יבוא אליי לעזור? אני אגיד אפילו לעצמו הוא לא מצליח לעזור. כן. אז אני אתן את התשובה בכמה רבדים, כי אני חושב שזו שאלה מאוד מאוד רלוונטית, אוקיי? השכבה הממש ממש ראשונה, זה שלא משנה כמה תעשה את שאר הדברים שאני אומר שיאם הזהרו את זה, עדיין יהיו אנשים שישפטו אותך, ויהיו אנשים שכאילו לא יבואו אליך בגלל זה, אוקיי? או שנייה נדבר על איך אפשר אולי למזהר את זה, ולמה זה קורה, ואיך אפשר לבוא ממקום עמוק יותר, נגיע גם לאלה, אבל בבסיס בואו נסכים שזה תמיד יקרה. אבל עדיין אני חושב שאם אני מעביר סדנה, נגיד, בסדר? ואני מאוד חופשי כי כולם יודעים שאני בן 20, רעיונית, כן? אבל יש לי שמונה אנשים בסדנה, אל מול יש לי עשרה אנשים בסדנה, אבל אני מסתיר משהו בעצמי. אז הסדנה מול השמונה תהיה טובה יותר, ואז הסדנה הבאה שלי תהיה מלאה יותר. הרבה פעמים זה ככה, הרבה פעמים לוותר על מי שלא מתאים לי, שוב, לא מתאים לי ברמה של כאילו, אתה יודע, הדברים שטחיים, אתה לא מספיק גבוה, עוף מפה, כן? אבל כאילו, ברמה העמוקה, אם יש איזושהי אטמה עמוקה ביני לבין הלקוח, אז הרבה פעמים בזה שאני מבטר עליו, ואז אני יכול להביא יותר חופש ויותר ערך למי שכן ימצא, בטח כמנחי קבוצות יצא לך. כל בימי המשהו מנחי קבוצות יודע את זה. שלפעמים מספיק בין אדם אחד או שתיים או שלוש, תלוי לגמה גדולה הקבוצה, כן? שהם פחות מחוברים, שהם פחות קשים, כל הקבוצה מתקדמת לאט יותר. כי השיפוטיות שלו נמצאת שם, שוב, אני לא אומר להאיף אותו, אבל אם מראש שהם לא באים, זה לא בערך דבר רע. כי בהסתכלות ארוכת טווח על הקריירה שלי, דווקא ככל שיגיעו יותר אנשים שהם יותר מתאימים, כנראה שאני יותר אצליח והגיע לעוד יותר אנשים, זה הדבר הראשון. דבר שני, ברמת התכלס, אני חושב שהטרנד הזה של השלמות, של כאילו, אני הגורו המושלם שיודע הכל ולכן אתה תעשה מה שאני אומר לך, ביחד עם בוא תלחץ שתי קליקים באינטרנט ותעשה עוד 50 אלף שקל בחודש, כאילו כל ההבטחות שטות הזאת, הן בדעיכה מתמדת, זה עדיין קיים, אבל זה בדעיכה מתמדת. והיום יותר ויותר אנשים שמבינים שלדברים יש מורכבויות, ושהם לוקחים זמן, ושהם דורשים תהליך, ואנשים מבינים את זה, אוקיי? דוגמה שאני יכול לחשוב עליה, זה כל מיני, תסתכל על כל מיני מומחים מאוד גדולים בעולם. אז שים שנייה טוני רובינס או כל אלה בצד, כי שוב הם באמת מהדור הקודם, אבל שים את אלה של הדור הנוכחי בפרונט, ואתה תראה שרובם מדברים בצורה פתוחה על הבעיות שלהם, גם כשהן קשורות לתחום שהם עוסקים בו והכל, שזה כן לכאורה הרגע, אז למה לבוא אליהם, אבל התשובה היא שעדיין באים אליהם כי זה הסיטואציה. ולפני כמה שנים היה לי קורס במכללה, היה קורס מטפלים, והייתי מעביר להם שיעור מיוחד על טראומה, והייתי מראה להם סרטון מתוך מה שהיה בחדשות 12. זה סיפור קטלני נראה לי למאזינים. והכתבה הייתה על איזושהי עמותה שמכשירה, או לא יודע איך לקרוא לזה, מאמנת, מאלפת כלבים, שהם יהפכו להיות כלפי תמיכה נפשית במתמודד הנפש, וספציפית עלו מקרב. כלבים? כלבים. אז כל הכתבה מספרת סיפור של, אני לא זוכר בדיוק, אבל זה אדם די מבוגר, נגיד 60-70, משהו כזה, אולי 50, לא, לא 50, 60-70, והוא בעצם ניסה פסיכולוג, והוא ניסה תרופות וזה, שום דבר לא עזר לו, והוא באמת היה מתעורר באמצע הלילה, וחרדות כפה חרדה, ולא מסוגל ללכת למקומות, ומתבודד ולא הולך לאירועים חברתיים, וכאילו מתאר תמונה כזאת מאוד מאוד קשה. ואז הגיע כלב לחיים שלו. ורואים איך הכלב בהדרגה עוזר לו, ואיך אשתו מספרת שפתאום, כשיש לו התקף חרדה, פוסט-טראומטי כאילו, אז הכלב עולה עליו ומלקק אותו עד שהוא נרגע. או איך בלילה כשהוא מתעורר, בלילה בסיוטים, הכלב יוצא איתו החוצה, ויושב איתו ומדבר עם הכלב. ובסוף הכתבה אומרים שזה כזה כתבה מן הסתם או ממומנת, או יחסית טיבור, שכאילו יאללה תתרמו לעמותה וזה, או ששרד הביטחון צריך לממן את זה, אבל אז הם דיברו על זה שלהכשיר כלב אחד כזה עולה 90 אלף שקל. ואני שואל את הקבוצה בחדר, 40 חברה, כולם מטפלים, ואני אומר להם, האם הכלב שווה 90 אלף שקל? פה אחד, כל מטפל יגיד מה? חד משמעית שכן. כאילו, הם אמרים בסוף שהסבא, כן, בעל הנכד שלו שסיים קורס בצבא, והיה בטקס בצבא, והוא היה לו קצת התקף חרדה, והכלבה קצת גרדה אותו, וכאילו הוציא אותו מהתקף חרדה. ואז הם אומרים, אוקיי, אז כולכם אומרים שהכלב שווה 90 אלף שקל. וכן, ברור, והצבא צריך לממן את זה, ואנשים צריכים לתרום, אתה יודע, כאילו, מה, 90 אלף שקל? אבל זה החיים שלו. ואני אומר, אוקיי. האם הכלב פתר לבן אדם את הטראומה? לא. נכון? זאת אומרת, זה לא היה טיפול שורש שהעלים את הטראומה. אני לא אומר אם אפשר או אי אפשר, זה לא שיפוטי, זה פשוט התבוננות. האם הכלב צמצם את התקפי החרדה שלו? תשובה, לא. עדיין יש לו אותן התקפי חרדה. האם הוא גרם לזה שהתקפי חרדה יהיו פחות קשים? תשובה, לא. מה הכלב עוזר? שהתקפי חרדה יהיו קצרים יותר. כן? וכולם פה חושבים שלקצר את ההתקפי חרדה משעה, כל פעם, סתם אני אומר, כן, לא בדיוק, לחמש דקות או לעשר דקות, שווה 90 אלף שקל בקלות, וזה הרבה יותר מ-90 אלף שקל, נכון? כי צריך להכיל את הכלב וללכת עם הכלב, והכלב, תראו, אני אוהב כלבים, כן? אין לי משהו, אבל עדיין, הוא מסריח, צריך לנקוט אותו, כאילו, כל ההתזכונסל בכלב. כל הבלגן הזה שווה את זה. ואז כשמישהו מגיע אליי לקליניקה, אני מצפה מעצמי שב-10 פגישות של 400 שקל, הבן אדם לא יהיה לו טראומה בכלל, והוא יהיה מרופא לחלוטין. ואם לא, אז אני מטפל לו מספיק טוב, אז אני אעשה עבודה לו מספיק טוב, אז זה שטויות. ואני נותן אני היה לי פחד קהל מטורף כי אני יודע שזה לא נשמע אבל כאילו ממש שהייתי ילד מאוד מאוד ביישן וגם מאוד חסר ביטחון והפעם הראשונה שעמדתי על הבמה זה היה באיזה סדנה שהייתי בשיתוף פעולה עם מי שהיה זה שותף שלי הוא היה כזה מדריך מחירות מאוד קריזמטי מאוד חזק מישהו באמת מדהים ואני זוכר שאני הייתי מקשיב כל הזמן לסדנאות שלו ולא זה ואני בעיניי שאוהב תוכן ואוהב עומק אז מצאתי איזשהו מחקר מעניין שמאוד מחזק את אחת הטענות שלו אז באתי לפני הסדנה ואמרתי לו תקשיב אני חושב שזה יהיה טוב אם בחלק הזה של הסדנה תספר ככה וככה וסיפרתי והוא כזה אמר לי בסדר בסדר בסדר בסדר ואני כאילו אמרתי אז מעצבן הוא למה הוא לא מקשיב לי כן ואז יצאתי טמבל כי הוא אמר לי הוא כאילו עצר את הסדנה ואמר בנקודה הזאת יש מחקר מאוד מאוד מעניין לא הבנתי אותו אז גל יבוא להסביר לכם ובוא נגיד שאני יודע שהיה שם 200 איש כי אני עשיתי את הרשימות אבל אני זוכר רק איך נראית הרצפה ברמה שעמדתי שם כנראה שלוש דקות זה הרגיש לי כמו נצח הסתכלתי על הרצפה עזעתי זה היה פשוט נוראי וחוויה מאוד מאוד מאוד קשה אז זה לא משהו שבא לי בטבעיות זה לא משהו שבא לי בקלות אבל אני עשיתי את זה באמת מתוך זה שהדברים האלה ממש עזרו לי ושינו לי את החיים ורציתי להעביר את זה הלאה אז זה הייתה הנקודה שהגעתי ממנה במקום הזה ושכחתי לאן רציתי אה לקטע של המשפחה וכל הדבר הזה אז במקומות שונים בחיים אני חושב שפשוט בדיוק אותו דבר קורה הבמה זה פשוט איך התגברת על הפחד קהל הזה כהמשך לסיפור אז שוב אני חושב שההתגברות שלי הייתה קודם כל מאוד הדרגתית גם היום כשאני עולה על במה יש לי את ההתרגשות הזאתי ואת החשש הזה ואת הזה למרות שעשיתי כבר פעם וחצי בדיוק מעל 1200 הרצאות אבל ההתגברות הדרגתית הייתה בזה שהתחלתי מקבוצות קטנות ומאוד פחדתי ובהדרגה פתחתי את הדברים שכרגע דיברתי עליהם בהתחלה הייתי צריך לחטטת את זה ואת הבגדים ואת הדברים ואת המצגת ואת זה ולאט לאט שיתפתי את הדברים שחסמו אותי ובצורה מאוד מאוד מדורגת הפכתי להיות יותר חופשי ויותר פתוח ומשהו שהוא יותר דומה למה שרואים היום זה התהליך מדרג מה דחף אותך כל הזמן לרפא את המקום הזה אתה יודע כי יש אנשים שמגידו יש לי פחד קהל אני לא עושה את זה כל החיים הוא אומר אני לא... אז אני אקבלתי את השאלה שלך אז הדבר שהכי הפריע לי בחוסר הביטחון שלי לא היה קשור לבמה ולא היה קשור לדברים האלה בכלל הייתי בן 16 כל החברים שלי היה להם כזה דייטים נקרא לזה ככה בקיוונים שזוגיוז וזה ואני הייתי רחוק מזה שנות אור וזה מאוד הפריע לי זאת אומרת אני אמרתי אני חייב לפתוח את הביטחון שלי שאני אוכל לדבר עם אדם ממין נקבה כן זה היה דבר שהיה בלתי אפשרי בעיניי לדבר עם אדם ממין נקבה אז הדבר הזה כן אני אומר כאילו כמובן כבדיחה אבל זה היה הדבר שאני נתפס לי כבלתי אפשרי אפילו אני זוכר שהיה לי חבר טוב שהיינו עושים ביחד למדנו ביחד מחשבים ועשינו ביחד קראטה ואומנות לחימה וזה והסידור היה שאני עושה את העבודה במחשבים ואז אנחנו עושים קרבות ביחד ואני זוכר שאני יושב כזה מתקתק על המחשב ועושה את העבודה שלנו וזה ואז הוא שואל אותי כזה מספר לי על איך הוא היה מאוחרת הזאתי ואיך הוא היה מאוחרת הזאתי ואיך הוא היה מאוחרת הזאתי ואני כזה מענהן מענהן מענהן ועושה את העבודה למחשב ואז לא יודע אם אתה מכיר את זה שאתה כל כך מרוכז במשהו שכל המנגנוני ביקורת שלך יורדים ואז שואלים אותך שאלה אתה עונה בצורה מפתיעה כנה כזאתי ואז הוא שואל אותי כן כן כן בדיוק אז הוא אומר לי גל תגיד לי אתה לא כזה מכוער ככה אני לא אשכח את המשפט הזה בחיים שלי אתה לא כזה מכוער כאילו למה אין לך חברה וכאילו אני כזה עושה את העבודה למחשב כן זה לא קשור למכוער אני פשוט אין לי ביטחון עצמי אני לא מסוגל לדבר עם בנות כן ככה כזה ואז הוא הביא לי ספר הוא אמר לי חכה שנייה הביא לי ספר אמר לי שזה כאילו ספר שזה אני לא אוהב לדבר על הספר הזה כי אני חושב שזה ספר גרוע אבל הספר הזה זה פעם ראשונה שנחשפתי לעולם של התפתחות אישית והספר הזה בעצם לצד הרבה דברים לא טובים שהייתי צריך אחר כך לתקן שלקחתי מהספר הזה הוא כן הביא לי את הרעיון שאני חושב שרוב המאזינים שלנו מבינים אותו כבר שמה שהייתי עד עכשיו זה לא מה שאני חייב להיות בעתיד אני יכול להסתכל על דברים אחרת לשנות דברים בתפיסה שלי ושהעתיד שלי לא ייראה כמו העבר שלי שמי שהייתי זה לא חייב להיות מי שאני אהיה ולא מתוך מקום של אשמה אלא מתוך מקום של בא לי משהו חדש אז הספר הזה גרוע ככל שיהיה פתח לי את זה אני חושב שהמון ספרים יכולים לפתוח את זה כמעט כל ספר של התפתחות אישית יכול לפתוח את זה ויש ספרים טובים יותר אז כאילו זה אבל אני זוכר שזה פתח לי את זה ומשם הגיעה המוטיבציה שלי מהמקום הזה אחר כך כשראיתי שזה עובד לי כל הכלים והמדיטציות וזה וזה עובד לי והיה לי עוד כמה אז התחלתי להכניס חברים שלי לזה וכשהתחלתי להכניס חברים שלי לזה התחלנו לעשות משחקים בבית ספר כאילו זה היה כשילדים בבית ספר יש הרבה זמן אז למשל עשינו תחרות בינינו מי מצליח לקבל בבגרויות ציוני מגן יותר גבוהים מהממוצע שלו זאת אומרת אם יש לך ממוצע מסוים אתה צריך כמה שיותר נקודות מעל הממוצע במגן הדרך היחידה זה לשכנע את המורה שיש לך יותר פוטנציאל ממה שהוא חושב אז היה לנו ממש תחרות על זה על מי מצליח לשכנע יותר מורים לעלות לו את הציונים יותר אז ברגע שקלטתי שזה עובד לי במובן של הבחורה שחלמתי להיות איתה ולא יכלתי לדמיין וזה נתעה חברה שלי ובבית ספר הביאו לי ציונים מצוינים למרות שלא עשיתי שיעורי בית ואחר כך נפתח לי דברים בקשר שלי עם אמא שלי ובקשר שלי עם אבא שלי אמרתי רגע הדבר הזה הוא שינה לי את החיים בצורה כל כך עמוקה רציתי להעביר את זה לעוד אנשים ושוב בגל של גיל 20 היה לו את החוצפה הזאתי אותה יהירות הזאתי אותה התנסות הזאתי החצי אולי בעייתית וחצי טובה אפילו הייתי אומרת את זה יותר מחצי טוב היה לה גם בעייתיות כן אבל היה לה יותר מחצי טוב שהיה לי את האמונה ואת המחשבה שמשהו באיך שאני מבין את הפסיכולוגיה הזאתי הוא יותר טוב מאנשים אחרים שיש לי איזו יכולת להבין או להסביר או לראות דברים בצורה יותר טובה מאחרים היה לי כל מיני הוכחות לזה כאילו חוויתי שנגיד הייתי באיזה מקום שלמדתי בו קואוצ'ינג והיה כזה תוכנית מנטורשיפ כזה של סיוע והלקוחות שלי השיגו תוצאות מאוד טובות יותר טובות מאנשים אחרים ראיתי איך אני מסתכל על המרצה שם ואמרתי אני יכול להעביר את זה יותר טוב אז כאילו שוב יש בזה אלמנט של התנסות והיום אני לא שלם עם החלק הזה בזה אבל אני חושב שזה חלק שהוא קצת הכרחי לתחום הזה שהוא לא צריך להיות שחצן לא צריך להיות מתנשא אבל קצת להאמין שיש לך משהו מיוחד שיכול לתת ערך נוסף לאנשים וזה כאילו מה שדחף אותי לבמה ההבנה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים אז הבנתי שאני פשוט חייב להתמודד עם זה. הבנתי אז אני גם נאסוף את מה שאתה אומר אתה אומר דבר אחד זה שקיבלת תוצאות שאתה לא מרוצה מהן בחיים זוגיות לא הצלחת לצאת עם הבנות שרצית ואמרת לא בכלל לא הייתי מסוגל בכלל לדבר אני לא מצליח לדבר אז להבין איפה זה תוקע אתכם בחיים אז תסתכלו אם אתם לא מבטאים את עצמכם תתחילו לשים לב איפה זה מגביל אתכם ואז יהיה לכם מנוע לשנות את זה ולהבין שמה שהיה זה לא אומר שמה שיהיה שזה יכול עכשיו שאתה הדוגמה הכי טובה לזה אתה אומר מישהו שהתחבא מתחת לספה בשביל לא להגיד שלום הוא בא ועומד מול אלפי אנשים ומדבר ומביא את עצמו מביא גם את הפגיעות שלו ומביא את מישהו על מלא אני זוכר גם ששוב באותו גיל פחות או יותר זה הס ואני אומר אוקיי, הבית של החבר הזה עולה 4 מיליון, היום זה בתים של 16 מיליון. כן, בהסתכלות שלי לפני 20 שנה זה היה בתים של 4 מיליון. אז זה בית של 4 מיליון, וזה בית של 4 מיליון, וזה בית של 6 מיליון. אז אוקיי, אז גם אם אני הייתי אז בקטע של מחשבים, אז אמרתי אוקיי, גם אם אני מתכנת או מהנדס אז אני ארוויח 20 אלף. איך מ-20 אלף שקל בחודש מגיעים ל-4 מיליון? תשובה, לא מגיעים. כאילו, אולי מגיעים בגיל 60, אבל זה לא טעם את המטרות שלי. אז אמרתי אוקיי, הסתכלתי על ההורים של חברים שלי. מי הם האנשים שגרים בבתים האלה? והם היו אנשים נחמדים, והכניסו אותי לבית שלהם, אז כאילו לא היה לי איזה אמונות מגבילות על כסף, יש הרבה אנשים שחושבים שכסף זה לאנשים רעים. לא היה לי את זה, כי זה ההורים של חברים שלי. זה היה המתנה שלי להיות באזור הזה. ואני קולט שרובם היו מנהלים. והסתכלתי על עצמי ואמרתי, לא משנה כמה מהנדס טוב אני אהיה, אני בחיים לא אהיה מנהל. אני לא יכול להיות מנהל כי אף אחד לא יקשיב לי. כי אני לא מדבר, כי אני לא יכול לבטא את עצמי, כי אני לא יכול להביע את עצמי. אז לא יקדמו אותי. גם היום מחקרים מראים שהיכולת לבטא את עצמך והמידע מול קהל בכל זה, זה אחד הדברים עם הקורולציה הכי גבוהה למשכורות יותר גבוהות וקידום בעבודה. גם מישהו לא עובד בלהרצות, גם מישהו שרוצה איזשהו תפקיד ניהולי, הרי בסוף הרבה פעמים מנהלים בהרבה תחומים, הם לא יותר טובים מקצועית מהעובדים שלהם במה שהם עושים. לפעמים כן, בדברים מסוימים כן, אבל בהרבה מקומות לא. פשוט יש להם את היכולת מה? תקשורת, נכון? אז זה היה לי הרבה מוטיבציות שגרמו לי ביחד לרצות לפתח את המיומניות האלה. מדהים. וואו. אתה פותח לי כל כך הרבה שאלות פה עם סעיף שלך. אז אני אזרום עם מה שעולה לי. חלל, יש איזה אמירה שאומרת שאנשים דווקא שיש להם את החוסר ביטחון להביא את עצמם עם קהל, הם אלו שיש להם הכי הרבה מה לתת. או יש להם איזשהו יכולת להגיע למקום הזה יותר מהאנשים שאין להם סיפור סביב הנסיעה. אתה מסכים עם זה? אני מאוד נזהר מלהכליל, אבל זה הרבה פעמים נכון משתי סיבות במקביל. אחד, יש את אלה, וזה דבר מדהים, אשתי כזאת, שאוהבים להיות במרכז העניינים. ואז הרבה פעמים העניין שלהם על הבמה, שוב, אני לא אומר שזה תמיד ואני נזהר מלהכליל, אבל הרבה פעמים העניין שלהם בלהיות על הבמה זה פשוט להיות על הבמה. הם רוצים את זה, זה כיף להם, הם נהנים מזה, אני מרכז, זאת אומרת הלב, אתה יודע. ששוב, זה לא בהכרח דבר רע, אבל זה לא בהכרח אינדיקציה לערך. יכול להיות שהם נותנים הרבה ערך, יכול להיות שהם לא נותנים הרבה ערך. הרבה פעמים אנשים יותר מופנמים, יש להם רצון לא לעלות על הבמה. אז למה הם כן עולים על הבמה? רק כש, כמו בדוגמה שלי, אני חושב שמייצג את זה, שיש להם אמונה אמיתית שיש להם משהו להגיד שיש לו ערך. עכשיו יכול להיות שהם טועים, וזה לא באמת עם ערך, אבל הרבה פעמים המוטיבציה שלהם היא לא להיות על הבמה, הם רוצים לא להיות על הבמה. הם כאילו לכאורה על הפעם ועל חמתם, למרות שהם לא רוצים להיות על הבמה, הם עושים את זה כי הם מאמינים באיזה ערך מאוד מאוד גדול שלהם. זה הנקודה שאני חד משמעית הגעתי ממנה. זה מין תשוקה אמיתית לאיזה נושא. למה שהם רוצים להעביר. משהו שהם רוצים ללמד אנשים, והם אומרים אני מוכן לעשות הכל בשביל ללמד אותך את הדבר הזה שהוא כל כך אומר. גם אם רע לי וקשה לי ולא נעים לי ולא נוח לי וזה דורש לי לצעוד דרך מסע גאינום. אז זה סיבה ראשונה. וסיבה שנייה זה שאני חושב שהרבה פעמים בשביל להיות מרצה מאוד מאוד טוב או להעביר משהו מאוד מאוד טוב צריך שיהיה לך הרבה עומק מאחוריו. לכאורה, נכון? תסכים איתי שאתה יכול נגיד יש לך את המקצועיות הטיפוליות שלך שאתה עושה בצורה מאוד מאוד טובה. אין לי ידע בתחום הזה. לכאורה אתה יכול להגיד גל מרצה טוב, בסדר? בוא אתה תיתן לי את המערכי שיעור שלך, כן? אני אראה הקלטה שלך מרצה, מעביר את הסדנה או משהו, אני אכתוב מילה במילה, ישנן כמו שחקן ואני אעביר את הסדנה של בן ציג. כן? כאילו לכאורה, אני יכול לעשות את זה, נכון? אבל הרבה פעמים כולנו מרגישים שבמיוחד בעולמות של ערך עמוק, אנחנו רוצים שאם מישהו מלמד אותנו כיתה א', אנחנו רוצים לדעת שמאחורה הוא לפחות כיתה ו' זין. נכון? אנחנו רוצים לדעת שהידע שלו הוא יותר עמוק ממה שהוא מלמד אותי. אני רוצה לדעת שיש לו משהו מאחורי מה שהוא אומר. עכשיו, כמובן שגם אנשים מוחצנים ושאוהבים להיות מרכז העניינים יכולים לחקור ולהעמיק ושיהיה להם ידע עמוק, ברור. אבל הרבה פעמים האנשים המופנמים יותר, יש להם את הקטע הזה של ללמוד לעומק, לחקור לעומק, לשבת. הרי איך חוקרים לעומק הרבה פעמים? זה לשבת שעות לבד. זאת אומרת, למה בכיתה שלי שאני למדתי NLP היו 40 אנשים ואחר כך בקורס מורים ל-NLP היה 50 אנשים? למה אני חושב שיש לי הבנה מעניינת על NLP ביחס להרבה אנשים שמלמדים את זה או נגיד לימדו את זה בצורה יחסית כאילו, לא רוצה להגיד שטחית, אבל מאוד סטנדרטית כמו כולם? כי אני לא הסתפקתי בלהקשיב בכיתה, נכון? אני הקשבתי בכיתה ואז קראתי את הספר ואז חקרתי בעוד ספרים ואז ראיתי קורסים של אנשים אחרים. זה כאילו דרש ממני על כל שעת כיתה לעשות 40 שעות לבד בחושך בשקט. כאילו לא בחושך, אבל כאילו רעיונית. אז אנשים מופנמים יש להם גם הרבה פעמים את המניעה על הבמה, אז אם הם רוצים להגיע לזה כי יש להם ערך עמוק לתת זה אחד, ושתיים יש להם את היכולת לשבת לבד ולחקור לעומק ואז המסרים שלהם הרבה פעמים יותר... אז אני מסכים עם האמירה הזאת, שוב נזהר מלהכליל. אבל כן, הרבה פעמים זה ככה. וואו. טוב, יש לי שאלה אחרונה לפני השאלה האחרונה. יאללה. ואם יש לך עוד משהו שאתה רוצה להגיד אני אשמח לשמוע. קושי שיש להרבה אנשים שהם מעבירים ידע, מלמדים, רוצים להביא את עצמם. ששם יש שאלה תמיד כמו שדיברת, יש פער בין הידע שאתה מחזיק לבין הידע... לבין מי שבא לצרוך את הידע. ופה יש את הסיפור של תיווך, אני צריך לתווך לו את זה. אמת. ולמצוא את הנקודה הזאת של האיזון של מה אתה מתווך לו וכמה, בעיניי זה דבר שהוא קשה שאני כל הזמן לומד אותו. כלומר, האם הנטייה שלי היא לתת כמה שיותר, אז אני מציף אותו בידע ואז אני אומר רגע, אתה מדבר עם מישהו בכיתה ב', לא שהוא בכיתה ב', הוא בכיתה ב' בעולם הספציפי הזה, בדבר הספציפי הזה. הוא בכיתה ב', הוא רוצה לדעת כמה שיותר, הוא פתוח לשמוע, אבל גם אם תשפוך עליו כל כך הרבה הוא לא יגיע לכיתה ואב עכשיו. ואז אתה אומר רגע, אז איך אני... כמה אני צריך להנמיך ולתווך את הידע? ואיך אני עושה את המשחק הזה בשביל באמת לעזור לבן אדם להבין את מה שאני יודע ולקדם אותו? מעולה. אז קודם כל, יש לי תשובה טובה לזה. אז קודם כל, לא הייתי אומר שזה להנמיך את הידע, אלא כמו להסליל אותו. כשאני מלמד מתמטיקה כיתה ב', אני לא מנמיך את המתמטיקה, אני בונה מסלול, אני מבין שנגיד אני רוצה שהילד ידע חדווה בסוף, כן? כאילו, אלגברה או משהו. ואז אני אומר, אוקיי, בשביל שהוא ידע אלגברה, מה הוא צריך לדעת? ובשביל שהוא ידע את זה, מה הוא צריך לדעת? ובשביל שהוא ידע את זה, מה הוא צריך לדעת? ואני מפרק את זה כלפי מטה. ואז האם צריך, אוקיי, איזה פעולות אני רוצה שהוא יעשה בסוף, כדי להגיע לפעולות האלה, איזה פעולות הוא צריך לעשות עכשיו? ידע, אוקיי, איזה ידע הוא צריך שלו בסוף, לפי זה איזה ידע הוא צריך שלו עכשיו, ואיזה תפיסות, רעיונות, אמונות, מחשבות, תודעה הוא צריך שיהיה לו בסוף, ואז איך אני מפרק את זה לעכשיו. ניתן דוגמה ברמה השלישית, אני חושב שהיא יותר מעניינת, או יותר דורשת הסבר. אז נגיד אם אני עכשיו כזה בשלב שאני כזה לא יודע מה אני רוצה, ואני מפחד ולא יודע לבטא את עצמי, ואותו דבר, אז הרבה פעמים אני לא יכול מיידית לשנות את התפיסה שלי לאיזושהי תפיסה מאוד מאוד מאוד גבוהה, כי זה נראה לי מנותק מהמציאות. אני דורש מהלקוחות הצמודים שלי לאמץ גישה מאוד רדיקלית, שאומרת אנשים עוברים תהליך של התפתחות רק מעצם הנוכחות שלהם לצידי. וזה אמונה מאוד חזקה. אם אני מאמין, אם אני באמת מאמין, לא בתיאוריה, לא כמנטרה, אם בתפיסה שלי אני באמת מאמין שמעצם הנוכחות של אנשים לצידי הם עוברים תהליך של התפתחות, עם איזה חופש אני מגיע לשיחה כמו עכשיו? עם איזה חופש אני מגיע לכל הרצאה או סדנה או קורס? לכל מקום אני מגיע נטול פחד, כי אני יודע שגם אם אני אשכח את המצגת וגם אם יהיה בעיה בחשמל, עדיין זה יהיה טוב. אז זה נותן לי המון חופש וזה מאפשר לי להיות אני. אבל בן אדם שיותר בתחילת הדרך, אולי קודם כל בכלל צריך להאמין שלדברים מסוימים שיש לי להגיד יש ערך. אולי שגם להעביר בן אדם בסולם החרדה משלוש לחמש זה משימה ראויה. כל אחד בתחום שלו כמובן, כן? וברגע שאנחנו משנים את התפיסה שלנו, זה לקבל דגים, לבנות חכות ולהפוך אנשים לדייגים. כן? זה התפיסה. איזה שיחה מדהימה גל, אני לוקח מפה גם מהנקודה האחרונה משהו שממנה אני אכין לך את השאלה הבאה שהיא תסגור לנו את השיחה הזאת. מה שאני מבין מתוך מה שאתה אומר, שהסי בתוך העולם של הנתינה וההשפעה ולבטא את עצמי זה להאמין שמי שאתה מעצם הנוכחות שלו בעולם יש לזה ערך. בהתחלה אתה בא ואומר יש לי תפקיד, יש לי משהו לתת. כמו שאמרת אני חוזר למה שאמרת ממש בתחילת השיחה. יש שם איזה מים שעוברים בצינור שאני בעולם וזה צריך לקרות. יש פה משהו שאני יכול להנביע ויכול לתת. מעצם מי שאני, מעצם העמדה שלי כצינור זה כבר קורה מאליו. הצינור לא צריך להתאמץ להזרים מים. הוא שם את עצמו כצינור והוא משפיע. אז אני אשאל אותך על זה שאלה, אבל לפני זה אני רוצה להגיד למאזינים, לצופים תודה שהייתם איתנו, תודה שהשקעתם את הזמן הזה בלהקשיב לפרק הזה. תודה לך שבאת לפה מרחוק. ועל מה שאתה עושה בעולם. אני ממליץ לכם לעקוב אחרי הפודקאסט שלך. מנהיגות בטישרט. מנהיגות בטישרט ובכלל לעשות את הדברים שאתה עושה זה אחד הפודקאסטים הטובים ואני לא אומר סתם. תודה רבה, אני מעריך. בעולם ההתפתחות האישית וגם תעקבו אחרי הפודקאסט לנשום ולאהוב, מי שיכול להגיב. אני קורא כל תגובה, מאוד שמח על התגובות שלכם. אז תגבוו, תשתפו. זה מאוד עוזר להפצה של זה. ולקראת סיום אני רוצה לשאול אותך, תמיד אני שואל את האורח שני טיפים למשהו. אז אני רוצה שתיתן לנו, למאזינים, שני טיפים. איך אני מפתח בתוכי את האמונה שאני צינור, שיש לי ערך, שיש לי הצדקה למי שאני בעולם, במשפחה, במערכות יחסיים, בעבודה, בזוגיות. כל מקום לפתח את האמונה הזאת שכן, יש לי מה לתת, יש לי, אני לא סתם. הייתי אומר, שתי טיפים שלי בטיפ אחד, כן? זה יהיה תמיד לעשות עבודה גם וגם. גם מבפנים החוצה וגם מבחוץ פנימה. יש בעולם החיצוני, כאילו אם הייתי עכשיו הולך ברחוב בתל אביב נגיד, כן? אז הייתי אומר שרוב האנשים חושבים רק מבחוץ פנים. הם רק חושבים פעולות, אוקיי, אני רוצה יותר ביטחון עצמי, אז אני אעשה את הטריק הזה ואז את הטריק הזה ואז את הטריק הזה ויציב מטרות ויש כל מיני טיפים וטריקים על הנושא הזה. וזו אסטרטגיה שבורה. היא יכולה לקדם אותנו קצת, אבל די מהר מגיעים לאיזושהי תקרת זכוכית כי יש דחיינות ודברים שאני לא מבין למה אני לא עושה ואני נכנס למחסנים רגשיים והכל. והרבה פעמים אנשים שמאזינים לפודקאסט מצוין כמו פודקאסט הזה ונכנסים לעולמות העמוקים האלה שאתה חלק מהם, הם נכנסים לעולמות האלה כי משהו נתן להם פעם אחת לעשות את העבודה הפנימית. ואז מה שקורה, אחרי חיים שכל הזמן אני עובד בחוץ, יחסית, כן? או חושב טיפים או חושב פעולות, פעם אחת אני מתבונן לפנימה, עושה עבודה יותר פנימית, אני מקבל פתאום רמה חדשה של תוצאה. משהו חדש משתחרר בחיים שלי. ככה אנשים מתאהבים בזה, ככה אני התאהבתי בזה, ככה המון אנשים מתאהבים בזה כי הם נכנסים לעולמות של נפש ורוח ורגש ופתאום זה כאילו פותח להם משהו, כן? והסכנה, שוב זה לא סכנה כי זה לא דבר רע במהות, אבל זה גם אסטרטגיה שבורה, זה שהם נכנסים, שהם חושבים שזה הפתרון היחיד ואז הם עושים רק עבודה פנימית. ורק עבודה פנימית, שוב זה גם מצוין וזה גם אחלה וזה גם עובד, אבל גם מאוד מהר אתה מגיע לתקרה זכוכית. בעצם הדרך כל הזמן להמשיך להתפתח ולצמוח זה כל הזמן לעשות את המעבר הזה, בחוץ פנימה. זאת אומרת זה לא רק ללמוד ולהתפתח ולחקור ולהבין, זה גם לשתף ולעשות ולהוביל וזה ויש לי אגב, דיברת על הפודקאסט, יש לי שתי פרקים מגניבים שמי שרוצה באמת טיפ, תשמעו את הפרקים האלה בפודקאסט, יש לי שתי פרקים על ביטחון עצמי א', ביטחון עצמי ב', ביטחון עצמי א' זה מבפנים החוצה, אז יש שם איזה שבע או עשר טיפים לאיך בונים ביטחון עצמי מבפנים החוצה ואז עוד עשרה פרקים על איך נותנים ביטחון עצמי בחוץ פנימה. אז מבחוץ פנימה תתחילו לשתף. כאילו תתחילו לדבר, תתחילו לבטא את עצמכם ושוב זה, רוב האנשים, וואי אני הולך להגיד משהו, רוב האנשים תופסים את עצמם כקנים. כי אנחנו, כי רוב האנשים, בטח אנשים שמקשיבים לדברים האלה, הם לא אנשים שבכוונה משתמשים בחוסר כנות, נכון? או הם מנסים להיות קנים ולכן הם תופסים את עצמם כקנים. עד שהם רואים איך כנות באמת נשמעת, נכון? כשאנחנו באמת אומרים מה באמת קורה במציאות. שאני באמת קולט שבשיחה הזאת לא אמרתי כי לא נעים לי ובשיחה הזאת לא רציתי לפגוע ובשיחה הזאת לא, זה לא היה נראה לי הזמן הנכון להגיד את זה. ושוב, אני לא אומר שצריך להגיד תמיד הכל ישר או וואטאבר, אבל ברגע שאני קולט איך אני יכול בצורה דרגתית עוד פעם להגיד משהו שהיה לי קשה להגיד. עוד פעם להגיד משהו שהטבעי שלי היה לטטות אותו מתחת לשטיח, שהטבעי שלי היה להסתיר אותו. אז זו עבודה שהיא חיצונית ואני חושב שכל אחד יכול לקחת את הדבר הזה ובפעם הבאה שמישהו שואל אתכם שאלה או אומר לכם משהו ובא לכם לענות אבל אתם אומרים לא, תחשבו עוד פעם אולי כן. שוב לא תמיד התשובה היא כן אבל זה עבודה אחת. אני רוצה להוסיף רגע גל סוגרייה למה שאתה אומר. באמת גם אנשים שהם קנים ולא קנים זה לא שחור ולבן. יש זירות בחיים שלכם, בחיים שלנו שבהם אנחנו מאוד קנים ויש זירות שפחות וזה תמיד מעניין לחקור איזה זירה שם אני לא מביא את עצמי ואני יכול יותר להביא את עצמי והנה אני יכול גם לקבל חיזוק ודוגמה מהזירה שבה אולי עבור מישהו אחר הוא בכלל לא מסוגל להביא את עצמו ואתה מביא את עצמך שם בחופשיות. כל אחד בדרך כלל יש לו איזה אזורים, כמה אזורים שהם איש יוז כאלה ששם הוא הרבה יותר מביך אותו להביא את עצמו. אחד זה סביב זה ואחד כאילו אתה