רגשות אמיתיים מול רגשות מאולצים

יש שלב שכולנו מגיעים אליו, שלב שבו אנחנו מבינים שאנחנו האנשים היחידים שבאמת שולטים ברגשות שלנו. מעטים קלטו את זה כבר בגן, כשמישהו אמר לנו "נכון שהוא מציק לך, אבל אתה זה שבוחר להתעצבן". רובנו לא הפנמנו את זה עד הסוף באותו שלב, אבל במקום מסוים כבר מצאנו את עצמנו אומרים משהו בסגנון "ברור שאני יכול לשכנע את עצמי לאהוב את זה" או "אם אני אחליט שאני אהנה מזה, אז אהנה מזה".

הפוסט הזה עוסק במילה שתמיד מגיעה אחרי המשפטים האלה: המילה "אבל".

ממה אנחנו מפחדים?

התשובה הפשוטה היא שאנחנו מפחדים שהרגשות שנחליט עליהם לא יהיו רגשות "אמיתיים", שהם לא ייצגו את "מי שאנחנו" אלא יהיו משהו שרירותי וסתמי. התרבות שלנו מלאה בסיפורי אימה על מצבים כאלה: רופאים שעבדו שנים בחדר מיון רק כדי לגלות שהייעוד שלהם הוא לכתוב בעיתון, אנשי הייטק שהגיעו לעמדות בכירות וגילו שמה שבאמת עושה להם את זה הוא להיות מאמני כושר.

לדעתי אנחנו מפחדים מכך שרגשות שהחלטנו עליהם פחות יציבים מרגשות "אמיתיים". אנחנו מפחדים להגיע למקום שבו הבועה מתפוצצת בפנים.

מה באמת ההבדל בין רגש אמיתי לרגש שהחלטנו עליו

באופן די וודאי אפשר לומר: אין שום הבדל. ברמה הפיזיולוגית, כמובן. ברמה התפיסתית, הקוגניטיבית, יש הבדל עצום, ועליו נגיע מיד.

ברמה הפיזיולוגית, וכולנו יודעים את זה, באהבה שהחלטנו עליה מופרשים בדיוק אותם הכימיקלים במוח שגורמים לנו להרגיש פיזית בדיוק את אותם הדברים. אם נחליט שאנחנו נהנים ממשהו, אנחנו יכולים לשנות את הביוכימיה במוח ולהיות מרוצים ממש מהפעילות. במציאות אין שום הבדל בין תחושה, הרגשה או רגש שבחרנו בו לבין רגש ספונטני.

מעבר לזה, גם הרגשות הספונטניים שלנו, אלה שאנחנו קוראים להם "אמיתיים", הם בלתי יציבים בעליל. כמה פעמים הרגשתם מאוהבים, וכעבור חודש היא או הוא כבר "לא עשו לכם את זה"? כמה פעמים התלהבתם ממקום עבודה שבסוף "לא היה מה שחשבתם", או "עם הזמן פשוט נשחקתם"?

כן, זה נכון, אבל...

וזה בדיוק העניין. חזרנו לתחילת הפוסט. ה"אבל" הזה הוא בדיוק אותו "אבל" מההתחלה: אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו, אנחנו יודעים שאין שום הבדל, אבל...

ממה אנחנו באמת מפחדים

חשוב לי לומר שמה שאני כותב כאן היא הפרשנות שלי, ככה אני רואה את זה. אם יש לכם דעה אחרת, אשמח לשמוע בתגובות.

ובכל זאת, לדעתי, העניין הוא כזה: אנחנו עמוק בפנים מודעים לחוסר הוודאות המוחלט של החיים. אנחנו יודעים שבמציאות אין החלטה שהיא באמת ודאית או סופית. אנחנו לא רוצים לקחת אחריות. כן, זה כל כך פשוט.

אם אני אומר "אני מחליט שאני אוהב את העבודה הזו" ואז פתאום "זה כבר לא זה", אני בבעיה, הרי אני החלטתי. אנחנו לא רוצים להתחייב. ובחוסר הרצון שלנו לקחת אחריות ולהתחייב יש הגיון מושלם: אנחנו מפחדים שלא נעמוד בהחלטה השרירותית שלנו, והתירוצים שמגיעים בקלות עם "לזרום" כבר לא יהיו זמינים.

אם "אני זורם", אם "נראה איך אני ארגיש", הרבה יותר קל לחזור בי מאשר אם "אני משוכנע במאה אחוז שזהו הייעוד שלי בחיים, אני החלטתי את זה וזה מה שזה".

מה זה עולה לנו

אי לקיחת הסיכון באה על חשבון משהו: על חשבון עוצמה.

תחשבו על שלושת המשפטים למעלה, ותשאלו את עצמכם אחרי מי מהם הייתם מוכנים ללכת בצורה עיוורת. איפה הייתם מפקידים את הכסף שלכם, למי הייתם נותנים לשמור על הילדים שלכם. יש משהו מאוד נוח ברגשות ה"אמיתיים" שלנו, בגלל שהם ספונטניים ונדמה שאין לנו שליטה או אחריות עליהם. אבל ברגשות שאנחנו בוחרים, בתחושות שהגיעו לנו בהחלטה, יש הרבה יותר עוצמה.

הסיכון פה הוא לא ממש אמיתי

כולנו מרגישים שאם נשנה את דעתנו, כולם יחשבו עלינו משהו. והאמת היא שזה לא ממש נכון. מניסיוני, כשמישהו בא עם עוצמה כזו, אנשים עסוקים מכדי לשפוט אותו, הם עסוקים בלשאוב ממנו השראה.

אז טיפ ממני: לכו על זה. ברור שאף אחד לא לוקח אחריות ומחויבות על מאה אחוז מהרגשות שלו, אפילו לא קרוב, וזה בסדר. אבל שוב: לכו על זה.

אני רוצה לקנח בציטוט שלא יכול להיות רלוונטי יותר: "החיים אינם על למצוא את עצמך, החיים הם על ליצור את עצמך", ג'ורג' ברנרד שו.