פרק 91: העוצמה של אגרסיביות מגודרת

לתת למישהו ביתה בפרצוף בתוך הזירה זו לא אלימות. אז למרות שהסטטיסטיקות מראות שלא כזה אהבתם על הפרק האחרון שהיה עם מטאפורות מעולם הטיפוס, בכל זאת אתם תקבלו פרק עם מטאפורה אחת, בסדר? רק אחת, בודדת, בקרבות בלחימה משולבת. קרב בתוך הזירה זו לא אלימות. זה המשפט שהמאמן ההגדי של לירות עמדון היה אומר לנו כשהוא היה מזהיר אותנו מללכת מקוד ברחוב או סתם להרביץ לאנשים בכל מיני סיטואציות. לא שהיה צריך להגיד לי את זה, הרי גם ככה אין שום סיכוי שעוד חנוני אותו היה עושה דבר כזה. אבל למרות שלא פגשתי את רותם כמה שנים, לאחרונה התחלתי להסתכל על המשפט הזה מאוד זווית, מזווית קצת אחרת. לא מהזווית שאסור להרביץ מחוץ לזירה, שוב זה נראה לי די ברור לפחות עבורי, אלא מתוך הזווית שאומרת שבתוך הזירה כדאי, מומלץ וצריך להרביץ ובכל הכוח, אבל נאם בסיטואציות מסוימות לעצור, אבל באופן כללי בתוך הזירה כדאי, מומלץ וצריך להרביץ ובכל הכוח. אז איך אני לוקח את זה בעצם לחייום יום לעולם האמיתי שלנו, לעולם ההשפעה, לעולם התקשורת, לעולם הבין אישי? אז בעידן שלנו, בעידן שמדבר על החלה, במקום שבו הגישה הרובחת היא שצריך לאפשר לכל אחד לעשות את מה שנכון לו, את מה שטוב לו, שאלה כמובן דברים מאוד מאוד טובים, מאוד מאוד נכונים, כמובן שאני מאוד עד אותם, יש לנו במקביל בדיוק באותו זמן איזושהי מחלה, סוג של מגיפה בחברה שלנו, שזה מגיפה של חוסר משמעות, חוסר ביטחון, חוסר תכלית בקיצור, חוסר הכוונה, אנשים לכאורה יכולים לעשות כל דבר, אבל אין להם שמץ של מושג מה הם בוחרים או מה הם רוצים לעשות. בספר שכתבתי עם הניגוד בטישר, השקעתי את כל הפרק הראשון בנושא הזה, בפחד שלנו מקיום חסר משמעות, ולמרות שלכאורה, שוב, בעידן של היום כל אחד יכול ליצור את המשמעות של עצמו, את החיים של עצמו, את הערכים של עצמו, את הדברים שהוא חושב שהם נכונים, רוב האנשים לא מצליחים באמת במשימה הזאת, אפילו לא ברמה הראשונית והבסיסית, ובטח שלא ברמות עמוקות יותר, ואני חושב, וזה בעצם המטרה של הפרק הזה, זה לומר שבחלק גדול מהמקרים, כדאי מאוד שמישהו יעזור להם. זאת אומרת, אם אנחנו לא יודעים מה המשמעות שלנו בחיים, אם אנחנו לא יודעים מה הדרך שנכונה לנו, אם אנחנו לא יודעים מה הדברים שאנחנו אוהבים לעשות, אז לפעמים כדאי, או הרבה פעמים כדאי, שמישהו יעזור לנו. אז בין אם עבור הילדים שלנו, בין אם עבור העובדים שלנו, בין אם עבור בני הזוג שלנו, בין אם זה עבור הלקוחות שלנו, הקהילה שלנו, העם שלנו, בכל מקום אחר, בפרק הזה אנחנו נבין איך עושים את זה, ומתי נכון לעשות את זה, מתי נכון לקחת בן אדם שאולי קצת מבולבל, שאולי לא יודע מה נכון לו, ולתת לו בראש. אז שלום חברים, וברוכים הבאים לתכלס, פודקאסט התפתחות אישית בלי קלישאות, קוראים לי גל צחייק, והמטרה שלי היא לתת לכם את הכלים הכי פרקטיים שיש להצלחה בחיים, כלים מעשיים שבאמת באמת עובדים, בלי תיאוריות ובלי חרטה. אז בואו שנייה נבין מתי אנחנו צריכים לעשות את הדבר הזה, מתי אנחנו צריכים להשתמש בכותרת הזאת של הפרק, שקראתי לו אגרסיביות מגודרת, כן להיות אגרסיבי, אבל מה שנקרא בתוך הזירה, בתוך הגדר, ומתי לא לוותר ולהיכנס בדברים או באנשים בכל הכוח. אז תראו, בגדול יש את הרעיון הזה, יש את הקונספט הזה, שאומר שכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו, שכל אחד צריך למצוא את הערכים שלו, כל אחד צריך לדעת מה טוב לו, מה נכון לו, בשיחות באינסטגרם או אפילו בקורסים, אנשים שאני שואל אותם על הנושא של אמת, רוב האנשים אומרים זה אמת זה דבר סובייקטיבי ולכל אחד יש את האמת שלו, אבל שוב, בעידן של היום אני רואה יותר ויותר אנשים שבגלל שהאמת הופכת להיות סובייקטיבית, בגלל שכל אחד צריך למצוא את הדברים שלו, בגלל שמוסר הוא סובייקטיבי וערכים הם סובייקטיביים ומטרות הם סובייקטיביות וחזון הם סובייקטיבי, אז בסוף הם נשארים מאוד מאוד מבולבלים, נשארים תקועים, נשארים חסרי חזון. יש איזה משפט כזה ששוב גם עליו אפשר להסתכל משתי הצדדים ואני מזמין אותנו היום להסתכל עליו מהצד השני, שאומר שבהקשר של קריירה בדרך כלל אנחנו רואים את זה כדי לצחוק על שכירים, כמו שאתם יודעים אני ממש לא צוחק על שכירים, אני חושב שלחלק מהאנשים זה יותר מתאים, אבל יש את המשפט הזה שאומר שאם אתה לא יודע מה החלומות שלך או אתה לא יודע מה המטרות שלך בחיים, אז יבוא מישהו וישלם לך כדי שאתה תגשים את החלומות ואת המטרות שלו. ושוב מהצד ה-on-face value, כאילו אם מסתכלים על המשפט הזה פשוט כמו שהוא, זה פשוט בא ואומר וואו איזה אנשים נוראים האנשים האלה, נכון שמשלמים למישהו או אפילו בלי לשלם לו, גורמים לו להגשים את החלומות שלהם במקום שהוא יגשים את החלומות של עצמו. וכמה אנחנו לכאורה לא רוצים להיות האנשים האלה, נכון כשאנחנו רואים את המשפט הזה אנחנו לא רוצים להיות האנשים האלה שלא יודעים מה המטרות שלהם, אנחנו רוצים להיות האנשים האלה שכן יודעים, כי אנחנו לא רוצים שמישהו אחר יגרום לנו כן להגשים את המטרות שלו במקום את המטרות שלנו. אבל פה נשאלת שאלות מה אם אנחנו באמת באמת לא יודעים מה המטרות שלנו? מה אנחנו באמת באמת לא מחוברים לחזון? מה אנחנו באמת באמת לא מחוברים לערכים? אנחנו לא באמת יודעים מה הדבר הנכון והמדויק עבורנו. ואני יכול להגיד לכם שרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר, אנשים מצליחים, אנשים חכמים, אנשים באמת עמוקים, רוחניים, רגשיים, הכל, רובם עברו דרך, גם אם לא כולם, דרך שלב כלשהו שבו הם הלכו אחרי חזון של מישהו אחר. שבו הם הלכו אחרי מישהו אחר שנתן להם את החזון, שנתן להם את הערכים, שנתן להם את הדרך, שהטבע להם את הדרך. אגב, רובם באיזשהו שלב התנתקו ממנו כי הם הבינו שהדרך הזאת לא מתאימה להם, אבל זה אפשר להם להתנסות ובכלל ללכת אחרי דרך, אוקיי? בכלל להאמין באיזשהו חזון, אוקיי? בכלל ללכת אחרי איזשהו משהו. אז אם אני מבין שיש ערך מאוד מאוד מאוד גדול לתת את החזון שלי, לתת את המשמעות שלי, לתת את הגישה שלי, את התפיסה שלי, את הפילוסופיה שלי לבן אדם אחר, זאת אומרת לא להתבאס על זה, לא להרגיש וואו, כאילו אני לא רוצה להגיד לבן אדם אחר מה לדעתי נכון, אני לא רוצה להגיד לבן אדם אחר מה האמת שלי, הוא צריך למצוא את האמת שלו. לא, יש פעמים שבן אדם לא ימצא את האמת שלו ואתה כן רוצה לתת לו את זה. אז בואו נבין קודם כל מתי ואז נבין איך, אוקיי? קודם כל אולי בהקשרים מסוימים זה אובייס, כן? אולי אם אני מגייס עובדים לחברה שלי אז זה אובייס, אולי אם אני מגדל ילדים אז במידה מסוימת זה אובייס, לא יודע, תלוי מאוד בפילוסופיה שלכם כמנהלים ובפילוסופיה שלכם כהורים, אבל בגדול הייתי אומר שיש שלושה קריטריונים שהייתי רוצה לעמוד בהם כדי לדעת שיש לי את הזכות, יש לי את הלגיטימציה, יש לי את הפריבילגיה פשוט לתת לבן אדם מה שנקרא השפעה בכל הכוח, פשוט ליצור לו את החזון בראש, לשכנע אותו, להוביל אותו, לרתום אותו, לגרום לו לראות את הדברים כמו שאני רואה אותם, לגרום לו לתת לו, ממש ככה לתת לו את המתנה הזאת של משמעות בחיים דרך איך שאני תופס את זה ולא בהכרח דרך המקום שאני נותן לו לבחור את הדרך שלו. אז אני אתן את השלושה קריטריונים ואז אני אסביר איך עושים את זה, אוקיי? אז אני חושב שהקריטריון הראשון זה שכשמזמינים אותי לעשות את זה, אוקיי? אם אני משווה את זה שנייה למהות שאני יכול לתת למישהו אגרוף בפרצוף או ביתה לפנים, וזה מין סתם אבטוח הזהירה, אבל השלב הראשון או הקריטריון הראשון שזה לא ייחשב לאלימות זה שהצד השני מזמין אותי לעשות את זה. זאת אומרת, הצד השני אומר פה כרגע אני מסכים לך, אני מרשה לך לעשות את זה. יש פה מעבר להסכמה, יש פה רצון, יש פה הזמנה, יש פה מישהו שאומר אני רוצה שתראה לי את הדרך, אני רוצה שתגיד לי מה דעתך, אני רוצה שתגיד לי איך אתה עושה את זה, איך אתה חושב על זה, איך אתה רואה את הדבר הזה. זה יכול כמובן כמו בכל דבר לקרות במילים, זאת אומרת שמישהו פשוט יבוא ויגיד לך את זה או לך את זה, וזה יכול לקרות במעשים, זה יכול להיות באיזה שהבן אדם הזמין אתכם לשבת איתו לשיחה והוא פותח בפניכם את המקום הזה שהוא לא יודע לאן ללכת והוא לא יודע מה לעשות וכשאתם מקשיבים לו פשוט ושותקים אז הוא מסתכל עליכם בצורה מסוימת שאתם יודעים שהוא מחכה לשמוע את דעתכם. אז בעצם הקריטריון הראשון זה לקבל איזושהי הזמנה, זה לדעתי. הדבר השני זה כשזה מתאים למערכת היחסים שיש ביניכם. עכשיו שוב, זה דבר שאפשר להסתכל עליו בצורה סובייקטיבית אבל אתם בתור הבן אדם המוביל צריכים להבין את זה בצורה הזאת, כפי שאני רואה את זה למשל במערכת היחסים שלי עם הילדים שלי, לדוגמה, זה לגמרי מתאים למערכת היחסים הזאת. אני רוצה להראות להם למשל שמשפחתיות זה ערך, שסקרנות זה ערך, שניסוי ותהייה של להאמר על עצמך ועל היכולות שלך גם אם זה אומר ליפול ולקבל מכה ולכאוב זה הדבר הנכון וזו הדרך בחיים, שלעזור לאנשים אחרים, שללשמור על הקבוצה שלך בין אם זה אחים שלהם או אמא שלהם זה ערכים גבוהים ואני לא מבטר על זה זאת אומרת מבחינתי בעצם זה שהם נולדו הם הזמינו אותי לעשות את זה ובעיניי זה סוג המערכת היחסים שבה זה מתאים כל הזמן. לגבי למשל אנשים שעובדים איתי אז זה מתאים לי, שוב זה מתאים עם אנשים מסוימים שאני עובד איתם, תלוי בסוג המערכת היחסים, אבל הם לא כל הזמן מזמינים אותי לעשות את זה, אז הרבה פעמים אנשים שנמצאים איתי בעבודה או במקומות כאלה ואחרים לא יקבלו את מה שנקרא הפטיש הזה בראש, בגלל שאני לא יראה שזה מתאים למערכת היחסים שיש ביני לבינם, או שלא קיבלתי את ההזמנה מהם, אבל כשאנשים שאני עובד איתם מזמינים אותי לעשות את זה אני עושה את זה, ואם כבר אני משתף אתכם, אז אני משתף אתכם שלגבי הנושא של זוגיות היה לי על זה הרבה שאלות, אני מאוד הייתי באיזושהי תהייה לגבי זה, האם בזוגיות שלי זה המקום שלי לעשות את זה, או שהאם בזוגיות שלי זה לא המקום שלי לעשות את זה, עכשיו אני לא בא להכליל פה, אני לא בא להגיד שזה מתאים לכל זוגיות או לא מתאים בכל זוגיות, או וואטאבר, אני רוצה פשוט להגיד לכם שבהקשר הזה אני עברתי איזושהי טרנספורמציה לפני מספר שנים, כי באמת עד לפני מספר שנים התפיסה שלי הייתה, לפחות כלפי חוץ, שבזוגיות אני לא אמור להיות זה שמוביל, אני לא אמור להיות זה שלא יודע, את הדרך בדברים, אני לא אמור להיות הבן אדם הזה, אוקיי? זה אמור להיות משהו שהוא מאה אחוז, כל החלטה מחליטים ביחד, כל רעיון חושבים עליו ביחד, וזו הדרך שבה לפחות חשבתי שהתנהלתי. רק ששמתי לב שככל שגם המערכת היחסים שלי עם מיקא, ככל שהזמן עבר, קלטתי שיותר ויותר, שוב בצורה בין מילולית ובין אם לא מילולית, היא מזמינה אותי לעשות את זה, היא רוצה שאני אעשה את זה, היא רוצה שאני אהיה האדם הזה, ואז הייתי צריך לשבת עם עצמי ולשאול את עצמי ולחשוב, האם אני רוצה את המערכת היחסים ככה? האם אני רוצה להיות הבן אדם הזה? ששוב, לא כל הזמן, אבל יכול להגדיר חזון לשנינו, לא רק עבורי, לא בהכרח להגדיר חזון עבורי, לשמוע רק את החזון שלה וכן הלאה, אלא באמת להגדיר חזון שוב, כמובן לא בכוחניות או משהו כזה, אבל בצורה שרותמת גם אותה לחזון שאני רציתי. כאילו היה לי פחד כזה, וזו נקודה מאוד מאוד ברורה לגבי הפחד מההשפעה, מתי אנחנו מפחדים להשפיע על אנשים אחרים. היה לי את הפחד הזה שכאילו אני אתן לה איזה רעיון, היא עם קורלה במירכאות כפולות איזשהו חזון, ואז חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה אחר כך, תתעורר בבוקר ותגיד לי גל, כאילו אתה גרמת לי להאמין בחלום שהוא שלך, והוא לא החלום שלי, כן? כמו המשפט הזה שאמרתי מקודם, וזה דבר שמאוד מאוד מאוד הבחיל אותי, וכאילו ככל שדיברתי על זה איתה יותר, ודיברנו על זה בצורה פתוחה ועמוקה, הבנתי ששאלה אין את הפחד הזה, שאלה אין את החשש הזה שאם אני באמת באמת סומך עליה, אני צריך באמת להראות לה את החזון כמו שאני רואה אותו, באמת לרתום אותה, באמת לנסות לשכנע אותה, למכור לה את החלום במירכאות, ולתת לה לבחור את הדרך בסוף, אבל לא להחזיק את האגרופים שלי מאחורי היד, מאחורי הגב במירכאות, אוקיי? וזה באמת הקריטריון השלישי, אמרנו הקריטריון הראשון זה כשמזמינים אותי לעשות את זה, הקריטריון השני זה שזה מתאים למערכת יחסים, והקריטריון השלישי זה שכשהאדם מימול יכול לקבל את זה. יש איזה סיפור מאוד מפורסם, אני חושב של ג'ים רון, אז אני מנחש שהרבה מכם לא שמעתם אותו, אז אני אספר לכם אותו ככה בקצרה, כי אני חושב שיש לו מושר הסכל חזק שרלוונטי לקונספט הזה, של מה זה אומר כשהאדם מימול יכול לקבל את זה. והסיפור מדבר על איזשהו פריצ'ר כזה, נגיד צורך העניין רב, בסדר? והרב הולך והוא עושה נגיד צורך העניין שיעור תורה, כן? את הפריצ'ינג שלו, והוא הולך לאיזשהו כפר נידח, ויש שם איזה אולם גדול, ויש שם מלא מלא מלא כיסאות, והוא מתארגן והוא מתכונן והוא מכין את הדרשה שלו, את השיעור תורה, לא משנה, וכשהוא מגיע לתשע וחצי נגיד, שזה אמור להתחיל, האולם ריק. והוא מחכה עשר דקות, יש ארבעים, האולם ריק, הוא מחכה עשר דקות, יש החמישים, האולם ריק, הוא נבוך, הוא לא יודע מה לעשות, הוא לא יודע איפה להיות, הוא לא יודע, וואטאבר, עשר נגיד בבוקר, מגיע בן אדם אחד. הרב, הפריצ'ר, לא משנה, ניגש לאותו אדם, אומר לו, תגיד, אני ממש מצטער, אני לא יודע למה אף אחד לא הגיע, בוא נחכה עוד כמה דקות, ואם אף אחד לא יגיע בעוד כמה דקות, אז נתחיל רק אנחנו. ואותו חקלאי, עיקר, אומר לו, בסדר גמור, אין בעיה, אני באתי לשמוע, זה כל טוב, ואומר לו, סבבה, מחכים עד עשר ועשרה, באמת אף אחד אחר לא מגיע, והפריצ'ר, הרב, חושב לעצמו, וואו, מה אני אעשה, מה אני אעביר שיעור תורה לבן אדם אחד וכאלה, הוא הכין שיעור תורה של 45 דקות, הוא אמר, אתם יודעים מה, אם זה מה שאלוהים מביא לי, את הבן אדם האחד הזה, אני אתן לו ואני אתן לו מכל הלב, אוקיי? והוא מעביר שיעור תורה, חצי שעה נגיד, 45 דקות, מסיים את הכל, אבל הוא בקסי ההתלהבות, והוא ממשיך עוד רבע שעה, ועוד רבע שעה, במקום 45 דקות, הוא שעה וחצי, ושעה ו45, ושעתיים, והוא נותן בכל הכוח ובכל האנרגיה ובכל המרץ, ואחרי זה שעתיים ומשהו, מסיים, הבן אדם האחד הזה מוכל לו כפיים, הוא יורד מהבמה נגיד, והולך ושואל אותו, תגיד, בסדר שמכנת כפיים, תודה רבה, אבל כאילו, בוא תגיד לי, לקחת מזה משהו, כאילו, איפה הדבר הזה פגש אותך, כאילו, מה באמת המשוף שלך על השיעור, על הנאום הזה? והאדם מספר לו, החקלאי אומר לו, תראה, אם יש לי עגלה שלמה של, לא יודע איך זה נקרא, אוכל של פרות, בסדר? ואני חושב להכיל איתו את כל העדר, ואז בא לי רק פרה אחת, אז אני אכיל אותה, אני מסכים שאני אכיל אותה, אבל אני לא אשפוך עליה את כל האוכל של כל העדר, כי אז היא יכולה לטבוע, ואני חושב שזה מסר... מאוד חזק, אוקיי? לפעמים יש לנו כל כך הרבה להגיד, אנחנו בכל כך התלהבות, יש לנו כל כך הרבה רצון, ואז אנחנו מקיים על בן אדם קצת יותר ממה שהוא מסוגל לקבל, יותר ממה שהוא יכול להכיל, משהו שהוא ברמה too much ליכולת שלו לעשות את זה. אוקיי? אז כשמזמינים אותנו לעשות את זה, כשזה מתאים למערכת היחסים שיש בינינו, וכשאדם ממול באמת יכול לקבל את זה, זה הזמן לא לוותר ולהיכנס באנשים ובדברים בכל הכוח, שוב, לא כמובן אני מדבר באגרסיביות, בהקשר הכוחני, אלא בעניין של באמת להשפיע עליהם, באמת להגיד יאללה, אני נותן לך את כל התורה, מה שנקרא. ובואו נדבר שנייה על איך עושים את זה. איך נכנסים לרמה מאוד מאוד מאוד גבוהה של השפעה ברמת המשמעות, ברמה הזאתי, ברמה העמוקה של השפעה. אז קודם כל, הדבר הראשון זה באמת לחיות בעצמך את החיים של משמעות. אם אתה חי חיים נטולי משמעות בעצמך, אם אתה בעצמך מבולבל, אם אתה בעצמך לא יודע מה נכון, לא יודע מה לעשות, שוב, אני לא מדבר על רמה בחמת בריאה של בליבול, שזה כזה קצת התלצפק וחיפוש, אני מדבר על באמת חיים גם ריקנים, חסרי משמעות, אז לא יהיה לך את היכולת הזאתי לעשות את זה, לא יהיה לך את המקום הזה להשפיע. ומעבר לזה אני אגיד, זה לא רק לחיות בעצמך חיים של משמעות, אלא לחיות בעצמך את הערכים שאתה מציב לעצמך. אני לפני, אני חושב עשר שנים, משהו כזה, אולי יותר, אולי שתים עשרה שנה, פתחתי לראשונה את האתר אינטרנט שלי, ששמה בהתחלה זה היה בלוג שקשור לעולם השיווק ודברים אחרים שעסקתי בהם, ואז בהדרגה ככל שנכנסתי יותר ויותר לעומק בעולם ההתפתחות האישית, אז התחלתי לכתוב יותר ויותר דברים על הנושא הזה. אחד הדברים שהחלטתי לעשות שם, אז לפני זה עשר שנים, לכתוב את הערכים שלי באתר, ולכתוב שם ממש, אני זוכר שזה מאוד מאוד הביך אותי לכתוב את זה, שאם אני עובר על אחד הערכים האלה, ואני מבקש מאנשים להגיד לי את זה, להגיד לי שאני פייק, להגיד לי שאני לא חי את הערכים האלה כדי שאני אוכל לתקן, ואני זוכר שכשפרסמתי את הדף הזה עם הערכים שלי בפייסבוק, זה היה אחד הקליקים הכי קשים בחיים שלי ללחוץ על הפרסם הזה, אבל עבורי זה משהו דרך חיים, זה לחיות בעצמך חיים של משמעות ולחיות בעצמך את הערכים שאתה מגדיר לעצמך כמשמעותיים וחשובים. אז זה דבר ראשון. דבר שני, אני רוצה באמת להסתכל על המצב מתוך הנקודת מבט של הצד השני, אני לא רוצה רק להסתכל על העולם, על החיים מתוך נקודת המבט שלי, בצורה שלא מתחשבת באיך שהחיים של האדם שכרגע נמצא מולו נראים. שוב, זה גם בהקשר של אחד על אחד, וזה בהקשר של לשאול שאלות ולהקשיב, לשמוע את הצד השני ולהבין מה מפריע לו ולהבין מה מניע אותו ולהבין לעומק איפה הבן אדם הזה נמצא. אבל גם כשאתם עומדים מול קבוצות או מרצים, זה גם נכון. זאת אומרת, זה להכיר את האנשים שנמצאים ומקשיבים לכם לעומק, אוקיי? בגלל זה אני קורא את כל התגובות ביוטיוב, אני מנסה להגיב לכולם, אני קורא את כל המשאובים בספוטיפיי ובכל מקומות האלה על הפודקאסט, אני קורא את כל המיילים, אני נכנס לכל הוואטסאפים. לא בגלל רק שאיזה אובססיביות לתגובות, אלא מתוך המקום שאני באמת רוצה להבין לעומק את העולם של האנשים שמקשיבים לי, כדי שכשאני מדבר פה, אני אוכל לדמיין שאני בתוך הנעליים שלכם. כשארק הקמתי את מחיל התוצאות בהתחלה, פתאום קלטתי שאותם אנשים שיהיו באים שנים לפני זה לסדנאות שלי ולהרצאות שלי, ואנשים שבאים ללמוד NLP זה לא בדיוק אותם אנשים, זה לא בדיוק אותה אוכלוסייה, זה לא בדיוק אותו סטייפ קאסט של אנשים נקרא לזה ככה. ומה שהייתי עושה זה שבחודשים הראשונים שעות על גבי שעות הייתי יושב במזרונות של המכללה אחרי השעות של השיעורים, בהפסקות וכן הלאה, ופשוט מדבר עם התלמידים. מדבר עם עוד תלמיד ועוד תלמיד, שיחות עומק של שעות על גבי שעות על גבי שעות כדי להבין באמת באמת באמת באמת איפה האנשים האלה נמצאים, מה מטריד אותם, מה חשוב להם, מה מפריע להם, מה יכול לשפר להם, מה יכול לעזור להם, כדי שאני אוכל באמת באמת לייצר את ההשפעה הזאתי בעולם הזה. הדבר השלישי זה באמת לשתף באותנטיות את נקודת המבט שלי. יש משפט שככה כתבתי לעצמי בוואטסאפ כדי להזכיר אותו לעצמי כל יום, שאומר בגדול אל תחליש את האור שלך כדי להגן על הצל של אנשים אחרים. כן, עכשיו הרבה אנשים מחלישים את האור של עצמם כדי להגן על הצל של אנשים אחרים. אם אתם רוצים, לא יודע, להגביל את האור שלכם כדי לאפשר לעוד מישהו לזרור, נגיד ש... אבל, נגיד שזה אפשרי, כן, אני לא מאמין בזה, אבל נגיד ש... אבל רוב הפעמים שאנחנו מחלישים את האור של עצמנו, שאנחנו לא משתפים את עצמנו ב-100%, שאנחנו לא דוחפים את עצמנו קדימה עד הסוף, שאנחנו לא נותנים את ה-100% שלנו, זה לא בגלל שאנחנו מגנים על האור של מישהו אחר. זה בתכל'ס כי אנחנו מגנים על הצל של מישהו אחר. וכל מה שהאור שלנו יכול... אפשר לעשות את זה רק להעיר אותו, שום דבר אחר. וזה ככה משפט ששוב, אני לא אגיד שאני חייב אותו במאה אחוז, אני משתדל למקסימום בדיוק היום. עשיתי תרגיל כתיבה במסגרת התוכנית ליווי שאני עושה שעוזרת לאנשים ללמוד טכניקות של טיפול עצמי ולתרגל אותן. אז עשיתי את התרגיל עכשיו בעצמי. ומתוך התרגיל הזה אני קלטתי איך שיש עדיין עוד מקומות שבהם אני לא מדליק את האור שלי בכל הכוח, כי אני מפחד לפגוע בצללים של אנשים אחרים. כאילו הצללים במובן, לא במובן של דברים רעים בהם, אלא דברים שהם עדיין לא מוארים בהם, כאילו שעדיין לא הגיע אליהם אור, אוקיי? בלי מקום שיפוטי כמובן. אגב, סתם שביץ קטן, התוכנית ליווי הזאת הייתה מוגברת ל-20 אנשים, פתחנו אותה תוך 24 שעות נקבעו המקומות, 48 שעות. די מגניב, אה? טוב, קיצר. אז נקודה רביעית, אמרנו איך עושים את זה. לחיות בעצמנו חיים של משמעות, לחיות את הערכים של עצמנו. שתיים, להסתכל על המצב מתוך הנעליים של הצד השני. שלוש, לשתף באותנטיות את הנקודת המבט שלנו. ארבע, אם אתם מוצאים את עצמכם שאתם צריכים לצעוק או לריב או להתווכח, סימן שהחזון שלכם לא מספיק גדול, סימן שהרעיון שלכם לא מספיק גדול, וכתבתי את הכותרת הזו בצורה הזאת. רעיונות גדולים אפשר לתאר בשקט. סיפורים עוצמתיים אפשר לספר בשקט. זה לא אומר שחייב לספר אותם בשקט, זה לא אומר שחייב, שאסור לצעוק אותם, מותר לצעוק אותם, אבל אם הם באמת באמת גדולים הם לא חייבים את הצעקה. אפשר לעשות אותם בשקט ואפשר לעשות אותם בצעקה, תעשות את זה דרך שם בא לכם. אבל אם אתם מרגישים שאתם צריכים לצעוק, כשאתם מתאמצים כשאתם מעבירים את הרעיון, שהוא לא בא לכם בזרימה, סימן שזה לא רעיון מספיק גדול, סימן שזה לא חזון מספיק משמעותי, סימן שזה לא משהו שמספיק מדבר לאנשים שאתם מנסים לדבר איתם. והדבר האחרון, באיך, זה להתאים את הגודל של הצעד הראשון לאדם. כי אני מאמין מאוד מאוד מאוד גדול שלאנשים יש פוטנציאל אדיר. אני מאמין שלכל אחד שמקשיב לפודקאסט הזה יש פוטנציאל אדיר לעשות עוד הרבה יותר מה שעשיתם עד עכשיו. זה לא משנה אם עשיתם מעט או אם עשיתם המון. אם אתם, לא יודע מה, ממש בתחילת הדרך שלכם או שאתם כבר בכירים מאוד במה שאתם עושים. אני מאמין שלא משנה איפה אתם, יש לכם עוד כל כך הרבה פוטנציאל להשיג עוד כל כך הרבה יותר מה שאתם יכולים בכלל לדמיין ולחלום, וזה נכון כמובן גם עליי וגם על כולם. אבל, אבל אני מאמין שלא תמיד כל בן אדם יכול לעשות את הצעד הראשון הכי גדול שיש. לפעמים אנשים צריכים לקחת צעד ראשון קטן יותר. לפעמים אנשים לפני שהם דוחקים בחדר כושר 100 קילו צריכים לדחוק 20, ואז 30, ואז 40, ואז 50, ואז 60 וכן הלאה ועד שמגיעים ל-100. והרבה פעמים אנחנו, כשאנחנו כבר באיזשהו מקום מאוד מאוד מתקדם, באיזושהי דרך, לא משנה, כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על דרך שבה הוא נמצא במקום מתקדם, חלקנו מתקדמים בדרך של הכושר, חלקנו בדרך של המערכות יחסים, חלקנו בדרך של הקריירה, חלקנו בדרך של הכסף. בכל דרך שבה אנחנו נמצאים במקום יותר מתקדם, הרבה פעמים קל לנו להסתכל על הצעדים הראשונים כאילו הם קלים, כאילו אפשר לדלג אותם. אני שם לב לזה הרבה פעמים שאנשים שמאוד מצליחים במשהו, באיזשהו שלב מתחילים לדבר בסיסמאות הרבה פעמים. שאנשים דווקא נמצאים רק שתיים, שלושה צעדים לפניי, הרבה פעמים נותנים הרבה יותר מהתכלס, הרבה יותר מהפרקטיקה. ואני מנסה ככה למשוך את עצמי באוזניים, לא להפוך להיות בן אדם כזה שרק מדבר בסיסמאות, אבל זה מאוד קל לדבר בסיסמאות, כשאתה עברת איזושהי דרך מאוד ארוכה בתחום מסוים, פתאום אתה רואה את כל ההתחלה הזאת כדברים מאוד מאוד פשוטים, אז מה שנשאר חשוב בעיניך זה הסיסמאות. זה כמו שאם תשאל בן אדם שנוהג המון שנים, כאילו איך נוהגים, אז הוא יגיד לך מה זאת אומרת? כאילו יש אגב, כאילו נושאים וכאילו תסתכל על הכביש, כן? זה היה הכי חשוב, להסתכל על הכביש. אבל כשאתה מתחיל ללמוד לנהוג, אתה צריך להבין שיש לך שלוש דבשות ושני רגליים, כן? זה דוגמה שאני נותן אותה בכל פרק, בן אל חבל. הדוגמה הזאת היא מאוד חזקה, כאילו בהתחלה אי אפשר להסתכל רק על הכביש, בהתחלה צריך להבין את כל הדברים הקטנים. ואני חושב שלהתאים את הגודל של הצעד הראשון לאדם זה בגש מאוד מאוד חשוב. אז חבר'ה, אגרסיביות זה לא תכונה רעה, היא פשוט צריכה להיות מגודרת, היא צריכה להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. השפעה חזקה על אנשים זה דבר טוב, זה צריך להיות על הבן אדם הנכון בזמן הנכון. יש זמנים שבהם צריך לא לוותר ולהיכנס בדברים או באנשים בכל הכוח. מתי נכון לעשות את זה? כשמזמינים אותנו לעשות את זה, שזה מתאים למערכת היחסים שיש בינינו וכשאדם מולנו יכול לקבל את זה. איך אפשר לעשות את זה? דרך זה שנחיה בעצמנו חיים של משמעות, דרך זה שבעצמנו נחיה את הערכים שלנו, דרך זה שנסתכל על המצב מתוך הנהליים של הצד השני, דרך זה שנשתף באותנטיות את נקודת המבט שלנו, דרך זה שלא נחליש את האור שלנו כדי להגיע לצל של מישהו אחר, דרך זה שניתן לרעיונות הגדולים שלנו לדבר גם אם הם בשקט, ודרך זה שנתאים את הגודל של הצעד הראשון לבן אדם. חבר'ה, אני אוהב אתכם מלא. תתנו בראש ונתראה בפרק הבא.