פרק 18: אושר ומדיטציה כדרך חיים (עם יעל גלזר)

אז שלום חברים, ברוכים הבאים לתכלס, פודקאסט התפתחות אישית בלי קלישאות, קוראים לי גל צחייק ואני כאן איתכם כדי לתת לכם את הכלים הכי טובים להצלחה בחיים. בכל התחומים ובלי שטויות, בלי בולשיט ובלי סיסמאות שזורקים באוויר. דברים שאתם באמת יכולים להתחיל וליישם ישר אחרי כל פרק. והיום אני פה עם מישהי מאוד מאוד מיוחדת שאני מאוד מאוד אוהב, שקוראים לה יעל גלאזר. שלום. שלום, שלום גל, איזה כיף להיות פה. יעל היא לא רק בעלת עסקים ואשת שיווק וניהול מבריקה וחכמה, קרייריסטית לתפארת, אלא היא גם אישיות מאוד מאוד מאוד מיוחדת בהקשר הזה. היותר נקרא לזה התפתחות אישית רוחני. בתפיסה שלי לפחות אני קורא לזה רוחני. אני יודע המון המון המון שנים על זה שאת מתרגלת מדיטציות ועובדת עם המיינד שלך. ואני רוצה להגיד לך שמתוך מה שאני רואה מהצד גם בפעילות העסקית שלך ממש ממש ממש רואים שזה משהו אמיתי שאת חיה אותו. ולא רק מדברת שזה דבר שמאוד אני אוהב. ובזמן האחרון גם ממש מעבירה בזה קורסים, קורסים של מדיטציות ודברים כאלה, אז זה בכלל ממש ממש מעניין. כן, טוב, עשית לי ככה צמרמורת כשאמרת שזה משתקף בעסקים, כי אני חושבת שהעולם הפנימי משתקף החוצה. זה אולי כלי שעתי, ואנחנו נדבר פה על הרבה דברים שעשויים להישמע אולי כדברים שכבר אנחנו יודעים, אבל אחד מהדברים שאני מנסה לעשות ביום יום שלי זה באמת לתרגל להביא לידי ביטוי באופן מעשי את מה שאני יודעת. כלומר לדעת זה לא מספיק. אז תודה על ההקדמה ואני ככה מקווה שאני אוכל לתת הרבה הרבה הרבה ערך. קודם כל אני בטוח יעל שאת תוכלי ואני רוצה שתשכלי שגם הרבה דברים שלך נראים כבר שתרגלת אותם המון פעמים עבור הרבה חבר'ה פה, זה יהיה חדש. וגם אם לא, מה שאנחנו עושים הרבה פעמים בפרקים האלה, בגלל שאנחנו מפרקים דברים ממש לעומק והופכים אותם לממש תכלס, אז זה בדיוק עושה את התהליך שאת אומרת. שגם אם אני יודע אותו, עכשיו פתאום הדבר הזה נכנס לחיים שלי. איך את הגעת לתחום הזה של מדיטציות? הגעתי לתחום הזה של המדיטציות דרך ריטריט שהגעתי אליו בסיני ב-2004, דרך מי שעתיד להיות בן זוגי ובעלי, והוא הזמין אותי, חשבתי שהוא מזמין אותי לאיזה סוף שבוע רומנטי, ומצאתי את עצמי בסיני בחום של 50 מעלות, מתרגלת מדיטציה ועוד כל מיני רעיונות אחרים שהיו מאוד מאוד מאוד רחוקים ממני באותה תקופה. כלומר, לא הייתה לי איזושהי חוויה לפני כן רוחנית. המקסימום רוחניות שהייתה לי זה ספר שקראתי של לואיז היי, ולמעשה זה היה הרגע הראשון שבו נחשפתי לאפשרות שיש בתוכי יותר, ואחד מהכלים שעשיתי את זה איתם זו המדיטציה, אז ככה התחלתי. אוי, זה מהמם. ובואי תספרי לי, אם זה לא שאלה פרישית מדי, איך נראה התרגול של החיים? איך את לוקחת את זה אחרי 16, 17, 18 שנה, וואו, 18 שנה של תרגול מדיטציות, איך התרגול הזה משתלב בימים שלך היום? אז השנים הראשונות הם שנים של מחקר עצמי, של להבין מה הגבולות שלך בתוך העולם האינסופי הזה. אם אנחנו מדברים היום על זה שהמוח מורכב מ-85 מיליארד חיבורים נוירונליים, והוא איזשהו מספר מאוד מאוד... דמיוני כזה, כן. דמיוני כזה, שאנחנו אפילו לא יכולים לתפוס אותו. מהם הגבולות שלי בתוך המקום הזה של המדיטציה, ואיך למעשה אני יכולה להתחיל ולהתנסות בהבנה של מה לצפות בכלל למדיטציה. כי ברגע שאתה נכנס לתוך איזשהו מימד של שקט, זה יכול להיות מאוד מבלבל. כשאנחנו חיים ביום יום שלנו, יש לנו בעצם איזשהו שער, שהוא שער כניסה ושער יציאה, והשער הזה הוא החושים. החושים שלנו, הם מושכים אותנו החוצה, וגורמים לנו לחיות מחוץ לעצמנו, אם זה המזג אוויר שבחוץ, ומה שאנחנו אוכלים, והאירועים השונים שאנחנו פוגשים, והרעש והעמולה וכו'. ביום יום הרבה פעמים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מחוץ לעצמנו, אבל גם החושים, עיים הם שער פנימה. זאת אומרת שבאמצעותם אני יכולה לחזור להיות נוכחת בתוך הגוף שלי, בתוך איפה שאני נמצאת באותו הרגע, ואז להתחיל ולגלות את העולם הפנימי, את המחשבות שעולות, מה אמיתי ומה לא אמיתי וכו' וכו'. אז השנים הראשונות הם שנים של להבין מה זה בכלל אומר מדיטציה ומה אני אמורה לעשות שם. וביום יום שלי היום לאט לאט עם השנים, כבר 17 שנים שאני מתרגלת, אז קודם כל כל בוקר שלי נפתח במדיטציה של סדר גודל של שעה. ואחר כך אני מכניסה תרגול של מדיטציה ביום יום באופן שוטף. כלומר כשאני נמצאת בפגישה או כשאני נמצאת בנהיגה, אני ממש מחזירה את עצמי לאותם מקומות של להיות עם הנשימה, להקשיב לשקט. ומחפשת עוד ועוד רגעים ביום, לאסוף אותם כמו פסיפס שמרכיב יותר ויותר רגעים של שקט ביום יום. וואו. קודם כל יש לי, קודם כל מהמם, ויש לי ככה שתי דברים שאשר קפצו לי כשאני שומע אותך. והראשון זה באמת, אני זוכר שאני לפני גם לא מעט שנים, כשהתחלתי לעשות מדיטציות, היו לי כל מיני חוויות כאלה שפתאום אני יושב, אני בא לעשות מדיטציה שזה כאילו בדמיון שלי היה אמור להיות משהו נעים וכיף ורגוע, ואז פתאום עולה איזושהי תחושה מאוד לא נעימה. פתאום עולה לחץ, פתאום עולה סטרס, פתאום עולה כאב, ממש פיזי בגוף, פתאום עולה איזושהי ממש פחד, כאילו סוג של חרדה כזאת. ואני זוכר שבפעמים הראשונות, ראשונות ראשון שזה קרה לי, גם לא היה לי מישהו שתרגלתי איתו או משהו כזה, זה היה כזה סוג של עולם כזה שבתור ילד שראה יוטיוב, איכשהו נכנסתי לזה, כן? זה מאוד הלחיץ אותי והבהיל אותי, שכאילו אוקיי, רגע, אם אני מרגיש ככה, אז אולי אני עושה משהו לא נכון, או אולי אני בכלל לא צריך לעשות את הדבר הזה. זה ככה שם זה משהו ראשון שעליי, ואני חושב שמתוך השיתוף שלך, יכול להיות שיש פה הרבה אנשים שמאזינים לנו, כאילו היום זה לא מה שאת חוויתי לפני 17 שנה, או אני לפני 10 או משהו כזה, כשאני התחלתי, אני חושב שהיום יש הרבה יותר מודעות למושג מדיטציה, הרבה יותר אנשים, אני מנחש, מנסים, לא יודע, מורידים Headspace, אפליקציות כאלה ואחרות, או את MyMedi של מיכל, לא יודעת מה את מכירה, אפליקציה דברית מדהימה ומקסימה. אז כאילו, אני חושב שכאילו הרבה יותר אנשים מתנסים בזה, או מדיטציות ביוטיוב, ובאמת יכול להיות שיש הרבה אנשים שחווים את הדבר הזה, ואז אולי עוד שנייה נדבר איך את רואה שכדאי להתמודד עם זה. זה מה שהייתי שמח אם תרחיבי עליו. אני חושבת שכשאנחנו עוצמים את העיניים, אנחנו פוגשים חלקים בתוכנו שנמצאים שם כל הזמן, אבל אנחנו לא נוכחים בהם. ואם נעצום את העיניים ואם לא נעצום את העיניים, הם בעצם יהיו שם. האפשרות היחידה שלנו, כמו שאני רואה אותה בדרך אל ההתפתחות, זה בעצם להביא את מה שנמצא בבקסטייג' שלנו לפרונט סטייג', לקדמת הבמה, לראות אותו, ללהאיר את החלקים השונים. כשלמעשה אנחנו עוצמים את העיניים, אנחנו מתחילים לראות, פטריציו פאולטי אומר, שהמדיטציה היא לא לעצום את העיניים, היא לפקוח את העיניים לחיים. אנחנו מתחילים לראות את עצמנו מבפנים. פטריציו פאולטי הוא מי שאני לומדת אצלו הרבה מאוד שנים, ולמעשה זה מאוד טבעי שברגעים הראשונים כשאנחנו עוצמים את העיניים, אנחנו חווים את הפחד הזה או את החוסר התמצאות במרחב. זה כמו שפתאום יש הפסקת חשמל כללית בבית, ואנחנו צריכים להתחיל ולנוע. החדר שלנו מלא ברהיטים ומאוד מאוד עמוס, אנחנו אפילו נתחיל להתעכב בכל מיני חלקים שונים וכדי שאנחנו נוכל מחדש להתמצא במרחב אנחנו יכולים לפתח, להתחיל ולפתח איזושהי תחושה חדשה. אז הייתי אומרת קודם כל להתחיל מזמן הרבה יותר קצר מלהתחיל מדקה, להתחיל מחמש דקות, להתחיל משבע דקות. כלומר ללכת מאוד במינונים קטנים ולאט לאט ללכת. גם אני לא התחלתי משעה, התחלתי מזמן הרבה יותר קצר, התחלתי משבע דקות. אז הצעד הראשון זה להגיד הכל בסדר. למה הכל בסדר? הכל בסדר כי אחד מהדברים שאנחנו מגלים ביום יום זה שאולי אני אשאל פה אותך את השאלה הבאה, היא שאלה קצת, אנחנו יכולים להלכת איתה לפילוסופיה ואני גם יכולה להיות מאוד מאוד פשוטה. האם אתה המחשבות שלך? אני לא מאמין שאני המחשבות שלי. זה לא האמונה שלי לפחות. נהדר, אז זו תשובה שהיא לא תשובת ריוויאלית וזה יפה שאמרת את זה כי היום בבוקר ישבתי עם תום הבן שלי לדבר ואנחנו מדברים הרבה על המדיטציה והוא מתרגל מדיטציה בעצמו. הילדים שלי שלנו גדלו בעצם לתוך יום יום של מדיטציה, זה משהו שהוא מאוד קיים עבורם ובעצם דיברתי איתם הבוקר ממש, זה היה פה על השולחן מאחורה שאולי לא רואים אבל נמצא ממש מאחוריי. הייתה לי היום התנסות מאוד מעניינת, אני חושבת שדרכה אני אוכל לענות על הדבר. אני חושב שזה כיוון מעולה וזה שזה מהיום זה פנטסטי. אז היום בבוקר התיישבתי למדיטציה וישנתי מעט בלילה והתיישבתי למדיטציה ובמדיטציה נכנסתי, עצמתי את העיניים, התיישבתי על השרפף, יש לי שרפף מדיטציה ושמתי את הפעמון שמגדיר את תחילת המדיטציה ולקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לשקט. בזמן יחסית קצר מהרגע שבו נכנסתי לשקט גם יצאתי מהשקט כי התחילו מחשבות הפגישות שיש לי היום, איזה פוסט אני אמורה להוציא, הרעיון שלנו, מה היה אתמול, מה יהיה מחר, רצף של מחשבות אסוציאטיביות שעלו. ראיתי אותם, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי חזרה אל תוך איזשהו מימד של שקט. כעבור מספר דקות חזרו עוד כאלה ואחרות מחשבות כאלה ואחרות של היום יום שלנו ואז הגיעה המחשבה שמבחינתי המחשבה הרמומית מכולם כי היא המחשבה שמגבילה אותי ביום יום או בתרגולים שלי היא המחשבה שתופסת אותי. לכל אחד מאיתנו יש מחשבה שהיא שתופסת אותנו והמחשבה שלנו היא מאוד הרמומית היא יודעת לשים לנו את ה... בדיוק להיות ספוט און בחלקים החלשים שלנו והיא אומרת ככה, המדיטציה שלך היום פשוט נוראית. עכשיו כמו שהמחשבה הזו עולה בגלל שהייתי בצומת לב גבוהה עלה חלק אחר ואמר מי מדבר פה עכשיו? מי בעל הבית? מי אמר את הדבר הזה? המדיטציה שלי נוראית. והמדיטציה המשיכה והיו רגעים של יותר של שקט ופחות של שקט, המדיטציה היא תמיד מסע אין אף מסע שהוא דומה לאחר גם ברגעים שבהם פגשת את החלקים הכי גבוהים שבתוכך יום למחרת אתה יכול לפגוש חלקים אחרים ואתה בא בלי ציפייה וכשהתיישבנו בשולחן פה בבוקר עם הילדים אז סיפרתי, חלקתי עם דן את המחשבה הזו שעלתה שהיא הרבה שנים עלתה אבל היום בבוקר במדיטציה ממש ראיתי אותה והתעלתי בספק וסיפרתי ואז תום אמר רגע מה זאת אומרת, מה זה אומר שהתעלת בספק? איך זה יכול להיות זאת המחשבה שלך? ואמרתי לתום אתה זוכר שהלכנו בדרום תל אביב והיו שם ליד החנויות שם בלווינסקי מין אקדחים כאלה שיורים בועות סבון? אתה מכיר את זה? יצא לך גם ללכת בשבע אקדחים? לא יצא לי שם אבל אני יודע מה מדובר אז אמרתי לו תגיד האקדח שיורא את הבועת סבון הוא בועת הסבון? אז תום אומר לי לא אז אני אומרת לו נכון וגם המחשבה שלנו שירתה את אותה המחשבה היא לא שלנו זה שיצאה מאיתנו זה נכון אם אני פסל שיוצרת פסל זה לא אומר שאני הפסל זה אומר שיצרתי פסל וזה היה מאוד יפה כי גם ראיתי את הסימון הזה נופל אצלו אז אני מסכימה איתך אנחנו לא המחשבות שלנו ולאט לאט אנחנו מטילים באיזה ספק אבל זה לוקח זמן כי גידלו אותנו לחשוב שאנחנו המחשבות שלנו וגם כתב בן שמונה. זה אפילו אני אגיד שזה אפילו לדעתי הרבה יותר כאילו אני לא רוצה להגיד יותר מזה כי אתה אמרת את זה כל כך יפה אלא אני רוצה גם פשוט להוריד את זה לרמת הפשטה יותר נמוכה נקרא לזה שאני חושב שלימדו אותנו על המון המון המון דברים וגם במיוחד בחברה שלנו היום לעודף להאמין למחשבות שלנו וגם בעודף להאמין לרגשות שלנו שזה סוג של אותו לא בדיוק אבל במובן הזה כרגע זה באותו לבל מבחינתי למרות שאפשר לעשות שיחה שלמה על מה ההבדל בין רגשות למחשבות אבל בגדול לימדו אותנו להאמין להם כי לימדו אותנו שמה שאני חושב זה הדעה שלי זה האמת שלי ככה קוראים לזה נכון של כאילו להגיד את האמת שלי אנשים אומרים שהם כנים אם הם אומרים את האמת שלהם ואם הם לא כנים הם לא אומרים את האמת שלהם בדיוק שבוע שעבר העברתי שיעור חדש בקורס מאסטר זה לא שיעור שהיה עד עכשיו על אותנטיות ובשיעור הזה דיברתי על ההבדל בין כנות שזה להגיד את מה שאני חושב לבין אותנטיות כי אם המחשבה שלי היא לא מחשבה שהיא כנה במהות שלה אז להגיד משהו שהוא לא כנה במהות שלו זה לא הופך את זה לאותנטי זה לא הופך את זה למשהו באמת אמיתי זה רק אומר שאני מקיע את השיט שיש לי בראש החוצה זה הכל והדבר הזה קיים בעוד הרבה מובנים אז כאילו אני חושב העולם לא רק אומר לנו זה בסדר לחשוב שם מחשבות שחזאת זה כאילו אפילו בחברה של היום זה כאילו זה סוג של לקדש את המחשבות שלי כדבר שהוא אפילו יותר אותנטי ממני באיזשהו מובן ואני חושב שבאמת זה נקודה חזקה ואם ניקח את זה עכשיו אני לוקח את זה לעולם גם הרגשית מה שאמרת אז אני חושב שזה גם הסיבה שהרבה אנשים יש להם חוויה לא נעימה במדיטציה אז הם כאילו חושבים שזה דבר לא טוב כן כאילו מה זה מדיטציה גרועה בעצם נכון אני בטוח שזה חלק מהשיחה שלך זה ממש זה אני קוראת עכשיו ספר שהוא מטלטל את עולמי בשבועות האחרונים שנקרא מערה בשלג שזה ביוגרפיה של אישה אנגליה שבעצם הולכת במסע שלה אל עבר להגיע לדרגה של הבודה לשש דרגות השלמות ומספרת על זה שאין אף אישה שהגיעה לנקודה הזו והיא בעצם שמה לה למטרה בחיים האלה או בחיים הבאים כפי שהיא מאמינה להצליח ולהגיע לדרגה הזו וכחלק מהתרגול שלה היא נכנסת מגיל 33 עד גיל 45 לתוך מערה מערה שנמצאת בגובה הרב במינוס 33 מעלות ששם היא מתרגלת את עושה את התרגול שלה ויום אחד ממש לפני כמה ימים שמעתי את האחד הפרקים אני שומעת את זה לאט כדי שזה יהיה איתי הרבה אני שומעת את זה באודיבל בספר שמע היא מספרת שירד שלג מאוד מאוד מאוד כבד והמערה שלה התחילה להיות רטובה והיא ראתה בתוך הרטיבות הגדולה הזו איזשהו חלק בתוכה שעולה שמרגיש חוסר סיפוק מהמצב ולכן חוסר באושר והיא רואה את החלק הזה שעולה בתוכה ואומרת רגע מה זה משנה אם אני מסופקת אני שמחה ואם אני לא מסופקת אני גם יכולה להיות שמחה כלומר המערה רטובה אולי אבל זה לא קשור למידת השמחה שאני נמצאת בה וזה הרעיון שהוא באמת מאוד קשור למה שציינת מקודם האם אנחנו המחשבות שלנו האם אנחנו הרגשות שלנו האם קיימת איזושהי נקודה עמוקה יותר שאנחנו יכולים להגיע אליה של אושר שהוא אושר ברמה יותר גבוהה יש איזשהו מחקר מאוד מעניין שעשו בשנת 1979 שבה לקחו אנשים שעברו איזושהי תאונה מאוד משמעותית שגרמה להם לאבד איבר לעומת אנשים שזכו בלוטו ובעצם בדקו אחרי פרק זמן של מספר חודשים את רמת האושר שלהם בדיוק ובעצם אחד מהדברים שגילו שם זה שרמת האושר בסופו של דבר בין אם זכית בלוטו ואצל רוב האנשים בין אם זכית בלוטו או בין אם קראתה לך איזושהי תאונה מאוד מאוד משמעותית רמת האושר חזרה להיות הרמה הממוצעת וכאן נשאלת השאלה אוקיי אם הדבר החיצוני כמו לזכות בלוטו שהרבה מהאנשים דיברת בהתחלה גורמים לנו לגדול ולהאמין במה שאנחנו חושבים גורמים לנו להיות תלויים בחיים החיצוניים באיזה רכב ננהג באיזה בית נגור בו וכולי וכולי אם התנאים החיצוניים האלה לא ישפיעו על רמת האושר שלנו כי בסופו של דבר תחזור איזשהו ממוצע? מה יכול כן להעלות את אותה רמה הממוצעת שאולי נולדתי איתה או גדלתי איתה? חייבת להיות הדרך, והמדיטציה היא אחת מהדרכים לעשות את זה. למה? כי היא מתרגלת את החוסר תלות. ומה שאותה תנזין פאלמו במערה בשלג מספרת, זה בדיוק זה. ואוי כמה זה קשה. כמה זה קשה, כי עולה המחשבה הזאתי, אוי, המדיטציה שלך היום פשוט נוראית. ואת הדבר הזה לרוב האנשים מאוד קשה בתחילת הדרך לפגוש. אני חושב ששאלה לי זה, אם אתה אומרת לי משהו שלא אסתם חשבתי על הרעיון הזה, אבל אם יש שאלה אחת שלי במשפחה, זה אוי שאתה באמת עושה את השטות הזאת עכשיו, כאילו זה מה שאתה בוחר לעשות עם הזמן שלך. זה כאילו המחשבה שכשהיא באה אליי, כאילו בהרמומיות היא מציקה לי. האמת שזה ממש חזק. ובאמת לגבי התחלת תרגול, אם כבר אנחנו דיברנו על זה, ונתת את הרעיון הזה של את התחלת באמת בשבע דקות, אז כשאני מעביר סמינרים על, יש לי סמינר שאני מעביר על טרנס, כאילו שזה תכל'ס, תודה רבו. זה לא אותו דבר, בסדר, כן. בהקשר הזה זה מכניס אותנו לסטייט מדיטטיבי מאוד מאוד עמוק, בוא נקרא לזה ככה. ובהתחלה אני מלמד אותם, כשהם רוצים לתרגל, להתחיל לתרגל ממדיטציות של דקה, דקה עד שלוש דקות. לפחות לאיזה שלושים יום. אני אומר להם, מי שכבר מתרוגל במדיטציות ואתה יודע לעשות יותר, אז יופי, אתם יכולים. אבל כל השאר לתרגל בקצרה. ואני חושב שגם היום, שוב, אני אולי לא ברמת רוחניות ותרגול הכי גבוהה שיש, אבל שרוב המדיטציות שהן מאוד מאוד קצרות ומדיין נותנות לי המון ערך מוסף לחיים. זאת אומרת, אני למשל, יש לי איזשהו כמו הרגל כזה, או כזה סוג של, לא יודע איך לקרוא לזה, תבנית כזאת, שכשאני חוזר מהעבודה ומגיע הביתה או הולך מיום עבודה, אפילו אם אני עובד בבית, לקחת את הילדים מהגן, אז אני עושה בין דקה לשתיים של מדיטציה של סיימתי, אני מתחיל. כזה. ולפני כל הרצאה, יש לי שתי דקות, שלוש דקות של מדיטציה תלוי שסיימתי, כל מה שהיה עד עכשיו לא רלוונטי, חדש. ולפני כל טיפול שנעשה בקליניקה. אז זה כאילו, הדברים האלה הם מוסיפים לי את העניין הזה, וזה סיסטם שהוא מאוד פשוט, אני חושב שכל אחד מהמאזינים שלנו יכול להשתמש בזה, לא משנה מה רמת התרגול שלו. לחשוב עם עצמו, איפה המקומות שאליהם הוא מגיע עם הכי הרבה מתען? או באיזה מקומות המתען שלו הכי מפריע לו? כי אני חושב שהיום הרבה יודעים שמדיטציה זה אחד הדרכים הכי פשוטות ומוכחות מדעית ומחקרית שתורמות לעושר שלנו, כמו שאמרת. אבל לפעמים זה דבר שגם לחלק מהאנשים נתפס כמשהו מאוד קשה להתחיל איתו. ואני יכול גם להבין למה. כי זה כל כך לא אינטואיטיבי להרבה אנשים. לי זה היה מאוד קשה בהתחלה להתחיל עם זה. ואני חושב שאם נחשוב על איפה הנקודות הפשוטות שבהם אנחנו הכי יכולים להשתמש בזה, זה יכול כבר להכניס אותנו למקום הרבה יותר טוב, עמוק, עם יותר מוטיבציה וגם, לא יודע, יש לי אמונה כזאת שכשבן אדם מתחיל משהו חדש, אם הוא רואה מהר את הערך המוסף שלו, אז קל לו יותר להתמיד בזה. ואם בן אדם רק חווה כאילו ריג'קטים, אז לא אומר שאי אפשר להתמיד, אבל זה יותר קשה. ובסופו של דבר זה גם. אני מאוד מסכימה איתך. ככה למדתי לנגן על גיטרה. ממש בצורה הזו שהיא גם כן עבורי איזשהו סוג של פרקטיקה מדיטטיבית הנגינה. אבל אני חושבת שכשמנסים להתחיל יש משהו מאוד מאוד חשוב, וזה הנושא של יצירת ההרגל. כי כשאנחנו רוצים להתחיל, גם כשהתחלתי לנגן על גיטרה, אז אפילו חמש דקות ביום, אבל כל יום. ואם לא הצלחת היום, אנחנו סולחים לעצמנו באותה מידה כמו כמה שרצינו לעשות את זה, אבל אנחנו סולחים לעצמנו ובעצם מנסים שוב. שדרך אגב, סליחה שאני קותה אותך, שזה בדיוק הפרקטיקה של מדיטציה בסופו של דבר. כי בסופו של דבר הפרקטיקה במדיטציה זה שאתה משחרר את המחשבות או את הרגשות או אתה עבר, ואז הם שוב באים, ואז אתה שוב משחרר אותם. זה לא שכאילו אתה משחרר אותם סיימת, זה לא כאילו אתה בונה הרגל וסיימת. אתה בונה הרגל ונוכח לכך שהוא נשבר שוב ושוב ושוב ושוב. והאקט של מה שאת קוראת, מה שקראת לו כרגע, אני סולח לעצמי וממשיך עם ההרגל, זה בדיוק בסופו של דבר מה שיהפוך אותנו ל... לא יודע אם יש דבר כזה טוב אם זה מדיטציה, אבל לאנשים שמתרגלים באמת מדיטציה, זה הרעיון הזה של, אוי, עלתה מחשבה, אז אני משחרר אותה. אני לא נכנס לדרמה בעקבות זה. זה הופך אותנו לאמנים בכל תחום שבו נתנסה בעניין הזה של החזרה. יש משפט שאומר חזרה היא אם כל האמנויות, וזה ממש יפה, כי גם כאן בעצם אנחנו יכולים לפגוש את הנקודה הזו. גם המדיטציה עצמה בתוכה, יש בה את המהלך הזה של קדימה ואחורה, של הלשאוף ולנשוף, היא ממש כמו גלים של ים או כמו נדנדה, יש לה כל הזמן תנועה, היא לא סטטית. אז כשאנחנו מחפשים את המדיטציה, אני אומרת שמדיטציה היא חדר כושר, מדיטציה היא לא מטרה, המדיטציה היא אמצעי, היא אמצעי למצוא מרחב מסוים שיגרום לך אחר כך למצוא את המרחב הזה גם במהלך היום יום שלך. אז ככל שאתה מכניס את זה ליום יום, אתה יכול אחר כך ואפילו לפרק זמן למרחב קטן של דקה, של שלוש דקות, של חמש דקות, של שבע דקות, ככה אתה יוכל להשתמש בו בעצם יותר. אז מדיטציה היא חדר כושר וגם עוד דבר זה שהמדיטציה זה כמו חדר בבית שלך שהאור דולק בו כל הזמן ואתה רק צריך לפתוח את הדלת. זאת אומרת שאתה לא צריך לעשות משהו מיוחד, המדיטציה היא זרם, היא מצב, אתה יכול להיכנס אליו עכשיו תוך כדי שאנחנו מדברים. אם הייתי עושה איתכם עכשיו איזשהו תרגיל ואומרת כך איזושהי נשימה איטית ועמוקה ותעצום את העיניים ותנסה להריח את הריח שמגיע אל האף שלך כרגע והטעם שיש לך בפה. יעל הם נוהגים. ומה שאתה שומע, נכון. הם נוהגים, יעל, יעל, תעשה. אז בעצם, אני אגיד לך שעושים בנהיגת דברים הרבה יותר גרועים מלהקשיב לשקט. אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, סליחה, אבל את אמרת להם לעצום עיניים, סליחה, טוב. נכון, נכון, נכון, אז אל תעצמו עיניים, אל תעצמו עיניים, אנדי. ולפעמים באמצע המדיטציה יש לכם כמו קול כמו שלי שקופץ עליכם. אז בעצם אנחנו יכולים בכל רגע להחזיר את עצמנו לתחושה הזאתי של על האור שלנו ועל הריח ועל הטעם ועל מה שאנחנו שומעים. ויש בזה שער מאוד מאוד חשוב והוא שער שנמצא שם כל הזמן. זה רק להביא את תשומת הלב שלנו לחלקים האלה. עכשיו ברגע שאנחנו אומרים את זה שהמדיטציה היא זרם והיא חדר כושר ובסופו של דבר היא נועדה כדי ליצור מרחב ביום יום ועוד אני אגיד דבר אחד נוסף היא שפה. כמו שאני לומדת איטלקית או כל שפה אחרת אני הולכת לשיעור ולעוד שיעור ובהתחלה בקושי מבינה מה אומרים לי ואז יודעת להגיד משפט ואחרי זה נוסעת לרומא ולא מבינה כלום. אבל אחרי שנתיים פתאום אני יכולה קצת לקשקש ולקנות כרטיס באיטלקית. ככה זה גם המדיטציה. ובאיזשהו אופן מה שאני פוגשת כמגבלה זה שלפעמים אנשים מגיעים למדיטציה עושים עיניים ואומרים היה לי מלא רעש אני לא יודע לעשות מדיטציה אני הכל בבלגן. אבל זה כמו להגיע לשיעור ראשון באיטלקית ולצפות לדעת כאילו לדבר עם האפיפיור זה כאילו אתה יודע. וואו איזה מטאפורה יפה. כן כן אני לגמרי לגמרי לגמרי קולט את זה. אני חושב שהיום פשוט הרבה אנשים מה שהם עושים זה אם יש להם הרבה רעש זה מדיטציות מונחות. כן. זה איזשהו שער כניסה. נכון. זה איזשהו כמו לרכב על אופניים גלגלי עזר אחלה. כן וואו. ויש משהו מאוד מאוד יפה בתרגול שלנו שיגרום לך בוודאות עכשיו לחזור לתרגל אולי יותר משכים או יותר וזה הנקודה הזאת שקשורה לילדים. מי שיש מסיבו ילדים. לילדים זה משהו מאוד אינטואיטיבי עד גיל שבע הילדים נמצאים תחת גלי המוח הנמוכים יותר תחת אלפא וזה בעצם בא ואומר שכשאנחנו בבוקר מייצים. הם לעשות דברים נו וליהנותם עליי ויכול פתאום למצוא אותם, אני מוצאת הבת שלי מול המראה, היא כבר רציתי יותר משבע, ואני מוצאת אותה מול המראה, פשוט עומדת ומסתכלת ונמצאת באיזשהו מצב של חלימשק כזה, כאילו מאוד מועט, הכל מאוד מועט. אז בעצם לילדים זה משהו שהוא מאוד אינטואיטיבי והם מאוד אוהבים מדיטציות, הם מאוד אוהבים אפילו דקה אחת, אפילו מדיטציה מונחת, יש לי ביוטיוב מדיטציה מונחת לילדים שנקראת גן הקסם הסודי, והיא מדיטציה מקסימה, וילדים עפים עליה, למה? כי זה מאוד טבעי עבורם, ולאט לאט הם יכולים גם לגדול בתוך זה, ואז הם הופכים להיות מתזכירים עבורך. מדי פעם מזכירים לך שבוא נתרגל, בוא נקשיב, כשפתאום אתה זז מהמרכז שלך, מזכירים לך היי, אתה זוכר שעשינו מדיטציה ביחד? זה מקסים. וואו, האמת היא שהתרגול היחיד שאני עושה עם הילדים שלי זה בבריכה, הבן שלי הגדול, הוא בן ארבע וחצי, הוא אוהב לצלול, צלילה, הים והמים זה משהו שאני מאוד מאוד מאוד אוהב, וגם הילדים שלי באופן קוסמי כזה או אחר, אז הבן שלך בן ארבע וחצי, אז הוא התחיל ממש לאהוב לצלול, אז עכשיו הוא בקטע של הוא רוצה להיות הרבה זמן מתחת למים, אז לימדתי אותו, אנחנו נשתיל עם דעתו, ואני כאילו ממשיך לעבוד על זה איתו, שככל שהוא מצליח להיכנס לרוגע פנימי יותר עמוק, אז הוא יכול להישאר יותר זמן מתחת למים. כי הוא יכול, בעצם הדופק שלו יורד, כאילו הוצאה של הפחמן והחמצנים, לא משנה, אני לא נכנס לזה, אבל זה יורד, ואז הוא יכול להיות יותר זמן מתחת למים. ופתאום את הילד בן ארבע וחצי נשען על החקצה של הבריכה כזה, ונפקח את הכמה נשימות, זה כזה חמוד. מקסים, מקסים. אז זה באמת יפה, וכן, וילדים הם בעצם בסוג של סטייט מדיטטיבי כל הזמן, זה באמת דבר לזכור אותו. אם אנשים חושבים שאיזה דבר שמח וחמוד זה ילדים, אז תדעו שזה בגלל שהם פשוט כל הזמן במדיטציה, אז אולי אתם גם תתחום תרגיל יותר. נכון, נכון. אפשר ללמד אותם להמשיך את המצב הזה, שגם הלאה שיהיה להם את הכלי להישאר שם, שהם טיפה מתבגרים, וכן, יש איזושהי נקודה במדיטציה, כשהמדיטציה תופחות, הזכרת לי את זה עם השחייה, שהמדיטציה תופחות להיות עמוקות מאוד, יש איזשהו רגע של ממש הפסקה בנשימה. אתה לוקח אוויר, אתה נושף, ופתאום יש שם הפסקה. והפסקה הזו שקורית, זה קצת מזכיר את מה שאתה תיארת, אז באמת המצב הפיזיולוגי שלנו משתנה תחת המדיטציה, תחת התרגול. אמא שלי הגיעה לאחד הקורסים של המדיטציה עם לחץ דם גבוה, ובזכות הקורס ממש הורידה באופן, כי הכי קונקרטי שיכול להיות במדידות הלחץ הדם שלה, ירד לה לחץ הדם. זה היה כל כך עוצמתי לראות את זה קורה על אמא שלי, וזה נפלא. אני לא מלמד מדיטציה בשום צורה כזאת, אבל אני הרבה פעמים שולח אנשים לקורסים כאלה, זה עוזר גם בדברים שאנשים לא חושבים עליהם, כמו בסקרת, ויש המון מחקרים שמראים על באמת המון סוגים של מחלות כרוניות. אם מישהו רוצה שיחפש את ההשפעות של מיינדפולנס ומדיטציות על מחלות. אפילו, זה קטע מצחיק, אפילו יש מחקרים שעלו הרבה לכותרות בשנתיים האחרונות, למי שרואה, על חסינות משפעת, זאת אומרת, אפילו מול שפעת הדבר הזה יכול, הסטייט הזה, המצב הרגשי הזה, המצב התודעתי הזה, לא משנה איך נקרא לו, יכול לייצר לנו באמת חסינות יותר גבוהה. אני קראתי את המחקר הזה, זה מאוד מעניין מה שאתה מתאר. אגב, אני אגיד משהו קטן, המחקר הוא מאוד פשוט. זה לא אנשים שתרגלו מדיטציה כמו יעל שבע עשרה שנה שעה כל יום, אלא המחקרים האלה הם כמעט תמיד, בגלל שזה צריך לבצע את זה באוניברסיטאות ובתנאי מעבדה וכאלה, זה בסך הכל אנשים שלמשך שמונה שבועות, זה פרוטוקול קלאסי שעובדים כמעט רק איתו, כי באקדמיה ברגע שעושים פרוטוקול אחד אז כולם רוצים, או כמעט כולם משתמשים באותו פרוטוקול כדי להשוות מחקרים וכאלה, אז זה שמונה שבועות של שיעור מדיטציה פעם בשבוע, זאת אומרת בסופו של דבר כמות התרגול שצריך לעשות כדי להגיע לרמה הבסיסית של התועלות, אני לא מדבר עכשיו על משהו הרבה יותר גבוה מזה, זה ממש לא כזה הרבה. זה מדהים, וגם מחקר מאוד יפה גם שהתפרסם לדעתי, או ראיינו את החולה. בוקר בהארץ לא מזמן על ההשפעה של מדיטציה עם פוסט טראומה, כלומר היכולת ממש לחדש את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החוויות שלנו, על החוויות שקרו לנו, ולאפשר שחרור ממקומות כואבים. חד משמעית, תראי, מי שמתעסק ב-CBT או דברים כאלה, זה באמת כזה במישור מקביל למה שאני עושה. אז בסוף הריפוי של הרבה דברים רגשיים, אני לא אגיד הכל, אבל הרבה טראומות, חרדות וכאלה. זה הרבה פעמים באמת בחוויה, אני לא נכנס לעומק של מה שזה עכשיו, אולי נספר כשהלמד טראומות ביום אחר, אבל חוויה אסוציאטיבית מחודשת של האירוע מפרספקטיבה ניטרלית, לא משנה בדיוק, אבל בגדול, בפרוטוקולים של CBT, שממש מבוססים ומחקרים, מראים הקלה מאוד משמעותית, הכי משמעותית דרך אגב מכל הטיפולים הרגשיים האחרים שיש בסימפטומים של פוסט טראומה ודברים מהסוג הזה. והסיבה היחידה שלא כולם עושים את זה, כי זה באמת לא קל. זאת אומרת, הביקורת המרכזית על CBT כשיטת טיפול, שהיא מאוד מקבילה בגישה שלה ל-NLP ואיך שאנחנו עובדים אצלנו, זה באמת שלא כל אחד יכול להצליח להגיע למקום הזה, כי זה קשה. אבל זה לא אומר שאי אפשר באמת, וזה מאוד מאוד יעיל, ובאמת בסוף ב-NLP מה שאנחנו עושים זה לוקחים סטייטים יותר מדיטטיביים ומשתמשים בהם כדי ליצור את החוויות המחודשות האלה. אז מה שאת אומרת זה מתחבר בול, ואני רוצה עכשיו ככה לגנוב איזה עשר דקות מזמנך או כמה זמן שיש לנו, ואני מבקש ממך גם להיות קצת אגואיסט וגם ככה לפנות לחלק אחר מהקהל מה זה נשאר, דיברנו המון על החבר'ה שעכשיו רוצים להתחיל, אני בטוח שנתנו להם השראה ומוטיבציה ועוד רעיונות, אבל אולי תני לי כמה טיפים שלך לאנשים שהם כבר מתרגלים, לאנשים שאולי עושים מדיטציות כמה שנים או כמה חודשים, או הם מרגישים שיש להם כבר תפעיל של זה, אבל היו רוצים לשמוע את ה-wisdom הגבוה שלך בתור מישהי שעושה את זה גם המון שנים, גם מלמדת את זה, ובאמת תכלס אל תגלו לאף אחד, אבל פשוט אני רוצה לשמוע גם את הטיפים האלה. טוב, תשאלתי שכתבתי קודם שאלות הכוונה, לראות שאני עונה ככה לסקרנות על הדברים. אל תדאגי. כמו שראית עד עכשיו, לא כזה במיוחד מפריע לי להפריע לך. כן. אז הייתי אומרת שכמעט רוב המשקל על השקט שיש לנו בזמן המדיטציה קשור למנח הגוף, ולא הרבה יודעים את זה. זאת אומרת שהרבה פעמים נכנסים, ואני ארחיב טיפה את המנח גוף ואשים את זה תחת הטייטל או תווית שנקראת סביבה. זאת אומרת שהסביבה שאנחנו נמצאים בה ומתרגלים בה את המדיטציה, יש לה חשיבות מאוד מאוד מאוד גדולה ליכולת שלנו להיכנס לתוך השקט, ואני אתן לך קודם כל את התנאים של הסביבה, למשל מתי אני עושה את המדיטציה. אז יש אנשים שהם ינשופים ויש אנשים שהם תרנגולים, וככל שאתה מכיר טוב יותר את ה... זה הרי ידוע, מי שקם בחמש-שש בבוקר בקלות פשוט מקיץ לו, כנראה שהוא תרנגול, ואלה שהם מתקשים לקום וברגע שלילים כשהם קמים, אז הם אנשי הלילה. זה מאוד משנה בתחילת הדרך הבחירה של לפי מי אתה. אם אני, אני אישית תרנגולת, במובן הזה אני קמה מאוד מוקדם בבקרים, זה זמן אידיאלי בשבילי. אבל בלילה זה כבר מאמץ יותר גבוה, זה כאילו אתה אומר לי, טוב יעל, את מתחילה להתאמן על ערוץ, במרתון אם תתחילי בעלייה. זה קשה. אז הזמן ביום הוא מאוד משמעותי. הדבר הנוסף זה לנסות לעשות את זה בסיום או בתחילת איזשהו פרק של היום שלך. כלומר, או לפני שאתה הולך לעבודה, או לפני שאתה הולך לעבודה, או לפני שאתה הולך לישון. אבל לעשות את זה בקצוות, וכמובן לאט לאט אפשר להכניס את זה גם לאמצע, אבל הסיבה היא שזה ממסגר את זה עם כמה שפחות הפרעות ברקע. זאת אומרת, אם אני עושה בבוקר 7 דקות, אני בסך הכל צריכה 7 דקות קודם, סביר לי איך שהוואטסאפ שלי לא יצלצל, ואם הילדים יקפצו עליי, שאתה יודע, סיפרת את זה בהתחלה, שמבקשים ממך אוכל בבוקר, אז זה עניין של תקופה. התקופה הזאת היא גם כן תעבור, גם לנו הייתה תקופה שהיינו קמים בארבע וחצי בבוקר, כדי שהילדים לא התעוררו בטעות, ונוכל לתרכז את המדיטציה השקטה. בארבע וארבעים שני הילדים קופצים עלינו, וזה חלק מהמדיטציה, וזה תקופה והיא עוברת, אבל רוב הסיכוי שיהיו לנו פחות הפרעות. אז קצוות, ומי אתה כטיפוס, זה חלק מאוד משמעותי. אני אתן איזושהי דוגמה של מטפלת שהגיעה אליי לקורס מדיטציה וסיפרה לי, יאללה, המדיטציה שלי רועשות בצורה בלתי רגילה, אני לא מצליחה לעשות מדיטציה. אז אמרתי לה, מתי את עושה את זה? אז היא אומרת לי, בין מטופל למטופל אני מנסה לעשות מדיטציה. והיא אומרת לי, וכל מה שהולך איתי זה כל הסיפור של המטופל מהטיפול הקודם. אוקיי, אז זה היה מאוד ברור לראות שזה לא הסטינג הנכון כדי להיכנס לתוך מדיטציה. דבר נוסף... אני רק אגיד על זה משהו קטן בתור מישהו שאשכרה ספציפית ממש עושה את זה, שאני חושב שדווקא זה דבר מאוד טוב לעשות את המדיטציה, אז את פשוט צריך לבוא אליהם ציפייה אחרת. כי בתור מי שעובד עם אנשים, אם אתה לא עושה את המדיטציה הזאת, כמו שאת אמרת, נראה לי בתחילת הפרק, שמדיטציה לא מאירה דברים שלא קיימים, פשוט עוזרת לנו להסתכל על מה שכבר יש. אז אם אנחנו לא עושים את המדיטציה ונותנים את הוונטילציה הפנימית הזאת, שהיא לא תמיד נעימה דרך אגב בין טיפול לטיפול, אז אנחנו מסתכנים בלתת את המטען ואת המשקעים האלה מהמטופל הקודם למטופל הבא. אני מסכימה במיליון אחוז, אבל תשים לב שזה... אבל זה לא יהיה החוויה של השקט של המדיטציה. כן, וגם המדיטציה היא תמיד סובייקטיבית, החוויה שלה הייתה על רעש בלתי נסבל שיש שם. אז בשבילה, כשהיא חיפשה מזור לדבר הזה, אמרתי לה, קחי את המדיטציה ותזיזי אותה לקצוות, שתהי שם, תוכלי לחזור חזרה לבין טיפול לטיפול. בשבילה זה העלייה לצורך העניין. כן, יכול מאוד להיות, נכון. אז זה משהו חשוב. הדבר הנוסף זה המנח של הגוף. מאוד מאוד חשוב במדיטציה לנסות למצוא ניטרליות. למה? כי הרגשות, המחשבות שלנו, הם בצורה ישרה עובדות גם ביחס למנח הגוף. אם אני כפופה, אם אני שמוטה עם הכתפיים, אנחנו יודעים עד כמה המנח של הגוף מפעיל אצלנו באופן אוטומטי מכאן, את הרגשות והמחשבות. אז ככל שהישיבה ניטרלית יותר, ככה אנחנו יכולים להיכנס למימד עמוק יותר של שקט. שלוש תנוחות שאנחנו רוצים לעשות בהם את המדיטציה. זה או על כיסא עם רגליים שהן ב-90 מעלות לקרקע, כלומר הברכיים, הרגליים מונחות, אם צריך להגביע טיפה את הרגליים, אבל שהבין הירח לקרסול יהיה לקף הרגל יהיה 90 מעלות, ושהסנטר יהיה מקביל לקרקע, זה מאוד חשוב שהוא לא ישמט קדימה או אחורה. זאת תנוחה אחת. תנוחה שנייה היא תנוחה של ישיבה על הברכיים, שיש ספסלי מדיטציה שעוזרים בשביל למי שלא יכול לשבת על הברכיים, זה המנח המועדף עליי, וכל אחד מה שנוח לו צריך להתנסות. והישיבה השלישית היא לוטוס, או למי שלא יכול לוטוס, ישיבה מזרחית היא גם כן מצוינת, ואפשר לשים קרית מתחת לישבן ולהגביע אותו טיפה. שלושת תנוחות האלה הן תנוחות מאוד מאוד יעילות, ואז שואלים אותי, אז מה היה, אי אפשר לעשות מדיטציה בשקיבה? ואני אגיד, אין דבר כזה שאי אפשר, אפשר הכל. כל מה שמועיל אפשר, וזה לא שזה לא קורה לפעמים בישיבה, אבל ככל שאנחנו מורגלים בשקיבה לישון, ככה אנחנו נביא את זה גם לתוך המדיטציה, ולכן אנחנו רוצים ליצור איזשהו מצב ביניים, בין השינה להירות, זאת המטרה שלנו במדיטציה. לכן השקיבה, אם היא מועילה ואתה מצליח להישאר בה בצומת לב, מעולה. אם אתה נרדם, תחפש תנוחה אחרת שתשאיר אותך בצומת לב של יצירת המרחב. וגם בא לפעמים תרדם, וזה גם בסדר. זה ככה כמה דברים. אני אגיד לך שאני יוצא לי, ואני לפני גם ממליץ לאנשים מסוימים, לתרגל מדיטציה בעמידה, מעניין מה את חושבת על זה. עמידה זקופה, כמו טקס, כמו טקס בשום גן. זה ממש העמידה ביוגה שנקראת תדאזנה, שאתה ממש עמידת ההר, שאתה נמצא בה בנאדר, ומתרגלים את זה בכל מיני פרקטיקות, אני חושבת שאפילו בצ'יקונג ובנאדר גם כן. זה משהו שעשיתי אינטואיטיבית. קשה להחזיק בזה לאורך זמן, אבל היא נהדרת. מגניב, מעולה. אז יש את הסביבה, מה עוד? הסביבה, מנח גוף. הסביבה, מנח גוף, והנושא של המהלך הרגשי, של מה אני בעצם מצפה שיקרה בתוך התהליך. כי הרגשות יגדירו, הרגשות והמחשבות יגדירו את מה אני בעצם מחפשת בתוך המדיטציה. האם אני מחפשת להעלים את המחשבות, או האם אני מצפה שיהיה לי שקט מוחלט מההתחלה? מה הציפייה שיש? אז הדבר הראשון... אז שהמדיטציה היא מראה, ואם אני מתייחסת אליה כאל מראה, אני יכולה לבוא עם פחות ציפיות. מה שמופיע לי במראה הזו, זה אני, אני, זה אני מסתכלת על זה, אני מתבוננת. אז זה הדבר הראשון, ולהבין שכל הזמן התנועה של המדיטציה היא לחזור, ולחזור, ולחזור, ולחזור. אין ספור פעמים, עשרת אלפים פעמים, יש שיר נורא יפה של רומי, ג'לל עדין רומי, שאומר בוא, בוא, היה מי שתהיה נבד עובדי האלוהים, אוהב האזיבה. אין זה משנה, גם אם עבדה דרכך אלפי פעמים, בוא, בוא עוד פעם, בוא וזה. שיר מאוד מאוד יפה שתמיד מחזיר אותי למקום הזה של לא משנה כמה שגינו, כמה טעינו, כמה היינו שטוטיים עוד פעם השטוט הזאת, או עוד פעם המדיטציה הנוראית שלי, אנחנו יכולים לחזור למרכז ולהיות שם איפה שאנחנו. אז זה בחלק הרגשי. ובחלק של המחשבה, זה איזושהי נקודה מאוד מעניינת, כי אם דיברנו על הגוף והסביבה, דיברנו על קצת נגענו ברגשות, זה כל פייל כזה, אפשר לדבר עליו עשרה פרקים של הפודקאסט. אבל הנקודה של המחשבה זה המקום של לא לחפש את האישור ולא את השלילה. זאת אומרת שאם דיברנו על אקדח הבועות סבון שיורה את המחשבות, והמחשבה מגיעה, אז היא מגיעה, והאימון שלי הוא כמה שיותר מהר לראות את המחשבה ולתת לה להמשיך ללכת, לא להזדהות איתה. עכשיו זה מאוד קשה בהתחלה, וכשאנחנו מחפשים אחרי השקט, יש איזשהו אלמנט פנימי של כוח, שכשהמחשבה מופיעה אני מנסה להעלים אותה, להעלים את המחשבה. לכי, עכשיו חוזרת לשקט שלי. עכשיו ברגע שהדבר הזה קורה, אנחנו פוגשים את ההתנגדות חזרה. את ההתנגדות מגיעה אלינו חזרה, ודווקא שם נוצר הרבה יותר רעש. הייתי אומרת מה זה החוק השלישי של ניוטון, כל כוח מפעיל כוח נגדי בכיוון הפוך ובעוצמה זהה. זה ממש הזה. אז אני לא מחפשת להעלים את המחשבות, אני מחפשת להתבונן במחשבות, וככל שאני אתבונן בהן יותר, ככה אני אוכל ליצור את המרחב. ויש אינספור דביקויות שאנחנו צריכים להיפרד מהם, אז זה כאילו אתה מסיר מעצמך עוד קליפה ועוד קליפה ועוד קליפה ועוד קליפה. אני מרגיש שזה משהו שדווקא לי אישית במדיטציות היה אחד הדברים הכי קלים, וכשאתחלתי לעשות תהליכים בין מודרח וכל הדברים שיש לזה, אז באמת שמעתי הרבה פעמים שאנשים מתקשים בזה, ובהתחלה לא הבנתי למה. כאילו לא הבנתי, לא תפסתי את עצמי כמיוחד בקטע הזה, ולא הבנתי למה לי זה היה יותר קל ולאנשים, כאילו היה קושי עם זה. ועם הזמן קלטתי גם משהו שאני פשוט הרגלתי בגיל צעיר, וגם אחר כך אני נותן לאנשים אחרים לעשות. טיפ כזה לכל המאזינים שלנו, שאם אתם שומעים את הפודקאסט הזה ואומרים, מה זה אומר לא להזדהות עם המחשבות? מה זאת אומרת אני חושב משהו? מה זה אומר? אז יש שיטה מאוד פשוטה, מאוד ככה בייסיק בייסיק בייסיק, אבל שם ממש עובדת, של ביירון קייטי, וזה משהו שאפשר לעשות אותו בלי מדיטציה, ופשוט לשאול את עצמנו על מחשבות טוענות לראש, האם זו האמת? זה שאלה ראשונה. לשאלה שנייה, שאם אתם אומרים כן, כן, המחשבה שלי זה האמת בוודאות, אז שואלתם לכם, איך אתם יכולים לדעת באופן חד משמעי שזו האמת המוחלטת? והאם יש מקומות שבהם זה לא האמת? ובגלל שהדבר הזה הוא תרגול שאני מתרגיל אותו המון שנים, אפילו לפני שהתחלתי לעשות מלאיטציות, אז כאילו זה בא לי מאוד טבעי להבין של, אוקיי, זה רק מחשבה שעולה לי, זה לא האמת, זה לא דבר שאני צריך להתחבר אליו יותר מדי. אז זה גם איזשהו תרגול שיכול לעזור. ויש עוד משהו שבהקשר הזה דווקא שיכול לעזור, שאני קוראת לזה משהו של איזשהו פסיכיאטר מהמאה הקודמת, ששמו מוריס ניקול, ולא משנה, אני קוראת הרבה מאוד כרכים שלו וחומרים שלו שמדבר על הפסיכולוגיה של האדם, ובעצם מתעסק עם הנושא הזה של לקרוא לזה זה. זה חושב, זה מרגיש, ובעצם בנקודה הזאת אתה באופן מיידי אומר, נניח, הגיע המחשבה המדיטציה שלי היום נוראית, אז זה אומר שהמדיטציה שלו היום נוראית. והדבר הזה בשנייה אחת מרחיק מאיתנו את ההזדהות עם אותה המחשבה. זה לא אני חושבת שהמדיטציה שלי נוראית, זה חושב, משהו חושב בתוכי, משהו מרגיש בתוכי. אז ב-NLP או ב-IFS, אני לא יודע אם את מכירה את זה, אנחנו בעצם מדברים על זה שכל אדם מורכב מאינסוף חלקים פנימיים, ואנחנו מלמדים ברמה הגבוהה של התחום הזה בעצם להבין זה כאילו כל מחשבה וכל רגע זה יש בי חלק שמרגיש איקס, יש בי חלק שחושב ווי, וזה גם לא חלק שלי, זה יש בי חלק, זה פשוט משהו שקיים בי, הוא חלק מאיזשהו שלם ענק הרבה יותר גדול ממנו, ויכול להיות שיש הרבה מאוד חלקים בי שחושבים ההפך. זה לוקח אותי לסיפור באמת שמגניב, כשככה אני חושב בטוח חלק מהמאזינים יבואו, אני זוכר שכשהתחלתי לצאת עם ליאל אשתי, לפני משהו כמו שבע שנים, אז היה לנו פעם בכמה זמן איזשהו ריב כזה, והיא הייתה אומרת לי דברים כאילו שהיא לא סובלת אותי, וכאילו ממש כזה מוציאה המון כעס במילים שלה, ואומרת לעיתים מילים קשות, אוקיי? מה זה קשות? שפגשו אותי במקום שלי, היה קשה לקבל אותם, נגיד ככה. ואני זוכר שבאיזשהו שלב אמרתי כאילו, וואטה פאק. במצב נורמלי היא אומרת לי כמה היא אוהבת אותי וכמה היא מעריצה אותי וכמה היא אוהבת כל חלק, ואז חמש דקות אחר כך או יום אחר כך היא אומרת לי דברים שהם הפוכים בכך, אז אמרתי או שהיא משקרת באחד מהפעמים האלה, אז או שהיא משקרת לי והיא לא באמת אוהבת אותי, או שהיא משקרת לי והיא כן אוהבת אותי, אז למה היא רוצה לגרום לי להרגיש רע כשהיא אומרת את הדברים האלה, והייתי באיזשהו בלבול. ואני זוכר שנזכרתי בזה שבילדות אחותי הייתה עושה לי את זה, אחותי הקטנה. היא גם הייתה כזה מאוד כועסת, וכנראה זה גם אחת הסיבות שהיה לי איכשהו עם זה שלא היה לי נעים, היה לי את היכולת להכיל את זה. והתקשרתי אליה ואמרתי לה תקשיבי אני יודע שאני לא בדרך כלל מתייצב לך הרבה דברים, אבל כאילו הדבר הזה והזה קורה לי עם ויאל וכאילו תגידי לי משהו. והיא אמרה לי משהו גאוני, היא אמרה לי אתה צריך להבין כי אתה לא בן אדם שמוטה לכעוס או כועס במידות האלה, אבל כשאני כועסת או כשמקרים אנשים שכועסים ומגיעים ללבל מסוים של כעס, עכשיו זה במילים שלי לא במילים של אז, אבל החלק של הכעס נהיה כל כך דומיננטי שבעצם רק הוא מדבר. ומה שהיא אמרה לי היא נייצו של זה בן אדם אחר פשוט, זה שני אנשים שונים. יש את ליאל לצורכם שהיא כועסת מעל רמה מסוימת ויש את הליאל הרגילה. ולליאל הזאת יש אמונות אחרות, הליאל הכועסת הזאת היא באמת לא אוהבת, היא לא שלא אוהבת אותך, היא לא אוהבת אף אחד. ולא שהיא כועסת על דבר כזה או אחר שעשית והיא שופטת אותך, היא פשוט שופטת את כולם כי זה החלק הזה. זה מה שהוא עושה. וכשהיא מבטאת אותו מולך היא בעצם הכי אמיתית, היא הכי כנה, היא אומרת את כל האמת שלה, אבל זה לא אומר שכשהיא אומרת לך חמש דקות אחר כך שהיא ממש אוהבת אותך שזה שקר. זה פשוט חלקים שונים שיש להם תפיסות עולם שונות ואחר כך, שנים אחר כך שנכנסתי יותר לעומק של טיפולים וזה וזה, גם התחלתי לראות את זה בקליניקה שכאילו לאנשים לפעמים יש חלקים שונים בפנימיות שלהם שיש להם ממש תפיסות עולם שונות. ולפעמים רק לעשות את החיבור בין החלקים האלה, רק לעשות את השולם ביניהם, רק לדעת למנן אותם, יכול לשנות את החיים של אותו אדם מקצה לקצה. זאת אומרת ממש ברמה מטורפת, זה היסטרי. כאילו כשאליאל למדה לעשות שולם עם החלק הכועס הזה, קרו דברים משוגעים בחיים שלה לחיוב. ואני חושב שזה משהו שאפשר לקחת כל אחד גם לעולם שלו וגם להתעסקות עם אנשים שכאילו יש לנו חלקים שונים עם מחשבות שונות. כל מחשבה היא כנה לחלק הספציפי שאומר אותה, אנחנו לא משקרים לעצמנו, אנחנו לא רוצים לדפוק את עצמנו, אנחנו לא עושים לעצמנו נזקים בכוונה, אבל פשוט יש לנו חלקים שעדיין יש להם חוסרים מסוימים או דברים מסוימים שצריך להשלים אותם. נכון, זה מאוד יפה מה שאתה מספר כי אני חושבת שלכולנו יש את החלקים האלה, פשוט יש את האנשים שהם האש וכשהם אש אז הם נדלקים ואני מכירה את זה באופן אישי. אתה מספר את הסיפור הזה ואני אומרת רגע זה הסיפור שלי, כאילו בצד של אייל, אז מה שיפה זה שהמדיטציה לאט לאט מפגישה אותך עם החלקים שאתה לא פגשת אף פעם. כלומר כמו שאתה אומר החלק הכועס והחלק השמח המאושר לא פגש את החלק הזה ואז שהחלק הזה מופיע יש לזה המון השפעות גם אחר כך. ואגב זה שלי אין כל כך את החלק הכועס לא הופך אותי למושלם, יש את החלק המתוסכל, המיואש, כן זה שאומר ששום דבר לא יצליח ואני כישלון מוחלט וכאילו אז זה פשוט משהו אחר. זה פשוט לי יש חלק אחר שהוא יודע להיות דומיננטי ולהרפל את המחשבה שלי אז זה מעניין מאוד. והמדיטציה היא מהירה לך את הנקודה הזו שעליך... כשאת הייתי אומרת החלק העיקרי ששם יכולה להיות העבודה הפנימית שלך. אז במשך זמן שאלת אותי, אני חוזרת לנקודת ההתחלה של מה עושים בהתחלה במדיטציה, זה בכלל להבין מה זה אותו החלק. מה החלק שנמצא בחושך ואתה תמיד תראה רק את מה שאתה יכול להכיל באותו הרגע אחרת, אתה תתפרק לגורמים, אבל המדיטציה לאט לאט מאפשרת לך לראות יותר חלקים בתוכך וגם להכיל את היכולת לראות יותר. ממש. את יודעת שהדבר, החוויה הראשונה שהובילה אותי בכלל לעולם הזה של מדיטציות, NLP וכל העולם הזה, זה משהו שלא הרבה יודעים. כאילו הרעיון הזה של שיפור עצמי זה רעיון שהגיע מאוחר יותר, אבל הייתה לי חוויה כשהייתי הרבה יותר צעיר שהתעניינתי בחלומות צלולים. ובחלומות צלולים, אחד החוקים שאז היו מלמדים, אין לי מושג, אני לא בעולם הזה, אני לא מומחה בזה, אין לי מושג, כאילו אני יודע את הבסיס מלפני 20 שנה או משהו כזה. אבל זה לא להסתכל במראות ובדברים כאלה, אני לא יודע למה, אבל אחרי שלמדתי את העניין הזה, אז מן הסתם ישר הסתכלתי במראה, וזו הייתה חוויה נוראית באותו רגע. מה זה נוראי? הייתה נתפסה בעיניי כנוראית באותו רגע, כי היום אני חושב שהיא חוויה מדהימה. ראיתי את עצמי בצורה מאוד מאוד מאוד מפחידה. זאת אומרת, ראיתי איזשהו חלק בי, שהעיניים שלי היו שחורות לחלוטין, השיער שלי היה באיזושהי צורה מפוזברת, והיה לי כאילו מין מבט ממש, הפרשנות שלי באותו רגע, אז בגיל 14 או 15 או משהו כזה, הייתה שזה חלק בי שהוא מרושע, שהוא רוצה לעשות רע לאחרים, שהוא רוצה להשתולל, שהוא רוצה לזרוע הרס. ורק אחר כך הבנתי, אין זמן לפרק הזה, אבל עשיתי חלק, שולם עם אותו חלק רק בשלב מוחר יותר, אבל רק את זה שמתוך עולם של חלימת צלולה, אז הייתי שאני בכלל חושב על עצמי דבר כזה, אני בכלל קיים בי דבר כזה, זו הייתה חוויה באותו רגע מאוד מאוד מאוד לא נעימה, והתרחקתי ממנה בהתחלה לאורך זמן, להכיר את החלק הזה ולהבין מה היה שם, זה היה עוד משהו טרנספורמטיבי משמעותי. וואו, מדהים, כי בכולנו יש את החלקים האלה, ולא תמיד זה יוצא החוצה, ובאנשים שאנחנו פוגשים גם רוב הזמן יש את ההסתרה הזו, ולפעמים אתה מרגיש מאוד לבד בתוך חוסר השלמות הפנימית שאתה חווה, או את חווה, וכשאתה מדבר על זה, וכשאני מספרת שאני רואה את החלקים האלה, עד היום חלקים שהם אלימים בתוכי, שהם שוללים, שהם לא רואים, שהם מקטינים, שהם כוחניים, והדברים האלה נמצאים בכולם רק בתוך היום יום הזה שאנחנו חיים בו, כמעט לא מדברים על זה, ואני חושבת שזה מאוד משחרר, אחד מהדברים שמאוד שחררו אותי או הקלו עליי, כשפגשתי את דן באז ב-2004 כשהוא לקח אותי לריטריט, זה שהוא אמר לי, כשהייתי כועסת, כמו ליאל כועסת מאוד על דברים, ואומרת דברים מרושעים, אז הוא אמר לי, יאל, אל תדאגי, זה לא את, זה רק חלק בתוכך. וזו הייתה מחשבה כל כך בהירה, כל כך יוצא דופן, שאמרתי לעצמי, וואו, זה מקל, אני לא באמת אסון, אני בסך הכל זה רק חלק בתוכי שהוא קצת אסון, אבל זה רק חלק. מה שהיה אצלנו, בליאל מספרת את זה בהרצאות שלה, בדברים שלה, שאיכשהו זה נשבר ביום אחד אצלה, זה היה באמת דבר מדהים, היא כעסה עליי מאוד, זה היה סיטואציה בתוך, במקלחת, והיא עשתה לי כאילו טוב, מרוב הכעס, יצא לה איזה פרצוף כזה, שעכשיו אני כבר אחרי השיחה עם אחותי, כבר אני משחרר את זה לגמרי, לא לגמרי אבל דעת מאוד, ואני מסתכל על זה ואני פשוט אומר, זה בדיחה, כאילו איך בן אדם יכול לקחת אותו לכזה עצימות רגשית, ולהתייחס לעצמו ברצינות, זה בדיחה. ואמר לי אני כועסת, אמרתי לה את כועסת, ועשיתי את אותו פרצוף כמוה, והיא באיזשהו קטע הזייתי, גם היא וגם אני באותו זמן מתפרקים מצחוק, אני מחבק אותה, ואני קולט שזה כאילו כמו איזה ילדה קטנה שקיבלה איזה ולידציה באותו רגע שהיא בסדר, ומאותו רגע זה איזה שהיא בדיחה קבועה שלנו, היא עדיין, כאילו היום ליאל אומרת פי 500 יותר פעמים שהיא כועסת במהלך היום יום, אבל זה... הוא עושה כאילו עם הפרצוף הזה, וזה תמיד חסיב, זה בדיחה וזה לא בדיחה, זה בדיחה כי כאילו הפריים והרגש והסיטואציה היא מצחיקה, אבל זה דברים שבאמת חשובים לה. זאת אומרת, אז אנחנו יודעים לקחת את זה ברצינות, ולהתייחס לחלק הזה כראוי, אבל החלק הזה ככה הוא מבטא את עצמו, בקעס. אז אנחנו פשוט אמרנו לצחוק על הקעס, וכן להתייחס לתוכן, וזה משהו, שוב, זה לא מאה אחוז מהפעמים, עדיין לפעמים משנאים רבים וכאלה, אבל בוא נגיד 80-90 אחוז מהזמן אפילו יותר. זה פשוט נהיה בדיחה. וואו, אז כן, אני חושב שהנקודה הזאת של אנשים רוצים להסתיר את החלקים האלה בהם, ולהראות כלפי חוץ שכאילו הם בסדר, ושהם טובים, זה מוביל למקום הזה של הבדידות, שרק אני משהו בידי פוק, רק בי משהו לא בסדר. זה שזה הנקודה שלך היא מאוד מאוד מאוד מאוד עוצמתית. מאוד. כן. נראה לי נקודה טובה לסיים, מה את אומרת? כן, אני אגיד שאם כבר בבדידות, אז בבדידות שבה אתה שמח עם הבדידות הזו בתוכך. כלומר, יכול להיות בודד אבל שמח, ולא בודד כי אתה מופרד מהעולם, אלא כי מצאת בתוכך את המקום ששלם עם החלקים האלה, גם עם החלקים הפחות יפים. ואני חושבת ששם האושר הזה יכול להגיע, האושר שאנחנו מחפשים, שהוא לא תוצר של האירועים החיצוניים, שהוא תוצר של זה שהתחלתי להשלים או לבנות מחדש את הקערה ולהדביק אותה עם הזהב, את הקערה השבורה, ולהיות... יש מצב שאת אומרת את הקטע על הבדידות שוב? לא חייב להיות מילה במילה, בשבילי. איך שזה מופיע לך פשוט. אם כבר בודד, אז להיות בודד בתוך עצמך ושלם עם כל החלקים שיש בתוכך, אם זאת כשנולדנו יש משפט שאומר מהאחד לרבים לאחד, כלומר הקערה שלנו התנפצה, והניפוץ הזה הוא מפריד אותנו מהחיים ושם אנחנו מרגישים את הבדידות. אבל לאט לאט אם אנחנו אוספים את החלקים ומתחילים להבין שיש חלק אחד שהוא כועס ויש חלק אחד שהוא עצלן ויש חלק אחד שנראה מפחיד שרוצה להירע על האחרים ויש חלק... יש כל כך הרבה חלקים אבל כשהם מתאספים יחד עם האומנות היפנית הזו שברך לשמוע ושמחברת את החלקים בזהב, אני בעצם יכולה להיות מאושרת באותו השלם ואז יש מצב חדש, אני לא בודדה בגלל הסביבה, אני מאושרת עם הלבד של עצמי ואני חושבת שזה מה שהמדיטציה לאורך השנים מאפשרת לי למצוא בחיים שלי. אומייזינג. יעל, תודה רבה רבה רבה רבה רבה נתת לנו פה באמת המון כלים ותובנות והבחנות לאיך להתחיל, בין אם זה הדבר של להתחיל בקצר ולמצוא את הזמנים הנכונים לי ואיזה ציפיות לבוא ואיך לשחרר את המחשבות והמטאפורות היפות, ואז דיברנו גם על קצת דברים של אנשים שהם בשביל אנשים יותר מתקדמים ובין לבין היה לנו הבלכות על פסיכולוגיה ופילוסופיה ולדעתי גם בזה יש המון המון המון ערך אז אני רוצה להגיד לך המון המון תודה אני אפילו לי כמה סימונים גדולים היום אז תודה רבה לא רק בשם כולם אלא גם בשמי הפרטי ותודה לך תודה, תודה רבה גל היה עונג גדול ושאלות מדהימות ושמחתי להיות איתך כאן יש