מיינדסט להתפתחות אישית: איך חושבים אנשים שבאמת משתנים

מיינדסט להתפתחות אישית, כמו שאני רואה אותו, הוא לא לחשוב חיובי. הוא אוסף קטן של הרגלי חשיבה שמפעילים אנשים שבאמת משתנים, וכמעט כולם מנוגדים למה שמלמדים בסרטוני מוטיבציה.

אני עוקב אחרי אנשים שמשתנים כבר הרבה שנים, במכללה שהקמתי, בקורסים ובליווי. ולמדתי משהו לא נעים: הפער בין מי שמשתנה למי שנשאר במקום הוא כמעט אף פעם לא בידע. שניהם יודעים מה צריך לעשות. הפער הוא באיך הם חושבים על מה שקורה להם בדרך. וכאן אני מפרק את ההרגלים האלה אחד אחד.

הרגל ראשון: לשאול למה הצלחתי, לא רק במה

ההרגל הראשון של אנשים שמשתנים הוא ללמוד מהצלחות, לא רק מכישלונות, ולשאול לא רק במה הצלחתי אלא למה. כל תשובה ל״למה״ היא חוזקה שיושבת מתחת להצלחה, ואותה אפשר לקחת לכל תחום אחר.

כולם מדברים על ללמוד מכישלונות. אני חושב שזה חצי מהתמונה, והחצי הפחות שימושי. למידה מכישלונות מלמדת מה לא לעשות, ומשאירה אותנו מבולבלים. למידה מהצלחות מלמדת בדיוק מה לעשות.

אבל יש פה טריק. לא מספיק לשאול במה הצלחתי. צריך לשאול למה. נגיד שהייתי טוב במתמטיקה: זה בגלל שאני קולט מהר כשמישהו מסביר לי? בגלל שאני לא מתעצל לחזור על אותו דבר עוד פעם ועוד פעם? כל תשובה כזאת היא חוזקה.

ואת הכישלונות שואלים אותו דבר, מהצד השני. לא הצלחתי במתמטיקה בתיכון? למה? ובתשובה, כמעט תמיד, מסתתר משהו שכן העדפתי, שכן היה לי חשוב, שכן ידעתי לעשות. כל כישלון הוא צד אחד של מטבע, ובצד השני יש חוזקה.

הרגל שני: להבין שהתוצאה מגיעה אחרי המאמץ, הרבה אחרי

בהתפתחות אישית התוצאות מגיעות הרבה אחרי המאמץ: בהתחלה יש הרבה פעולות וכמעט אפס תוצאות, ורק אחר כך הגרף מתעקל למעלה. רוב האנשים מפסיקים בחלק השטוח, בדיוק לפני העיקול.

אני מצייר בקורסים גרף פשוט. ציר אחד הוא המאמץ, השני הוא התוצאות. בהתחלה יש הרבה מאוד פעולות וכמעט אפס תוצאות. ואז, אם ממשיכים להתאמץ באופן מקסימלי לאורך זמן, הגרף מתעקל למעלה בקפיצה. ומי שמפסיק בחלק השטוח עושה את זה כי הוא מפרש ״אין תוצאות״ כ״אני עושה משהו לא בסדר״.

אני אומר את זה לתלמידים שלי בצורה הכי ישירה שיש: כמעט כולכם תיפלו בדרך. הוובינר הראשון יביא אפס נרשמים, או נרשמים שלא מגיעים, או קהל שיוצא באמצע, או קהל שנשאר עד הסוף ולא קונה. וזה לא סימן שמשהו שבור. זה השלב השטוח של הגרף. אנשים שמשתנים באמת לא נהנים מהשלב הזה יותר מאחרים. הם פשוט יודעים שהוא קיים.

והערה של הוגנות: לא תמיד כדאי לתת מאה אחוז לאורך זמן. יש לזה מחיר. מיינדסט טוב לא אומר ״תמיד תדחוף״. הוא אומר ״תדע שאתה בשלב השטוח, ותחליט בעיניים פקוחות אם להמשיך״.

הרגל שלישי: לעשות ולקבל משוב, לא רק ללמוד

הדרך הכי טובה לפתח מיומנות היא לא ללמוד עוד, אלא לעשות, ואז לתת למישהו שיודע להסתכל על מה שעשיתם ולהגיד בדיוק מה לשנות. מי שיש לו ידע עמוק במשהו יכול לקצר לאחרים חודשים של ניסוי וטעייה לכמה דקות, כי הוא רואה את הטעות הקטנה שהמתאמן לא רואה.

מיומנות לא נמדדת בכמה פעמים עשיתי משהו. היא נמדדת באיכות שבה אני עושה אותו. לכן מי שמשתנה באמת מחפש מישהו שיראה את הפעולה שלו ויגיד ״אולי את זה, אולי את זה״. מי שנשאר במקום מחפש עוד קורס.

הרגל רביעי: לדעת מה לעשות עם כל סוג של אמונה

כל סוג של אמונה דורש טיפול אחר: את האמונות הניטרליות משאירים, את המעצימות מחזקים, מטפחים ומשקיעים בהן, ורק את המגבילות שווה לעקור.

לכל אחד מאיתנו יש מאות אמונות. רובן ניטרליות, לא חשובות, וחבל לבזבז עליהן זמן.

ואמונות הן לא רק על עצמי. אני, למשל, מאמין באמת שאנשים הם טובים. זו אמונה שעוזרת לי בחיים, אז אני שומר עליה בכוונה: כשמישהו עושה לי משהו לא הוגן, אני מוצא לעצמי הסבר למה זה קרה לו, ועובר הלאה. אפשר להתווכח איתי אם זה נכון. לא מעניין אותי. האמונה הזאת משרתת אותי.

והנה עוד אחת, לעצמאים: שקל, כיף וכדאי לסמוך על אנשים, גם אם לפעמים יעבדו עליכם. בטווח הקצר זה עלול לעלות כסף. בטווח הארוך זה עסק אחר לגמרי. השאלה שאני שואל את עצמי ואת התלמידים שלי היא: איזה אמונות, אם הייתי מאמץ אותן, היו הופכות את הבעיה שלי לקלה ופשוטה לפתרון? זה תרגיל של חמש דקות, והוא פותח יותר אפשרויות מכל סרטון מוטיבציה.

הרגל חמישי: לא לשנות את האמונה על עצמי, לשנות את האמונה על המשימה

לא כל שינוי צריך לעבור דרך הזהות. לפעמים, במקום לשנות את האמונה על עצמי, מספיק לשנות את האמונה על מה המשימה דורשת.

יש דבר שאני רואה שוב ושוב. יועצת עם עשרים שנות ניסיון, שבטוחה שכל היועצות האחרות פחות טובות ממנה, ולכן העסק שלה נשאר בגודל של אדם אחד. להתווכח איתה על זה? חסר טעם, וגם אני לא בטוח שהיא טועה. מה שכן עובד: לפרק את התפקיד שלה לחלקים, לבודד את הקלים שבהם, ולמצוא מישהי שתיקח דווקא אותם. האמונה שלה על עצמה לא נגעה. השתנתה רק האמונה על מה המשימה דורשת, וזה הספיק כדי לשחרר לה זמן ולהגדיל את העסק.

לפעמים הדרך הקצרה עוברת דרך הגדרה מחודשת של המשימה.

הרגל שישי: לשחרר אשמה לפני שלוקחים אחריות

לפני שאפשר לקחת אחריות על שינוי, צריך לשחרר את האשמה על מה שהיה. אחריות אומרת: אני הגורם שקובע את התוצאה מכאן ואילך. אשמה אומרת: מגיע לי להרגיש רע על מה שהיה.

יש רצף שראיתי אצל אנשים שוב ושוב, ואצלי. קודם תסכול: נמאס לי. אחר כך, במקום לקפוץ ישר ל״אני מסוגל״, עולה אשמה: אם אני מתחיל עכשיו לאכול נכון ולרדת במשקל, סימן שכל השנים שהייתי שמן היו באשמתי. ורק אחרי שהאשמה הזאת משתחררת, מגיעה אחריות אמיתית. פעם בניתי סדנה שלמה סביב הרצף הזה: בשעתיים הראשונות יצרתי בכוונה תסכול עמוק, אחר כך שחררתי מהאנשים את האשמה על כל השינויים שלא עשו עד היום, ורק אז דיברנו על אחריות. מי שמדלג על השלב האמצעי נתקע, כי אף אחד לא רוצה להרגיש אשם.

לכן אני תמיד מפריד בין אחריות לאשמה. הראשונה מקדמת. השנייה משתקת. כתבתי על זה בהרחבה במאמר על שלוש התכונות שהופכות אדם למנהיג, כי אחריות היא לא רק כלי לשינוי אישי. היא הבסיס להשפעה על אחרים.

הרגל שביעי: להוריד את המשקל הרגשי מההחלטות

רוב ההחלטות שאנחנו לא מקבלים, אנחנו לא מקבלים משיקולים רגשיים. מיינדסט להתפתחות אישית הוא היכולת לזהות שזה רגש ולא שיקול, ולהחליט בכל זאת.

אני אספר משהו על עצמי. בסדנאות הראשונות שלי לימדתי ״מה שגל חושב״, וכל סדנה דרשה ממני להביא מחדש את כל האמונה בעצמי. כשעברתי ללמד שיטה עם שם, NLP, האחריות נשארה אותה אחריות, אני עדיין בניתי והעברתי הכול, אבל המשקל הרגשי ירד. ופתאום היה לי קל יותר להחליט בצורה רציונלית.

לא נעים לי, מה יחשבו, מי אני שאעשה את זה. כל אלה הם רגש, לא שיקול.

לסיכום

אנשים שמשתנים באמת לא חושבים חיובי יותר מאחרים. הם שואלים למה הצלחתי, יודעים שהתוצאה מגיעה חודשים אחרי המאמץ, מחפשים משוב ולא עוד ידע, מטפחים את האמונות שמשרתות אותם, משנים את ההגדרה של המשימה במקום את הזהות שלהם, משחררים אשמה לפני שלוקחים אחריות, ומזהים רגש כשהוא מתחפש לשיקול. שבעה הרגלים. אף אחד מהם לא דורש כישרון. כולם דורשים תרגול. ואם רוצים את הבסיס שמתחת לכולם, הנחות היסוד של ה-NLP הן המקום להתחיל.

רוצה להעמיק?

בניתי קורס מבוא לפסיכולוגיה שפתוח לכולם ללא עלות, על איך המוח שלנו עובד, למה אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים, ומה בעצם אפשר לעשות עם זה.

לצפייה בקורס מבוא לפסיכולוגיה