להפוך פרויקט או חלום למציאות ב-6 שלבים

אני אלמד אתכם... אמרתי שיש חלק קטן שבו כן לומדים משהו בסדנא, אז עכשיו... אז אני עוד כמה דקות אלמד אתכם כלי שהוא ה... אני משתמש בו בתור המצפן והמפה שלי, לא המפה, הייתי אומר אותו המצפן. המצפן שלי באופן קבוע בכל התחומים שלי. וככה שילבתי אותו מכל מיני מקורות ידע שלמדתי, עשיתי מזה איזשהו חיבור, והוספתי לזה כמה מהדברים ומהניסיון שלי. והסיבה שאנחנו עכשיו כותבים את התחומים האלה זה כי אני רוצה, שאני מציע, שתוך כדי שנעבוד עם המודל הזה נוכל לזהות כל תחום בחיים שלי באיזה שלב הוא נמצא. מה? תסבירי. אוקיי. מצאת לגמור? אז שוב, אני אמרתי את זה כלי שהוא יכול לעזור, אם הכלי הזה לא עוזר לך לחלק, אל תחלקי. בסדר? הייתי עדיין מגדיר את זה, אני אישית מגדיר את זה למשל, אולי משפחה, בסדר? וחיי חברה, ובריאות, ואנרגיה, וכסף, וכל הדברים האלה בצד האישי. ובצד המקצועי יש אולי, בוודאי, כסף זה בשבילי, בשבילי. זה לא קשור לעבודה. בשבילי. בצד המקצועי יכול להיות שם להיות מנהיג של הצוות שלי. כן? להמשיך להפפיץ ולשווק את כל מה שאני עושה כל הזמן. בסדר? אז יש כל מיני דברים שכאילו יש מיומנויות נוספות. זאת אומרת פה יכול להיות התפתחות מקצועית, פה יכול להיות התפתחות אישית. ברור שהתפתחות אישית משפיעה על העסק, והתפתחות מקצועית משפיעה על החיים האישיים, אבל כלי שעוזר לי. אם אתם לא רוצים לחלק, אל תחלקו. אנשים שיש להם חיים מאוד מאוד, נקרא לזה, במערכות פשוטים, יהיה להם בערך ארבע, חמש תחומים, שלוש. אנשים, ככל שהם יותר מתפתחים, יהיה להם יותר תחומים, יותר דברים. זה מגיע בדרך כלל ל-12, 10, 7, 8. זה לא דבר טוב או רע דרך אגב, זה פשוט. תלוי מה הבן אדם לוקח על עצמו. יש? עכשיו אנחנו הולכים להגיד דבר כזה. אנחנו הולכים להגיד שכל תחום כזה, כל תחום כזה נמצא תמיד בתוך אחד משישה שלבים שונים של התפתחות. אוקיי? לא רק זה. התחומים האלה, אם אני מסתכל על עצמי כמנהל של החיים שלי, התחומים האלה זה הסתכלות מיקרו או מקרו? מיקרו או מקרו? מקרו. ממש מקרו, זה מלמעלה. כן, התחומים הם מלמעלה. היום-יום שלי, או אני עכשיו רוצה להרוויח עוד 20 שקל על זה, אני רוצה למכור את הפגישה הזאת, אני רוצה לעשות ככה, אני רוצה להזמין אותה לדייט, אני רוצה לקנות ארוחה כזאת, אני רוצה לבשל ככה, אני רוצה לעשות חדר כושר, אני רוצה ככה, אני רוצה ככה, אני רוצה ככה, זה נמצא יותר במיקרו, יותר ביום-יום. התחומים האלה נמצאים מאוד מאוד במקרו. אז אנחנו נגיד שכל תהליך וכל פרויקט, בין אם הוא ברמת המיקרו ובין אם הוא ברמת המקרו, נוכל לשים אותו בתוך אחד מששת השלבים שאנחנו הולכים ללמוד היום. בואו נראה. בשביל להבין את ששת השלבים האלה צריך להבין עיקרון מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד פשוט. מי אוהב שיש לו תוצאות בחיים והצלחות בחיים? מעולה, אז זה יהיה בירוק, נכון ירוד זה צבע שאנחנו אוהבים. אז אנחנו נגיד שכשאנחנו מתחילים משהו חדש או רק מתחיל להיווצר, פרויקט חדש, תחום חדש, משהו חדש, בהתחלה אין בו תוצאות. ואז לאט לאט התוצאות הולכות וגדלות. או יצא לי עקום ממש. בדרך כלל אני מוכשר, נשמע לכם. אל תשפטו אותי. סבבה? תוצאות בעלייה ככל שעובר הזמן, נכון? אם עובר הזמן ואני משקיע במשהו לאורך זמן, עם הזמן התוצאות שלו מה? יעלו, יפה. מצד שני, מי אוהב להתאמץ? אוי נו באמת. אף אחד לא אוהב להתאמץ, אדם זה צבע שאנחנו לא אוהבים, בסדר? כן. אנחנו לא אוהבים להתאמץ, אנחנו מוכנים להתאמץ אם זה נותן לנו משהו. יש. אם הייתי אומר לכם שזה לא ייתן לכם שום תועלת בריאותית, שום תועלת בריאותית ושום דבר, מפה עכשיו יוצא החוצה לעשות שתי סיורים מחוץ לסביב הבניין וחוזר לפה? יופי המחורים, תודה. קלטתם אבל את הקטע. בסדר, יפה. ואני רוצה ללכת על מאמץ. בהתחלה כשאני עושה משהו, המאמץ הוא אינסופי, הוא ממש גדול. אני צריך להשקיע, להתאמץ הרבה, אני צריך להבין, צריך לשבור את הראש. בהתחלה אם רק התחלתי לרוץ, לרוץ 100 מטר זה... אבל ככל שעובר הזמן בפרויקט שלי, מה קורה למאמץ? יורד. בין אם המאמץ הפסיכולוגי יורד, נכון? כי אני התרגלתי. בין אם המאמץ הפיזיולוגית יורד, נכון? בין אם המאמץ הפיזיולוגי יורד, כי הגוף שלי התרגל. אבל בגדול, ככל שעובר זמן בפרויקט שהולך כמו שצריך, אני לא מדבר על פרויקט שמשתבש, אני לא מדבר על פרויקט שמשתבש, פרויקט שזה יכול להשתבש. אבל כל עוד זה לא משתבש, התוצאות עם הזמן מה יקרה להן? יעלו. והמאמץ מה יקרה לו? עד פה? כן, אבל לא תוצאות נשארות. כן. אנחנו לא אוהבים להתאמץ, אנחנו מוכנים להתאמץ עם זה, נותן לנו משהו. בסדר, שוב, לגמרי, אני סתם, זה הבדיחה שאף אחד לא אוהב להתאמץ. בסדר? בגדול אפשר לראות שפרויקט, בואו ניקח דוגמה. בהתחלה אני רוצה לרוץ, אני חושב על לרוץ וכבר מאייף אותי. נכון? אני חושב על זה שאני עכשיו צריך לקנות בגדי ריצה, נכון? אין לי, אין לי כלום. אני צריך אולי לקנות בגדי ריצה או נעליים, נכון? לא יודע מה. אני צריך לחשוב איפה אני רוצה לרוץ, באיזה שעה אני רוצה לרוץ, אני כבר התאמצתי ולא עשיתי מה? כלום עדיין. אוקיי? יכול להיות שאני אצא החוצה, ירוץ עשר מטר ומה יקרה לי? לא יכול יותר. אוקיי? בהתחלה, המון מאמץ, אפס תוצאות. האנשים המעצבנים שאמרו שהם עכשיו רוצים לצאת החוצה ולעשות סיבוב מסביב לבניין, לא נמצאים פה מן הסתם. אם הם היו פה, הם לא היו אומרים את זה. גם יכול להיות. אוקיי? ככל שעובר הזמן, יעבור שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, מה יקרה לכמות המאמץ? ירד. פתאום, אה, אני רץ חמש קילומטר. או שתי קילומטר או שלוש קילומטר, אני רץ חצי שעה. וכן, אני מתאמץ, זה קשה לי, אני אחרי אימון עדיין מתאייף, אין לי כבר כל כך כוח ליום, אבל אני עושה את זה, אני מצליח לעשות הרבה יותר. שנה, שנתיים אחר כך, שמעת, כואב לי לא לצאת לרוץ. זה אוטומטי לחלוטין, לא דורש ממני שום מאמץ. הגוף שלי אולי מתאייף בריצה, אבל זה מבחינת פרקטית כבן אדם, זה לא דורש ממני כמעט שום מאמץ, ואני פתאום חושב לעצמי, אולי אני אעשה אולטרה-מרטון של 110 קילומטר. כל מיני מחשבות לא שפויות כאלה. אוקיי? זו דוגמה אחת, זה מה שקורה עם הזמן. אוקיי? בהתחלה אני חושב, וואי, אולי אני אעבור מלהיות שכיר ללהיות עצמאי. אולי אני אעבור מלהיות שכיר ללהיות עצמאי. אז בהתחלה, וואי אני צריך אתר אינטרנט ואני צריך לוגו ואני צריך לחשוב מה ההתמחות שלי ומה אני מוכר ומה כל הדברים האלה ובכל המחשבות האלה אני מתאמץ הרבה בולדמה לתוכניות כמה תוצאות יש לי בשלב הזה? אפס המון מאמץ אפס תוצאה ואז מה קורה? אני מתחיל לרוץ ולעשות ולעשות ולעשות ולעשות ולעשות ולעשות ולעשות ולעשות וקורא את הפרח ומתאמץ ומתאמץ ומתאמץ ומתאמץ וזה לא עובד וזה לא עובד וזה לא עובד ועושה ועושה ועושה ועושה תוצאה קטנה ואז מתאמץ עוד ומתאמץ עוד ומתאמץ עוד ועוד תוצאה קטנה ועוד תוצאה קטנה ועוד תוצאה קטנה אבל המון המון המון מאמץ תוצאות מאוד מאוד קטנות בהתחלה כמעט תמיד רגע לא בסוף לאורך זמן לאט לאט אני יכול לעבוד פחות ופחות קשה בהנחה שזה הצליח כי אם זה לא הצליח יש משברים באמצע נדבר על זה אחר כך אבל בהנחה שזה מצליח הגעתי ליותר אנשים ויותר אנשים ויותר אנשים והם ממליצים עליי ויש כזה שיחה על הנושא הזה והם מספרים על זה ולאט לאט אני יכול לעבוד קצת פחות ועדיין להפיק יותר תוצאות בעסקים אולי באיזשהו שלב חלק גדול מהעבודה אני בכלל לא עושה מישהו אחר עושה את זה והתוצאות שלי מה? הקולות אז נתנו דוגמה מבריאות נתנו דוגמה מעסקים בואו ניקח דוגמה של מערכת יחסים בהתחלה להרבה אנשים בחוויה שלהם לפחות כל אס אמס כל הודעה שנשלחת בתחילת הקשר היא המון המון המון מאמץ ומה מקבלים בתמורה לזה? סבל סתם אני צוחק לא לא אני צוחק אני צוחק אני צוחק לא באמת סבל אבל יש אנשים שנהנים מזה שנייה יש אנשים שנהנים מזה כן זה כיף זה יכול להיות כיף שנייה הכל יכול להיות כיף גם לבנות תוכניות עסקיות יכול להיות כיף בסדר? מה שאני בא להגיד זה שבהתחלה אני עושה את זה ומה התוצאה שאני מקבל? כלום רוב השיחות שיתחילו ככה לא יהפכו להיות שום דבר אוקיי? אבל בהתחלה משקיע יותר ויותר ויותר ויותר ויותר ומשקיע ומשקיע ומשקיע ומשקיע ולאט לאט מתחיל להיווצר חיבור מתחילה להיווצר מה? מערכת יחסים לאט לאט מתחילה להיווצר מערכת יחסים וככל שהמערכת יחסים נבנית ובהנחה שהיא נבנית טוב בהנחה שהיא נבנית טוב אז נוצר אמון נוצר חיבור נוצרת אהבה חזקה יותר ויותר ופתאום לא חייב לא חייב אני לא אומר שלא כדאי אני אומר שלא חייב לעשות את אותה כמות של פעולות שעשינו בהתחלה כי אני מכיר קצת בשני יותר טוב אולי אני יודע לעשות את הפעולות הקטנות והספציפיות שהכי חשובות לו אז אני לא חייב לעשות את כל המסביב שבתחס מההתחלה לא היה אכפת לו מהם אבל בהתחלה לא יכולתי לדעת מה אכפת לו ומה לא אכפת לו בשלב הסופי אני נהיה מומחה כן? בלעשות את הבן או הבת זוג שלי מאושרת צריך להיות מומחה בזה אתה צריך להשקיע בזה הרבה מאמץ יש פה אנשים שהם מומחים בכל מיני דברים אלה שמומחים בריצה לא צריכים להתאמץ בשביל לעשות ריצה זה בעליים אלה שמומחים ב... לא יודע מה באימון, הנחיה, כל... יש פה הרבה כאלה הם לא צריכים ממש להתאמץ בשביל זה בהתחלה וואו כל פגישה אני יודע הראש מתנפח לאט לאט כמות המאמץ הנדרשת יורדת ובמקביל לזה שכמות המאמץ הנדרשת יורדת התוצאות מה קורה להן גם יורדות? מה פתאום? עולות! עולות ג'ים רון אומר שבהתחלה you make up in numbers what you lack in skill אתה מפצה במספרים על מה שחסר לך במיומנויות איש מחירות בהתחלה יצטרך לעשות 100 שיחות בשביל לסגור עסקה אחת אז הוא עובד כל היום כמו חמור 100 טלפונים בשביל לסגור עסקה אחת אחרי שנתיים הוא יכול להרים 3 שיחות ביום ולסגור עסקה אחת אז מספיק שיעשה 10 שיחות ביום ויסגור 3 עסקאות אז התוצאות שלו עלו דרמטית המאמץ שלו ירד דרמטית בהתחלה אנחנו צריכים לפצות בהשקעה או במאמץ על מה שחסר לנו במיומנות בתחום הספציפי עד פה? הרבה פעולות פעולות בהתחלה אוקיי ובגלל זה זה נראה ככה עכשיו מי שקצת יודע מתמטיקה יודע שאם אני אחבר את שתי הגרפים זאת אומרת אם אני יחליט שאני לא מוריד את המאמץ אם אני יחליט שלנוכח השיפור שלי אני ממשיך להתאמץ באופן מקסימלי לאורך זמן לא תמיד זה כדאי לפעמים בא לנו, נכון? נכון? רק למי שבא אז איך הגרף יראה? יש פה מהנדסים וכאלה אז הם יכולים להגיד שאני יודע מתמטיקה גם נכון? אם את זה אני מכפיל בזה בסוף זה קפיצה מתיאורית, ככה זה נראה אוקיי? אז אם אני ממשיך להתאמץ באופן מקסימלי לתת את ה-100% מעצמי לאורך הרבה זמן לא תמיד זה כדאי לא תמיד זה כדאי לא תמיד זה כדאי, שנייה נדבר על זה לא תמיד זה כדאי, לא תמיד זה כדאי לא תמיד זה כדאי, או שנייה נדבר על מהו המחיר בדיוק אבל לא תמיד זה כדאי אבל אם אני עושה את זה זו התוצאה של זה אוקיי? כן נכון, על החלק הזה אתה מתווכח איתי, לא על החלק הזה בסדר כן, בסדר אתה צודק ב-100% כן לגמרי אתה צודק אבל אם הייתי עושה את זה ככה אז הגרף היה מתעכל ללמעלה כבר פה ואז לא הייתי רואה אותו אז בשביל להכניס את הגרף הכנסתי אותו לפרופורציה בסדר? כן, במחשב זה יהיה... אבל אנשים לא עושים ככה, דעת מאוד משהו שנייה, מעולה עכשיו, הגרף הזה לא מעניין אותי אני אגיד לכם מה כן מעניין אותי מעניין אותי שיש על הגרף הזה אפשר לחלק אותו אחת, שתיים שלוש אחת, שתיים שלוש, ארבע חמש, שש אני יכול לחלק אותו לשש שלבים מובחנים ולכל שלב למה? הוא יורד עם הזמן בסדר מה? תוצאות במאמץ מרבי מתמשך בסדר? איקס שווה, כן וואי מקס כל הזמן בסדר? עכשיו מה שמעניין אותנו זה שיש שישה שלבים לפרויקט שישה שלבים להתקדמות שלנו בכל דבר שאנחנו רוצים להתקדם בו בחיים עכשיו מעבר לזה שזה תיאורטית מעניין ולחלוטין חסר משמעות יש לזה יתרון מאוד מאוד גדול כי אם אני ידע להבחן באיזה שלב אני נמצא וזה יהיה קל זה יהיה מאוד קל אם אני ידע להבחן באיזה שלב אני נמצא אני אוכל בקלות לדעת יחסית בקלות לדעת לענות על שאלות שבדרך כלל הן מאוד מאוד קשות כמו האם להפסיק את מה שאני עושה ולנסות משהו חדש האם אני צריך להמשיך להתמיד או לנסות משהו אחר שאלה מאוד מאוד קשה בהרבה מאוד דברים זאת אומרת האם אני צריך להמשיך להתאמץ על הבחורה הזאת היא ש... עכשיו אני יוצא איתה וולגרום לזה לעבוד או לעבור לצאת עם בחורה אחרת שאלה קשה מאוד האם אני צריך להמשיך בעבודה הזאתי בעסק הזה, ברעיון שלי או שאני צריך לעשות שינוי אוקיי? שניה או גם וגם אוקיי? כמה אני רוצה להשקיע? מתי להפסיק? מתי לעצור? מתי לנוח? השאלה מתי לנוח היא שאלה underrated ממש כאילו היא לא מוערכת מספיק כי בני אדם חייבים לנוח לבני אדם יש צורך בסיסי בגיוון אם הם 20 שנה יעשו רק את אותו דבר הם ישתעממו אוקיי? אז אנחנו חייבים לנוח מעבר לזה אני אגיד לכם שאנחנו לא יכולים להשקיע מאמץ מרבי כל הזמן בכל התחומים כתבתם במחברת רשימה של תחומים בכמה תחומים אתם יכולים להיות במאמץ מרבי במקביל? אחד בדרך כלל רוב האנשים אנשים סופר מוכשרים פי שתיים יותר מוכשרים ממני שתיים אנשים גאוני על שאני לא מכיר אולי כאלה כל כך אולי שלושה בהיסחפות ואז הם ייצאו מה יקרה להם אחרי כמה חודשים שהם יהיו במאמץ מרבי על שלושה? הם כנראה יהיו חולים אין להם כנראה חמיוני יש. קשה מאוד. אחד, תחום אחד אני יכול להיעלם במה, מצמרבי. אז השאלה מתי אני נח היא שאלה אקוטית. אקוטית ליכולת שלנו לתחזק חיים מורכבים. כי מה קורה לרוב האנשים? איך רוב האנשים חווים את החיים שלהם? בואו נדבר על זה שנייה. שנייה? שרוב האנשים חווים את החיים שלהם כעליות וירידות. יש תקופות טובות ויש תקופות פחות טובות. ויש תקופות יותר טובות, ואז פחות טובות, ואז יותר טובות, ואז פחות טובות. זה אשליה פסיכולוגית. זה לא המציאות. הסיבה שהאשליה הפסיכולוגית הזאת היא נוצרת היא בגלל סיבה מאוד מאוד מאוד מאוד ברורה. הפוקוס שלנו הוא מאוד צר. ואז מה קורה? למשל, אני אומר לעצמי, אני בוחר בתחום של קריירה, כסף, לא יודע, מה שאתם רוצים, כסף. ואני שם עליו את הפוקוס. אני שם עליו את הפוקוס, מאה אחוז מאמץ על כסף. רוב הסיכויים שהתחום הזה יהיה בצמיחה או בירידה? צמיחה, רוב הסיכויים. אם אני מאה אחוז בפוקוס על זה? שנייה. אם אני במאה אחוז פוקוס על זה, כל המאמצים שלי על זה, עושה את כל מה שצריך בשביל זה, שוב, אלא אם כן יש איזה משהו שעוצר אותי, שנדבר על זה בהמשך, כנראה שהתחום הזה יהיה בצמיחה. כל הפוקוס שלי הוא על דבר אחד, הדבר האחד הזה בצמיחה, איך אני אחווה את החיים שלי? בצמיחה. למה? כי הפוקוס שלי הוא על משהו שהוא בצמיחה, והדבר הזה הוא בצמיחה, אז אני אחווה את החיים שלי בצמיחה. שנייה, בינתיים, בדיוק, בינתיים, בינתיים אני לא שם לב שלמשל, המשפחה שלי מתחילים להתמרמר. להתמרמר, על זה שאני מתייחס אליהם. אני לא שם לב לזה, אני חווה את זה כאילו החיים שלי הם בצמיחה. אני לא שם לב שחלקים שלמים בחיים שלי הם בכלל בירידה, אני פשוט לא שם לב לזה. זה לא אומר שזה לא קורה. עד שמה? עד שהמציאות באה ודופקת לי בדלת. עד שאני מקבל טלפון, אני לא יודע מה, אמא, אבא, סבתא, דודה, אשתי, שאומרת לי, במקרה הטוב, תקשיב, אתה לא בסדר, כאילו, קורה פה דברים ממש קשים ואתה לא נמצא, או שגם אם אתה נמצא פיזית, אתה לא מרוכז, המוח שלך לא פה, או במקרה היותר גרוע, אני עוזבת. הייתי כאן, בדיוק. שנייה. הייתי כאן, אני לא פה, אני עוזבת. אני עוזב. אתה לא פה, אז גם אני לא אהיה פה, ביי. ואז מה קורה? פתאום אנחנו חווים שהחיים שלנו מה? בירידה. אנחנו חווינו את זה כאילו, בחוויה הפסיכולוגית שלנו, מתוך האשליה הפסיכולוגית של שם נוח שם עובד, כאילו החיים שלנו עד עכשיו היו בעלייה, ופתאום בום בירידה. אבל האם זה המציאות? התשובה? לא. התחום הזה היה בעלייה, ויכול להיות שהוא עדיין בעלייה, והתחום הזה היה בירידה, ונשאר בירידה. השותפוקו שלי עבר מתחום שהוא בעלייה לתחום שהוא בירידה, אז אני חווה שהחיים שלנו עליות וירידות. יש סיבה, יש סיבה, עליות וירידות מסוימות, זאת אומרת, בוא נקרא לזה, משברים מסוימים תמיד יקרו, זה כאילו חלק מהחיים. זה חלק מהחיים. אבל אם אני ידע לפתח תחומים מסוימים בחיים שלי עד לנקודה מסוימת שבה אני יכול להתאמץ פחות ועדיין להפיק תוצאות, או שאני אדבר על מהי הנקודה הזאת בדיוק, אז אולי יהיה לי חודשיים שלושה קשים בהתחלה כדי להביא את כל התחומים שלי ברמה הבסיסית לפה. שלושה ארבעה חודשים. זה כמה זמן שזה בערך לוקח. עשיתי את זה עם לא מעט אנשים, אוקיי? בקבוצות. אם נדע, הייתי עושה את זה בקבוצות, זה לוקח בערך ארבעה חודשים לאדם ממוצע. יש כאלה שעושים את זה מהירים ממש, עושים את זה בחודש וחצי חודשיים, והם פעולים במורכבות של החיים שלהם. יש כאלה שזה לוקח להם חצי שנה, אבל זה סבר גודל של שלושה ארבעה חודשים. להעביר חלק משמעותי מהתחומים בחיים שלי לצד הזה. ברגע שחלק משמעותי מהחיים שלי נמצאים בצד הזה, בצד הזה של הרבה תוצאות קצת מאמץ, אז אני לא חווה את החיים שלי יותר כעליות וירידות. אני יודע שרוב האנשים פה, יש פה כאלה שמבינים את זה, רוב האנשים פה זה נראה להם מטאפיד יוני, זה לא נראה להם הגיוני. אבל תחשבו על זה שנייה. האם יש לכם תחום אחד בחיים? כמעט לכל אחד פה, כמעט לכל אחד פה, יש תחום אחד בחיים לפחות, אם לא שתיים. לרוב האנשים זה בין אחד לשתיים, לפעמים נדירים שלוש, שנמצאים ממש כאן. נכון? חלקכם ממש פה למשל בספורט. חלקכם ממש פה למשל עם בדברים שמים במשפחה שלכם. יש? כלומר לא צריכים לעשות כמעט כלום והתוצאות מדהימות. זה קורה להם אוטומטי כמעט, בלי מאמץ. למי יש תחום אחד לפחות כזה? יפה. ותחשבו אם מתוך הרשימה של השבע, שמונה, עשר, שתים עשרה תחומים שלכם, כל התחומים היו שם. שנייה. רגע. שנייה. האם יש פה אנשים, מי יכול להרים את היד, שלצאת לריצה, נגיד, זה דבר שקורה לו באופן אוטומטי, זה אולי דורש לו את השעה, שעתיים ביום, או שלוש פעמים בשבוע, או יותר, כמה שעושה את זה, אבל זה כאילו קורה לו באוטומט, הוא לא צריך לחשוב על זה, הוא לא צריך להשקיע על זה, זה לא דורש ממנו משאבים מנטליים, ליתר דיוק בדרך כלל, כשאנחנו נמצאים כאן, התחום הזה נותן לי משאבים מנטליים. עכשיו, מי פה יכול להגיד, למשל שבזוגיות שלו, אבל תהיו כנים, מי פה יכול להגיד שבזוגיות שלו, מספיק שהוא, כאילו הוא לא צריך לחשוב על זה, והוא עושה באופן כמעט אוטומטי, מספיק דברים בשביל שהזוגיות שלו תהיה באמת מאוד מאוד טובה, מי יכול להגיד את זה? כלומר באופן אוטומטי, אני יודע שאני למשל, סתם דוגמה, באופן אוטומטי, קם בבוקר, נותן ללי נשיקה, אני באופן אוטומטי, כשאני עובר לסופר, אחת לחמש או שבע פעמים סטטיסטית בערך, מביא פרחים, אני יודע שבאופן אוטומטי, אני לא צריך לחשוב על זה, זה לא עולה לי שום דבר מבחינת המאמצים שלי, אני יודע שלפחות פעם בשבוע אני אשב להרוחת הערב באחת שבה הטלפונים הם בצד, אני יודע שאנחנו נעשה את כל הדברים האלה, זה לא דורש ממני היום מאמץ, אז בהתחלה בטח שזה דורש מאמץ, לפנות שעתיים בשבוע, עכשיו כל שבוע ל-date, מה זה אני בן אדם עסוק, סליחה גברת. יש? אוקיי? אבל מה שאני רוצה שתדמיינו שנייה, מצב היפותטי, בלתי אפשרי, חסר משמעות שאפשר להגיע אליו תוך שלושה ארבעה חודשים, שבו איזושהי נקודה קריטית באמצע, אנחנו מעבירים, אתם יודעים מה לא את כל התחומים אבל את רובם, ואת החשובים ביותר. מה זה יגיד? שלמשל, בהשקעה של שש שעות ביום, או שמונה שעות ביום, לא יודע, באופן אוטומטי, בלי לחשוב על זה, אתם יודעים שהמערכות היחסים במשפחה שלכם יעבדו מצוין, יהיה לכם מספיק כסף, בשביל לעשות את מה שאתם רוצים, ותרגישו טוב ומלאי אנרגיה ובריאים לאורך זמן. נגיד רק את שלושת האלה. ואלה, שנייה, לא ידרשו מאמץ. אם יבוא לכם לעשות עוד דברים שיש לכם וכתבו לכם, אז זה נגיד כן ידרוש מאמץ, כי אתם צריכים להעביר את זה. יש? אפשר להגיע למצב הזה. אפשר להגיע למצב הזה. אפשר להגיע למצב הזה. כמובן שזה יהיה חסר משמעות לחלוטין להגיע למצב הזה, אבל אפשר. אין לזה משמעות, הרי הכל אוטומטי גם ככה. אבל אפשר להגיע למצב הזה. הייתי עושה את התהליכים האלה עם אנשים, לא פעם ולא פעמיים, ואנשים רבים העבירו לא תמיד את כל התחומים, אבל חלק משמעותי מהתחומים שלהם לצד הזה. למה אמרת שזה חסר משמעות? כי מה המשמעות שזה? מה זה משנה? גם ככה הכל אוטומטי. כן? אבל כן, נקרא לו תכנון. בשלב התכנון אני יכול להשקיע אינסוף מאמץ, נכון? ולא יהיו תוצאות. אולי תהיה תוצאה שהיא תוכנית, אבל התוצאה שהיא תוכנית היא לא תוצאה בתחום שאני רוצה. זאת אומרת, אם אני רוצה זוגיות ויש לי תוכנית להכניס זוגיות, עדיין אין לי זוגיות. יש. אם אני רוצה יותר כסף ויש לי תוכנית עסקית, עדיין אין לי עוד כסף. אם אני רוצה כאילו, לא יודע מה, לרדת במשקל ויש לי תוכנית מחדר כושר ותוכנית מדיאטנית, עדיין לא ירדתי במשקל אפילו לא גרם אחד. אולי רק מעל, עזייה מלכתוב ירדתי גרם, אבל לא יותר מזה. ברור למה השלב הראשון זה שלב התכנון? שלפעמים יש אנשים שעוברים את השלב הזה מאוד מאוד מהר, יש אנשים שנתקעים בו הרבה יותר מדי זמן. בגדול, בתכנון יש שתי טעויות נפוצות. הראשונה, לא לתכנן. לא לתכנן. רגע, קודם כל איך אני יודע שאני משם? איזה באמת לא אמרתי, אבל זה נראה לי די מובן מאליו. איך אני יודע שאני בשלב התכנון? שנייה. כי עוד אין לי כלום בתחום הזה. אין לי תוצאות, אין לי, כאילו, אני עכשיו מתחיל. אני עכשיו מתחיל. הצבתי מטרה חדשה, הצבתי יעד חדש, הקמתי פרויקט חדש. כן? משהו חדש. הטעות נפוצה הראשונה זה לא לתכנן. יש סיבה שרוב בני האדם, או אחוז גדול, לא רוב, אחוז די גדול מבני האדם לא מתכננים את הדברים שהם עושים. לא, זה לא בגלל ספונטניות. זה בגלל, לא, שרוב האנשים לא יודעים איך לתכנן בצורה אפקטיבית. לא יודעים לבנות תוכנית בצורה אפקטיבית. ולכן הם תכננו בעבר שלהם כמה דברים, כי הכריחו אותם, כי אמרו להם, כי הם חשבו, כי הם ניסו. ובגלל שהם לא ידעו איך לתכנן בצורה אפקטיבית, הם גילו שהתוכנית שלהם הייתה חסרת תועלת. ואחרי שאתה משקיע 3, 4, 5, 6, 7 פעמים בתוכנית חסרת תועלת, אתה אומר, טוב, תוכניות זה דבר חסר תועלת, אני לא מתכנן יותר. מי מזדהה עם הרעיון הזה, עם הדבר הזה? מעולה. לא כולם, יש פה שכן מתכננים. אוקיי? וזה טעות ראשונה. זה טעות מאוד מאוד גדולה בגלל שכשאני לא מתכנן, אחד, הרבה יותר קשה לי ללמוד מתאויות. כשיש לי תוכנית ואני הולך לפי תוכנית, בפעם הבאה שאני מנסה משהו, אני יכול לראות בקלות האם התוכנית החדשה שלי דומה לתוכנית הישנה שלי, או להסיק מסקנות ממה שלא עבד, או ממה שכן עבד. אה? אין לי מדע דין? נכון, נכון, בדיוק, זה אין דבר. אוקיי? אז לא לתכנן זה הטעות מספר אחד. טעות מספר שתיים, זה להתעכב בשלב התכנון ולא להתחיל לפעול. מי יכול להזדהות עם זה? טעות נפוצה מספר שתיים בשלב התכנון הוא להישאר שם. להישאר שם. לא להתחיל לפעול, לא לזוז, לא להתקדם. להתעכב. זה גם, ברמה מסוימת לפעמים נובע מזה שאנשים לא אוהבים לתכנן, ואז הם חושבים שבשביל לתכנן משהו הם צריכים, לא יודע מה, ספרים של תוכניות. אוקיי, זה סוג אחד של תכנון לא אפקטיבי. אבל ברוב המקרים, אנשים שתקועים כאן, זה בגלל מחסום מנטלי דווקא. זה בגלל שהם ניסו כמה פעמים לעבור לשלב הבא, ראו שיש שם הרבה מאמץ וקצת תוצאות, אז הם אמור למה לי לעשות את זה שוב, למה שאני אתאמץ, שוב ולא אעשי תוצאות. יש להם איזה מחסום מנטלי. וזה גם קשור לזה שהם לא יודעים לתכנן כמו שצריך. כי אם היו יודעים לתכנן כמו שצריך, הם היו יודעים שאם הם מתאמצים הרבה ויש להם קצת תוצאות בהתחלה, אז הם במקום את הנכון. אז אני חושבת אבל אני בצורת... זה סיבה אחת, או הציפיות לא היו נכונות. בקיצור, מתוך הבעיה של כישלון. נכון. אנשים תוצאתיים שלא מבינים איך העולם עובד. אנשים תוצאתיים שמבינים איך העולם עובד, אומרים, אם אני עכשיו חופר לנפט, כן, אנחנו נתן אותם את המפפרה הזו עוד שנייה בשלב הבא, כן? אם אני חופר לנפט ולא מצאתי הרבה נפט, אלא מצאתי גושים קטנים של נפט, אז אני מאוד מאוד שמח. כי למרות ששילמתי עכשיו 10 מיליון דולר ומצאתי חתיכת נפט בשווי 200 דולר, כלומר אני בהפסד של 99,800 דולר, אני סופר מאושר, כי אני יודע שאני באזור הנכון. אוקיי? אבל זה גם תוצאתי. אז אני לא אקרא לזה תוצאתי, אבל זה כישרון. השלב השני זה שלב המיקוד. בשלב המיקוד, אני יודע שאני שם כשאני עובד קשה, מתאמץ, והתוצאות הן קטנות, כשאני בתחילת הדרך. אם עכשיו פתחתי קליניקה, ואני עושה מלא פוסטים בפייסבוק וכותב מאמרים ועושה סרטונים, ואחרי שבועיים שלמים פנה עליי מישהו אחד, כן? אני עכשיו כנראה איפשהו במיקוד. עובד קשה, משיג קצת תוצאות. שתי פעולות נפוצות בשלב הזה. אחד, לצפות לתוצאות מדהימות ולהתאכזב ולהתייאש. ואם אני מצפה לתוצאות מדהימות ואז אני לא מתאכזב מזה, אז אין לי בעיה. אפשר, כאילו זה סבבה לצפות לתוצאות טובות על ההתחלה, לא יקרה כלום, לא נמות מזה. ציפיות זו דבר טוב. אבל אם זה גורם לי להתאכזב ולהרגיש תחושה של כישלון בגלל שהפקתי קצת תוצאות, אז אני בבעיה ואני חושב שפה בשלב הזה אחוז מטורף מהדברים נכשל. בשלב הזה ומהסיבה הזו. בגלל שהם מצפים שזה אנשים שעושים פרויקטים או שלוקחים איזה משהו, הם מצפים שזה יצליח מהר, הם מתאמצים מאוד, ואז רואים תוצאות קטנות, מתאכזבים, מתייאשים. חוזרים לשלב התכנון שוב. שנייה. זה מתכון מושלם לחיים מטישים מאוד. למה? כי אני אתאמץ בלי סוף על תוכנית, תחשוב על זה כל היום, אתחיל לפעול, אתאמץ הכי הרבה שאפשר, יפיק קצת תוצאות, יחזור לתוכנית שוב, יתאמץ, יחזור למיקוד שוב, יתאמץ, יחזור לתוכנית שוב, יתאמץ, יחזור למיקוד שוב, יתאמץ. כל הזמן יהיה במאמץ מאוד מאוד מאוד גבוה, עם תוצאות מאוד מאוד נמוכות. בתחומים מסוימים בחיים שלנו, אם תסתכלו על הרשימה שלכם, תוכלו לראות שאולי אחד, אתם נמצאים שם, באחד או יותר מהתחומים האלה, ובדרך כלל גם מהסיבה הזאת, אבל יש עוד סיבה אחת, יש עוד טעות נפוצה במיקוד. הטעות השנייה היא לסבול אפס תוצאות. לסבול אפס תוצאות, כלומר להשלים עם זה שיש אפס תוצאות. בשלב המיקוד אמור להיות, אמורות להיות תוצאות, קצת, אבל הן אמורות להיות שם. אם אני חודש שלם מפרסם ומפרסם ומפרסם ומפרסם ומפרסם וזה החודש הראשון שלי, ויש ממש קצת, סבבה. אבל אם אני מפרסם ומפרסם ומפרסם ומפרסם ומפרסם ומפרסם את עצמי, ובחודש הראשון אין כלום, אפס, אז כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אם אני בהתחלה מתחיל לרוץ ומאוד מאוד מאוד מאוד קשה לי, מאוד מאוד מאוד מאוד קשה לי, ואני מתקדם מזל לאט, כאילו במקום 50 מטר אני רץ 75 מטר, אולי בסדר, אולי בסדר, אולי אפשר לשפר עוד את התוכנית עוד יותר, לא צריך להפסיק, זה בטוח. אבל אם אני רץ 50 מטר ואז כואב לי הרגליים, ואז אני שוב רץ 50 מטר ושוב כואב אותי הרגליים ושוב רץ 50 מטר ושוב כואב אותי הרגליים, במשך חודש לא הצלחתי להתקדם בכלל, אולי יש לי בעיה בברכיים ואולי אני צריך לפתור את זה בבעיה אחרת, בדרך אחרת. התוכנית מראש לא טובה. תוכנית טובה לא חייבת להפיק תוצאות מדהימות על ההתחלה, אבל היא חייבת להביא איזושהי תוצאה כבר יחסית מהר. זה שאלה טובה. והתשובה היא שזה מאוד... מאוד תלוי בתחום ובפרויקט, אבל אני חושב שאינטואיטיבית רובנו נוכל לחשוב על דברים די נכונים. בואו נעשה ככה. בואו נגיד שאני עכשיו הכרתי, פגשתי מישהי, בסדר? מעוניין למטרת זוגיות. מתאמץ את כל כולי. מקבל ממנה בתגובה אפס, לא קצת, אפס. כמה זמן הגיוני להמשיך עם זה? בסדר? כמה? לא, עדיין אפס. מה אפס? אז לא הייתי יודע בכלל שהיא לא מגיבה. לא, היא מגיבה. אפס, יום, שבוע, שבועיים, מישהו חושב שיותר משבועיים? כמה יותר משבועיים? חודש. מישהו חושב שיותר מחודש? שנייה. מיטל, לשאלתך, שנייה. מיטל, לשאלתך. מיטל, לשאלתך. תהיו איתי. יש כאלה שיגידו יום אחד? זה נדעתי קצת קיצוני מדי. ויש כאלה שיגידו חודש, שזה גם לדעתי קצת קיצוני מדי. לא משנה. אבל הרוב יהיו איפשהו בתבח הזה. עכשיו שוב, אם אני אבחן את עצמי בפרקי זמן של יום-חודש, אני עדיין אהיה בסדר. זה בפרק זמן הגיוני. כל הפרק זמן, זה גם הכי קיצוני כלפי מטה וגם הכי קיצוני כלפי מעלה, המבחן שלו הוא די בסדר. אין פה פרק זמן מושלם. אבל גם אם הבעיה קורית איפה, או שאנשים מוכנים הרבה יותר מחודש לעשות את זה, כי יש אנשים שתקועים במצב הזה שנים. נכון או לא? עם אותה אובססיה לבן אדם אחד ספציפי. הבעיה במיקוד, הטעויות הנפוצות במיקוד שגורמות לאנשים לסבל אינסופי, שזה הלופ הזה, זה אחד, אני אומר את זה שוב, אני חוזר על זה, כי דיברנו על זה, מרחנו את זה, עכשיו צריך לצמצם. אחד, לצפות לתוצאות גדולות ולהתאכזב. שתיים, לסבול אפס תוצאות לאורך זמן. זה שתי הטעויות. זה שתי הטעויות. עכשיו, מה כן במיקוד? שתי דגשים חשובים. אחד להתכונן לזה. אחד להתכונן לזה. למה אני מתכוון? רוב בני האדם לא מסוגלים להיות במיקוד ביותר מתחום אחד, גג, שתיים, גג, גג, גג, גג, בהישחפות שלוש בחיים באותו זמן. כלל האצבע טוב אחד, יותר בריא. במיקוד ראוי שאני אהיה בתחום אחד בחיים שלי. מה קורה לאנשים? הם מנסים להתמקד בהרבה תחומים, והכל קורס. הם מגיעים לאפס תוצאות, או כמעט אפס תוצאות בהכל, כי זה פשוט כמות מאמץ בלתי אפשרית. בשביל לעבור משלב המיקוד לשלב הבא, אני חייב לייצר מסה קריטית של אנרגיה. אני חייב להכניס לתוך פרויקט מסה קריטית של אנרגיה. אז אי אפשר לחזות בדיוק כמה זמן זה יקרה, אלא אם כן אתם סופר מאסטרים במה שאתם עושים. אז אתם יכולים בדברים מסוימים לצפות כמה זמן זה ייקח לייצר את המסה הקריטית הזאת. אבל בעיקרון, בשביל לעבור מי, תחשבו שמיקוד זה כמו לרוץ עם דלי מים שיש בו חור. לא אפקטיבי כל כך, אין מה לעשות. אם אני אנסה לקחת ארבע דלעים באותו זמן ויש לי שתי ידיים, ואני אקח שתי דלעים קצת, יחזור, אקח את השתי דלעים הבאים, יחזור, אקח שתי דלעים, יחזור, מה יקרה כשאני אגיע לצד השני? כל הדלעים שלי כבר יהיו מה? ריקים. מיקוד כמו דלי עם חור. כשאני נכנס לזה, אני צריך לדעת שאני נכנס לזה. לא לשים לב שאני נכנס לשלב של מיקוד בתחום מסוים, בתחום מסוים, מעיד אותנו מראש לא כישלון או המון לחץ וסטרס וכישלון של דברים אחרים בחיים. תמיד. כן. תסביר. כן, אני אומר את זה שוב. אני חוזר על זה. כי דיברנו על זה, מרחנו את זה, עכשיו צריך לצמצם. אחד. לצפות לתוצאות גדולות ולהתאכזב. שתיים. לסבול אפס תוצאות לאורך זמן. זה שתי הטעויות. זה שתי הטעויות. עכשיו, מה כן במיקוד? שתי דגשים חשובים. אחד להתכונן לזה. לא, אחד להתכונן לזה. למה אני מתכוון? רוב בני האדם לא מסוגלים להיות במיקוד ביותר מתחום אחד גג, שתיים, גג, גג, גג, גג, בהישחפות שלוש בחייהם באותו זמן. כלל האצבע טוב אחד. יותר בריא. במיקוד ראוי שאני אהיה בתחום אחד בחיים שלי. מה קורה לאנשים? הם מנסים להתמקד בהרבה תחומים והכל קורס. הם מגיעים לאפס תוצאות או כמעט אפס תוצאות בהכל כי זה פשוט כמות מאמץ בלתי אפשרית. בשביל לעבור משלב המיקוד לשלב הבא אני חייב לייצר מסה קריטית של אנרגיה. אני חייב להכניס לתוך פרויקט מסה קריטית של אנרגיה. אז אי אפשר לחזות בדיוק כמה זמן זה יקרה אלא אם כן אתם סופר מאסטרים במה שאתם עושים. אז אתם יכולים בדברים מסוימים לצפות כמה זמן זה ייקח לייצר את המסה הקריטית הזאת. אבל בעיקרון בשביל לעבור מי, תחשבו שמיקוד זה כמו לרוץ עם בלי מים שיש בו חור. לא אפקטיבי כל כך, אין מה לעשות. אם אני אנסה לקחת ארבע דלעים באותו זמן ויש לי שתי ידיים ואני אקח שתי דלעים קצת, יחזור, ייקח את השתי דלעים הבאים, יחזור, ייקח שתי דלעים, יחזור, מה יקרה כשאני אגיע לצעד השני? כל הדלעים שלי כבר יהיו מה? רקים. מיקוד כמו דלי עם חור. כשאני נכנס לזה אני צריך לדעת שאני נכנס לזה. לא לשים לב שאני נכנס לשלב של מיקוד בתחום מסוים, בתחום מסוים, מעיד אותנו מראש לא כישלון או המון לחץ וסטרס וכישלון של דברים אחרים בחיים. תמיד. כן. תסביר. אני לא יכול להגיד נגיד שעה אתה מתאמן ביום, אתה עכשיו גם לא מוכן בעסק ושעה אתה מתאמן ביום, אתה מוכן בעסק. שוב, בן אדם שעכשיו נמצא בשלב התכנון בעסק, בבריאות שלו. הליכה אתה יכול לצאת לריצה של שעה ולחזור לעבוד כרגיל. בן אדם שהוא עכשיו בתחילת הדרך בלשמור על בריאות ורוצה להיכנס לשלב מיקוד ולהגדיר את הבריאות שלו בעסק, זה דבר שהולך להפריע לו במשך כל היום ברוב מה שהוא עושה. זה הולך להיות לחשוב על הריצה הזאת, לעשות אותה, להתאייף ממנה ממש, כל היום לחשוב על האוכל, כל הזמן לרצות לאכול, כל הזמן לרצות מתוק, כל הזמן להיות בהתמודדות הזאת, בהתחלה לפחות, לרוב האנשים, להיות בהתמודדות הזאת, אם אני אוכל או אוכל רעב, לא רעב, שותה מים, לא שותה מים, עושה, לא עושה, אני בהתמודדות מטורפת עם הדבר הזה, במקביל לזה להיות במיקוד בעוד משהו, יהיה לי מאוד קשה. אתה לא בשלב הזה עם בריאות, כי אתה צעיר, חטוב, חתיך, בסדר? אבל בגדול, אנשים שהמקום שהם נמצאים בו עם בריאות או עם הגוף שלהם, הוא במקום טיפה יותר נמוך, יודעים בדיוק למה אני מתכוון, מה נדרש, אם אני רוצה להיכנס לכאן, עם השלב של בריאות או של הגוף שלי, אוקיי? גם אתה, אם אתה תעצב לעצמך פתאום מטרה הרבה יותר גדולה, אם אתה תגיד כמו סגיב, אני עוד חודשיים, שלושה עושה חצי איסרמן, נגיד שאתה תגיד אני עוד חודשיים, שלושה עושה איסרמן, שנייה, שנייה, אם אתה אומר אני עוד חצי שנה עושה איסרמן, בפרופורציה הזאתי אתה תהיה כאן. ואז אתה בהכרח צריך להיות מוכן לדבר הזה, שאני הולך רק לקחת פרויקט, שאני נכנס אליו למיקוד, אני בתחילת הדרך, אין לי מושג בזה, אני כנראה צריך לעשות מלא דברים שאתה אפילו לא יודע שאתה צריך לעשות כרגע, אם זה תיכנס לפרויקט כזה. מה אתה אומר? אפשר להתמקד בכמה דברים או כאילו... אני אומר שבשלב הזה של פרויקט משמעותי, אוקיי? אני לא מדבר על לייצר גינה בבית, בסדר? אם יש לי פרויקט של לעשות גינה בבית ואין לי חצר, כן יש לי כולה שלוש הציצים במרפסת, אז אני יכול להיות במיקוד בזה ובמיקוד בעוד משהו במקביל אני רוצה טלפון של מסך כל כך גדול ואין לי בכלל לחסרים. ואז אל ג'י נראה להיות סוג גם איזה משהו עם מסך גדול. וזה נראה מוזר. והם השקיעו ולפרסם ולהסביר שזה הכי טוב ושלא צריך ושלא צריך ושלא צריך והם לא שינו את האסטרטגיה. הם שיחו, הם שיחו, הם שיחו, הם חוץ מהמגה דוסים פה לאף אחד הם טלפונים מקשים. אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע, ‫בערך באותה שעה, ‫ועושה את אותה ריצה, או אחרת. ‫ואוכלת את ארוחת בוקר אחרי, ‫ויודע שהיום שלי יהיה סבבה אחר כך, ‫אבל לא צריך לחשוב על זה יותר. ‫אני כנראה עכשיו בייציבות. ‫רוב האנשים ברוב התחומים בחיים שלהם ‫לא עוברים את הקו הזה, מקווקו. ‫בואו נעשה אותו בצבע זהוב. ‫לא תגידי לי שזה כתום, ‫אני החלטתי שזה זהב. ‫נכון? ‫רגע. ‫-כן. ‫נכון, אבל זה על בן אדם שכי ‫בתחום של הכסף בחיים שלו הוא פה. ‫הרבה, לא כולם, אבל הרבה. ‫אמרתי רוב האנשים ברוב התחומים. ‫אמרתי כל בן אדם פה בחדר ‫וכל בן אדם בעולם בערך ‫יש לו תחום אחד, שתיים או לפעמים שלוש ‫שהוא עבר את הקו. ‫אבל לרובנו רוב התחומים בצד השני. ‫ואני לא צריך תחום אחד, ‫אני לא צריך תחום אחד ‫ששם בשביל שיהיה לי קשה בחיים. ‫מספיק שיש לי שתיים, שלוש משמעותיים ‫מצד שמאל שלכם, ‫כלומר בצד של התכנון ומיקוד מומנטום, ‫שיהיה לי מאוד מאוד קשה ‫שיהיה לי עליות וירידות קיצוניות בחיים. ‫יש לך את היציבות? ‫יש לי שבע תחומים בחיים, ‫עשר תחומים בחיים. ‫מספיק שיש לי ארבע, חמש שהם פה, ‫שלוש שהם בצד הזה, ‫יהיה לי הרבה הרבה הרבה מאמץ וסטרס ‫והתערבויות בחיים. ‫אלא אם כן זה תחומים שהם לא חשובים לי, ‫אבל התחומים האלה הם חשובים לנו, בסדר? ‫עכשיו, ‫איך אני מאבחן שאני ביציבות? ‫תוצאות ידועות מראש. ‫אני יכול לחזות ולצפות בצורה אמינה ‫את התוצאות שלי. ‫אני יודע שכשיצא הסרט הבא של מרוויל, ‫אני אלך עם ליה לראות אותו. צפוי. ‫אני יודע שבשבוע הבא, ‫99% אפשר שאנחנו נשב, ‫מתישהו במסעדה, ‫נוכל נעשה דייט. ‫אני יודע שאנחנו נלך לחיפה, ‫ובחיפה נעשה את הזאת הבאה בשבוע. ‫זה צפוי. ‫יש שם השקעה, יש שם זמן, ‫יש שם אנרגיה שמושקעת למקום הזה. ‫חד משמעית, חייב. ‫שנייה, זה לא עניין של שגרה. ‫זה עניין שאני יכול לצפות, ‫אני יכול לצפות גם מתי יהיה ריב. ‫נכון? ‫אני יודע שיש דברים מסוימים שאם הם יקרו, ‫הם ייצרו ריב. ‫ואם אני אעשה דברים אחרים, ‫אני יודע שיהיה דבר אחר. ‫אני יכול לצפות את הדבר הזה. ‫יש? ‫יציבות. ‫בשלב הזה זה לא שלא משקיעים ‫משאבים בתחום, ‫אבל כבר מתחילים לראות שהפירות, ‫הם כבר כל כך שוות את זה, שווים את זה. ‫כן, זה, אולי לנו זמן, ‫זה אולי לנו אנרגיה, ‫אבל האנרגיה שזה נותן לנו בחזרה ‫פשוט כאילו היא לא פרופורציונלית. ‫זה לא משנה אם זה בזוגיות, ‫בבריאות, בכסף, בעסקים, ‫בהשפעה על אנשים, במשפחה, אוקיי? ‫אפשר להגיע לשלב הזה ‫עם כל התחומים בחיים שלנו ‫תוך ארבעה-חמישה חודשים ‫אם עושים את העבודה בצורה נכונה. ‫אפשר. ‫אני יכול להבין את זה ‫שאנשים מגיעים למצב של יציבות, ‫ואז הם אומרים, ‫רגע, אבל בעצם זה לא רק זה. ‫שנייה, היו עוד נפוצות. ‫-אז זה כבר לא יציבות שלך. ‫שנייה, זה כן. ‫היו עוד נפוצות ביציבות. אחד, ‫וזה טעות, ‫זה טעות שקורית פחות פשוט ‫בגלל שכאילו פחות אנשים ‫מגיעים לשם בעסקים, ‫אבל זה גם טעות שקורית בעסקים. ‫בעסקים מה שקורה, ‫הטעות הראשונה היא ‫להתחיל משהו חדש ‫ולזנוח לחלוטין את הישן. ‫זו טעות שמלא, מלא, מלא, ‫מלא בעלי עסקים עושים. ‫בעלי עסקים קטנים. ‫בעלי חברות ותאגידים ‫לא עושים את הטעות הזאתי. ‫מה זה אומר? ‫יכול להיות שיש לי משהו, ‫כן, שיש לי משהו בעסק, ‫והוא הגיע ליציבות. ‫עכשיו, כמות ההשקעה שאני צריך ‫לשים בו היא מניעית מאוד מאוד יחסית. ‫קטנה, עדיין לא ממש קטנה, ‫היא עדיין קיימת, ‫לא כזאת קטנה, אבל היא קיימת. ‫והפרסים שלה הם מאוד מאוד גדולים. ‫אז מה קורה? יש לי מלא פרסים פתאום. ‫בעסקים יש לי פתאום כסף. ‫אז אני אומר, יו, אולי ניקח את הכסף הזה ‫ונעשה פרויקט חדש שיותר מרגש אותי. ‫שזה דבר טוב, עוד שנייה נדבר על זה. ‫אבל מה שהרבה פעמים קורה ‫זה שמתוך הדבר החדש שמרגש אותי, ‫אני זונח לחלוטין את הישן. ‫האות נפוצה אחת בזהיציבות ‫היא לעצור לחלוטין את הפעילות. ‫בזוגיות גם קורה. ‫אחרי פרק זמן מסוים, ‫אוקיי, אחרי פרק זמן מסוים, ‫אנחנו ביציבות, הזוגיות סבבה, ‫ואנשים, יש כאלה, ‫להוריד את רמת ההשקעה שלהם ‫לקרוב לאפס. ‫וכשזה קורה, כן, זה די קשה לעשות את זה, ‫להרוס זוגיות במצב הזה. ‫אבל אפשר. אם אני אוריד את ההשקעה שלי ‫לאפס, זה כן יערס. ‫זה שזה יציב לא אומר שאי אפשר להרוס את זה. ‫זה רק אומר שיקח לזה יותר זמן להערס ‫ושצריך לעשות דברים יותר קיצוניים ‫כדי להרוס את זה, אבל אפשר להרוס את זה. ‫אם אני לא אשקיע מאמץ, ‫אם עכשיו פתאום אני כבר הגעתי למצב ‫שאני רץ שלוש פעמים בשבוע, ‫חמש קילומטר, בלי בעיה, ‫אני יודע שאני במשקל התקין שלי, ‫אני יודע שאני עושה את מה שאני עושה, ‫אני יודע שזה טוב לי, ‫אך יש לי, אם אני אקח עכשיו שבועיים ‫חופש בקופה קבנה ולא ירוץ בכלל, ‫בשבועיים האלה לא יקרה כלום, ‫מותר לי לא לרוץ שבועיים בשלב הזה ‫וזה לא יעשה שום נסיגה ביכולות שלי. ‫אם העסק שלי שם, אני יכול לצאת לשבועיים ‫ירח דבש בתאילנד. ‫אם הזוגיות שלי שמה, אפשר לעשות, ‫אפשר לעבור תקופות קשות ביחד. ‫אפשר, אפשר, אפשר, אפשר. ‫אבל אם אני מגיע לאפס לאורך זמן ‫ממושך מדי, ‫אני למשל יכול לשתף אתכם ‫שהבריאות והקושר אצלי היה פה. ‫ממש פה, לפני שנה וחצי. ‫ולפני שנה וחצי אני לקחתי על עצמי ‫שני תחומים שפה, שתי תחומים פה. ‫אוקיי? שתי תחומים פה. ‫אני ידעתי מראש כשאני נכנס לזה ‫שיש סיכוי שזה יפגע בתחומים אחרים בחיים שלי. ‫פשוט היה לי ביטחון מספיק גדול ‫שבגלל שידעתי שכל שאר התחומים ‫בחיים שלי כבר עברו את הקו הזה ימינה, ‫כולם, אין אחד שלא, כולם עברו את ימינה. ‫זאת אומרת, אני יכול לעשות את זה לעצמי, ‫מותר לי. ‫אז יהיה שם נזקים, יהיה שם חיכוכים, ‫יהיה שם בעיות, ‫אבל זה יהיה בעיות שהם כמות ‫סבירה של השקעה, ‫אני אוכל להחזיר אותם בקלות. ‫בקלות. ‫ובשנה הראשונה הייתי מלמד אתכם, ‫את חלקכם בפרקטישינר, שש פעמים בשבוע. ‫והזוגיות שלי הייתה בשלב מאוד מרכזי ‫שבו אני רציתי להשקיע שם את כל האנרגיה שלי. ‫לפני החתונה, כל הסיפור הזה. ‫יש? ‫ידעתי שיהיה מחיר, אבל ידעתי שבגלל ‫שכל התחומים האחרים שלי שם, ‫אני יכול להרשות לעצמי ‫כמעט לא להתייחס אליהם. ‫אז כן, הבריאות והכושר שלי לא... ‫עד לפני, לא יודע, חודש-חודשיים, ‫הם לא היו כמו שאז היה, ‫אפילו עד היום הם לא כמו שאז. ‫לא כמו שאז. ‫הייתה ירידה. ‫אבל לא אף פעם לא הורדתי את זה לאפס. ‫הייתי עושה אימון פעם בשבוע. ‫לפעמים פעמיים בשבוע, ‫לפעמים פעם בשבועיים ‫או פעם בשלושה שבועות. ‫באמת. הייתי גם לימוד וכל הזמן מה שהם גם היו חושבים לי, פשוט כי יש רק שלוש קליפות של מסטר ולא שש קליפות פרקטישנר. אז טעות נפוצה ראשונה זה להוריד את עצמי לאפס. טעות נפוצה שנייה היא לא לנוח. לא לנוח. לא להוריד את הרגל מהגז בעציבות זה טעות. להוריד אותה לגמרי זה טעות. לא להוריד אותה בכלל זה ברוב המקרים גם טעות. כי אם הבאתי משהו לפה, סביר שעכשיו כדאי לי לשים קצת תשומת לב לתחומים נוספים בחיים שלי. יש? אם עשיתי את ההשקעה המסיבית של להביא תחום אחד לפה, סביר שכדאי לשים קצת תשומת לב לתחומים נוספים בחיים שלי. זאת אומרת לא להוריד קצת את הרגל מהגז פה זה טעות. שוב, אם אתה בן 18 ואין לך שום דבר, הדבר היחיד שחשוב לך זה קריירה וכל שאר הדברים לא כרגע חשובים לך ואתה בריא כי אתה בן 18 והכל סבבה בקטע בן 18, אז סבבה אתה יכול להמשיך עד שלבים הבאים בכסף למשל. לא משנה, אני סתם אומר. יש אנשים שמתחילים הופכי לצבא. תלויים מי. יש? יש? שיתוף אמיתי. אז עכשיו מה אני צריך לעשות? לחזור להשקיע עוד קצת. אם הייתי עושה אפס בשנה וחצי האלה, אפס. זאת אומרת לא היה אכפת לי מהבריאות שלי בכלל. לא הייתי רץ בכלל, לא הייתי עושה אימונים בכלל. אתה נהיה שאיפה הייתי עכשיו? הייתי צריך להתחיל מההתחלה. שוב, זה לא לוקח לי באיזה שנה עד שהייתי מגיע לשם, כי שוב, יציבות זה דבר שקשה לשמור. זה לא אומר שאי אפשר לשמור את זה, זה אומר שזה לוקח זמן לשמור את זה. זה יציבות. יציבות זה כוח. אם אני יכול לשים את כל או רוב התחומים המשמעותיים בחיים שלי פה, יש לי הרבה שקט לעשות דברים מדהימים שרוב האנשים לא יכולים. רוב האנשים לא יכולים להגיד לעצמם, פה עכשיו אני אשנה מהחיים שלי, לא עושה כמעט כלום חוץ מזה. אפשר לעשות את זה, אבל עבור רוב האנשים זה מאוד מאוד קשה לעשות דבר כזה, כי אז מה שיקרה להם זה שתוך חודשיים הם יקבלו טלפון מהמשפחה שלהם, ויגידו להם, מה, אתה לא אוהב אותנו יותר? טלפון מהרופא, טלפון מהרופא, מה, אתה צריך לעשות עוד בדיקות? בשנה וחצי האלה זה לא שלא קיבלתי טלפונים או דברים לאנשים, אבל הרמת סבנות הייתה כל כך גבוהה, כי יכלתי להגיד להם, והכנתי אותם מראש. אני דיברתי עם ההורים שלי והמשפחה שלי לפני שנה וחצי. אני אמרתי להם, את זוכרת סירה שלי? אני אמרתי להם, אני עכשיו לוקח משהו גדול מאוד על עצמי, אתם יודעים שזה לא הרגיל שלי, אתם יודעים שאני משקיע המון בדבר הזה, בשנה וקצת הקרובה אולי, זה לא שאני לא אשקיע, אני לא אעיה עליהם חס וחלילה, אם באמת צריך אותי, אם באמת צריך אותי, אני אעזוב הכל ויבוא. אבל אני צריך לתת פוקוס במקום אחר. אז אם צריך משהו תגידו לי, כי אני לא אשים לב שצריך אותו. והכמות של הנוכחות שלי תהיה אולי לפעמים קצת יותר נמוכה, זה לא מה שאני לא אוהב אתכם, אמרתי את המשפחה שלי. זה שלפעמים אני אשב בסלון שלכם ככה, זה תהיה הבאה של האהבה שלי בשנה הקרובה לפעמים, חלק מהזמן. חלק מהזמן. ואם הייתי פה זה היה אולי מעצבן אותם, אבל אם אני פה, אז יש הרבה יותר סבירות שהם יקבלו את זה. יש? אמרתי לגוף שלי, נכון? תקשיב חביבי, אתה הולך לאכול קצת ז'אנק בשנה וחצי הקרובה. להתאמן קצת פחות, להשקיע בעצמך קצת פחות. אני לא אמות אותך לגמרי בחיים. אני אדאג רוב הזמן להשתדל מה שאפשר מבחינת מזון כמה שאתה בריא. אני אדאג למצוא את הדברים הנכונים. דרך אגב, אני מאמין מאוד בגדול בסמלים ובטקסים. אני אדבר על זה אחרי הפסקה. אני מאמין מאוד בגדול בטקסים וסמלים. אז מה שאני עשיתי, זה אמרתי לעצמי, יש הרבה דברים שאני לא יכול לעשות עכשיו בשביל הגוף שלי, אז הלכתי לסוג של טיפול פיזי בכל ההתחלה של הקורס, לא זול, שהייתי הולך פעם בשבוע, כל שבוע, לשעה של פשוט לתת לגוף שלי משהו. זה לא מספיק. הגוף צריך דורש יותר משעה בשבוע של השקעה. גם ביציבות. אבל איזשהו סמל מבחינתי, זה היה מה שבדרך כלל אני לא עושה. זה היה איזשהו סמל של פיצוי כזה קטן לשנה הזאת. זה תחזיק מעמד, רק שנה. יש? שנייה. זה בסוף. מבטיח, מבטיח שאני אגיד את זה. השלב הבא אחרי יציבות זה פריצת דרך. אז הפי-פי-מאם. להיות קצת יותר בייזי, לשים לב לתחומים נוספים בחיים שלי אם הם סבלו, אבל לא לרדת לאפס. בפריצת דרך אני אגרל לכם ששיקרתי לכם. בגרף האדום. אני אגרל לכם ששיקרתי לכם בגרף האדום, כי הגרף האדום לא באמת קו ישר ותראו שאתם מסכימים איתי אינטואיטיבית. איך שבתאחס הוא נראה זה בערך ככה. כן, מהגרף של המאמץ. בדרך כלל פריצת דרך דורשת איזשהו מאמץ רגעי, רגעי, רגעי, מאוד מאוד גדול. שנייה. אתה לא יודע שאתה בפריצת דרך עדיין. אתה לא יודע שאתה בפריצת דרך. אתה לא יודע שאתה בפריצת דרך. אתה לא יודע שאתה בפריצת דרך. בדרך כלל, ברוב המקרים פריצת דרך לא קורית מעצמה. הדרך לעבור מיציבות לפריצת דרך, פה נכנסת היצירתיות. פה נכנסים מהלכים גאוניים, פה נכנסת יצירתיות. פה נכנסים רעיונות מהפכנים, הופכי עולם, הופכי שוק, הופכי זוגיות, גיימצ'נג'רים. פה נכנסים הגיימצ'נג'רים, המשנה משחק, פה. שוב, בגלל האיק מאמץ הזה, הרבה אנשים מורידים את הרגל שלהם מיציבות לאפס ואז הם קוראים מזה ואז הם קורצים ונשארים לכלום. יש? אני מקים עסק אחד, אני מקים מאפייה, בסדר? מקים מאפייה. והמאפייה מצליחה ופתאום במקום עשר לחמניות ביום אני מוכר 200 לחמניות ביום. מעולה. מצליח למשך שלוש ארבעה חודשים למכור 200-300 לחמניות ביום. אני אומר, המאפייה שלי איפה? יציבות, מעולה. אז אני אומר, מעולה אני כזה טוב בלהקים עסקים, בוא נלך על בית קפה. עכשיו אין לי מושג איך עובד בית קפה, אני יודע איך עובד את מה? מאפייה. כמו כל עסק עכשיו שאני אקים עסק חדש, הסיכוי שלו יותר גדול להצליח או להיקשר? סטטיסטיקה, חברים. אוקיי? עכשיו, אם אני חכם, מה אני אעשה? אני אשקיע, אין מה לעשות. אני אהיה במיקוד על הבית קפה, אין לי ברירה. אבל אני כל הזמן אשקיע כמות מסוימת של נדרשת של מאמץ. כמובן שהמיקוד שלי יהיה בבית קפה, בדבר החדש. אבל אני חייב להשקיע את הכמות הנדרשת של מאמץ גם במאפייה. רוב האנשים התלהבו מהבית קפה, השכחו מהמאפייה, ואז תוך שנה יגלו את עצמם בלי בית קפה ובבלי מאפייה. יש? אז הדבר הנכון לעשות זה להשקיע בזה את המעט שצריך, כי זה יחסית מעט, מעט שצריך, ולתת להכין את עצמי לפיק הזה של המאמץ. הפיק הזה, הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות, זה לא לעשות התפתחות אישית, לא להתפתח או את עצמך בעצמך אישית. כי מה שקורה פה בפריצת דרך, זה שקורה משהו חדש, יש משהו חדש, נוצר משהו חדש. רעיון יצירתי, מהלך משנה משחק, משהו חדש שקורה בעולם, והתוצאות צומחות שוב בצורה משמעותית. זה בדרך כלל לא בעשרות אחוזים, פריצת דרך. עשרות אחוזים זה יכול להיות פשוט יציבות וצמיחה. יציבות וצמיחה זה עשרות אחוזים. פריצת דרך זה גדילה של לפעמים מאות אחוזים. ממצב שאני מרוויח 4,000 שקל בייציב שלי, אני שכיר שמרוויח 4,000 שקל, מקבל קידום להיות שכיר שמרוויח 25,000 שקל. וואחד אם אתה זוכה במיליון דולר, כדאי לך ללמוד להיות מיליוןר מהר, אם אתה רוצה לשמור את הכסף. יש? אני מכיר מישהו שקיבל ירושה של, אני חושב, בחור שהיה כאילו, אין אדם בפשוט, הוא היה טיול עם אבא שלי באירופה איזה עשרים שנה, אחרי צבא, אבא שלי היה צבא עשרים שנה אחרי צבא. כן? שש עשרה. שש עשרה שנה טיול אחרי צבא. וזה אחד החברים שלו. משם קיבל ירושה ארבע מיליון דולר, אם אני פחות המספר נכון. לא מעט. לא מעט. בן אדם שאין לו השכלה בעסקים, או הבנה בעסקים יותר מדי, כן, סתם. בן אדם שאין לו ידע בכלל איך להתמודד עם כמאות כאלה של כסף, הוא היה מטייל באירופה, חי עם היד לפה כזה, כאילו, בנחמדות, לא בקטע רע. פשוט כאילו עובד קצת, מבויח קצת, חי עם זה, עובד קצת, מבויח קצת, חי עם זה. פתאום יש לו את הכסף הזה. כמות הכסף שהבן אדם הזה מאבד כל שנה בהקביעות היא פשוט מדהימה. למה? כי בשביל לעבוד פה עם הסכומים האלה, צריך סט מיומנויות, סט כישורים, סט אמונות שונה מאשר לעבוד כאן. אם פה אני צריך לדעת איך למכור משהו ב-20 שקל, ולמכור משהו ב-20 שקל אולי אפשר סתם דוגמה לבייס ולהגיד, תשמחי עליי, זה טוב. אני יודע שאנחנו לא מכירים, אבל תנסי, תראי חיתי, תמי, נראה לך סבבה, 20 שקל, קחי. אם אני רוצה למכור משהו עכשיו ב-150 אלף שקל, כנראה אני צריך לעשות משהו אחר לגמרי. לא שאי אפשר למכור, זה בטח שאפשר. אבל צריך משהו אחר לגמרי. צריך תהליך אחר לגמרי, צריך הבנה אחרת לגמרי, צריך חשיבה אחרת לגמרי. אוקיי? אם אני רוצה בזוגיות שלי, מערכת יחסים כמו הרבה מערכות יחסים זוגיות, שזה יותר כמו חברים שגם עושים סקס לפעמים, כן? אז זה דורש רמה מסוימת של תקשורת, רמה מסוימת של פתיחות, רמה מסוימת של פגיעות. אם אני רוצה פתאום מערכת יחסים אחרת לגמרי, אני צריך לפתח ממוניות אחרות לגמרי. אני צריך ללמוד להיות פגיע ברמות אחרות, אני צריך ללמוד לעבוד עם עצמי ברמות אחרות, אני צריך להיות פתוח ברמות אחרות, אני צריך להיות מקבל ברמות אחרות, אני צריך להיות מכיל ברמות אחרות, אני צריך להיות קשוב ברמות אחרות. אי אפשר, אותו בן אדם לא יכול לעשות את כל הדברים האלה. זה דורש דברים אחרים לגמרי. הטעות זה, אם אני כבר קולט לי פריצת דרך, חושש לי פריצת דרך זה לא לצמוח בעצמי, כי אז אני מהר מאוד יארוס את זה. לא יודע לתפקד במקום החדש, כי הוא כל כך שונה מהמקום הרגיל שלי. אחרי, תוך כדי, כן. זה השלב הזה של פריצת דרך. הקפיצה הרגית זה לא הפריצת דרך, הקפיצה הרגית זה הפריצת דרך זה הקפיצה הרגית שגם נשמרת. מה? בזוגיות אולי כדאי שגם הוא יעשה את זה. אז אולי כדאי שגם הוא יעשה את זה או שהוא יארוס את זה. שנייה. השלב האחרון הוא השלב של מומחיות. אנחנו עכשיו יוצאים. ואנחנו יודעים שאנחנו שם כשתחום מסוים אנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו עושים אותו. שהוא קורה באוטומט, אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים אותו. והתוצאות שלנו יותר גבוהות ממה שהבן אדם הממוצע יכול בכלל לתאר לעצמו. אני לא אתן לך נקודות על איך עושים את זה כי כשאתם תהיו שם אתם כבר תגלו לבד איך עושים את זה. אבל אני אתן לכם בכל זאת, יש רק טעות אחת שאפשר לעשות בשלב הזה. שזה לא לשתף. שזה לא לחלוק את הדרך. גם בשלב המומחיות יש משברים. גם בשלב המומחיות יש ירידות ויש עליות. גם בשלב המומחיות יש את הדברים שיש בשלב הזה. שזה בסדר, אבל זה קורה באופן טבעי. אנחנו מטפלים את המשברים האלה בצורה טבעית. זה פשוט קורה, אנחנו פשוט מתקדמים הלאה. הטעות הכי גדולה היא לא לשתף אנשים אחרים בדרך. בדרך שעשיתי ושאני עושה. וזה הדרך שיכולה להחזיר אותנו, אם לא נשתף. זה כבר לא באמת מומחיות. זה סתם יציבות. כן, זה נדיבות. זה כבר לא נהיית מומחיות, זה הופך להיות סתם יציבות.