סדנת שפת גוף: מה באמת לומדים בסדנה טובה, ואיך מזהים סדנה שמבזבזת לכם יום

סדנת שפת גוף טובה לא מלמדת אותכם טיפים. היא מלמדת שלושה דברים: את החוקים של תקשורת לא מילולית, מתי שוברים אותם, ואיך מתרגלים על אנשים אמיתיים. אם הסדנה שאתם בודקים מבטיחה לכם ״עשרים סימנים שיגלו לכם מה האדם מולכם חושב״, חסכו את היום.

אני אומר את זה כמי שהשקיע שלוש שנים בלימוד אינטנסיבי של שפת גוף, וכמי שמלמד היום מרצים ומנהלים להשתמש בגוף ובקול שלהם. הנה מה שצריך להיות בסדנה, ולמה.

למה טיפים לא עובדים, ולמה זה קובע את כל הסדנה

הבעיה עם טיפים היא לא שהם שגויים. ״שבו זקוף״, ״הסתכלו בעיניים״, ״חייכו״, כולם נכונים. הבעיה היא שיש לגוף יותר מדי איברים. אם אני יושב זקוף ומסתכל בעיניים, אבל הרגליים סגורות, הידיים מתחת לשולחן והנשימה קצרה, המסר שיוצא הוא בלבול. אף אחד לא מסוגל לשלוט בעשרים איברים במקביל ברמה המודעת. כתבתי על זה לפני שנים במאמר השקר הגדול של שפת גוף, ומאז לא שיניתי את דעתי.

לכן סדנה שבנויה על רשימת טיפים בנויה על הנחה שגויה. מה שכן עובד הוא לפתח, בעזרת המודע, קריאה ושליטה תת מודעות. וזה דורש דרך אחרת.

חלק ראשון: החוקים של תקשורת לא מילולית

יש חוקים לתקשורת לא מילולית, והם עובדים. אני יודע שלאנשים יצירתיים זה נשמע מעצבן. ״אני רוצה להיות אני, לא ללכת לפי חוקים.״ אבל החוקים הם מה שמכניס אתכם לרמה טובה, בוודאות ומהר. זה בסיס נוח מאוד להישען עליו: גם אם אעשה שטות על הבמה, אני יודע שאני לא גרוע. הרוגע הזה לבד משנה את שפת הגוף.

דוגמאות לחוקים שסדנה טובה צריכה לתת ולתרגל:

• המסגרת. יש מודל קלאסי, מלמדים אותו כבר שמונים שנה בערך, שאומר שהידיים של מי שמדבר נשארות בתוך ״קופסה״ מול הגוף, ולא מתפזרות. הגוף ישר. זה הבסיס שממנו כל כלי אחר מקבל הדגשה.
• הניטרליות. כל דבר בתקשורת שלי שלא משרת את המסר, עדיף שלא יראו אותו. בגדים, איפור, רקע בזום, תנועה עצבנית. או שהוא משרת את המסר, או שהוא שקוף.
• הגודל. בתיאטרון עושים תנועות גדולות כדי שהצופה בשורה 13 יראה. מול אולם צריך להיות מודגשים יותר ממה שנוח לנו. בזום, כל תנועה קטנה מקבלת המון תשומת לב, וההיגיון מתהפך.
• המונוטוניות היא האויב. יש מילה אחת שכולם אומרים על מרצה משעמם, והיא לא קשורה לתוכן. סדנה טובה מתרגלת שליטה: לדבר חלש, חזק, מהר, לאט, לשתוק. לא כי ככה מדברים, אלא כדי שתהיה לכם שליטה בכלי שבדרך כלל פועל אוטומטית.

חלק שני: מתי שוברים את החוקים

מרצים גרועים שוברים את החוקים בלי לדעת. מרצים די טובים הולכים לפי החוקים. מרצים ממש טובים הולכים לפי החוקים רוב הזמן, ושוברים אותם בכוונה, בנקודה הנכונה. אם אני מדבר חלש כל ההרצאה, זה גרוע. אם אני מדבר חלש ברגע אחד מדויק, זו הדגשה שאף אחד לא שוכח.

הרעיון שאני מלמד לזה נקרא קיטועים. תסתכלו על קליפ מוזיקה מצליח: כל שתיים או שלוש שניות יש קאט, זווית אחרת, מקום אחר. ככה המוח שומר תשומת לב. בהרצאה עושים את זה עם הגוף והקול: ידיים בפריים, ואז אין ידיים בפריים. דיבור איטי, ואז פתאום מהר. פעם או פעמיים בכל דקה, שוברים את הקופסה בצורה חזקה. שתיקה ארוכה, לחישה, תנועה מוגזמת.

וגם המתח הכי חשוב של כל מי שעומד מול אנשים: סמכות מול חיבור. כשאני מראה כמה אני טוב, אני בונה סמכות ושובר חיבור. כשאני מראה כמה אני כמוכם, אני בונה חיבור ושובר סמכות. שפת גוף וטון דיבור הם אחת הדרכים היחידות לבנות את שניהם בבת אחת. סדנה שלא מדברת על המתח הזה מלמדת אותכם כלי בלי להגיד למה הוא משמש.

חלק שלישי: תרגול על אנשים אמיתיים

הדרך שבה אני למדתי, ושעד היום אני חושב שהיא הטובה ביותר, פשוטה: צעד אחד של תיאוריה, ומיד לצאת לשטח. בית קפה, תחנת רכבת, כל מקום עם הרבה אינטראקציה. עדיף בשניים, מנתחים בקול את האנשים סביבכם. ואחת לכמה סיטואציות, ניגשים ושואלים אותם בנימוס אם צדקתם. בלי הבדיקה הזאת מול המציאות, הביטחון שלכם גדל והקריאה שלכם לא. פירטתי את השיטה במאמר איך בכל זאת לומדים שפת גוף.

לכן השאלה הראשונה שלי לכל סדנה: כמה מהיום הוא תרגול. בקורסים שאני מעביר, מי שמלמד בעיקר פרונטלית עומד גם בזום, מתרחק מהמצלמה, ומתרגל. הזווית לא מחמיאה, לא נורא. אנחנו לא מצולמים לקליפ.

ועוד דבר שסדנה טובה עושה: אצל רבע עד חצי מהמשתתפים יש הרגל אחד בשפת הגוף או בטון הדיבור שפשוט לא אידיאלי. תיקון של ההרגל האחד הזה בלבד לוקח אותם שבע רמות קדימה. סדנה שמסתכלת על כל אחד ואומרת לו מה הדבר האחד שלו שווה יותר מסדנה שמלמדת לכולם עשרים דברים.

מה קורה כשמשתתפת אחת עושה לכם פרצוף

דוגמה מליווי שלי, בלי פרטים מזהים. משתתפת סיפרה שהעבירה הרצאה בעבודה, ואישה אחת בשורה הראשונה שידרה כל הזמן חוסר הסכמה בשפת הגוף. זה הרס לה את ההרצאה, למרות שהמשובים בסוף היו טובים.

זו נטייה טבעית: אנחנו ממקדים את תשומת הלב או במי שהכי לא אוהב אותנו, או במי שהכי כן. יש ניסוי ישן שבו אמרו לסטודנטים לעשות פרצופים כשהמרצה הולך לצד אחד של הלוח ולחייך כשהוא הולך לצד השני. שיעור אחרי שיעור, המרצים נדבקו לצד המחייך בלי לשים לב. זה לא מודע. סדנת שפת גוף אמיתית צריכה ללמד גם את הצד הזה: לקרוא את החדר בלי להיסחף אחרי פרצוף אחד, ולדעת מה עושים עם האנשים הקשים באמת.

ואם אתם מזמינים סדנה לארגון

עצה אחת שאני נותן לכל מי שמעביר סדנאות בארגונים, ושרלוונטית גם למי שמזמין: תניחו שמה שיכול להסתבך יסתבך. הפער הכי נפוץ הוא בין מה שסוכם עם המנהל שהזמין ובין מה שהאנשים בשטח צריכים. הדרך היחידה למזער אותו היא לשאול מראש אם יש עוד מישהו שיהיה בחדר, ולדבר גם איתו לפני. ומהצד של המרצה: לא ״איך אני ממלא שלוש שעות״, אלא ״מה אני מסנן לתוך שלוש שעות״. סדנה עמוסה מדי משאירה אנשים עם רבע ממה שנאמר.

לסיכום

סדנת שפת גוף שווה את היום שלכם אם היא מלמדת חוקים ומתרגלת אותם, מלמדת מתי לשבור אותם, שולחת אתכם לתרגל על אנשים אמיתיים, ומוצאת את ההרגל האחד שלכם. אם היא מלמדת רשימת סימנים, זו הרצאה, ותקבלו את אותו דבר ממאמר.

ואם אתם רוצים להתחיל היום, בחינם, בניתי קורס שפת גוף חינמי של שנים עשר שיעורים בשיטת NLP, שמלמד לקרוא את ההקשר ואת התמונה המלאה ולא לשנן כללים.