פיסיקה של כיתה יב והתפתחות אישית

בכיתה י"ב, לקראת סוף השנה, המורה שלנו לפיסיקה אמר לנו משהו בסגנון הזה (לא ציטוט מדויק): "עכשיו אתם מסיימים חמש יחידות, למדתם מכניקה, למדתם חשמל, למדתם עוד כמה נושאים, ועכשיו אתם חושבים שאתם יודעים הכול. אני ממש מקנא בכם בהרגשה הזו. חלקכם יישארו איתה, וחלק אחר ימשיך ללמוד פיסיקה, וככל שתמשיכו ללמוד תבינו שאתם לא יודעים כלום".

הוא הסביר את זה ככה: כדי לדעת שאתה לא יודע משהו, קודם צריך לדעת שהוא בכלל קיים. ומהמקום שבו אנחנו נמצאים, כבר למדנו את כל מה שידענו שקיים, ולכן אנחנו באשליה שאנחנו יודעים הכול. ככל שנלמד יותר, נגלה עוד ועוד תחומים שלא ידענו שקיימים, ונבין כמה שאנחנו בעצם עדיין לא יודעים, ביחס לכל מה שיש לדעת.

מה הקשר להתפתחות אישית

זה בדיוק אותו עיקרון, רק שבמקום פיסיקה מדובר בהכרת עצמכם ובדרך שבה אתם חושבים, מרגישים ופועלים.

אני זוכר בבירור תקופה, בערך בגיל שמונה עשרה, שבה חשבתי שאני נמצא בשיא מטורף מבחינת מודעות עצמית ומבחינת התפתחות אישית. הרגשתי שאני מסוגל לעשות כל דבר שארצה בלי שום מאמץ. בעצם הרגשתי, וזו הנקודה, שאין לי יותר לאן לגדול, כי הגעתי למקסימום, או לפחות מאוד קרוב אליו.

באותה תקופה בערך, במיונים ליחידה מסוימת בצבא, הפסיכולוגית שראיינה אותי אמרה לי, בטון שלא היה חביב במיוחד אם אני זוכר נכון, שזה מדהים כמה אני חושב שאני מושלם. זו הייתה רק הערת אגב בתוך שיחה, אבל היא תפסה בול משהו שלא ראיתי בעצמי באותו זמן.

אשליית "הגעתי לשיא"

ככה בדיוק נראית אשליית התקרה. לא כמישהו יהיר במובן הרגיל, אלא כמישהו שממש לא רואה שיש עוד משהו לראות. תלמיד פיסיקה בכיתה י"ב לא יודע שיש דבר כזה תרמודינמיקה, ולכן חושב שהמתמטיקה שלמד בתיכון מספיקה כדי להבין הכול. הוא לא טועה כי הוא טיפש, הוא טועה כי הוא עוד לא נחשף לרובד הבא.

אותו דבר קורה בהתפתחות אישית. כשאנחנו בשיא של תקופה מסוימת, קשה לדמיין שיש עוד רובד. לא כי אין, אלא כי מבחינתנו הוא עוד לא קיים.

למה זה חוזר על עצמו לכל אורך החיים

זה לא קורה פעם אחת בגיל שמונה עשרה ונגמר. זה דפוס שחוזר שוב ושוב, בכל שלב חדש של התפתחות. בכל פעם שמגיעים לרובד חדש, יש כמה חודשים או שנים שבהם מרגישים שהגיעו לתקרה, עד שנחשפים לרובד הבא ומגלים שהתקרה הזו הייתה בעצם רק רצפה של הקומה הבאה.

זה קצת דומה למה שקורה כשממציאים טכנולוגיה חדשה: כשהמציאו את הפקס, אנשים חשבו שהגיעו לשיא התקשורת. אף אחד לא דמיין אימייל, ובטח לא את מה שיש היום. אי אפשר לדמיין את הרובד הבא לפני שנחשפים אליו, וזה בדיוק מה שגורם לתקרה המדומה להרגיש כל כך אמיתית בכל שלב.

מה אפשר לקחת מזה בפועל

אם אתם מרגישים שאין לכם יותר לאן לשאוף, לאן להשתפר, ואני לא מדבר על שיפורים קטנים אלא על שיפורים משמעותיים, זה כמעט תמיד סימן שאתם פשוט לא מודעים עדיין לרובד הבא. יש תמיד לאן לגדול. ואם אתם לא רואים לאן, זה סימן שהמקום החדש עדיין לא נחשף בפניכם, לא שהוא לא קיים.

הדרך המעשית להתמודד עם זה היא לא לנסות "לדמיין" את הרובד הבא מראש, כי זה כמעט בלתי אפשרי. במקום זה, כדאי לחפש באופן פעיל חשיפה לזוויות חדשות: קורס, שיחה עם מישהו שחושב אחרת מכם, תחום שלא הכרתם. כל אחד מהם עלול לחשוף פתאום פינה שלמה שלא ידעתם שקיימת, וברגע שהיא נחשפת, הצמיחה הבאה כבר מתחילה מעצמה.