אני לא נוהג לעשות את זה הרבה, להשקים ולעמוד בפקקים כמו כולם.
בעצם, גם היום לא עשיתי את זה, קמתי מוקדם במיוחד בשביל לא לעמוד בפקקים, אני מעדיף בהרבה להגיע שעה לפני ולשבת בסבבה על קפה. הפוך גדול על סויה בכוס זכוכית במידה וזה סיקרן אותך – מבינים? הקפה שלי צועק שאני מיוחד.
כהזהרה: פוסט אישי, פילוסופי ומעניין בלי טיפת פרקטיקה לפנייך :)
כשמסתכלים החוצה מהחלון של הרכב על הכביש העמוס, אפילו אם אין פקק של ממש, זה פשוט ברור כשמש. בשניה אחת אפשר לראות מאות אנשים, כל אחד לובש את הבגדים שאומרים עליו כל כך הרבה, יושב בתוך הרכב שאומר עליו כל כך הרבה – כמעט כולם לבד.
בחברה אינדיוידואליסטית וקפיטליסטית כמו שלנו, ייחודיות שיקרית היא כבר לא דרך חביבה להשיג ביטוי עצמי היא מגפה.
חשוב לי לומר שאין לי שום דבר נגד הרצון שלנו להיות מיוחדים ולעשות דברים גדולים שהשם שלנו יופיע עליהם. לגבי קפיטליזם, אני חושב שקפיטליזם קיצוני היא זו הגישה המוסרית ביותר שאפשר להנהיג – ולא, אף אחד מהדברים האלה הוא לא הנושא של הפוסט היום.
עדיין, כמו בכל דבר אחר, גם בגישות האלה ובמיוחד כשהן יחד, ישנן סכנות. במקרה שלנו אנחנו כבר לא במקום של להזהר מהסכנות האלה – פשוט כי כבר נפלנו למלכודת ונפלנו עמוק.
חשוב להבין שבכל סוג של חברה שהצליחה להתייצב ישנו אלמנט של הפרדה בין הפרטים במעמד ה״חלש״ לפרטים שבמעמד ה״חזק״. פשוט כי במקרים שזה לא קורה המעמד הזה מתאחד, מתקומם ומורד נגד השיטה ואז משנה אותה. אגב, המעמד החלש הזה זה לא ההומלס שיושב בפארק. המעמד הזה הוא אני, אתם וגם החברים שלנו שהם סמנכ״לים של חברת הייטק ומרוויחים 117,000 שקל בחודש או בעלי העסקים שמתהללים במחזורים שנתיים של מיליונים ועשרות מיליונים.
במקרה של החברה שלנו ההפרדה הזו נלקחה למקום קיצוני, מרוב אפשרויות הבחירה שיש לנו, מרוב הדרכים שיש לנו להביע עד כמה אנחנו מיוחדים שכחנו לחלוטין שבסופו של דבר כולנו מאוד מאוד דומים, שבמהות האנושית שלנו אנחנו הלכה למעשה בדיוק אותו דבר.
בקורסים שאני מעביר ובתהליכים אישיים שאני עושה עם אנשים אנחנו תמיד יורדים למהות האנושית הזו, לא בשביל הכיף, אלא בשביל להבין מה יצר את האופי שלנו, את המיוחדות המיוחדת הזו שלנו. לא כי זה מעניין או מסקרן, אלא כי האופי הזה, בדיוק כמו אותם בגדים ואותן קופסאות פח שאנחנו יושבים בתוכן בפקקים – זה דבר שיש לו ייתרונות וחסרונות.
בדיוק כמו שהלכה למעשה, אם לא היינו כל כך מנותקים מהשכנים שלנו ומהאנשים שעובדים מעבר לכביש, היינו יכולים לסוע איתם לעבודה כל יום. אם לא נהיה כל כך מנותקים מהמהות האנושית הבסיסית שלנו כמעט כל מה שנראה לנו שאנחנו לא יכולים לעשות היה מתחיל להראות אפשרי.
אני לא מדבר פה רק על חסכון בכסף או בזיהום אוויר כמו שאומרים לנו שוב ושוב ברדיו, אני מדבר על שינוי מהותי, אני מדבר על זה שישארו פאקינג 25% מהמכוניות על הכביש (75% ילכו לפח). אני מדבר על קרבה אנושית אמיתית ואנשים לחלוק איתם את הדרך.
אבל רגע, כמובן שזה לא אפשרי. אני הרי חייב להגיע לעבודה כל יום בשעה מסויימת, מי אמר שיש מישהו מהאיזור שלי שנוסע לשם? ומה אם יום אחד אני אצטרך לאחר? אבל זה לוותר על החופש והעצמאות שלי? מה אני אצטרך לבקש ממישהו אחר שיסיע אותי? אני לא צריך טובות! אני לא יכול לסמוך על מישהו אחר שיסיע אותי כל יום! גם למה בכלל שאני ארצה להיות עם מישהו אחר בבוקר? מה אם אני לא סובל אותו? למי יש כוח להיות ליד אנשים אחרים כל הזמן?
במיוחד שאני כל כך מיוחד, והם?
