הפוסט הזה לא בא ממקום של מוטיבציה עילאית, גם לא יהיה בו סיפור על הצלחה גדולה אחרי רצף כישלונות, אם אתם רוצים כזה חפשו במקום אחר.
קיבלתי לאחרונה ביקורת מאדם קרוב שאני סומך עליו מאוד שהנוכחות שלי ברשת משרדת משהו כאילו “טוב מכדי להיות אמיתי” משהו שמרגיש מזוייף. אני מבין מאיפה זה בא, אני כותב בבלוג ובאופן כללי, כמו שאמרתי במשפט למעלה כשאני במוטיבציה גבוהה ובמטרה להעצים אחרים.
אני מנצל את ההזדמנות שנוצרה לי עכשיו כשאני ישר אחרי סיטואציה מאוד לא נעימה לכתוב פוסט מנקודת מבט קצת אחרת. הפוסט הזה נועד בראש ובראשונה לעצמי, אני צריך דחוף זריקת מוטיבציה כי אני מרגיש שאחרת אני עלול ליפול. אז סלחו לי לגבי כל דבר שקשור לסגנון הכתיבה בפוסט הזה.
במהלך הפוסט לא מחקתי וכתבתי כל מה שהיה לי בראש, לא הייתי בטוח שאפרסם אותו אבל הינה הוא מולכם. התמודדות עם משבר בזמן אמת.
למה לא לוותר, גם כשכואב בגוף ראשון.
(אוקיי, ננסה משהו חדש, כתיבה חופשית בלי למחוק)
כי לא הגעתי לפה בשביל לוותר, הגעתי לפה בשביל לעשות את מה שאני רוצה ובגדול. קשה לי להזיז את עצמי מהנקודה של המשבר הזה, זה אחד הדברים הכי חשובים לי ואני לא מצליח להתקדם בו, כל פעם שאני מתקדם קצת אני מגלה שבעצם אני באותו מקום ולא זז. אבל בתכלס אני לא באמת מאמין בזה, אני יודע שאני יכול להתקדם אני יודע שאני יכול זה הרי חייב להיות אפשרי. הטמטום שלי (לא בקטע רע) הוא שאני לוקח את זה ללב, את המשברים האלה. זה מאוד לא אפקטיבי מצידי הרי אם אני במקום להתעצבן ולהתרגז אשב באופן מסודר ואשתמש בכלים שיש לי על מנת לנתח את המצב ולהגיע לתוצאה טובה יותר בפעם הרבה אני בטוח אלמד ואצליח יותר.
כשאני יושב ואני ב”באסה” או מרוגז אני לא תורם בכלום לאף אחד.
איך זה הולך הקטע הזה של להפוך נקודת שבר לפריצת דרך (בפורום) מזהים איפה הייתי לא אמיתי או איפה אני לא אמיתי לגבי המשבר הזה ולבחור במשהו חדש.
יאללה אני הולך לעשות את זה איתכם (עדיין בלי מחיקות, מעניין אם אני אפרסם את הפוסט הזה בכלל..)
איפה אני לא אמיתי?
דבר ראשון, אמרתי שאני כן במערכת היחסים הזו ובגלל זה אני לא עומד להשאיר את מה שיש לי לומר לעצמי – אני הולך לומר מה שאני חושב אבל זה לא נכון עד הסוף, כי יש לי הרבה דברים שלא אמרתי, שלא פתחתי שמשפיעים באופן משמעותי על מערכת היחסים הזו.
כשהתעצבנתי הייתי לא אמיתי עם עצמי כי כביכול הייתי “מופתע” מהתגובה של הצד השני אבל גם זה לא נכון, אני מכיר את התגובות האלה, פשוט הם נהיו יותר ויותר חזקות ככל שעבר הזמן בשיחה ובהתחלה הכלתי את זה ולקראת הסוף כאילו הופתעתי כאילו “ציפיתי” שיהיה משהו אחר. ואז התאכזבתי, אני יכול לקבל את האדם השני בשלמותו גם עם ההתנהגויות האלה, אני הרי מכיר בהן ואין לי בעיה להתמודד איתן.
דבר שלישי הנחתי שאני יודע דברים שאני לא בהכרח יודע, יכלתי לשאול את האדם שמולי את השאלות ולא להניח שאני יודע מראש את כל התשובות.
אני בוחר במשהו חדש
אז אני בוחר בלקבל את האחר כמו שהוא, לאהוב את האדם בלי תנאים.
אני בוחר בלהיות פתוח ואם אני פתוח אז לפתוח הכל ולא חצי, לא להשאיר מחוץ לשיחה דברים שבראש שלי קשורים לשיחה ואני פועל בשיחה גם מתוכם משום סיבה שהיא. אם אני נפתח אז נפתח.
לא להניח שאני יודע, לתת לאדם השני מקום לתת מעצמו את מה שבאמת יש שם.
שתי מילים: קבלה ופתיחות.
