אני אומר לכם לוותר

קראתם נכון את הכותרת. אני, שאומר בלי סוף ללכת עד הסוף ולהגשים חלומות, אומר לכם לוותר. נשמע כמו סתירה, נכון? אני לא השתגעתי. מיד תבינו.

לא לוותר על מה שחשוב, לוותר על מה שכואב

זה לא פוסט על לוותר על דברים שלא אכפת לכם מהם, ובטח שלא על החלומות שלכם. אני לא הולך להגיד "אל תבזבזו כסף על שטויות" ושאר עצות חכמות כאלה. מגיע לכם שיהיה לכם כל דבר שאתם רוצים, ועדיין יש דברים ספציפיים שכדאי לוותר עליהם, כי הם מה שעומד בדרך.

ארבעה ויתורים כאלה, מהפשוט והברור ועד למה שדורש יותר עבודה. אף אחד מהם לא ויתור קל באמת.

ויתור ראשון: על התירוצים

זה נשמע פשוט. מעטים מצליחים לבצע.

אם לא הצלחתם במשהו שניסיתם, למדו מזה. ותרו על הסיפור שהמשחק לא היה הוגן, שמו לכם רגליים, לא היה לכם מספיק ידע או ניסיון. הסבר למה לא הצלחנו, כשהוא לא מוביל ללמידה בפועל לגבי ההתנהגות שלנו בפעם הבאה, רק גוזל אנרגיה שיכולה ללכת ללמידה ולצמיחה.

ואם עשיתם משהו לא בסדר, התנהגתם כלפי מישהו בצורה לא נאותה, תתנצלו, או לפחות תיקחו אחריות מלאה. לא משנה למה עשיתם את זה. ואם נראה לכם שהתנהגו אליכם בצורה לא נאותה, תבקשו שלא יתנהגו כך שוב, או תבחרו להוציא את האנשים האלה מהחיים שלכם. השאלה שתשאלו את עצמכם היא לא "האם זה הגיע לי" אלא "האם אני רוצה להיות מישהו שמתנהג ככה". כנראה שלא, אז אל תתנו לאף אחד לגרום לכם לעשות משהו שאתם לא רוצים.

ויתור שני: על הסיפורים

בטוח שאתם מכירים את המצב: הייתם יחד עם מישהו באירוע מסוים, ואז אותו אדם מספר על מה שקרה שם, לא בדיוק כמו שזה קרה בעיניכם. ברור לכם שהוא לא משקר. אתם אפילו יודעים לומר "ככה הוא ראה את זה". אז מה גורם לנו לחשוב שיש שני דברים נפרדים: איך שהוא ראה את זה, והמציאות?

היגיון פשוט אומר שה"מציאות" שלנו היא בדיוק "איך שראינו את זה", לא יותר. ותרו על הרעיון שאתם יודעים מה קרה במציאות. ותרו על כל הסיפורים ועל כל הפרשנויות שנתתם לדברים, כולל אלה שאתם סוחבים כבר שנים, לפעמים חיים שלמים. הסיפורים האלה מגדירים בעינינו את העבר שלנו, ומי שחושב שהעבר שלו הוא מי שהוא, הסיפורים האלה הם חלק ממי שהוא.

ויתור שלישי: על הצדק

הרבה אנשים חושבים שלהיות צודקים זה הדבר הכי חשוב שיש. הצדק משחק תפקיד כל כך מרכזי אצל רוב האנשים, שכשהם עושים משהו הם קודם כל מספרים לכמה אנשים, ומחפשים, מודע או לא מודע, שמישהו יגיד להם שהם צודקים. ככל שההחלטה או הפעולה משמעותית יותר, כך התופעה הזו חזקה יותר.

דוגמה מעולם מערכות היחסים: מישהו פגע בנו או התנהג לא כהלכה, ואנחנו "ברוגז" איתו, כועסים עליו. אנחנו צודקים בכך שאנחנו כועסים, הוא עשה משהו לא בסדר. כל עוד נתעסק במושג הזה של צדק, לא נצא מהמעגל. אף אחד לא רוצה להודות שהוא לא צודק.

האלטרנטיבה שאני מציע היא מחויבות, לא התחייבות, מחויבות. בפעם הבאה שאתם שואלים את עצמכם "האם אני צודק שאני כועס", נסו לוותר על השיחה הפנימית הזאת, ושאלו במקום זאת: למה אני מחויב במערכת היחסים הזאת? מה אני רוצה שיהיה בה? ואיזה פעולות אני יכול לעשות כדי להגיע לשם. אותו סט אמונות יכול להוביל לשני מקומות שונים לגמרי: "הוא אמר לי משהו פוגע" ← אני צודק ← הוא אדיוט. או: "הוא אמר לי משהו פוגע" ← אני מחויב שתהיה לי מערכת יחסים מעולה איתו ← אני עושה איתו שיחה על זה, או מוצא פתרון אפקטיבי.

ויתור רביעי: על החומות

לכולנו יש שכבות של חומות שבנינו סביבנו עם השנים, שכל אחת מהן נוצרה בעקבות מקרה שקרה לנו: העירו לנו, נכשלנו, נפגענו ממשהו. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה אנשים יחשבו עלינו אם ידעו מי אנחנו באמת, מה עשינו, או מה אנחנו חושבים.

הפתיחות והאותנטיות הן מה שמאפשר לנו להתחבר לאנשים במהירות ובעוצמה. יש לכם חברים שאתם רואים לעיתים קרובות ובכל זאת הם נשארים סוג של חברים, ויש חברים אחרים שכמעט לא נפגשים, ולפעמים לא נפגשתם שנים, ובכל זאת אתם יודעים שהם חברי אמת. מה שבונה חברות אמיתית זה לא זמן, לא חוויות משותפות, לא משברים או הצלחות שעברתם יחד. זו פתיחות ואותנטיות. ההרגשה שאנשים שנפתחנו אליהם מכירים אותנו לעומק (וזה נכון), היא מה שהופך את האהבה שלהם למשמעותית, כי הם אוהבים את מי שאנחנו באמת ולא את מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ. זה גם מה שהופך דחייה או פגיעה מהם לכואבת בהרבה, כי אין תירוצים.

סיכום

ארבעה ויתורים: על התירוצים, על הסיפורים, על הצדק, ועל החומות. אף אחד מהם לא קורה בבת אחת, ואף אחד לא נגמר. אבל כל אחד מהם, ברגע שמתחילים לזהות אותו, פותח מקום שהיה תפוס עד עכשיו על ידי משהו שרק נראה כמו הגנה.

על אילו מהדברים האלה אתם הכי מתקשים לוותר בדרך להצלחה?