למה אני עצוב? המסר של עצב

אנחנו מרגישים עצב כשאנחנו מאבדים משהו. בכל פעם שאנחנו עציבים, זה משהו לא אינטואיטיבי למאה אחוז מהאנשים, כל פעם שאני עצוב זה כי איבדתי משהו. זה יכול להיות משהו פיזי, איבדתי את הספר, זה מעציב אותי, איבדתי את הפלאפון, זה מעציב אותי. זה יכול להיות משהו נקרא לזה בין אישי כזה, נגיד, איבדתי מערכת יחסים, נגיד פרידה, נקרא קלאסי שאנשים מרגישים בו עצב. פיתור אותי מהעבודה, נגיד, איבדתי את העבודה שלי, איבדתי משהו, זה עיקר מרכזי לעצב. מוות של בן אדם או הזיבה של בן אדם במובן מאוד רחב של המילה זה עצב. אבל אובדן יכול להיות גם במירכאות, אין לי את השם מושלם לזה, נקרא לזה בין קוגנטיבי לרוחני איפשהו שם, רעיוני אולי, שזה אובדן של משהו של חלום או של ציפייה או של משהו שחשבתי שיהיה. נגיד אם אני חשבתי שאני אלך לטיול מסוים ואז קרה משהו שגרם לי להגיע למצב שאני לא יכול לעשות את הטיול הזה יותר. אז יכול להיות שם גם כעס, ברור, אבל אם אני לא מרגיש שמישהו עשה לי בכוונה ולא מרגיש שמשהו קרה שם בזה, אלא כמו ברגע שיש את ההשלמה עם הכעס, נשאר העצב, אוי רציתי את זה וזה לא יהיה לי. אז כל רעיון הוא בעצם שהוא נלקח מני, שהוא נהרס, שהוא מתרסק, אני מאבד אותו, הוא יוצר לי עצב. רוב האנשים לא תופסים את זה ככה, אבל אם נסתכל על זה שנייה פילוסופית, ממש לעשר שניות, בעצם כל מה שאנחנו מאבדים תמיד הוא רעיוני, אם נכנס שנייה לפילוסופיה. שום דבר הוא אף פעם לא באמת שלנו, אנחנו אף פעם לא מאבדים את העבר או את הרווה, אם תחשבו על זה. אנחנו תמיד רק מאבדים את העתיד, גם אם נגיד הייתה פרידה ממערכת יחסים זוגית נגיד, אז זה לא שאיבדתי את המערכת יחסים שהייתה לי עכשיו, עכשיו היה לי אותה פשוט העתיד שחלמתי שיהיה כבר לא יהיה. אז כל דבר שאנחנו מאבדים באיזושהי מידה יש לו את הצד הרעיוני שלו שאיבדתי, ולפעמים גם יש צד פרקטי או פיזי של משהו שאיבדתי. הנטיית לב של גל זה שבעולם שבו אנחנו חיים היום זה אחוז גדול מהעצב שלנו הוא עצב על הדברים הרעיוניים יותר דווקא. אפילו בהקשר של מערכות יחסים עם אנשים, אפילו בהקשר של דברים משמעותיים שאנחנו נולדים, זה שהלך לנו לאיבוד איזשהו משהו, איזשהו ערך, איזשהו משהו שתפסנו אותו כבעל משמעות, והדבר הזה אני עכשיו עצום כי אין לי אותו יותר. אז תחת זה יש אכזבה, אובדן, צער, גגון, כל המיקס הזה של הרגשות. למה יש לנו את הרגש הזה? מה הרגש הזה בא להגיד לנו? קודם כל אני רוצה להבין את הדבר הבא. אם אני רוצה לאהוב דברים, ופה בהקשר הזה אני לא מדבר על אהבה במובן של המילה הרוחנית הגבוהה הזאת של הדבר החיובי הזה שכולל הכל, אלא במובן יותר נקרא לזה פסיכולוגי קוגנטיבי רגשי של אהבה. נקראו לזה אהבה, השתוקקות, אכפתיות, כל העולם הזה של הרגשות שאנחנו מרגישים כלפי כל הדברים שאנחנו אוהבים. המנגנון הזה של עצב הוא החלק שמייצר לנו מוטיבציה שלילית לשמור על הדברים שלנו. לשמור על המערכות יחסים שלנו. למה אנחנו לא רוצים, למה למשל בן אדם שיש לו חברים לא רוצה לפגוע בהם ושחברותי הרס? למה הוא לא רוצה שהחברותי הרס? כי המנגנון הזה של עצב בא להגיד לו אוקיי אם אתה תאבד את זה יהיה לך רע. אז המנגנון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהרעיון של להתחבר לדברים, של לאהוב דברים. בשביל שיהיה לנו עולם בלי עצב אנחנו צריכים עולם בלי אהבה. כאילו שוב אהבה, אני מקווה שזה ברור, במובן הרגשי של אהבה, לא הרוחני. אז בהקשר הזה לבחור בחיים שיש בהם אהבה זה לבחור בחיים שיש בהם עצב ויש בהם אובדן. וזו הבחירה שלנו בחיים. ולהבין את זה זה כבר לדעתי נותן איזושהי פרספקטיבה. להבין שאם אני רוצה לאהוב אני אהיה חייב לאבד. זה להבין את זה שאם אני רוצה לאהוב את העבודה שלי, זה אומר שכשאני אאבד אותה אני ארגיש עצב. זה חלק מאותו מנגנון. איך קוראים לו? בבודיזם, אם אני אקח 30 שניות, אני חושב שבאמת יכולת להועיל. לא מומחה בעניין אבל מבין את הבסיס ותרגלתי קצת. בבודיזם הרעיון הבסיסי אומר את הדבר הזה. כל עוד אתה תשתוקק לדברים יהיה לך בחיים סבל. ולכן בבודיזם אחד הרעיונות שבזרמים מסוימים, לא בכולם של היום, אבל בזרמים מסוימים בבסיס של הבודיזם, הפתרון, איך יקראו לזה? פתרון לבעיית הסבל האנושית היא לשחרר את ההשתוקקות שלנו. זאת אומרת אם אנחנו רוצים לא לסבול אנחנו צריכים לא לרצות ולא לאהוב שום דבר, בגדול. מה הרגש הזה בא להגיד לנו? קודם כל אני רוצה להבין את הדבר הבא. אם אני רוצה לאהוב דברים, ופה בהקשר הזה אני לא מדבר על אהבה במובן של המילה הרוחנית הגבוהה הזאת של הדבר החיובי הזה שכולל הכל, אלא במובן יותר נקרא לזה פסיכולוגי קוגנטיבי רגשי של אהבה. נקראו לזה אהבה, השתוקקות, אכפתיות, כל העולם הזה של הרגשות שאנחנו מרגישים כלפי כל הדברים שאנחנו אוהבים. המנגנון הזה של עצב הוא החלק שמייצר לנו מוטיבציה שלילית לשמור על הדברים שלנו. לשמור על המערכות יחסים שלנו. למה אנחנו לא רוצים, למה למשל בן אדם שיש לו חברים לא רוצה לפגוע בהם ושחברותי הרס? למה הוא לא רוצה שהחברותי הרס? כי המנגנון הזה של עצב בא להגיד לו אוקיי אם אתה תאבד את זה יהיה לך רע. אז המנגנון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהרעיון של להתחבר לדברים, של לאהוב דברים. בשביל שיהיה לנו עולם בלי עצב אנחנו צריכים עולם בלי אהבה. כאילו שוב אהבה, אני מקווה שזה ברור, במובן הרגשי של אהבה, לא הרוחני. אז בהקשר הזה לבחור בחיים שיש בהם אהבה זה לבחור בחיים שיש בהם עצב ויש בהם עובדה. וזו הבחירה שלנו בחיים ולהבין את זה זה כבר לדעתי נותן איזושהי פרספקטיבה. להבין שאם אני רוצה לאהוב אני אהיה חייב לאבד. זה להבין את זה שאם אני רוצה לאהוב את העבודה שלי זה אומר שכשאני אאבד אותה אני ארגיש עצב. זה חלק מאותו מנגנון. איך קוראים לו? בבודיזם אם אני אקח 30 שניות אני חושב שבאמת יכולת להועיל. לא מומחה בעניין אבל מבין את הבסיס ותרגלתי קצת. בבודיזם הרעיון הבסיסי אומר את הדבר הזה. כל עוד אתה תשתוקק לדברים יהיה לך בחיים סבל. ולכן בבודיזם אחד הרעיונות שבזרמים מסוימים לא בכולם של היום אבל בזרמים מסוימים בבסיס של הבודיזם הפתרון לבעיית הסבל האנושית היא לשחרר את ההשתוקקות שלנו. זאת אומרת אם אנחנו רוצים לא לסבול אנחנו צריכים לא לרצות ולא לאהוב שום דבר בגדול. מה כן המסר של עצב? אם נחשוב שנייה על מה הרגש של עצב גורם לנו לעשות. הרגש של עצב גורם לי מעבר ללבכות. הרגש של עצב גורם לי, נעבר ללבכות. הרגש של עצב, שנייה רגע, האם הוא גורם לי לרצות להיות מוקף באנשים עבור רוב האנשים? לא. לרוב אני רוצה להיות לבד. האם זה גורם לי לרצות לדבר המון? לא. בדרך כלל החוויה הזאת של עצב היא חוויה שאם אני פשוט קשוב לרגש הזה היא מושכת אותי לכיוון של אינטרוספקטיבה, של הסתכלות פנימה. של רגע בתוך כל העולם המטורף הזה קרה משהו. בואו לא ניתן לו לעבור מהר מדי. בוא שנייה נעצור. בוא שנייה נסתכל פנימה. אם פשוט תקשיבו לרגש הזה של עצב תראו שזה משהו מושך אתכם בצורה אינסטינקטיבית לעשות, להתבודד, להיכנס פנימה אתה יודע מה שמדויק יותר? עכשיו אם אני אקח את זה למקומות גדולים, ואז זה משהו קטן, בסדר? אם אני אקח משהו בינוני, נגיד עבודה שהשקעתי שנים מהחיים שלי בה, בלהיות הכי טוב בה, בלתת את כל כולי שם, או זוגיות שהייתה כמה שנים שהשקעתי את כל כולי בה, משהו שהוא איפשהו באמצע, לא קליל ולא יותר מדי בקצה של הכבד, אוקיי? ועכשיו פיתרו אותי מהעבודה הזאת, סלש הייתה פרידה שם בזוגיות. אופציה אחת זה טוב יאללה נמצא עבודה חדשה, אבל אז אני מאבד את העוצמה של העצב, מאבד באלף, פספסתי. אם אני אגיד לעצמי רגע רגע אני עצוב, העצב קורה לי לאינטרוספקטיבה. האם העבודה הבאה שלי צריכה להיות באותו תחום? בכלל לא. אולי זה הזדמנות לחשוב על תחום חדש, על שינוי קריירה. קורונה כמובן. אולי אני רוצה לעשות דברים מכיוון אחר, מזווית אחרת. אולי הזוגיות הזאת הייתה בסדר או לא בסדר, טובה או לא טובה. אולי היום אני במקום אחר מלפני שלוש שנים ודווקא כדאי לי לחדד מחדש איזה סוג של בן זוג או בת זוג אני רוצה או צריך. אוקיי? אני יכול לשתף אתכם סתם בהקשר הזה של פרידה, שהייתה לי בת זוג לפני שהכרתי את ליאל וכבר עשיתי NLP והתפתחות אישית ותהליכים מודעים לפני אותה, כאילו הרבה לפני זה, אז הייתה לי רשימה של תכונות ודברים שאני מחפש בבת זוג והיו לי דרכים איך אני בודק שיש לאותם לפני שאני מתקדם בקשר. וכשאחד החברים שלי באותה תקופה אמר לי כאילו תקשיב זה פרידה, אתה יודע אחרי שנה משהו כאילו תן לעצמך להיות בעצב. ואמרתי לו כן מה זה אומר להיות בעצב? אמרתי לו כן אני צריך לקבל את המסר של העצב אז הסתכלתי על זה ואחד מה שעשיתי זה פתחתי את הרשימה הזאת ואמרתי וואלה הייתי משנה משהו אחד ברשימה הזאת ושיניתי שיניתי משהו ברשימה שלי של מה זה אומר להיות בת זוג לפני שמצאתי את הבת זוג הבאה וזה המסר של עצב בוא תחדד את המטרות שלך בוא תחדד את מה אתה רוצה בוא תבין יותר טוב מה נכון לך באובדן כבד העבודה המרכזית היא עבודת משמעות חזון חזון ברמות הלוגיות משהו שמעבר לזהות שלי וזה משהו שוויקטור פנקל כתב עליו בהרחבה ובגישה שלו שנקראת לוגותרפיה אמרתי לכם כבר שמישהו רוצה להיות מאמן ומטפל חייב לקרוא את כל הספרים שלו ואחרת אני לא חותם עליכם נכון? האדם מחפש משמעות זה ספר אחד ונחמד אבל אני לא מדבר על זה אני מדבר על שאר הספרים שלו יש לו השאיפה למשמעות הזעקה הלא נשמעת למשמעות יש לו את המטפל והאדם יש לו כמה מציע לכם לקרוא מה זה מציע? אם אני הייתי יכול להיות הבן אדם שקובע למי מותר ולמי אסור להיות מטפל במדינת ישראל מה שאני לא לצערי אז הייתי אומר לכם שאת כל הספרים הקטנים של ויקטור פרנקל זה חובה להיבחן עליהם לפני שמקבלים תעודת מטפל בארץ זה גל אני לא אומר שזה האמת האבסולוטית זה דתי אז בגישה שלו שנקראת לוגותרפיה הוא מתאר שיטה זה לא גישה זה שיטה או טכניקה שהטכניקה נקראת דריפלקציה מה זה דריפלקציה? זה שם מסובך אבל זה משהו מאוד פשוט בתכלס מה שהוא מדבר עליו זה הדבר הבא אנשים סובלים מתוך אובדן כבד וזה חצי רוחני חצי פרקטי אבל מאוד פרקטי כי הם ממוקדים בסבל ובאובדן שלהם הפוקוס שלהם הוא על עצמם אני לא מאמין שזה קרה לי למה אני לא יכול ללכת יותר? כל הדברים שאני רציתי לעשות בעתיד שלי נגיד ילד ממש לא אכלת? כל הדברים שאני רציתי לעשות בעתיד שלי ללכת לטיולים לא יודע תלוי בזה להכין סלט, להגיע לארונות למעלה כל הדברים האלה אני לא יכול לעשות אותם יותר והפוקוס הוא על הכאב שלי ועל האובדן שלי ועל הסבל שלי ובמצבים קשים זה הייתי אומר הוא על הסקאלה של קשה יש יותר כמובן אבל ככל שהולכים יותר רחוק לסקאלה של הדברים שממש אנחנו לא רוצים לאבד אז החשיבות של להעלות את זה לרמת החזון היא גבוהה יותר אני אתן לכם דוגמה נוספת למקום שבו זה קורה בהקשר של טראומות שוב זה לא קורס על טראומות אבל בהקשר של טראומות וממש בקליניקה אקספרס אנחנו מלמדים את זה מי שרוצה לטפל אז בהקשר של טראומה במיוחד אם במשך שנים לא מטפלים בטראומה נגיד דוגמה קלאסית לזה שזה לא הדוגמה היחידה אבל זה אנשים שעברו טראומות בילדות לא הגיעו לטיפול עד גיל לא יודע מה עשרים, שלושים, חמישים לא משנה ובעקבות הטראומה הם אימצו או נוצרו להם חלקים שלמים מהזהות שלהם אתם איתי? שהם סביב הטראומה שהם קשורים בטראומה מגיעים בגיל עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים לא משנה באיזה גיל עושים עבודה של ריפוי טראומה ואז הם נכנסים למשבר פי עשר יותר גדול למשל לפני הם נכנסים למשבר פי עשר יותר גדול למשל לפני כי פתאום הם לא יודעים מי הם הם איבדו את עצמם הם כאילו מרגישים שהם במובן מסוים מתו אנשים שככל שהטראומה יותר מורכבת יש אנשים מסוימים שברמות מסוימות ממש מרגישים שהם כאילו מתו בגלל הטיפול בטראומה למה? כי הם אומרים רגע אז מי להזזל אני? אם כל הדפוסים האלה שלי בעבר וכל ההתנהגויות שלי כל הדבר הזה נובע מהטראומה שלי בילדות אז מה אני כן? וזה אובדן אדיר במקום הזה גם בטראומות וגם באובדנים כבדים מסוגים אחרים בין אם זה דברים בריאותיים קשים בין אם זה אובדן של בני משפחה קרובים או דברים מהסוג הזה שהם לפעמים קשים מאוד שם הפתרון שוב אין לי המון ניסיון עם זה בקליניקה כי שוב אין המון אנשים ששוטו דברים האלה ואני לא מפרסם את עצמי כבן אדם שמומחה בזה או משהו כזה אבל היו לי לא יודע שלושה ארבע אפילו חמישה מקרים כשאני יכול לחשוב בראש ככה שפשוט הבנתי מאוד מהר בתוך התהליך שאם לא נגיע לכאן שום דבר פשוט לא יוכל לעזור ולעשות את זה עם הבן אדם ושוב אנשים שעברו דברים מאוד כואבים הרבה פעמים יש שם לא רק עצב זה עוזר לעצב עוזר להשמע? לא עוזר מה זה לא? פחות עוזר לשחרר את הכעס? לא הרבה פעמים אנשים שלצורך העניין מאבדים אנשים קרובים אליהם הדבר האחרון שהם מעיזים לעשות זה לאבד בעין את הכעס למשל כי אומרים מה אני כועס? לא האדם הזה שאני כל כך רואה והוא מלאך הם עושים איזושהי אידיאליזציה לדבר הזה כל דבר שאנחנו מאבדים אנשים באופן כללי לא רק בני אדם נותנים לעשות אידיאליזציה לדברים שהם מאבדים כי זה טבעי בסדר אז אני לוקח ואני עושה אידיאליזציה לדבר הזה לא מה חס וחלילה אדם שמאוד אהבתי שאיבדתי לא הוא היה מלאך איך אני חס עליו? מה זה אשמתו? הוא מת בלא יודע מה הוא גיבור הוא רץ במלחמה הראשון והגן על החברים שלו כשאני חס עליו? מה פתאום הוא קדוש? הוא מדהים ואז אתה עושה עם האישה הזאת עבודה בקליניקה ואת מגלה שהיא כועסת על הבן שלה חושר מוטה עמוק בפנים כשמדחיקה את זה כאילו לא מסוגלת להסתכל על הכעס הזה בלב כי אומרת למה היית צריך לרוץ ראשון? לא חשבת עליי? לא ספרת אותי? היית צריך לרוץ אחרון היית צריך להסתובב שם היית צריך לדעת שהקרב הזה אין בו סיכוי ולברוח אם היית חושב על אמא שלך וזו השיחה שיש לה בראש אז היא לא מאבדת את הכעס כי היא לא מסכימה להסתכל עליו לצורך הדוגמה יש לי תלמידת טריינר סיפרתי לכם מה אני חושב שסליחה שאני עכשיו אולי אתרגר פה חלק מהאנשים שבתוך בלגן בזוגיות שלה ובבלגן בבית ובלגן כלכלי יום אחד חזרה הביתה ומצאה שהבן שלה התאבד והיא החליטה לעשות עבודה והלכה כמובן פסיכולוגים וטיפול וטטטטטט והגיעה למצב שהיא מרגישה שהיא בכיוון של להשלים עם זה שנתיים לאחר מכן חזרה הביתה הבן השני שלה התאבד סיפור אמיתי של אישה מושלמת שאני מכיר תלמידת טריינר אצלי והיא עשתה את העבודה שוב אני אומר לכם להגיד לכם שאין שם שום רגש תלוי סביב החוויות האלה נו באמת בסדר? אבל היא ואני יודע לקרוא לבוא משבר כאילו מבחינת אובדה, אני לא יודע מה בטופ מבחינתי בתפיסה שלי הפסיכודינמית, בסדר? אז אני לא אומר לכם שזה קל ואני לא אומר לכם שזה יומיים ואני לא אומר לכם שכל אחד יעשה את זה תמיד ואני לא אומר לכם שאתם צריכים לצפות אם חס וחלילה קרה משהו שהוא אובדן גדול למישהו שהוא חבר שלכם, לצפות מנותו ויאללה חצי שנה עברת, תתקדם. לא. אבל כשזה בחיים שלכם וזה דברים שהם בעולם שלכם וזה בפסיכולוגיה שלכם, יש דרך לעבור. ומי שרוצה לעשות את הדרך הזאתי, יש כלים. אני לא אומר שכל התשובות אצלי, אני יותר מדי, אני פלפן ושחצן מספיק אבל לא עד כדי כך. אני לא אומר שכל התשובות אצלי, אבל אני מכווין אתכם לכיוונים הכלליים של הדברים שעוזרים ועובדים והתשובות נמצאות אצלכם, זו האמונה שלי. לכל אחד יש את התשובות בתוכו. איפה הדבר הזה יכול להיות מתנה, איפה הדבר הזה יכול לעזור, למי הדבר הזה יכול לתת. ואני יכול להגיד לכם שאני באופן אישי הייתי בקליניקה שלי, שוב לא עשרות מקרים אבל מקרים מסוימים של באמת דברים חריגים ועוד הרבה מקרים של דברים בינוניים, שבאים הדבר הזה יצר לבן אדם חיים חדשים לגמרי. האם מאה אחוז מהרגע, האם שום דבר לא מתרגש אותו אף פעם, אנחנו לא מדברים על זה חברים, בואו נהיה שנייה נשים את הדברים כמו שם. אבל יש הבדל בין, אני בדיכאון הרוס זה הדבר הזה הרס את החיים שלי, לבין עדיין פה ושם הדבר הזה מהיר אצלי רגשות שליליים, עדיין הדבר הזה מזכיר לי דברים שליליים פה ושם, אבל במובן הרחב אני משתמש בדבר הזה כדי להצים את עצמי, כדי להצים אנשים בסביבה שלי, כדי לעזור לאנשים אחרים, כדי לעשות עוד דברים באיזושהי צורה בעולם. וזה אני מדבר על הדברים הקשים ביותר. בסדר? אבל הדברים היותר בינוניים יש לנו גם את כל הכלים האלה שקשורים. כל מיני חוויות שיכולות לגרום לאובדן היותר בקצה של הסקאלה. הנה יש פה עוד כמה נקודות נוספות על אובדן והתנגדויות לשחרור של אובדן. וזה למה, זה כאילו בעיות אקולוגיה נפוצות על עצב חזק. בסדר? למה זה חשוב? כי אם יש לכם עצב חזק בחיים, יכול להיות שכשאתם נסעו לעשות את העבודה שלי, דיברנו עליה קודם, יעלו אחד הדברים האלה. בין אם בעצמכם ובין אם בקליניקה. בסדר? אז זה דבר חשוב להכיר. בגדול זה בספר, אבל אני כן רוצה לעבור איזה ריזות. הראשון זה הפחד להיפרד, שככל עוד אני עצוב. זה כאילו התירוץ, תירוץ זה לא מילה יפה אולי, אבל זה הצדקה ללשקוע בעצב. זה הצדקה ללשקוע בעצב. שאם אני משחרר את העצב, הדבר הזה ייעלם מני לגמרי, זה שאני כרגע עצוב, זה מה שמשמר את הדבר הזה בחיים שלי. הדבר הזה גם נכון לפעמים בכעס במקרים קיצוניים. נגיד, נכון אם דיברנו על זה שבוע שבר, אם אני אפסיק לכרוס עליו, אז הוא יחשוב שזה בסדר. זה כאילו בעד לשחרר, אבל זה תמיד בא עם אחד מאלה, ואז זה מתכתב, זה הופך את זה לדאבל ביינד, לא דיברנו עדיין, יש לנו על זה שיעורות כמה שבועות, שכאילו אם אני משחרר אז אני בוגד, אם אני לא משחרר אז אני נשאר תקוע. כל הדברים שדיברנו עליהם מקודם, ויש פה גם סומים, נכון? אתם יכולים לבד לחשוב אפילו על סומים. אוקיי? יחשוב שאני משוגע וזה יפריע למערכת היחסים, אז אולי אתה תהיה משוגע אם אתה תיתן לדבר כזה להיעלם מהחיים שלך, או שאולי במערכות היחסים מסוימות הדבר הזה יוכל להעצים את המערכת היחסים, או שאתה רוצה מערכת יחסים בין אדם שהדבר הזה מקדם אותך. יש פה הרבה סומים, והעבודה שאפשר לעשות סביב הנקודות האלה והדברים האלה. בסדר? כל מיני חוויות שיכולות לגרום לאובדן היותר בקצה של הסקאלה. הנה יש פה עוד כמה נקודות נוספות על אובדן. והתנגדויות לשחרור של אובדן. וזה כאילו בעיות אקולוגיה נפוצות על עצב חזק. בסדר? למה זה חשוב? כי אם יש לכם עצב חזק בחיים, יכול להיות שכשאתם נסעו לעשות את העבודה שלי, דיברנו עליה קודם, יעלו אחד הדברים האלה. בין אם בעצמכם ובין אם בקליניקה. בסדר? זה דבר חשוב להכין. בגדול זה בספר, אבל אני כן רוצה לעבור איזה ריזות. הראשון זה הפחד להיפרד שככל עוד אני עצוב. זה כאילו התירוץ, תירוץ זה לא מילה יפה אולי, אבל זה הצדקה ללשקוע בעצב. אוקיי? זה הצדקה ללשקוע בעצב. שאם אני משחרר את העצב, הדבר הזה ייעלם מני לגמרי, זה שאני כרגע עצוב, זה מה שמשמר את הדבר הזה בחיים שלי. הדבר הזה גם נכון לפעמים בכעס, במקרים קיצוניים, נגיד נכון אם דיברנו על זה שבוע שבר, אם אני אפסיק לכרוס עליו, אז הוא יחשוב שזה בסדר. אז שנגיע אליו. הדבר השני זה העבל או העצב שלי במקרים של אנשים שמתו. מכבד את האדם שנפטר, ואז אם אני משחרר את העצב, אם אני לא עצוב יותר, אז זה כאילו אני לא מכבד את האדם הזה שהיה בחיים שלי. המשפט השלישי, רגע, שלישי אני אקח. האחרים יחשבו שאני לא מכבד אותו ויבקרו אותי, זה קצת כמו זה. אם אני נגיד על מנחס וחלילה, או בן אדם שאיבד בן או בת זוג, ואני הולך להיות, יש שוב, במקום שעמים האמונה הזאת יותר נפצות, במקום אחרים פחות, ואני מוצא זוגיות חדשה, אז אולי זה אומר שאני לא הערכתי או לא חיבדתי את הבן בת זוג שלי לשעבר. יש שם הרבה כאב והרבה קושי בהקשר הזה. דבר אחרון הוא קצת בחיבור רוחני למתקתבים מה שאתה אמרת. שבעצם שהתפיסה לזה שבעצם העבר לא נלקח ממני, החוויה של האדם לא נלקחה ממני, האהבה לא נלקחה ממני, אז אחד הבעיות שאני משאר לזה זה כאילו אם אני אמשיך לחשוב על האדם הזה, אם אני אמשיך להסתכל עליו כדבר חיובי, אז זה יפגע לי בעתיד במערכות היחסים אחרות, או עם אנשים אחרים. זה כאילו בעד לשחרר, אבל זה תמיד בא עם אחד מאלה, ואז זה מתכתב, זה הופך את זה לדאבל ביינד, לא דיברנו עדיין, יש לנו על זה שיעורות כמה שבועות, שכאילו אם אני משחרר אז אני בוגד, אם אני לא משחרר אז אני נשאר תקוע. כל הדברים שדיברנו עליהם מקודם, ויש פה גם סומים, נכון? אתם יכולים לבד לחשוב אפילו על סומים. אוקיי? יחשוב שאני משוגע וזה יפריע למערכת היחסים, אז אולי אתה תהיה משוגע אם אתה תיתן לדבר כזה להיעלם מהחיים שלך, או שאולי במערכות היחסים מסוימות הדבר הזה יוכל להעצים את המערכת היחסים, או שאתה רוצה מערכת יחסים בין אדם שהדבר הזה מקדם אותך. יש פה הרבה סומים, והעבודה שאפשר לעשות סביב הנקודות האלה והדברים האלה. בסדר?