למה אני עצוב? המסר של עצב

אנחנו מרגישים עצב כשאנחנו מאבדים משהו. בכל פעם שאנחנו עצובים, זה משהו לא אינטואיטיבי למאה אחוז מהאנשים, כל פעם שאני עצוב זה כי איבדתי משהו. זה יכול להיות משהו פיזי, איבדתי את הספר, זה מעצב אותי. איבדתי את הפלאפון, זה מעצב אותי. זה יכול להיות משהו, נקרא לזה בין אישי כזה, נגיד, איבדתי מערכת יחסים, נגיד פרידה, זה נקרא קלאסי שאנשים מרגישים בו עצב. פיתרו אותי מהעבודה, נגיד, איבדתי את העבודה שלי. איבדתי משהו, זה קוראים מרכזי לעצב. מוות של בן אדם או עזיבה של בן אדם במובן מאוד רחב של המילה, זה עצב. אבל אובדן יכול להיות גם, אין לי את השם המושלם לזה, נקרא לזה בין קוגניטיבי לרוחני איפשהו שם. רעיוני. רעיוני, אולי. שזה אובדן של משהו, של חלום, או של ציפייה, או של משהו שחשבתי שיהיה. נגיד אם אני חשבתי שאני אלך לטיול מסוים, ואז קרה משהו שגרם לי להגיע למצב שאני לא יכול לעשות את הטיול הזה יותר. אז זה יכול להיות שם גם כעס, ברור. אבל אם אני לא מרגיש שמישהו עשה לי בכוונה, ולא מרגיש שמשהו קרה שם בזה, אלא כמו, ברגע שיש את ההשלמה עם הכעס, נשאר העצב, אוי רציתי את זה וזה לא יהיה לי. אז כל רעיון, הוא בעצם, שהוא נלקח מני, שהוא נהרס, שהוא מתרסק, שאני מאבד אותו, הוא יוצר לי עצב. רוב האנשים לא תופסים את זה ככה, אבל אם נסתכל על זה שנייה פילוסופית, ממש לעשר שניות, בעצם כל מה שאנחנו מאבדים תמיד הוא רעיוני. אם נכנס שנייה לפילוסופיה. שום דבר הוא אף פעם לא באמת שלנו, ואנחנו אף פעם לא מאבדים את העבר או את הרווה, אם תחשבו על זה. אנחנו תמיד רק מאבדים את העתיד. נגיד הייתה פרידה ממערכת יחסים זוגית, אז זה לא שאיבדתי את המערכת יחסים שהייתה לי עכשיו, עכשיו היה לי אותה פשוט עתיד שחלמתי שיהיה, כבר לא יהיה. אז כל דבר שאנחנו מאבדים באיזושהי מידה יש לו את הצד הרעיוני שלו, שאיבדתי. ולפעמים גם יש איזה צד פרקטי או פיזי של משהו שאיבדתי. הנטיית לב של גל זה שבעולם שבו אנחנו חיים היום, זה אחוז גדול מהעצב שלנו הוא העצב על הדברים הרעיוניים יותר דווקא. אפילו בהקשר של מערכות יחסים אנשים, אפילו בהקשר של דברים משמעותיים שאנחנו נאיבוד, זה שהלך לנו לאיבוד איזשהו משהו, איזשהו ערך, איזשהו משהו שתפסנו אותו כבעל משמעות, והדבר הזה אני עכשיו עצוב כי אין לי אותו יותר. אז תחת זה יש אכזבה, אובדן, צער, גגון, כל המיקס הזה של ההרגשות. למה יש לנו את הרגש הזה? מה הרגש הזה בא להגיד לנו? קודם כל אני רוצה להבין את הדבר הבא. אם אני רוצה לאהוב דברים, ופה בהקשר הזה אני לא מדבר על אהבה במובן של המילה הרוחנית הגבוהה הזאת, של הדבר החיובי הזה שכולל הכל, אלא במובן היותר נקרא לזה פסיכולוגי, קוגנטיבי רגשי של אהבה. נקראו לזה אהבה, השתוקקות, אכפתיות, כל העולם הזה של ההרגשות שאנחנו מרגישים כלפי כל הדברים שאנחנו אוהבים. המנגנון הזה של עצב הוא החלק שמייצר לנו מוטיבציה שלילית לשמור על הדברים שלנו. לשמור על המערכות יחסים שלנו. למה למשל בן אדם שיש לו חברים לא רוצה לפגוע בהם שהם, כאילו, החברות תהרס? למה הוא לא רוצה שהחברות תהרס? כי המנגנון הזה של עצב בא להגיד לו, אוקיי, אם אתה תאבד את זה יהיה לך רע. אז המנגנון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהרעיון של להתחבר לדברים, של לאהוב דברים. בשביל שיהיה לנו עולם בלי עצב, אנחנו צריכים עולם בלי אהבה. כאילו, שוב, אהבה, אני מקווה שזה ברור, במובן הרגשי של אהבה, לא הרוחני, כן? אז בהקשר הזה, לבחור בחיים שיש בהם אהבה, זה לבחור בחיים שיש בהם עצב ויש בהם אובדן. וזה הבחירה שלנו בחיים, ולהבין את זה זה כבר לדעתי נותן איזושהי פרספקטיבה. להבין שאם אני רוצה לאהוב, אני אהיה חייב לאבד. זה להבין את זה שאם אני רוצה לאהוב את העבודה שלי, זה אומר שכשאני אאבד אותה אני ארגיש עצב. זה חלק מאותו מנגנון. איך קוראים לו בבודיזם, אם אני אקח 30 שניות, אני חושב שהם באמת יכולים להועיל, לא מומחה בעניין אבל מבין את הבסיס ותרגלתי קצת. בבודיזם הרעיון הבסיסי אומר את הדבר הזה, כל עוד אתה תשתוקק לדברים, יהיה לך בחיים סבל. ולכן בבודיזם אחד הרעיונות שבזרמים מסוימים, לא בכולם של היום אבל בזרמים מסוימים בבסיס של הבודיזם, הפתרון לבאיית הסבל האנושית היא לשחרר את ההשתוקקות שלנו. זאת אומרת אם אנחנו רוצים לא לסבור אנחנו צריכים לא לרצות ולא לאהוב שום דבר בגדול. מה כן המסר של עצב? אם נחשוב שנייה על מה הרגש של עצב גורם לנו לעשות. הרגש של עצב גורם לי מעבר ללבכות. הרגש של עצב שנייה רגע, האם הוא גורם לי לרצות להיות מוקף באנשים עבור רוב האנשים? לא. לרוב אני רוצה להיות לבד. האם זה גורם לי לרצות לדבר המון? לא. בדרך כלל החוויה הזאת של עצב היא חוויה שאם אני פשוט קשוב לרגש הזה, היא מושכת אותי לכיוון של אינטרוספקטיבה, של הסתכלות פנימה. של רגע בתוך כל העולם המטורף הזה קרה משהו. בוא לא ניתן לו לעבור מהר מדי. בוא שנייה נעצור, בוא שנייה נסתכל פנימה. אם פשוט תקשיבו לרגש הזה של עצב תראו שזה מה שהוא מושך אתכם בצורה אינסטינקטיבית לעשות, להתבודד, להיכנס פנימה, להסתכל על עצמי, לשחזר את האירועים שקרו לי, לשחזר את החוויות הטובות והרעות שהיו לי עם אותו אובייקט שאיבדתי. עצב בצורה אינסטינקטיבית גורם לי לעשות דבר הנכון שזה חוויה אינטרוספקטיבית, חוויה של התבוננות פנימה. ואם אני מבין את זה ככה אני אומר וואלה רגע יש מצב שעצב מכווינו אותי לכיוון של דבר נכון, ואולי שווה לי להקשיב לעצב הזה, באחד לא לברוח ממנו, עוד שנייה אני אדבר שבטח לא לשקוע בו, אבל לא לברוח ממנו ולא להדחיק אותו, כי אם, וזה איך שאני תופס את זה, היה לי משהו שחשקתי בו נקרא לזה ככה, שאהבתי שרציתי שעשה לי טוב בצורה כזאת או אחרת. הדבר הזה הלך לי לאיבוד מהחיים, בצורה כזאת או אחרת ובאופן כזה או אחר, אז אני מרגיש עצב. אדם שידחיק את העצב הזה ולא יתייחס לממסר הזה עלול מה? להמשיך ללכת בחייו ולעשות המון דברים שהם במרכאות כפולות טעויות, מה זה טעויות? טעויות לא אובייקטיביות, טעויות מול עצמי, דברים שלא נכונים לי. בין אם לחפש מהר מדי גורם אחר להחזיק אליו את האהבה, אם זה נגיד אובדן ברשום של זוגיות, אז הייתה לי איזושהי אהבה מסוימת ועכשיו אני רוצה להרגיש את זה, אז הבן אדם הראשון שאני אצליח לחבק אני אחבק אותו, שבטח עבור רוב האנשים לא החלטה נכונה, בין אם זה יגרום לי עכשיו להתרחק מאנשים אחרים, המון דברים שאם אני לא אחשוב לרגע, רגע מה קרה פה, מה באמת נכון לי, כי הדבר הזה היה נכון לי. או שלא, אבל לא משנה. היה נכון לי או שלא. ועכשיו הוא לא נמצא. מה אני באמת רוצה במקום זה? הרגש של עצב קורא לנו ליצור מטרות וחזון חדש. ככל שהעצב גדול יותר והאובדן גדול יותר, ונדבר על זה עוד שנייה בהקשר גם של ויקטור פרנקל וכל זה, ככל שהעצב והאובדן גדול יותר, לרוב השינוי או הדבר החדש שהוא יקרא לנו לייצר יהיה גדול ומשמעותי יותר. ניקח דוגמאות שטחיות מאוד. איבדתי את הטלפון. אני עצוב. רגע. אני יכול אוטומטית לקנות מודל חדש יותר. שזה בסדר. לא הקשבתי לעצב ודחקתי במקרה הזה קצת אז זה לא משנה. אבל אם אני רוצה להפיק את המקסימום מהעצב הזה, נגיד שאני רוצה להפיק את המקסימום מהעצב הזה שאיבדתי את הטלפון. אז אני אגיד וואי איזה פסה איבדתי את הטלפון. מה אני באמת רוצה עכשיו במקום? האם אני רוצה טלפון חדש? האם אני רוצה טלפון חכם יותר, פחות חכם? האם באמת נכון היה לי המערכת יחסים הזאת עם הטלפון הזה? אולי זה הזדמנות ליצור ולבנות משהו חדש. וואו כן. עצוב לי שאיבדתי את הטלפון אבל הדבר המרכזי שעצוב לי זה שהיה בו מלא תמונות ותחת הרזל. אז אולי אני רוצה לעשות משהו אחר. לא משנה מה איבדתי שם. היום לא מעבדים כמעט כלום עם הטלפון וכו'. אבל לא משנה. מה איבדתי שם? מה אני באמת רוצה? מה חשוב לי? ואז אני יכול ליצור את הדבר החדש הבא מתוך מקום הרבה יותר מדויק ונכון לי. בדרך כלל אנשים יכולים לבנות משהו. הדש מדויק יותר, עכשיו אני אקח את זה למקומות גדולים, וזה משהו קטן בסדר? אם אני אקח משהו בינוני, נגיד עבודה שהשקעתי שנים מהחיים שלי בה, בלהיות הכי טוב, בלתת את כל כולי שם, או זוגיות שהייתה כמה שנים, שהשקעתי את כל כולי במשהו שהוא איפשהו באמצע, לא קליל ולא יותר מדי בקצה של הכאב, ועכשיו פיתרו אותי מהעבודה הזאת, סלש הייתה פרידה שם בזוגיות. אופציה אחת זה טוב יאללה נמצא עבודה חדשה, אבל אז אני מאבד את העוצמה של העצב, מאבד באלף, פספסתי. אם אני אגיד לעצמי רגע, אני עצוב, העצב קורא לי לאינטורספקטיבה. האם העבודה הבאה שלך צריכה להיות באותו תחום? בכלל לא. אולי זה הזדמנות לחשוב על תחום חדש, על שינוי קריירה. אולי אני רוצה לעשות דברים מכיוון אחר, מזווית אחרת. אולי הזוגיות הזאת הייתה בסדר או לא בסדר, טובה או לא טובה. אולי היום אני במקום אחר מלפני שלוש שנים, ודווקא כדאי לי לחדש מחדש איזה סוג של בן זוג או בת זוג אני רוצה וצריך. אוקיי? אני יכול לשתף אתכם סתם בהקשר הזה של פרידה, שהייתה לי בת זוג לפני שהכרתי את ליאל, וכבר עשיתי NLP והתפתחות אישית ותהליכים מודעים לפני אותה, כאילו הרבה לפני זה. אז הייתה לי רשימה של תכונות ודברים שאני מחפש בבת זוג, והיו לי דרכים איך אני בודק שיש לאותם לפני שאני מתקדם בקשר. וכשאחד החברים שלי באותה תקופה אמר לי כאילו, תקשיב זה פרידה, כואבת, אחרי שנה משהו, תן לעצמך להיות בעצב. ואמרתי אוקיי, מה זה אומר להיות בעצב? אמרתי אוקיי, אני צריך לקבל את המסך של העצב. אז הסתכלתי על זה, ואחד מה שעשיתי זה פתחתי את הרשימה הזאת. ואמרתי וואלה, הייתי משנה משהו אחד ברשימה הזאת. ושיניתי. שיניתי משהו ברשימה שלי, של מה זה אומר להיות בת זוג. לפני שמצאתי את הבת זוג הבאה. וזה המסר של עצב. בוא תחדל את המטרות שלך, בוא תחדל את מה אתה רוצה, בוא תבין יותר טוב מה נכון לך. בעובדן כבד. העבודה המרכזית היא עבודת משמעות, חזון. חזון ברמות הלוגיות, משהו שמעבר לזהות שלי. וזה משהו שוויקטור פרנקל כתב עליו בהרחבה, ובגישה שלו שנקראת לוגותרפיה. אמרתי לכם, כבר שמישהו רוצה להיות מאמן ומטפל, חייב לקרוא את כל הספרים שלו, ואחרת אני לא חותם עליכם, נכון? האדם מחפש משמעות. האדם מחפש משמעות זה ספר אחד, ונחמד. אבל אני לא מדבר על זה, אני מדבר על שאר הספרים שלו. יש לו השאיפה למשמעות, הזעקה הלא נשמעת למשמעות, יש לו על המטפל והאדם, יש לו כמה. מציע לכם לקרוא, מה זה מציע? אם אני הייתי יכול להיות הבן אדם שקובע למי מותר ולמי אסור להיות מטפל במדינת ישראל, מה שאני לא לצערי. אז הייתי אומר לכם שאת כל הספרים הקטנים של ויקטור פרנקל, זה חובה להיבחן עליהם לפני שמקבלים תעודת מטפל בארץ. זה גל. כן, אני לא אומר שזה האמת האבסולוטית, זה דעתי. אז בגישה שלו שנקראת לוגותרפיה, הוא מתאר שיטה, זה לא גישה, זה שיטה, או טכניקה, שהטכניקה נקראת דה רפלקציה. מה זה דה רפלקציה? זה שם מסובך, אבל זה משהו מאוד פשוט בתכלס. משהו מדבר עליו זה הדבר הבא. אנשים סובלים מתוך עובדן כבד, וזה חצי רוחני, חצי פרקטי, אבל מאוד פרקטי. כי הם ממוקדים בסבל ובעובדן שלהם. הפוקוס שלהם הוא על עצמם. אוקיי? אני לא מאמין שזה קרה לי. למה אני לא יכול ללכת יותר? כל הדברים שאני רציתי לעשות בעתיד שלי, כל הדברים שאני רציתי לעשות בעתיד שלי, ללכת לטיולים, לא יודע, תלוי בזה, להכין סלט, להגיע לארונות למעלה, כל הדברים האלה אני לא יכול לעשות אותם יותר. והפוקוס הוא על הכאב שלי ועל העובדן שלי ועל הסבל שלי. ובמצבים קשים, זה הייתי אומר, הוא על הסקאלה של קשה, יש יותר כמובן, אבל ככל שהולכים יותר רחוק לסקאלה של הדברים שממש אנחנו לא רוצים לאבד, אז החשיבות של להעלות את זה לרמת החזון היא גבוהה יותר. אני אתן לכם דוגמה נוספת למקום שבו זה קורה. בהקשר של טראומות, שוב, זה לא קורס על טראומות, אבל בהקשר של טראומות, וממש בקליניקה האקספרס, ממש אנחנו מלמדים את זה, מישהו רוצה לנטפל? אז בהקשר של טראומה, במיוחד אם במשך שנים לא מטפלים בטראומה, נגיד דוגמה קלאסית לזה, שזה לא דוגמה איכתיה, אבל זה אנשים שעברו טראומות בילדות, לא הגיעו לטיפול עד גיל 20, 30, 50, לא משנה, ובעקבות הטראומה, הם אימצו או נוצרו להם חלקים שלמים מהזהות שלהם, אתם איתי? שהם סביב הטראומה. שהם קשורים... פתאום, מגיעים בגיל 20, 30, 40, 50, 60, לא משנה באיזה גיל, עושים עבודה של ריפוי טראומה, ואז הם נכנסים למשבר פי 10 יותר גדול מאשר לפני. הם נכנסים למשבר פי 10 יותר גדול מאשר לפני. כי פתאום, הם לא יודעים מי הם, הם איבדו את עצמם, הם כאילו מרגישים שהם במובן מסוים מתו. אנשים שככל שהטראומה יותר מורכבת, יש אנשים מסיימים שברמות מסוימות, ממש מרגישים שהם כאילו מתו בגלל הטיפול בטראומה. למה? כי הם אומרים, רגע, אז מי להזזל אני? אם כל הדפוסים האלה שהיו לי בעבר וכל ההתנהגויות שלי, כל הדבר הזה נובע מהטראומה שלי בעלדות, אז מה אני כן? וזה אובדן אדיר. במקום הזה, גם בטראומות וגם בעובדנים כבדים מסוגים אחרים, בין אם זה דברים בריאותיים קשים, בין אם זה אובדן של בני משפחה קרובים, או דברים מהסוג הזה שהם לפעמים קשים מאוד, שם הפתרון, שוב, אין לי המון ניסיון עם זה בקליניקה, כי שוב, אין המון אנשים שיש לנו את הדברים האלה, ואני לא מפרסם את עצמי כבן אדם שמומחה בזה או משהו כזה, אבל היו לי, לא יודע, שלושה, ארבע, אפילו חמישה מקרים כאלה שאני יכול לחשוב בראש ככה, שפשוט הבנתי מאוד מהר בתוך התהליך, שאם לא נגיע לכאן, שום דבר פשוט לא יוכל לעזור. ולעשות את זה עם הבן אדם, ושוב, אנשים שעברו דברים מאוד כואבים, הרבה פעמים יש שם לא רק עצב, זה עוזר לעצב, עוזר להשמע, לא, עוזר, כאילו מה זה לא, פחות, עוזר לשחרר את הכעס, לא. הרבה פעמים אנשים שלצורך העניין, לא סתם, שלצורך העניין מאבדים אנשים קרובים אליהם, הדבר האחרון שהם מעיזים לעשות, זה לאבד בעין את הכעס, למשל, כי אומרים, מה, אני כועס? לא, האדם הזה שאני כל כך אוהב הוא מלאך. הם עושים איזושהי אידיאליזציה לדבר הזה, כל דבר שאנחנו מאבדים, אנשים באופן כללי, לא רק בני אדם, נותנים לעשות אידיאליזציה לדברים שהם מאבדים. כי זה טבעי. בסדר. אז אני לוקח ואני עושה אידיאליזציה לדבר הזה, ואני אומר, לא, מה, חס וחלילה, כן? אדם שמאוד אהבתי, שאיבדתי, לא, הוא היה מלאך, איך אני אחס עליו? מה זה אשמתו? הוא מת בלא יודע מה. הוא גיבור, הוא רץ במלחמה הראשון והגנדה לחברים שלו, שאני אחס עליו? מה פתאום? הוא קדוש, הוא מדהים. ואז תעשה עם האישה הזאת עבודה בקליניקה, ואת מגלה שהיא כועסת על הבן שלה, חוש שרמותה, עמוק בפנים, פשוט מדחיקה את זה כי לא מסוימת להסתכל על הכעס הזה בלב. כי היא אומרת, למה היית צריך לרוץ ראשון? לא חשבת עליי? לא ספרת אותי? היית צריך לרוץ אחרון, היית צריך להסתובב שם, היית צריך לדעת שהקרב הזה אין בו סיכוי ולברוח, אם היית חושב על אמא שלך. וזה השיחה שיש לה בראש. אז היא לא מאבדת את הכעס, כי היא לא מסכימה להסתכל עליו, לצורך הדוגמה. יש לי תלמידת טרנר, סיפרתי לכם אני חושב, שליחה שאני עכשיו אולי אתרגר פה חלק מהאנשים, שבתוך בלאגן בזוגיות שלה, ובלאגן בבית ובלאגן כלכלי, יום אחד חזרה הביתה, ומצא שהבן שלה התאבד. והיא החליטה לעשות עבודה. והיא הלכה כמובן פסיכולוגיים וטיפול וטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט ויש לה את היכולת לייצר שמחה לכל כך הרבה אנשים. עכשיו אני לא אומר שזה חייב להיות ככה, כל אחד בזווית שלו, בדרך שלו, בכיוון שלו, וזה לא אכפת לי מה היא עושה עם זה. הבוטום ליין היא שהיא הצליחה, היא אישה עזויה הזאת, היא באמת, אני אומר לכם, היא באמת מדהימה, והיא עשתה את העבודה, שוב אני אומר לכם, להגיד לכם שאין שם שום רגש תלוי סביב החוויות האלה, נו באמת, בסדר? אבל היא, אני יודע לקרוא סיטואטות כאלה די טוב, היא עשתה עבודה מטורפת, מטורפת, אני יכול להגיד לכם שאת הרוב המוחלט של הפרטו הזה היא עשתה, של לשחרר את הרגשות האלה ולהשלים איתם, היא היום מדברת, היא גם מטפלת, והיא גם מרצה על איך לחיות חיים בשמחה, לא משנה מה קורה לך. והיא מעידה על עצמה שהיא אדם מאושר ושמח, ושהיא יודעת למצוא את העושר ואת הכיף בחיים מהדברים הקטנים ומהדברים הגדולים. ומבחינתה, היא אומרת את זה, זה קצת מצמרר, שהדבר הזה שקרה במשפחה שלה, זה דבר שבזכותו, והיא אומרת את המילים האלה, אותי זה צברר, כאילו שמעתי את זה, אבל שבזכות זה שזה קרה, יש לה את היכולת לייצר שמחה לכל כך הרבה אנשים. עכשיו אני לא אומר שזה חייב להיות ככה, כל אחד בזווית שלו, בדרך שלו, בכיוון שלו, וזה לא אכפת לי מה היא עושה עם זה. הבוטום ליין הזה, שהיא הצליחה, היא שם, הזויה הזאת היא באמת, אני אומר לכם, היא באמת מדהימה, כן? לבוא משבר כאילו מבחינת אובדן שהוא בלא יודע מה בטופ של הטופ מבחינתי בתפיסה שלי הפסיכודינמית. בסדר? אז אני לא אומר לכם שזה קל ואני לא אומר לכם שזה יומיים ואני לא אומר לכם שכל אחד יעשה את זה תמיד ואני לא אומר לכם שאתם צריכים לצפות אם חז וחי לקרא משהו של אובדן גדול למישהו שהוא חבר שלכם לצפות מנותו ויאללה חצי שנה עבר תתקדם. לא. אבל כשזה בחיים שלכם וזה דברים שהם בעולם שלכם וזה בפסיכולוגיה שלכם יש דרך לעבור. ומי שרוצה לעשות את הדרך הזאת יש כלים. אני לא אומר שכל התשובות אצלי אני יותר מדי אני פלצן ושחצן מספיק אבל לא עד כדי כך. אני לא אומר שכל התשובות אצלי. אבל אני מכווין אתכם לכיוונים הכלליים של הדברים שעוזרים ועובדים והתשובות נמצאות אצלכם. זו האמונה שלי. לכל אחד יש את התשובות בתוכו. איפה הדבר הזה יכול להיות מתנה? איפה הדבר הזה יכול לעזור? למי הדבר הזה יכול לתת? ואני יכול להגיד לכם שאני באופן אישי ראיתי בקליניקה שלי, שוב לא עשרות מקרים אבל מקרים מסוימים של באמת דברים חריגים ועוד הרבה מקרים של דברים בינוניים שבהם הדבר הזה יצר לבן אדם חיים חדשים לגמרי. האם 100% מהרגש? האם שום דבר לא מתרגם אותו אף פעם? אנחנו לא מדברים על זה חברים. בואו נהיה שנייה נשים את הדברים כמו שהם. אבל יש הבדל בין אני בדיכאון ערוס לדבר הזה הרס את החיים שלי לבין עדיין פה ושם הדבר הזה מעיר אצלי רגשות שליליים. עדיין הדבר הזה מזכיר לי דברים שליליים פה ושם אבל במובן הרחב אני משתמש בדבר הזה כדי להעצים את עצמי, כדי להעצים אנשים בסביבה שלי, כדי לעזור לאנשים אחרים, כדי לעשות עוד דברים באיזושהי צורה בעולם. וזו נדבר על הדברים הקשים ביותר. על הדברים היותר בינוניים יש לנו גם את כל הכלים האלה שקשורים בעצם. כל מיני חוויות שיכולות לגרום לאובדן היותר בקצה של הסקאלה. הנה יש פה עוד כמה נקודות נוספות על אובדן והתנגדויות לשחרור של אובדן. וזה למה, זה כאילו בעיות אקולוגיה נפוצות על עצב חזק. למה זה חשוב? כי אם יש לכם עצב חזק בחיים, יכול להיות שכשאתם נסו לעשות את העבודה שדיברנו עליה קודם, יעלו אחד הדברים האלה. בין אם בעצמכם ובין אם בקליניקה. זה הדבר הראשון שחשוב להכיר. בגדול זה בספר, אבל אני כן רוצה לעבור איזה זריזות. הראשון זה הפחד להיפרד, שכל עוד אני עצוב. זה כאילו התירוץ, תירוץ זה לא מילה יפה אולי, אבל זה ההצדקה ללשקוע בעצב. אם אני משחרר את העצב, הדבר הזה ייעלם ממני לגמרי, זה שאני כרגע עצוב, זה מה שמשמר את הדבר הזה בחיים שלי. הדבר הזה גם נכון לפעמים בכעס, במקרים קיצוניים, נגיד נכון אם, דיברנו על זה שבוע שעבר, אם אני אפסיק לכעוס עליו, אז זה כאילו יחשוב שזה בסדר. אני חושב שזה בסדר. רגע, שלישי אני אקח. האחרים יחשבו שאני לא מכבד אותו וייבקרו אותי, זה קצת כמו זה. נגיד על מנחס וחלילה או בן אדם שיבל בין עובר זוג, ואני הולך להיות, יש שוב, במקומות שונים עם האמונה הזאת יותר נפוצה וקבוצות אחרים פחות, ואני מוצא זוגיות חדשה, אז אולי זה אומר שאני לא הערכתי או לא חיבדתי את הבן בת זוג שלי לשעבר. יש שם הרבה כאב והרבה קושי בהקשר הזה. דבר אחרון הוא קצת בחיבור רוחני, מתכתב עם מה שאתה אמרת, בעצם שהתפיסה לזה שבעצם העבר לא נלקח ממני, החוויה של האדם לא נלקחה ממני, האהבה לא נלקחה ממני, אז אחד הבעיות שמשחרר אותי זה כאילו, אם אני אמשיך לחשוב על האדם הזה, אם אני אמשיך להסתכל עליו כדבר חיובי, אז זה הפגע לי בעתיד במערכות היחסים אחרות, עם אנשים אחרים. זה כאילו בעד לשחרר, אבל זה תמיד בא עם אחד מאלף, ואז זה מתכתב, זה הופך את זה לדאבל ביינט, לא דיברנו עדיין, יש לנו לזה שיעורות כמה שבועות, שכאילו, אם אני משחרר אז אני בוגד, אם אני לא משחרר אז אני כאילו נשאר תקוע. כל הדברים שדיברנו עליהם מקודם, ויש פה גם סומים, נכון? אתם יכולים לבד לחשוב אפילו על סומים, אוקיי? יחשבו שאני משוגע וזה יפה למערכת יחסים, אז אולי... אולי אם אתה תיתן לדבר כזה ללכת להיעלם מהחיים שלך? או שאולי במערכות יחסים מסוימות הדבר הזה יוכל להעצים את מערכת היחסים? או שאתה רוצה מערכת יחסים עם בן אדם שהדבר הזה מקדם אותך? יש פה הרבה סומים ועבודה שאפשר לעשות סביב הנקודות האלה והדברים האלה. בסדר?