למה אני מרגיש אשמה? המסר של אשמה

אשמה עצמית. אשמה עצמית זה סביב האמירה או התפיסה או ההבנה, אני לא בסדר. יש פה חרתה, כעסים עצמיים ובושה. אני אגיד על זה משהו. המון פעמים, הרגש הבא שלנו זה יהיה עצב, נדבר גם על עובדאן וכזה. אז המון פעמים, כשאנחנו חושבים שאנחנו עצובים ולא מצליחים לשחרר את זה, או בדיכאון או מבועסים או כועסים, ולא מצליחים לשחרר את זה, שזה הרגשות שבה דיברנו. מה שבעצם יש שם זה שילוב של פחד, שילוב של אשמה, שילוב של רגשות אחרים שאיתם אנחנו לא מתמודדים. ואז כל הבלגנז' הזה לא יורד. אז חשוב לשאול את עצמנו באמת איזה עוד רגשות יש שם. והרבה פעמים, אשמה זה רגש שאנחנו פחות מודעים לקיום שלו, ולשאול את עצמנו, האם יש לי שם חלק בי שמרגיש שהוא לא בסדר בהקשר הזה? או איפה אני מרגיש שאני לא בסדר לפעמים? וזה תחושה מאוד חזקה, או לא הייתי בסדר, זה חרתה. אז בואו נדבר על מסרים מרכזיים של אשמה, וכל הסוגים של האשמה שיש. אז קודם כל בואו נדבר על אשמה במרכאות נורמלית. אז אשמה נורמלית, לא יודע למה קוראים לזה נורמלית. אשמה נקרא לזה ישירה או משהו כזה. עשיתי משהו לא בסדר, בסדר? אמיתי, רציונלי. התנהגתי בצורה שאם אני מאשר את זה מול הערכים שלי, מול התפיסות שלי, מול איך שאני מאמין שאני צריך להיות, לא הייתי צריך להתנהג ככה. בסדר? ואז אני מסתכל על זה ואומר, אוקיי, הרגש הזה של האשמה הוא במקום. הוא בא להגיד לי, בואו נמצא דרך לוודא שאנחנו לא עושים את זה שוב. אנחנו, אני מתכוון כל החלקים הפנימיים כפיצול שוב. אנחנו בתור אני, לא עושה את זה שוב. ואז אני יכול לדאוג לעשות לעצמי כל מיני מסגרות, חוקים, כללים. לא להכניס את עצמי לסיטוט השמות, שוב זה בהקשר הרציונלי בהתנהגותי. אם אני למשל יודע, שלא יודע מה, כשדברים לא מוגדרים טוב, אז אני לפעמים אוהב לעגל פינות, כשזה נוח לי. זה מה שאני יודע על עצמי. אז אני יודע שאם אני מתחייב למשהו, אני אעשה טיעום ציפיות מאוד מאוד מאוד מאוד טוב, ואפילו אעבוד על לכתוב את הדברים. למה? כי אז אני יודע שאני לא אעגל פינות במצב הזה. ואז אני לא ארגיש את האשמה אחר כך. בסדר? אני יודע שיש לי את הנטייה הזאת. אולי זה מתוך הנחשוש, אני מאחס איזה דבר חיובי, שזה מתוך ה-NLP סטיוט והפתיחות מחשבתית האדירה שלי, שאני רואה דברים שאפשר להסתכל עליהם בהמון מובנים, וזה שאומרים משהו, אז אתה יודע, אפשר לייחס לזה המון כוונות, ותמיד אני מוצא את הדרך שאני כאילו בסדר. אז אני יודע שבשביל לעשות, למנוע מעצמי להגיע למצבים האלה, אני משתדל מאוד מאוד להשקיע בטיעומי ציפיות סביב כמה שיותר מהדברים שאני עושה. אז זה לקח שאני למדתי בעזרת אשמה מהסוג הזה. אשמה נורמלית, עשיתי דברים, אחר כך התחרזתי, אמרתי, דמנט, לא הייתי צריך לעשות את זה, זה לא היה יפה, לא ככה צריך להתנהג, אני לא מאמין שזה הבן אדם שאני צריך להיות. למה הגעתי מזה? ואז לקחתי מזה איזשהו מסר. בסדר? זה הכי סטרייט פורוורד. אבל בשביל זה צריך להיות מסוגלים להסתכל על האמת בפנים, ולהגיד וואלה, אני עשיתי משהו שהוא לא בסדר בעיניי. להיות מסוגל, לקחת על זה אחריות לפחות מול עצמי. ואני אגיד לכם משהו, כמעט בכל הסוגים של ה... בכל המצבים שיש להם רגשות רשילים מאוד חזקים, השמה מגיעה שם גם באיזשהו שלב. ולכן צריך להיות מאוד בתשומת לב לזה. הסוג השני זה אשמת הקורבן. מה זה אשמת הקורבן? זה בעצם מצב שבו אני הייתי, נקרא לזה במרכאות קורבן של הסיטואציה. לא בהכרח במקום של קורבנות, כמו שבדרך כלל מדברים עליו בעולם ההתפתחות האישית, בהקשר של אוי אוי אוי, יאכלו לשפטו לי, אבל באמת קרה משהו, שוואלה כאילו נדפקתי בעקבות הסיטואציה, לא יודע איך לקרוא לזה, לא יודע, אני נסעתי בכביש ומישהו נתקע בי מאחורה, בסדר? אני השארתי את האוטו באיזה מקום, ומישהו, לא יודע מה, שרק לי אותו, דפק את האוטו שלי כשהשארתי אותו שם. או לא יודע מה, התאהבתי במישהו והוא בגד בי, בסדר? אז תמיד, במיוחד אנשים מסוג מסוים, שיש אחוז גבוה כזה בכיתות, זה גם כולל אותי, נוטים לחשוב, אוקיי וואלה, הייתי צריך לחשוב לו להשאיר את האוטו בשכונה הזאת, הייתי צריך לשים לב שזה שמאחוריי לא שומר מספיק מרחק, הייתי צריך לחשוב על אולי אני עשיתי משהו לא בסדר שהיא בגדה בי או שהוא בגד בי, ואם מחפשים מה אני עשיתי לא בסדר, תמיד אפשר למצוא. תמיד אפשר למצוא. מי שמספיק יצירתי, מי שמספיק משאבי, מי שמספיק חכם, תמיד יכול למצוא דברים שהוא היה יכול לעשות טוב יותר באותה סיטואציה ובאותו אירוע, כדי כביכול להימנע מהמצב הזה, אוקיי? וזו הסיבה שהרבה פעמים קורבנות של אלימות, אפילו של אלימות מינית, מרגישים... בקיצון יותר, מרגישים גם אשמה, כאילו הם עשו משהו לא בסדר. לא הייתי צריכה להתלבש ככה, אני עשיתי את זה בצורה כזאת, לא הייתי צריכה להגיע למקום הזה, לא הייתי צריכה לשים את עצמי בפוזיציה הזאת וכן הלאה, שכביכול כששואלים בן אדם שלא מבין את העולם שלנו, העולם הרגשי לעומק, הוא אומר למה שמישהו כזה ישים את עצמו? כאילו לא יודע, מישהו שהרביצו לו, או שאפילו אנשים שהיו בפיגוע חס וחלילה, הרבה פעמים יש את התחושה הזאת של אשמה, ובן אדם שיהיה מהצד יגיד למה שבן אדם ישים את עצמו, מה הוא יכול לעשות? אבל הבן אדם שהיה בתוך האירוע והיה הקורבן של אותו אירוע, הרבה מאוד פעמים כן מרגיש אשמה, זה פשוט עובדה קלינית, כאילו תתווכחו עם זה עד מחר אם אתם רוצים. עכשיו צריך להבין ככה, אוקיי, האם קרה לי משהו רע בחיים, ואני קולט שאני מנסה בעודף להימנע מזה שהוא יקרה לי שוב, נגיד לא הצלחתי באיזשהו מהלך בקריירה, הייתי במערכת יחסים זוגית והיא עלתה לכיוון לא טוב ונפגעתי. האם יש לי שם אשמה? האם אני חושב שאני עשיתי שם משהו לא בסדר? למרות שהצד השני במובהק היה לא בסדר? בסדר? ואז שם אפשר כמובן גם לנסות להתייחס לזה כאשמה נורמלית, אבל מה הבעיה בזה? למה נגיד סתם דוגמה, בסדר? אני הייתי במערכת יחסים זוגית, נגיד בגדובי וכן, סתם לצורך העניין, ומה הבעיה בזה שאני אגיד, אוקיי, מה, עשיתי פה מלא טעויות, כן? שגרמו לבגידה הזאתי, נגיד, אז מה הבעיה שאני אלמד מהטעויות האלה? או, רגע שנייה, או לצורך העניין, ניקח מי זה, מה זאת אומרת, אני הלכתי ברחוב ומישהו שדד אותי, מה הבעיה שאני אלמד מזה לקח? אתה יוצר אימנות מסיטואציות שמותואמות את מה שבאמת קורה. בדיוק, וזה לירן בחדות, אוקיי? כשאני באיזושהי סיטואציה יוצר מצב שבאמת, שוב, הגבול פה הוא יכול לפעמים להיות דק, אבל יש מצבים שבהם הגבול לא דק, ואני מתמקד בעיקר במקומות שבהם הגבול לא דק, דווקא במקומות שבהם הגבול לא כל כך דק, דווקא במקומות שבהם בבירור הצד השני היה בפער יותר, כאילו, ולא בסדר, הניסיון לנסות בכוח להסיק מזה איזושהי מסקנה ואיזושהי תובנה למה אני הייתי יכול לעשות טוב יותר, הרבה פעמים יכול לייצר לי חוקים וכללים ומסגרות נוקשות מדי, התנהגויות לא נכונות, אוקיי? אם עכשיו אני אומר לעצמי, רגע, אותי שדדו כי אני הלכתי, לא יודע מה, ברחוב הזה בלילה, והלכתי עם מזומן בכיס, ולא יודע, סתם אני אומר, ולא יודע מה, הייתי בטלפון בזמן, אז פתאום אני אתחיל לשים על עצמי כל מיני מגבלות שאין בהם היגיון ושמפגעו לי בחיים, לא ללכת בלילה, לא ללכת עם מזומן בכיס, לא יודע, כאילו כל מיני דברים כאלה שהם לא יעילים, ואם ניקח את זה לעולם של תקיפה פיזית, תקיפה מינית במקומות כאלה, זה באמת יוצר הרבה פעמים, השאיפה ללמוד מהדברים האלה או פגיעה במערכות יחסים זוגיות, יוצרת ממש חסמים משמעותיים ליצירה של מערכת יחסים זוגית אחרת. זה לא או, לפעמים בדרך של פייתיות, לפעמים בדרכים אחרות. כי אם אני בא ואומר, אוקיי, הצד השני, המערכת יחסים הזאת נהרסה, לא בגלל שהצד השני האידיוט, אלא כי אני צריך להסיק מזה משהו, אז אני עכשיו צריך לחשוב איך אני מצליח, במילים אחרות, לתחזק מערכת יחסים עם בן אדם שהוא פסיכופת, נכון? כי אם הבן אדם שהיה מולי היה דביל, סליחה, כאילו לא בקטע הזה, היה דביל, ואני מנסה ללמוד איך הייתי יכול להחזיק את המערכת היחסים הזאת, אני בעצם מלמד את עצמי איך להחזיק מערכת יחסים עם דביל, ואז זה יכול ממש להיות התנהגויות שהן אנטי פרודוקטיביות לנהל מערכת יחסים עם בן אדם שהוא, הבן אדם שאני כן רוצה לנהל איתו מערכת יחסים. אוקיי? כנל בעבודה. אם לא יודע מה אני ממש לא מצליח, אם אני, לא יודע מה, יש לי בוס מתעלל, בסדר? ואני מנסה להבין איך אני הייתי יכול בכל זאת לגרום לבוס הזה לאהוב אותי, ובכל זאת לגרום, לייצר מצב שהייתי מצליח בעבודה הזאתי. אוקיי? אז יכול להיות שבשביל לענות על השאלה הזאת, אני אאמץ לעצמי התנהגויות שהן אנטי פרודוקטיביות לגמרי להתקדמות שלי בחיים, בקריירה, וגם של הוויל ביינג שלי בחיים. ולכן, שוב, יש מקומות שבהם אנחנו על הגבול הכביכול דק הזה. נכון. כלל האצבע שלי הוא כזה. אם אני על הגבול איפשהו פחות או יותר, ואני לא יודע אם זה בדיוק בצד הזה או בצד הזה, אני איפשהו על הגבול האפור, אני מנסה לקחת איזשהו שיעור אחד קטן וזהו, ולהסתפק בזה. אני לא מנסה ללמוד יותר מדי, אני מנסה לקחת איזשהו שיעור אחד קטן ודי. אם זה בבירור בתחום שלי, ובבירור חד משמעית זה מה שאני לא הייתי בו בסדר וכן הלאה וכן הלאה, אני יכול לעשות ניתוח יותר מעמיק, ואם זה בבירור בצד השני, אני פשוט מעביר את זה הלאה. אם זה איפשהו בתחום האפור, ואני מסכים שלפעמים התחום האפור הזה הוא רחב, ויש בו הרבה הסתעפויות ואתה צודק. אז בהקשר הזה, הפתרון של גל, זה לא כתוב פה במצגת, אבל זה הפתרון שלי למצבים האלה, וזה מה שאני עובד איתו גם בקליניקה. אתה ממש רוצה לקחת מזה? אני חושב שאתה לא צריך לקחת מזה שום דבר. אתה ממש רוצה לקחת מזה משהו? בסדר. תבחר דבר אחד קטן, וזהו. בסדר? ואז כן קיבלתי איזשהו מסר, אבל אני לא חוקר לתוך הדבר הזה, יופי אם אני מקבל עינונים מכם, אז אני במקום טוב. מה זה אומר לאפשר כעס? המון פעמים הבן אדם שהוא במערכות כפולות הקורבן של הסיטואציה הזאתי, כן? אנחנו, כן? אחת הסיבות שאנחנו שמים על עצמנו את האשמה הזאתי, היא כי אנחנו לא רוצים לחוות את הרגש של כעס. אני לא רוצה להגיד הוא היה בן זונה, מאלף סיבות, או היא הייתה בת זונה, מאלף סיבות, ואז אני אומר טוב, מישהו חייב להיות פה לא בסדר, אז אם זה לא הוא זה יהיה אני. ולכן הרבה פעמים האשמה הזאתי נובעת מזה שאני לא מוכן לחוות את הרגש של כעס. זה קורה מהמון סיבות, בין אם זה אירועים שקשורים בילדים מול ההורים שלהם, ואז הם לא יכולים לחוס כאילו על ההורי, כי יש להם איזו תלות בהורי, וההורי הוא דמות סמכות, ואז לא נוצר שם כעס בילדות, אני מדבר על אירועים מהסוג הזה. ואז שם לפתוח את העניין של הכעס זה נכון. ובין אם מאלף סיבות אחרות, אני למדתי שזה לא בסדר, או לא נכון, או לא טוב לחוס, ואז אני הולך על הכיוון של האשמה העצמית במקום. אז דווקא בהקשר הזה הרבה פעמים לפתוח את המקום של כעס, כמובן, אני רוצה לשקוע בכעס? לא. אני רוצה להוציא את הכעס כדי ללמוד גם ממנו את המסרים, וזה בדיוק מה שאתה אמרת, בגלל זה עצרתי אותך. כי בעצם אם אני אומר, רגע, רגע, רגע, בעצם הנקודה פה לא שאני צריך להיות אשם ולהסיק מסקנות, אלא אני צריך להבין שהבן אדם הזה היה לא בסדר והתנהל בצורה לא טובה, אז אני צריך לחוס עליו לנצח? לא, אין לזה משמעות. אבל ברגע שאני מאפשר לכעס את המקום, אני שואל את עצמי את השאלות ששאלנו שבוע שעבר. אוקיי, אז אם הבן אדם הזה התנהל ככה, אז מה אני לומד מזה? איך אני שומר על עצמי? איך אני דואג על עצמי? האם אני נכנס או לא נכנס למערכות יחסים כאלה בעתיד? איך אני מתנהל בצורה אחרת? ואז אני לוקח את השיעורים הפרקטיים של כעס, מה בעצם העניין פה? באשמת קורבן הרבה פעמים השיעורים הפרקטיים הם לא בכלל במקום של אשמה, אלא הם השיעורים הפרקטיים של כעס, ואני לוקח את זה למקום של האשמה פשוט בגלל שלא בא לי לחוס. זה קצת היה מורכב ועמוק, האם אתם איתי וסגורים, יש שאלות? דבר שני זה לשחרר את הרעיון של סיבתיות. המון פעמים אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו בשליטה, והמוח שלנו באופן טבעי, דיברנו על זה גם בפרטישן, המחפש שיש לכל דבר שקרה סיבה. נשפח לי המים, למה? כי לא שמתי אותם במקום הנכון. נשפח לי הזה כי לא הייתי בתשומת לב. קרה לי ככה כי ככה. אני אחפש כל הזמן למה זה קרה, למה זה קרה, למה זה קרה. נכון תמיד שקורה משהו מתסכל, אחת השאלות הראשונות והכי פשוטות שאנשים שואלים את עצמם זה למה? למה זה קרה? או למה זה קרה לי? אוקיי? אתם איתי? יופי. אז בהקשר הזה לפעמים אני צריך להבין שלפעמים דברים קורים במירכאות בלי סיבה. אוקיי? מה הכוונה? זה לא איזה טיפ רוחני כזה דווקא, אלא טיפ מאוד פרקטי. בעולם האמיתי, אני מדבר על זה בסמינר סטוריטלינג למשל, בעולם האמיתי תחשבו על זה לרגע בצורה יותר שיפוטית, ביקורתית, אמיתית, אז תבינו שזה לא שאחד גורם לשתיים גורם לשלוש בשום תחום בחיים. תמיד יש את אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שבע, שמונה, תשע, עשר שכולם ביחד יוצרים את שתיים ושתיים, שלוש, ארבע, חמש, שבע, שמונה, תשע, עשר, עשרים, אחת, מיליון גורמים יוצרים את שלוש, נכון? כשבן אדם מחליט לאשן, נגיד הוא מתחיל לאשן בגיל 16 או 18 או 22, לא משנה, הוא לא מתחיל לאשן בגלל שבשכונה ישנו. הוא מתחיל לאשן גם בגלל שבשכונה ישנו, אבל גם בגלל אולי איך שההורים שלו היו איתו באותה תקופה, אולי גם בגלל דברים שקשורים ללימוד, כאילו זה קשור לאלף דברים. ויכול להיות שאם היו גורמים אחרים בחיים שלו הוא לא היה מאשן, אני סתם דוגמה, יודע שיכול מאוד להיות שאם החברים שהיו לי בתיכון, הסבירות שאני הייתי מתחיל לאשן היא גבוהה? בסדר בתיכון. כאילו גם היו מאשנים דברים נחמדים וזה כאילו מאוד סביר שהייתי הולך לשם, כי הרבה מהחברים שלי היו שם. המשפחה שלי מצד אחת של המשפחה זה מאוד נהוג ונפוץ שם וזה כאילו בסדר, אז זה מאוד מתבקש כביכול שגם הייתי זורם על זה, כאילו לא הייתי כזה, לא יודע, איזה מישהו מיוחד, אבל עשיתי גוב תאילנדי, ולא רציתי לקבל גרופים לפרצוף. וראיתי חברים שלי שמאשנים בגוב תאילנדי, ואחרי חצי שעה של חימום שבורים ועייפים, אז אמרתי אני את החר הזה לא מכניס, כי אני רוצה להיות המתאייף תאילנדי הכי טוב שאני יכול. במציאות זה אף פעם לא, שום דבר לא מוביל לדבר, תמיד זה מיליון דברים שמובילים למשהו. למה אני אומר את זה? כי בהקשר הזה אני יכול להבין שזה לא תמיד קשור לפעולות שלי. נכון, יכול להיות שעשיתי פעולות מסוימות, אבל דברים לא קורים בגלל סיבה אחת, דברים קורים בגלל איזשהו מכלול שלם של סיבות הרבה יותר מורכב, ולפעמים הדבר הכי נכון בהקשר הזה זה לשחרר את זה. פשוט לשחרר את זה ולהבין שבסיטואציה אחרת בעתיד, כמו שאמרת, יהיה מכלול אחר של סיבות, ואותה התנהגות לא בהכרח תוביל לאותה תוצאה. אשמה אגוצנטרית. אשמה אגוצנטרית זה כאשר יש מצב שבו אני לוקח על עצמי כביכול אשמה על איזשהו משהו. שהוא מאוד מאוד גדול, מרוחק ממני. משהו שבו נגיד ככה, אני אגיד לכם איפה אני שם את הגבול, בין זה לבין לקחת אחריות, כן? והגבול הוא, אם אני בחרתי לקחת אחריות על זה. סדר? אם אני בחרתי לקחת אחריות על דבר מסוים, ואז לא הצלחתי לעשות אותו, או לא הגעתי לתוצאות שרציתי, אז וואלה שווה לי אולי לחשוב עם עצמי, מה המסרים שאני לוקח, איך אני מבדה שאני משתפר. אבל בכל מצב, ולכל אחד מאיתנו יש אפשרות, או מגוון אינסופי של אפשרות לעשות טוב, אוקיי? כל אחד מאיתנו יכול עכשיו להחליט שהוא מתפטר מהעבודה, נוטש את הילדים שלו, כן? והולך, לא יודע מה, לעזור, ללמד ילדים אפריקאים אנגלית. בסדר? כל אחד מאיתנו יכול עכשיו להחליט שהוא, לא יודע מה, עכשיו עשר שנים לא מוציא כסף על שום דבר, בסדר? חוסך כמה שיותר שהוא יכול, ממש חי ברחוב, בסדר? חוסך את כל הכסף שהוא הרוויח, לוקח את כל הכסף הזה, ובונה מפעל לשאיבת מים לזה, היירה באפריקה. בסדר? ואם לא עשיתם את זה, אתם חרות, כי בגללכם, אלפי ילדים שותים מים מסריחים, חולים ומתים. בסדר? וזו דוגמה אולי קצת קיצונית, אבל יש עוד מיליון דברים. כל אחד מאיתנו יכול להחליט שהוא משקיע את עצמו בפוליטיקה, שהוא מקדם בלובינג, גם מחוץ לכנסת, כל מיני חוקים שבעיניו יותר צודקים. כל אחד מאיתנו יכול להתנדב יותר, לתרום יותר, לעזור יותר לאנשים אחרים, לקדם בצורה כזאת או אחרת מטרות, וגישות חברתיות שהוא מאמין שהן נכונות יותר, אוקיי? לכל אחד מאיתנו יש אינסוף הזדמנויות כאלה לעשות טוב בעולם. והאשמה האגוצנטרטית היא כאשר אני נותן לחוויה שלי, שאני לא עושה את כל הדברים האלה, לגרום לי להרגיש אשמה. אוקיי? כשאני לוקח את הדברים האלה, וכשאני מסתכל על עצמי שאני לא עושה אותם, וזה גורם לי להרגיש אשמה, אז לאשמה הזאת אני אקרא אשמה אגוצנטרטית. למה? כי אני צריך להבין שאני לא, גם אם אני יכול לעזור לילדים באפריקה, וזה נכון, זה פרקטית מה שאמרתי, ויש לאנשים שעושים את הדברים האלה, נכון? יש אנשים שעושים את זה. עוברים לאפריקה, זה סתם, אני אומר לצורך הדוגמה, כן? יש אנשים שמשקיעים את החיים שלהם בלובינג בשביל לקדם אג'נטו מסוימות שהם מאמינים בהם. אוקיי? גם אם הייתי בוחר דבר אחד כזה, לא הייתי יכול לבחור את כל הדברים האלה בכל מקרה. ופה נכנסת השאלה, אולי עמוקה, אולי פילוסופית, שלא נרחיב עליה כל כך עכשיו, כי זה קצת גדול לנקודה אחת ותוך שקף אחד בתוך המצגת. אבל השאלה היא, מתוך כל הדברים הטובים שאני יכול לעשות עם החיים שלי, וכל הדברים הטובים שאני יכול לקדם בעולם, מה הבחירות שלי? מהם הדברים שעליהם אני אומר, אני לוקח אחריות, מהם הדברים שעליהם אני אומר לא? ניתן לכם דוגמה פשוטה מהחיים שלי. אני מאמין שלהיות טבעוני זה הדבר הנכון. בסדר? חד משמעית אני חושב שבעולם שלנו אין מקום הגיוני לכל מה שקורה מבחינת הסבל של בעלי החיים. נקודה. זה האמונה שלי והתפיסה שלי. מה אני עושה בשביל זה? כלום. זה בוא נגיד, סליחה שאני אומר ומשוויץ טיפה, ביחס למיומנויות והיכולות והמשאבים הפנימיים והחיצוניים שיש לי, אז אני משקיע אחוז מאוד מאוד מאוד מצומצם מזה במטרה הזאת. כאילו בואי, אם הייתי מאוד מאוד רוצה ולוקח את כל היכולות שלי בעמידה מול קהל ובהשפעה לאנשים ובבנייה של ארגונים ובמכירויות ובגיוס כספים, כאילו הייתי יכול לעשות משהו הרבה יותר משמעותי בהקשר הזה. בסדר? אין לי שום צל של ספק. אבל הקולינג שאני בחרתי לי זה העניין של הפיתוח של הפסיכולוגיה האישית, שכל אחד ייקח את הפסיכולוגיה. וזה הדבר שאני משקיע בו. זאת אומרת, אני יודע להגיד את זה אני בחרתי, על זה אני בחרתי לקחת אחריות, על זה לא בחרתי לקחת אחריות. ופה, אם אני עכשיו אעשה עבודה גרועה פה בכיתה ואתם לא יודעי מה, לא תפיקו תוצאות, אז אני אשאל את עצמי, לא עשיתי טוב, איך אני יכול להשתפר? זה אשמה טובה, רגילה. לעומת זאת, אם אני אומר לעצמי, איי, איי, איי, איי, הם עדיין אוכלים חיות ואורצים חיות בגללם ולא עשיתי כלום עם זה. זה מצחיק אותי, למה זה מצחיק אותי? כי אני לא מרגיש אפילו טיפה תשמע בזה. כי אני יודע שאני לא יכול לעשות הכל ואני בוחר איפה אני שם את האחריות שלי. אשמת הסורד, וזה הסוג האחרון שנדבר עליו, הוא שוב מהכבדים. הרבה פעמים אנשים שעוברים חוויות מאוד שליליות או שאנשים קרובים אליהם, בדרך כלל אנשים מקבוצת השווים שלהם, אבל לא תמיד, נפגעים יותר מהם, יש להם תחושה של אשמה. זה בא לידי ביטוי גם בקיצון וגם לא בקיצון. בקיצון זה למשל, חס וחלילה, אדם נמצא בתאונת דרכים, אחד מאת אחד לא, אחד נפצע קשה אחד לא, בסדר? בצבא זה אחד הדברים שהכי נוכחים בתוך טראומות בצבא, כן? זה היה צריך להיות אני, הכדור הזה היה צריך לפגוע בי. כן? אפילו, כמה תחר אני רוצה להציף, אבל נגיד בהקשר של נגיד ילדים, שהיה הורה מרביץ והוא הרביץ לילד אחד ולילד השני לא הרביץ. קורה הרבה הדברים האלה, ובמגוון רחב של מקומות. גם אנשים שפשוט נגיד אח שלהם נפטר בגיל צעיר או משהו כזה, אפילו בלי קשר לכלום, יכולים לחבר את זה לעצמם, למרות שזה לא היה באיזה אירוע ספציפי, בסדר? אח בין משפחה קרוב, משהו כזה. כאילו יש אשמה על הבן אדם שהוא בסדר, אוקיי? מה זה בסדר? שכאילו לא קרה לו כלום. הוא נשאר חי. כן. שוב, זה נשאר חי, לא נפצע, לא נפגע, מגוון מאוד רחב של דברים. אפילו אם ניקח את זה ממש לרמה הסופט קור של זה, אז לא יודע מה שני אחים שפשוט אחד יותר מצליח מהשני, או ההורים יותר רבים אחד הילדים ותהי פחות רבים, כאילו יותר מבוצים ממני, כן? אז זה ברמה הפחות קשוחה ויש עד הרמה הקשוחה ביותר, הבנו. אז מה עושים כאן? איך משחררים את זה? אחד, צריך לפרק את הרעיון הזה של פיריות, שהחיים הוגנים, שכאילו התפקיד, זה היה צריך להיות, כאילו יש פה את הנקודה שיש לנו ממש מנגנון פסיכולוגי בסיסי של רסיפרוסיטי, כאילו הדדיות, שכאילו יש לנו איזה משהו מחוות במוח לרוב האנשים בריאים בנפשם, כן? יש מנגנון כזה, שאם עכשיו אני אתן לך את מתנה, תהיה לך חוויה רגשית שקיבלתי משהו, אני רוצה לגמול לצד השני. אני רוצה לגמול לצד השני באיזושהי צורה, בסדר? וזה דבר בריא, אוקיי? אבל הדבר הזה יוצר במובן הזה, אם אני לידך ואני סובל ומרגיש רע, אז זה מייצר לך את ההרגשה שכאילו זה התפקיד שלך להשיב לי את זה, לעזור לי את זה, כאילו כי זה נלקח, כאילו זה בהרגשה אוטומטית נלקח ממני וממך לא. בסדר? אז זה בדיוק ההפך של אותו דבר. אז הרעיון אחד, לפרק את הרעיון הזה, להבין שכל אחד מאיתנו יש לו את מה שנקרא את הקלפים שלו, את הקוביות שלו, לא משנה איך אני מסתכל על זה, ושכל אחד משלם מחירים מסוימים ולא משלם מחירים אחרים, ולכל אחד יש דרך אחרת ואחריות אחרת ודברים אחרים. זה קצת קשה להגיד את זה ושוב, במקרים שהם בקיצון זה דורש עבודה משמעותית, כן? במקרים שהם יותר בקיצון יש פה עבודה מאוד משמעותית. איך מפרקים אותה? כמו שהסברתי עכשיו. לפרק את הדבר הזה. למה אני מרגיש שאין פה הדדיות? איפה הדבר הזה הוא לא רציונלי? איפה באמת, איך אני מראה לעצמי שבעצם לא נלקח ממני שום דבר, או אני לא לקחתי שום דבר? איפה אני מראה לעצמי, את כל הפירוק של הדבר הזה? בסדר? אתם יכולים... זה דורש לפרק את זה, כן? זה לא משהו שאתם לא יכולים לעשות, זה לא משהו שאתם לא יודעים לעשות, אני לא אומר לכם בואו לקורס אחר כדי ללמוד את זה, לא. אני פשוט אומר שזה דורש את העבודה. זה דורש לקחת את המשפט הזה, ולעשות לו את המטאמודל של החיים, ולשאול עליו תשולים סיבוביים, ולהבין לעומק מה יושב שם, ולפרק את זה. ואתם תראו שאתם תצליחו לפרק את זה, כי יש לכם את הכיף. בסדר? הדבר השני, שהוא גישה מאוד חיובית בהקשר הזה, זה העניין של בניית העצמי כמודל. זאת אומרת, לא להתייחס כאילו אני לקחתי לצד השני, אלא בעצם זה שאני עושה משהו טוב, אני מייצר משהו טוב החוצה. ופשוט להתייחס לזה, ולשים את הפוקוס על הדבר הזה, ולהבין איך אני יכול לשפר את זה, לשדרג את זה, לעשות את זה יותר טוב. אם לא יודע מה, יש שני אחים שאחד לא יודע מה, לא, שתי אנשים שהוא בתאונת דרכים, או שתי אנשים שהוא באיזושהי סטטסטטסטטסטטסטטסטסטסטטסטטסטסטטסטסטטסטטסטטסטסטטסטסטטסטסטטסטטסטסטסטסטסטסטטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטטסטסטסטסטסטסטסטסטטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסטסט