למה אני מרגיש אשמה? המסר של אשמה

אשמה עצמית. אשמה עצמית זה סביב האמירה או התפיסה או ההבנה, אני לא בסדר. יש פה חרטה, כייסים עצמיים ובושה. אני אגד את זה משהו. המון פעמים, הרגש הבא שלנו זה יהיה עצב, נדבר גם על אובדן. אז המון פעמים, כשאנחנו חושבים שאנחנו עצובים ולא מצליחים לשחרר את זה, או בדיכאון או מבועסים או כועסים, ולא מצליחים לשחרר את זה, שזה הרגשות שדיברתי מעלה, מה שבעצם יש שם זה שילוב של פחד, שילוב של אשמה, שילוב של רגשות אחרים שאיתם אנחנו לא מתמודדים. ואז כל הבלגנז'ה זה לא יורד. אז חשוב לשאול את עצמנו באמת איזה עוד רגשות יש שם. והרבה פעמים אשמה זה רגש שאנחנו פחות מודעים לקיום שלו, ולשאול את עצמנו, האם יש לי שם חלק בי שמרגיש שהוא לא בסדר בהקשר הזה? או איפה אני מרגיש שאני לא בסדר לפעמים? וזה תחושה מאוד חזקה, או לא הייתי בסדר, כן, זה חרתה. אז בואו נדבר על מסרים מרכזיים של אשמה, וכל הסוגים של אשמה שיש. אז קודם כל בואו נדבר על אשמה במרכאות נורמלית. אז אשמה נורמלית, לא יודע למה הוא קורא לזה נורמלית, אשמה נקרא לזה ישירה או משהו כזה, עשיתי משהו לא בסדר, אמיתי, רציונלי, כן? התנהגתי בצורה שאם אני מיישר את זה מול הערכים שלי, מול התפיסות שלי, מול איך שאני מאמין שאני צריך להיות, לא הייתי צריך להתנהג ככה, בסדר? ואז אני מסתכל על זה ואומר, אוקיי, הרגש הזה של אשמה הוא במקום. הוא בא להגיד לי, בואו נמצא דרך לוודא שאנחנו לא עושים את זה שוב. אנחנו מתכוונים לכל החלקים הפנימיים כפיצול שיעור. אנחנו בתור אני לא עושה את זה שוב. ואז אני יכול לדאוג לעשות לעצמי כל מיני מסגרות, חוקים, כללים, לא להכניס את עצמי לסיטואציה שלמות שוב, זה בהקשר הרציונלי וההתנהגותי. אם אני למשל יודע, לא יודע מה, כשדברים לא מוגדרים טוב, אז אני לפעמים אוהב לעגל פינות, כשזה נוח לי. זה מה שאני יודע על עצמי. אז אני יודע שאם אני מתחייב למשהו, אני אעשה תיום ציפיות מאוד מאוד מאוד טוב, ואפילו אעבוד על לכתוב את הדברים. למה? כי אני יודע שאני לא אעגל פינות במצב הזה. ואז אני לא ארגיש את ההשמעה אחר כך. אני יודע שיש לי את הנטייה הזאתי, אולי זה מתוך הנפש, אני מייחס לזה דבר חיובי, שזה מתוך ה-NLPסטיות והפתיחות מחשבתית האדירה שלי, שאני רואה דברים שאפשר להסתכל עליהם בהמון מובנים, ושאומרים משהו, אז אתה יודע, אפשר לייחס לזה המון כוונות, ותמיד אני מוצא את הדרך שאני בסדר. אז אני יודע שבשביל למנוע מעצמי להגיע למצבים האלה, אני משתדל מאוד מאוד להשקיע בתיאומי ציפיות סביב כמה שיותר מהדברים שאני עושה. אז זה לקח שאני למדתי בעזרת אשמה מהסוג הזה. אשמה נורמלית, עשיתי דברים, אחר כך התחרדתי, אמרתי, דמת, לא הייתי צריך לעשות את זה, זה לא היה יפה, לא ככה צריך להתנהג, אני לא מאמין שזה הבן אדם שאני צריך להיות. למה עדתי מזה? ואז לקחתי מזה איזשהו מסר. זה הכי סטרייט פורורד. אבל בשביל זה צריך להיות מסוגלים להסתכל על האמת בפנים ולהגיד, וואלה, אני עשיתי משהו שהוא לא בסדר בעיניי. להיות מסוגל לקחת על זה אחריות לפחות מול עצמי. ואני אגיד לכם משהו, כמעט בכל המקומות שיש בה הרגשות השלילים מאוד חזקים, אשמה מגיעה שם גם באיזשהו שלב. ולכן צריך להיות מאוד בצומת לב לזה. הסוג השני זה אשמת הקורבן. מה זה אשמת הקורבן? זה בעצם מצב שבו אני הייתי, נקרא לזה במערכות קורבן של הסיטואציה, לא בהכרח במקום של קורבנות, כמו שבדרך כלל מדברים עליו בעולם ההתפתחות האישית, בהקשר של אוי אוי אוי, יאכלו לי, שתו לי, אלא באמת קרה משהו שוואלה כאילו נדפקתי בעקבות הסיטואציה, לא יודע איך לקרוא לזה, לא יודע, אני נסעתי בכביש ומישהו נתקע בי מאחוריו, בסדר? אני השארתי את האוטו באיזה מקום, ומישהו לא יודע מה, שרק לי אותו, דפק את האוטו שלי כשהשארתי אותו שם, או לא יודע מה, התאהבתי במישהו, הוא בגעת בי, בסדר? אז תמיד, במיוחד אנשים מסוג מסוים, שיש אחוז גבוה כזה בכיתות, זה גם כולל אותי, נוטים לחשוב, אוקיי וואלה, הייתי צריך לחשוב לו להשאיר את האוטו בשכונה הזאת, הייתי צריך לשים לב שזה שמאחוריי לא שומר מספיק מרחק, הייתי צריך לחשוב על אולי אני עשיתי משהו לא בסדר שהיא בגדה בי או שהוא בגעת בי, ואם מחפשים מה אני עשיתי לא בסדר, תמיד אפשר למצוא, תמיד אפשר למצוא. מי שמספיק יצירתי, מי שמספיק משאבי, מי שמספיק חכם, תמיד יכול למצוא דברים שהוא היה יכול לעשות טוב יותר באותה סיטואציה ובאותו אירוע, כדי כביכול להימנע מהמצב הזה. וזו הסיבה שהרבה פעמים קורבנות של אלימות, אפילו של אלימות מינית, מרגישים, זה בקיצון יותר, מרגישים גם אשמה, כאילו הם עשו משהו לא בסדר. לא הייתי צריכה להתלבש ככה, אני עשיתי את זה בצורה כזאת, לא הייתי צריכה להגיע למקום הזה, לא הייתי צריכה לשים את עצמי בפוזיציה הזאת וכן הלאה, שכביכול כשמדובר על, כששואלים בן אדם שלא מבין את העולם שלנו, העולם הרגשי לעומק, הוא אומר למה שמישהו כזה יאשים את עצמו? כאילו לא יודע, מישהו שהרביצו לו, או שאפילו אנשים שהיו בפיגוע חס וחלילה, הרבה פעמים יש את התחושה הזאתי של אשמה, ובין אדם שיהיה מהצד, יגיד למה שבין אדם יאשים את עצמו? כאילו מה הוא יכול לעשות? אבל הבן אדם שהיה בתוך האירוע והיה הקורבן של אותו אירוע, הרבה מאוד פעמים כן מרגיש אשמה, זה פשוט עובדה קלינית, כאילו תתווכחו עם זה עד מחר אם אתם רוצים. עכשיו צריך להבין ככה, אוקיי, האם קרה לי משהו רע בחיים, ואני קולט שאני מנסה בעודף להימנע מזה שהוא יקרה לי שוב, נגיד לא הצלחתי באיזשהו מהלך בקריירה, הייתי במערכת יחסים זוגית והיא עלתה לכיוון לא טוב ונפגעתי. האם יש לי שם אשמה? האם אני חושב שאני עשיתי שם משהו לא בסדר? למרות שהצד השני במובהק היה לא בסדר? ואז שם אפשר כמובן גם לנסות להתייחס לזה כהשמה נורמלית, אבל מה הבעיה בזה? למה נגיד סתם דוגמה, בסדר? אני הייתי במערכת יחסים זוגית, נגיד בגדובי וכן, סתם לצורך העניין, ומה הבעיה בזה שאני אגיד אוקיי, מה עשיתי פה מלא טעויות, כן? שגרמו לבגידה הזאתי נגיד? אז מה הבעיה שאני אלמד מהטעויות האלה? או לצורך העניין, מה זאת אומרת, אני הלכתי ברחוב ומישהו שדד אותי, בסדר? אז מה הבעיה שאני אלמד מזה לקח? בדיוק, וזה לירן בחדות, אוקיי? כשאני באיזושהי סיטואציה יוצר מצב שבאמת, שוב, הגבול פה הוא יכול לפעמים להיות דק, אבל יש מצבים שבהם הגבול לא דק, ואני מתמקד בעיקר במקומות שבהם הגבול לא דק, דווקא במקומות שבהם הגבול לא כל כך דק, דווקא במקומות שבהם בבירור הצד השני היה בפער יותר, ולא בסדר, הניסיון לנסות בכוח להסיק מזה איזושהי מסקנה ואיזושהי תובנה למה אני הייתי יכול לעשות טוב יותר, הרבה פעמים יכול לייצר לי חוקים וכללים ומסגרות מוקשות מדי, התנהגויות לא נכונות, אוקיי? אם עכשיו אני אומר לעצמי, רגע, אותי שדדו, כי אני הלכתי, לא יודע מה, ברחוב הזה בלילה, והלכתי עם מזומן בכיס, ולא יודע, סתם אני אומר, ולא יודע מה, הייתי בטלפון בזמן, אז פתאום אני אתחיל לשים על עצמי כל מיני מקבלות שאין בהן בסדר? ואז כן קיבלתי איזשהו מסר, אבל אני לא חוקר לתוך הדבר הזה, יופי אם אני מקבל עינונים מכם, אז אני במקום טוב. מה זה אומר לאפשר כעס? המון פעמים הבן אדם שהוא במירכאות כפולות הקורבן של הסיטואציה הזאתי, כן? אנחנו, כן? אחת הסיבות שאנחנו שמים על עצמנו את האשמה הזאתי, היא כי אנחנו לא רוצים לחוות את הרגש של כעס. אני לא רוצה להגיד הוא היה בן זונה, מאלף סיבות, או היא הייתה בת זונה, מאלף סיבות, ואז אני אומר טוב, מישהו חייב להיות פה לא בסדר, אז אם זה לא הוא זה יהיה אני. ולכן הרבה פעמים האשמה הזאתי נובעת מזה שאני לא מוכן לחוות את הרגש של כעס. זה קורה מהמון סיבות, בין אם זה אירועים שקשורים בילדים מול ההורים שלהם, ואז הם לא יכולים לחוס כאילו על ההורי, כי יש להם איזה תלות בהורי, וההורי הוא עוד דמות סמכות, ואז לא נוצר שם כעס בילדות, אני מדבר על אירועים מהסוג הזה, ואז שם לפתוח את העניין של הכעס זה נכון. ובין אם אלף סיבות אחרות אני למדתי שזה לא בסדר או לא נכון או לא טוב לחוס, ואז אני הולך על הכיוון של האשמה העצמית במקום. אז דווקא בהקשר הזה הרבה פעמים לפתוח את המקום של כעס, כמובן, אני רוצה לשקוע בכעס? לא. אני רוצה להוציא את הכעס כדי ללמוד גם ממנו את הנקרא לזה מסרים, וזה בדיוק מה שאתה אמרת, בגלל זה עצרתי אותך. כי בעצם אם אני אומר רגע רגע רגע, בעצם הנקודה פה לא שאני צריך להיות אשם ולהסיק מסקנות, אלא אני צריך להבין שהבן אדם הזה היה לא בסדר והתנהל בצורה לא טובה. אז אני צריך לחוס עליו לנצח? לא, אין לזה משמעות. אבל ברגע שאני מאפשר לה את הכעס את המקום, אני שואל את עצמי את השאלות ששאלנו שבוע שעבר. אוקיי, אז אם הבן אדם הזה יתנהל ככה, אז מה אני לומד מזה? איך אני שומר על עצמי? איך אני דואג על עצמי? האם אני נכנס או לא נכנס למערכות יחסים כאלה בעתיד? איך אני מתנהל בצורה אחרת? ואז אני לוקח את השיעורים הפרקטיים של כעס, כאילו מה בעצם העניין פה? באשמת קורבן הרבה פעמים השיעורים הפרקטיים הם לא בכלל במקום של האשמה, אלא הם השיעורים הפרקטיים של כעס, ואני לוקח את זה למקום של האשמה פשוט בגלל שלא בא לי לחוס. זה קצת היה מורכב ועמוק, האם אתם איתי וסגורים? יש שאלות? יש. דבר שני זה לשחרר את הרעיון של סיבתיות. המון פעמים אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו בשליטה, והמוח שלנו באופן טבעי, דיברנו על זה גם בפרקטישנה, מחפש שיש לכל דבר שקרה סיבה. נשפך לי המים, למה? כי לא שמתי אותם במקום הנכון. נשפך לי הזה כי לא הייתי בצומת לב. קרה לי ככה כי ככה. אני אחפש את כל הזמן למה זה קרה, למה זה קרה, למה זה קרה. נכון תמיד שקורה משהו מתסכל, אחת השאלות הראשונות והכי פשוטות שאנשים שואלים את עצמם זה למה? למה זה קרה? או למה זה קרה לי? אוקיי? אתם איתי? יופי. אז בהקשר הזה לפעמים אני צריך להבין שלפעמים דברים קורים במירכאות בלי סיבה. אוקיי? מה הכוונה? זה לא איזה טיפ רוחני כזה דווקא, אלא טיפ מאוד פרקטי. בעולם האמיתי, אני מדבר על זה בסמינר סטורי טיילינג למשל, במצב בעולם האמיתי, אנחנו אוהבים לחשוב שדברים קורים בגלל סיבה מאוד מסוימת. שאחד מוביל לשתיים מוביל לשלוש. במציאות, בעולם האמיתי, תחשבו על זה לרגע בצורה יותר שיפוטית, ביקורתית, אמיתית, ותבינו שזה לא שאחד גורם לשתיים, גורם לשלוש בשום תחום בחיים. תמיד יש את אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שבע, שמונה, תשע, עשר שכולם ביחד יוצרים את שתיים, ושתיים, שלוש, ארבע, חמש, שבע, שמונה, תשע, עשר, עשרים, אחד מיליון גורמים יוצרים את שלוש, נכון? כשבן אדם מחליט לעשן, נגיד, או מתחיל לעשן בגיל שש עשרה או שמונה עשרה או עשרים ושתיים, לא משנה, הוא לא מתחיל לעשן בגלל שבשכונה ישנו. הוא מתחיל לעשן גם בגלל שבשכונה ישנו, אבל גם בגלל אולי איך שההורים שלו היו איתו באותה תקופה, אולי גם בגלל דברים שקשורים, כאילו זה קשור לאלף דברים. ויכול להיות שאם היו גורמים אחרים בחיים שלו, הוא לא היה מעשן, אני סתם דוגמא, יודע שיכול מאוד להיות שאם החברים שהיו לי בתיכון, הסבירות שאני הייתי מתחיל לעשן היא גבוהה. בסדר? בתיכון. כאילו גם היו מאשנים דברים נחמדים, וזה כאילו מאוד סביר שהייתי הולך לשם, כי הרבה מהחברים שלי היו שם. המשפחה שלי, מצד, אחד של המשפחה זה מאוד נהוג ונפוץ שם וזה כאילו בסדר. אז זה מאוד מתבקש כביכול שגם הייתי זורם על זה, כאילו לא הייתי כזה, לא יודע, איזה מישהו מיוחד, אבל עשיתי גרוף טיילנדי, ולא רציתי לקבל גרופים לפרצוף, וראיתי חברים שלי שמאשנים בגרוף טיילנדי, ואחרי חצי שעה של חימום שבורים ועייפים. אז אמרתי, אני את החר הזה לא מכניס, כי אני רוצה להיות המטייל טיילנדי הכי טוב שאני יכול. במציאות זה אף פעם לא, שום דבר לא מוביל לדבר. תמיד זה מיליון דברים שמובילים למשהו. למה אני אומר את זה? כי בהקשר הזה אני יכול להבין שזה לא תמיד קשור לפעולות שלי. נכון, יכול להיות שעשיתי פעולות מסוימות, אבל דברים לא קורים בגלל סיבה אחת. דברים קורים בגלל איזשהו מכלול שלם של סיבות הרבה יותר מורכב, ולפעמים הדבר הכי נכון בהקשר הזה זה לשחרר את זה. פשוט לשחרר את זה ולהבין שבסיטואציה אחרת בעתיד, כמו שאמרת, יהיה מכלול אחר של סיבות, ואותה התנהגות לא בכך תוביל לאותה תוצאה. אשמה אגו-צנטרית. אשמה אגו-צנטרית זה כאשר יש מצב שבו אני לוקח על עצמי כביכול אשמה על איזשהו משהו מאוד מאוד גדול, מרוחק ממני, משהו שבו נגיד ככה, אני אגיד לכם איפה אני שם את הגבול בין זה לבין לקחת אחריות, כן? והגבול הוא אם אני בחרתי לקחת אחריות על זה, בסדר? אם אני בחרתי לקחת אחריות על דבר מסוים, ואז לא הצלחתי לעשות אותו, או לא הגעתי לתוצאות שרציתי, אז וואלה שווה לי אולי לחשוב עם עצמי מה המסרים שאני לוקח, איך אני מוודא שאני משתפר. אבל בכל מצב ולכל אחד מאיתנו יש אפשרות או מגוון אינסופי של אפשרות לעשות טוב, אוקיי? כל אחד מאיתנו יכול עכשיו להחליט שהוא מתפטר מהעבודה, נוטש את הילדים שלו, כן? והולך לא יודע מה לעזור, ללמד ילדים אפריקאים אנגלית, בסדר? כל אחד מאיתנו יכול עכשיו להחליט שהוא לא יודע מה, עכשיו עשר שנים לא מוציא כסף על שום דבר, בסדר? חוסך כמה שיותר שהוא יכול, ממש חי ברחוב, בסדר? חוסך את כל הכסף שהוא הרוויח, לוקח את כל הכסף הזה ובונה מפעל לשאיבת מים לאיזה היירה באפריקה, בסדר? ואם לא עשיתם את זה אתם חרות כי בגללכם אלפי ילדים שותים מים מסריחים, חולים ומתים, בסדר? וזו דוגמה אולי קצת קיצונית, אבל יש עוד מיליון דברים כל אחד מאיתנו יכול להחליט שהוא משקיע את עצמו בפוליטיקה שהוא מקדם בלובינג גם מחוץ לכנסת כל מיני חוקים שבעיניו יהיו יותר צודקים כל אחד מאיתנו יכול להתנדב יותר, לתרום יותר, לעזור יותר לאנשים אחרים, לקדם בצורה כזאת או אחרת מטרות וגישות חברתיות שהוא מאמין שהן נכונות יותר לכל אחד מאיתנו יש אין סוף הזדמנויות כאלה לעשות טוב בעולם והאשמה אגוצנטרית היא כאשר אני נותן לחוויה שלי שאני לא עושה את כל הדברים האלה לגרום לי להרגיש אשמה, אוקיי? כשאני לוקח את הדברים האלה וכשאני מסתכל על עצמי שאני לא עושה אותם אחד מת אחד לא. אחד נפצע קשה אחד לא. בסדר? בצבא זה אחד הדברים שהכי נוכחים בתוך טראומות בצבא. זה היה צריך להיות אני, הכדור הזה היה צריך לפגוע בי. אפילו כמה חרה אני רוצה להציף, אבל נגיד בהקשר של ילדים, שהיה הורי מרביץ, והוא הרביץ לילד אחד ולילד השני לא הרביץ. זה קורה הרבה הדברים האלה, ובמגוון רחב של מקומות. גם אנשים שפשוט, נגיד, אח שלהם נפטר בגיל צעיר או משהו כזה, אפילו בלי קשר לכלום, יכולים לחבר את זה לעצמם, למרות שזה לא היה באיזה אירוע ספציפי. אח בין משפחה קרוב, משהו כזה. כאילו יש אשמה על הבן אדם שהוא בסדר. מה זה בסדר? שכאילו לא קרה לו כלום. כן. שוב, זה נשאר חי, לא נפצע, לא נפגע, מגוון מאוד רחב של דברים. אפילו אם ניקח את זה ממש לרמה הסופט קור של זה, אז לא יודע מה, שני אחים שפשוט אחד יותר מצליח מהשני, או ההורים יותר רבים אחד הילדים, והייתי פחות רבים, כי יותר מרוצים ממני. כן? אז זה ברמה הפחות קשוחה, ויש עד הרמה הקשוחה ביותר. הבנו. אז מה עושים כאן? איך משחררים את זה? אחד, צריך לפרק את הרעיון הזה של פריות, שהחיים הוגנים, שכאילו התפקיד, כאילו יש פה את הנקודה שיש לנו ממש מנגנון פסיכולוגי בסיסי של רספירוסיטי, כאילו הדדיות, שכאילו יש לנו איזה משהו מכוות במוח לרובן, לאנשים בריאים בנפשם, כן? יש מנגנון כזה, שאם עכשיו אני אתן לך את מתנה, תהיה לך חוויה רגשית שקיבלתי משהו, אני רוצה לגמול לצד השני. אני רוצה לגמול לצד השני באיזושהי צורה, בסדר? וזה דבר בריא, אוקיי? אבל הדבר הזה יוצר במובן הזה, אם אני לידך ואני סובל ומרגיש רע, אז זה מייצר לך את ההרגשה שכאילו זה התפקיד שלך להשיב לי את זה, לעזור לי את זה, כאילו כי זה נלקח, כאילו זה בהרגשה אוטומטית נלקח ממני וממך לא. אז זה בדיוק ההפך של אותו דבר. אז הרעיון הראשון, לפרק את הרעיון הזה, להבין שכל אחד מאיתנו יש לו את מה שנקרא את הקלפים שלו, את הקוביות שלו, לא משנה איך נצטרך לזה, ושכל אחד משלם מחירים מסוימים ולא משלם מחירים אחרים, ולכל אחד יש דרך אחרת ואחריות אחרת ודברים אחרים, זה קצת קשה להגיד את זה, ושוב, במקרים שהם בקיצון זה דורש עבודה משמעותית, במקרים שהם יותר בקיצון יש פה עבודה מאוד משמעותית. כמו שהסברתי עכשיו. לפרק את הדבר הזה. למה אני מרגיש שאין פה הדדיות? איפה הדבר הזה הוא לא רציונלי? איפה באמת, איך אני מראה לעצמי שבעצם לא נלקח ממני שום דבר, או אני לא לקחתי שום דבר? איפה אני מראה לה... כל הפירוק של הדבר הזה. בסדר? אתם יכולים... זה דורש לפרק את זה. זה לא משהו שאתם לא יכולים לעשות. זה לא משהו שאתם לא יודעים לעשות. אני לא אומר לכם בואו לקורס אחר כדי ללמוד את זה. לא. אני פשוט אומר שזה דורש את העבודה. זה דורש לקחת את המשפט הזה ולעשות לו את המטא מודל של החיים ולשאול עליו תישולים סיבוביים ולהבין לעומק מה יושב שם ולפרק את זה. ואתם תראו שאתם תצליחו לפרק את זה, כי יש לכם את הכל. בסדר? הדבר השני שהוא גישה מאוד חיובית בהקשר הזה, זה העניין של בניית העצמי כמודל. זאת אומרת, לא להתייחס כאילו אני לקחתי לצד השני, אלא בעצם זה שאני עושה משהו טוב, אני מייצר משהו טוב החוצה. ופשוט להתייחס לזה ולשים את הפוקוס על הדבר הזה ולהבין איך אני יכול לשפר את זה, לשדרג את זה, לעשות את זה יותר טוב. אם, לא יודע מה, יש שני אחים שאחד, לא יודע מה, לא, שתי אנשים שהוא בתאונת דרכים או שתי אנשים שהוא באיזושהי סיטואציה ואחד קרה לו משהו רע ולשני לא, אז הבן אדם שהוא בסדר, איך הוא יכול לקחת את המתנה הזאת שהוא קיבל ממליכות ולעשות מן הטוב לעוד אנשים? הוא יכול לתרום איתה. והדבר האחרון זה לוודא שאני מתייחס באמת בצורה שהיא מכבדת לפי התפיסה שלי, מה זה אומר לאדם שכן שהייתה לי את החוויה הזאתי מולו.